תנ"ך על הפרק - בראשית מח - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

בראשית מח

48 / 929
היום

הפרק

ברכת יעקב ליוסף ובניו

וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֹּ֣אמֶר לְיוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָבִ֖יךָ חֹלֶ֑ה וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י בָנָיו֙ עִמּ֔וֹ אֶת־מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶת־אֶפְרָֽיִם׃וַיַּגֵּ֣ד לְיַעֲקֹ֔ב וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֛ה בִּנְךָ֥ יוֹסֵ֖ף בָּ֣א אֵלֶ֑יךָ וַיִּתְחַזֵּק֙ יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖שֶׁב עַל־הַמִּטָּֽה׃וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֵ֥ל שַׁדַּ֛י נִרְאָֽה־אֵלַ֥י בְּל֖וּז בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיְבָ֖רֶךְ אֹתִֽי׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֗י הִנְנִ֤י מַפְרְךָ֙ וְהִרְבִּיתִ֔ךָ וּנְתַתִּ֖יךָ לִקְהַ֣ל עַמִּ֑ים וְנָ֨תַתִּ֜י אֶת־הָאָ֧רֶץ הַזֹּ֛את לְזַרְעֲךָ֥ אַחֲרֶ֖יךָ אֲחֻזַּ֥ת עוֹלָֽם׃וְעַתָּ֡ה שְׁנֵֽי־בָנֶיךָ֩ הַנּוֹלָדִ֨ים לְךָ֜ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם עַד־בֹּאִ֥י אֵלֶ֛יךָ מִצְרַ֖יְמָה לִי־הֵ֑ם אֶפְרַ֙יִם֙ וּמְנַשֶּׁ֔ה כִּרְאוּבֵ֥ן וְשִׁמְע֖וֹן יִֽהְיוּ־לִֽי׃וּמוֹלַדְתְּךָ֛ אֲשֶׁר־הוֹלַ֥דְתָּ אַחֲרֵיהֶ֖ם לְךָ֣ יִהְי֑וּ עַ֣ל שֵׁ֧ם אֲחֵיהֶ֛ם יִקָּרְא֖וּ בְּנַחֲלָתָֽם׃וַאֲנִ֣י ׀ בְּבֹאִ֣י מִפַּדָּ֗ן מֵ֩תָה֩ עָלַ֨י רָחֵ֜ל בְּאֶ֤רֶץ כְּנַ֙עַן֙ בַּדֶּ֔רֶךְ בְּע֥וֹד כִּבְרַת־אֶ֖רֶץ לָבֹ֣א אֶפְרָ֑תָה וָאֶקְבְּרֶ֤הָ שָּׁם֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֶפְרָ֔ת הִ֖וא בֵּ֥ית לָֽחֶם׃וַיַּ֥רְא יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־בְּנֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵֽלֶּה׃וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־אָבִ֔יו בָּנַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־נָֽתַן־לִ֥י אֱלֹהִ֖ים בָּזֶ֑ה וַיֹּאמַ֕ר קָֽחֶם־נָ֥א אֵלַ֖י וַאֲבָרֲכֵֽם׃וְעֵינֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ כָּבְד֣וּ מִזֹּ֔קֶן לֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְא֑וֹת וַיַּגֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֵלָ֔יו וַיִּשַּׁ֥ק לָהֶ֖ם וַיְחַבֵּ֥ק לָהֶֽם׃וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף רְאֹ֥ה פָנֶ֖יךָ לֹ֣א פִלָּ֑לְתִּי וְהִנֵּ֨ה הֶרְאָ֥ה אֹתִ֛י אֱלֹהִ֖ים גַּ֥ם אֶת־זַרְעֶֽךָ׃וַיּוֹצֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֹתָ֖ם מֵעִ֣ם בִּרְכָּ֑יו וַיִּשְׁתַּ֥חוּ לְאַפָּ֖יו אָֽרְצָה׃וַיִּקַּ֣ח יוֹסֵף֮ אֶת־שְׁנֵיהֶם֒ אֶת־אֶפְרַ֤יִם בִּֽימִינוֹ֙ מִשְּׂמֹ֣אל יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־מְנַשֶּׁ֥ה בִשְׂמֹאל֖וֹ מִימִ֣ין יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּגֵּ֖שׁ אֵלָֽיו׃וַיִּשְׁלַח֩ יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־יְמִינ֜וֹ וַיָּ֨שֶׁת עַל־רֹ֤אשׁ אֶפְרַ֙יִם֙ וְה֣וּא הַצָּעִ֔יר וְאֶת־שְׂמֹאל֖וֹ עַל־רֹ֣אשׁ מְנַשֶּׁ֑ה שִׂכֵּל֙ אֶת־יָדָ֔יו כִּ֥י מְנַשֶּׁ֖ה הַבְּכֽוֹר׃וַיְבָ֥רֶךְ אֶת־יוֹסֵ֖ף וַיֹּאמַ֑ר הָֽאֱלֹהִ֡ים אֲשֶׁר֩ הִתְהַלְּכ֨וּ אֲבֹתַ֤י לְפָנָיו֙ אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֔ק הָֽאֱלֹהִים֙ הָרֹעֶ֣ה אֹתִ֔י מֵעוֹדִ֖י עַד־הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃הַמַּלְאָךְ֩ הַגֹּאֵ֨ל אֹתִ֜י מִכָּל־רָ֗ע יְבָרֵךְ֮ אֶת־הַנְּעָרִים֒ וְיִקָּרֵ֤א בָהֶם֙ שְׁמִ֔י וְשֵׁ֥ם אֲבֹתַ֖י אַבְרָהָ֣ם וְיִצְחָ֑ק וְיִדְגּ֥וּ לָרֹ֖ב בְּקֶ֥רֶב הָאָֽרֶץ׃וַיַּ֣רְא יוֹסֵ֗ף כִּי־יָשִׁ֨ית אָבִ֧יו יַד־יְמִינ֛וֹ עַל־רֹ֥אשׁ אֶפְרַ֖יִם וַיֵּ֣רַע בְּעֵינָ֑יו וַיִּתְמֹ֣ךְ יַד־אָבִ֗יו לְהָסִ֥יר אֹתָ֛הּ מֵעַ֥ל רֹאשׁ־אֶפְרַ֖יִם עַל־רֹ֥אשׁ מְנַשֶּֽׁה׃וַיֹּ֧אמֶר יוֹסֵ֛ף אֶל־אָבִ֖יו לֹא־כֵ֣ן אָבִ֑י כִּי־זֶ֣ה הַבְּכֹ֔ר שִׂ֥ים יְמִינְךָ֖ עַל־רֹאשֽׁוֹ׃וַיְמָאֵ֣ן אָבִ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ יָדַ֤עְתִּֽי בְנִי֙ יָדַ֔עְתִּי גַּם־ה֥וּא יִֽהְיֶה־לְּעָ֖ם וְגַם־ה֣וּא יִגְדָּ֑ל וְאוּלָ֗ם אָחִ֤יו הַקָּטֹן֙ יִגְדַּ֣ל מִמֶּ֔נּוּ וְזַרְע֖וֹ יִהְיֶ֥ה מְלֹֽא־הַגּוֹיִֽם׃וַיְבָ֨רֲכֵ֜ם בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמוֹר֒ בְּךָ֗ יְבָרֵ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר יְשִֽׂמְךָ֣ אֱלֹהִ֔ים כְּאֶפְרַ֖יִם וְכִמְנַשֶּׁ֑ה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־אֶפְרַ֖יִם לִפְנֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃וַיֹּ֤אמֶר יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף הִנֵּ֥ה אָנֹכִ֖י מֵ֑ת וְהָיָ֤ה אֱלֹהִים֙ עִמָּכֶ֔ם וְהֵשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־אֶ֖רֶץ אֲבֹתֵיכֶֽם׃וַאֲנִ֞י נָתַ֧תִּֽי לְךָ֛ שְׁכֶ֥ם אַחַ֖ד עַל־אַחֶ֑יךָ אֲשֶׁ֤ר לָקַ֙חְתִּי֙ מִיַּ֣ד הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחַרְבִּ֖י וּבְקַשְׁתִּֽי׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויאמר ליוסף. שלח להודיע לו. נמצא שהוא כמו ויאמר יעקב. דהשליח אמר בשם משלחו. וצוהו בזה לבא לענין נחוץ מיוחד אליו: ויגד. יוסף בשליחותו וכתיב לשון הגדה. היינו שהשליח הודיע ליעקב שאינו בא לבקרו לבד אלא מוליך עמו בניו ומקוה לקבל ברכה מיוחדת בשעה זו ע״כ יכין יעקב עצמו לשפע רוה״ק. וכבר ביארנו לעיל מ״ה ב׳ שיעקב במצרים לא הי׳ באור רוה״ק תמיד. אלא בעת הצורך הי׳ מכין עצמו לכך. והשיג כמו אור הברק שמבהיק את הלילה ומכש״כ בעת שהיה חולה מסוגל יותר להשיג מעלתו כאור הנר לפני הכבוי כמש״כ בס׳ דברים ריש פ׳ ברכה: ויתחזק ישראל. הכין עצמו למעלתו ונודע לו כי אין חדשות לברך את יוסף עצמו עתה כ״א במה שכבר נתברך בלוז. ע״כ: ויאמר יעקב. ולא ישראל. כי לא אמר לו זה בנבואה חדשה אלא נתן לו מה שכבר הי׳ בידו מפי ה׳: ויברך אותי. כבר ביארנו לעיל ל״ה י״א שהודיע לו שיודע שמה שאמר לו ה׳ בלוז פרה ורבה אינו צווי שיעסוק בפו״ר ואז יהיה גוי וקהל גוים ממנו אלא ויברך אותי ולמד זה ממאמר יצחק כמו שביארנו שם: ונתתיך לקהל עמים. היינו לקהל גוים שאמר ה׳ וכל משמעות לשון גוי וקהל גוים שאמר ה׳ לא נתכוין בזה שיהיו אומות ממש בפ״ע כעיקר משמעות גוי. אלא למלוכה ולנחלה בא״י על שמו. באשר שכך הוא ענין גוי ואומה בפ״ע. וכמו שביאר ה׳ שם ומלכים מחלציך יצאו ואת הארץ וגו׳. וכאן לא אמר יעקב ליוסף אלא הנוגע אליו היינו לקהל גוים אבל גוי נאמר על בנימין. ועיקר לשון וקהל גוים אינו אלא בשביל לשון גוי שמורה על המלוכה וזה אינו בעם בפ״ע אלא בגוי בפ״ע אבל נחלה וארץ בפ״ע אפשר גם בעם בפ״ע תחת מלוכה אחרת. וא״כ הי׳ ראוי לומר וקהל עמים שמורה על נחלה בפ״ע לאפרים ולמנשה אלא בשביל שאמר גוי אמר וקהל גוים. מש״ה יעקב שלא הזכיר גוי כלל. אמר לקהל עמים. ופי׳ השייך לזה הברכה היינו ונתתי את הארץ וגו׳ : אפרים ומנשה כראובן ושמעון. יעקב ידע מכבר ברוה״ק שעוד בשעת ברכה שיברכם אח״כ יקדים אפרים למנשה אבל יוסף לא הבין וכסבור שמש״ה הקדים אפרים למנשה בשביל שרוצה להשפיל בזה את ראובן הקודם שאינו אלא כהשני בבני יוסף. ע״כ הי׳ נבוך בעת הברכה במה שהקדים ושינה את אפרים לטוב כמש״כ להלן ט׳: ומולדתך אשר הולדת אחריהם. כבר הסכימו הראב״ע והרמב״ן במקרא ט״ו שיוסף היו לו עוד בנים אלא שלא נזכרו בשם. וכיב״ז הי׳ בבני מנשה כמו שמבואר להלן נ׳ כ״ג: על שם אחיהם וגו׳. שלא תחשוב כי יהיו על שמך שבט יוסף בפ״ע וכאשר הי׳ כן במשמעות דבר ה׳ וקהל גוים יהיה ממך. היינו לבד מה שיש לו עתה ויוסף הרי הי׳ לו מכבר ובמה נגרע הוא מכל הבנים. אבל הודיע לו יעקב שאינו כן: ואני בבאי מפדן וגו׳. הראשונים ז״ל פירשו שבא להתנצל על הקבורה. והוא פלא. שא״כ הי׳ לו להתנצל בשעת בקשת קבורתו ולא בשעת מתנה. אלא הוא התנצלות וטעם על מה שאמר לו שנעקר שם שבט יוסף מאחוזה בפ״ע בארץ. ואמר שלמד זה מדאירע לרחל אמו סיבה פתאומית בקבורתה שמתה סמוך לבית לחם ולא הי׳ יכול להוליכה אפי׳ לבית לחם מחמת שהיתה חיה וא״א להשהות. וזה הי׳ נסבה מה׳ לדעת באחוזת נחלה לבניה. דזה כלל גדול דאחוזה בארץ וקבורה תליין זב״ז כדאי׳ בנדה דס״א משום שנא׳ לא תסיג גבול רעך וגו׳ בנחלתך אשר תנחל. מי שיש לו אחוזה בארץ יש לו נחלה (ואע״ג דהתם מביא הגמ׳ זה הדרש בשם כותאי. מכ״מ הדרש אמת כמבואר בש״ע או״ח סי׳ תקכ״ו ולא כמ״א שם סק״כ. ואכ״מ) ומזה יש לשפוט שכמו שאחוזה המובחרת שאפשר להיות בא״י היא אחוזת שבטי יה שנקרא על שמם לדור דור. כך הקבורה המובחרת שאפשר להיות היא קבורת מערת המכפלה ומעשי אבות ואמהות סימן לבנים. ולאה שנקברה במערת המכפלה. הי׳ לכל בניה אחוזה על שמם אבל רחל שלא זכתה להקבר במערת המכפלה. מזה שפט יעקב דכשם שלא זכתה רחל לקבורה המובחרת כך לא יזכה אחד מבניה לנחלה המובחרת. וא״א לומר דקאי על בנימין שהרי נזכר סמוך לברכת הארץ במאמר גוי וקהל גוים וגו׳ וגם לא הית׳ לרחל הכרה עמו כלל. אלא אות הוא על יוסף שלא תהיה האחוזה נקראת על שמו. אלא ע״ש אפרים ומנשה. ואע״ג דגם בלהה וזלפה לא נקברו במערת המכפלה. מ״מ הי׳ לבניהם אחוזת נחלה על שמם. משום דבלהה וזלפה לא נקראו אמהות כדאי׳ ברכות ט״ז ב׳ ואין מהן סימן לבניהם: ויאמר מי אלה. בלא ספק הכירם וידע שהמה בני יוסף. שהרי עדיין לא הזכיר הכתוב ועיני ישראל כבדו מזקן. וגם נהי שלא הכיר בטוב מי מהם מנשה ומי אפרים מכ״מ הי׳ אפשר להכיר קומתם ותוארם הכללי. ותו אם הית׳ השאלה פשוטה שלא ידע שהמה בני יוסף. ובא יוסף להודיע. א״כ לא הי׳ נצרך להאריך כ״כ. אלא לומר בני המה. ומזה בא הדרש שנסתלק ממנו רוה״ק כפרש״י. אכן לפי הפשט. כאן החל יעקב להמשיך עליו רוה״ק ולברכה. שהרי עד כה דבר בבחינת יעקב כמש״כ לעיל. והנה כבר ביארנו לעיל כ״ז כ״ד שמץ דבר. שהרוצה להמשיך רוה״ק לברכה לאהבה עושה פעולות להרגיל אהבה להמתברך והרבה מועיל לזה הבטה בעין חודרת לאהבה. ועוד מועיל לזה הזכרת שם המתברך . ולכן כשרצה יעקב להעיר אהבה ביקש שיזכיר יוסף אותם בשמם: בני הם אשר נתן לי אלהים בזה. יוסף לא רצה להזכירם בשמם כי היה נבוך במה שהזכיר יעקב אפרים ומנשה. וליוסף הי׳ קשה הדבר. וחשב אולי יש בזה כונה אחרת כמש״כ לעיל. ולהזכיר להיפך מלשון אביו ג״כ אין הדעת נותנת. ע״כ לא הזכיר שמם כלל. והעיר אהבה בדברים אלו. שאלהים נתן לו בזה זרע ברוכי ה׳. עד שהמה מתנת אלהים ולא כשארי ילדים בטבע האדם: ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות. כדי להוסיף עוד אהבה ע״י הסתכלות יפה ע״כ עשה פעולות אחרות במשמוש ידים וברעיון שקוע בהם לאהבה: ויאמר ישראל וגו׳ לא פללתי. פלילה אינה מחשבה בעלמא. אלא בהשתדלות להשיג דבר. ואמר יעקב הן לא השתדלתי אפי׳ לראות פניך שהרי הייתי מיואש ממך. והנה בלי השתדלות. הראה אתי אלהים גם את זרעך. והיה בזה הקדמה למה שחפץ להקדים ברוה״ק את אפרים והוא הצעיר ולא חשב לגבוהות כאשר יבואר. ע״כ הקדים כי כך דרך השגחה העליונה לעשות דבר גם בלי שום השתדלות האדם. ויוסף הבין שמדבר במה שהגביה את יוסף בזה שנתן לבניו שני חלקים בלי השתדלות יוסף בזה. ע״כ ויוצא יוסף אתם מעם ברכיו. כדי שתהיה ההשתחואה ליעקב פנים בפנים: וישתחו לאפיו ארצה. כמודה ומחזיק טובה ליעקב ע״ז. שהרי הי׳ הדבר תלוי אך בו והי׳ יכול לפרש וקהל גוים על שני בני בניו אחרים. ע״כ עליו להחזיק טובה ע״ז: והוא הצעיר. ביארו חז״ל במ״ר שהגיע לו זה בשביל שהי׳ מצעיר את עסקיו והיינו כדאי׳ במס׳ תמיד ששאל אלכסנדרוס מוקדון לחכמים מה יעשה אדם ויחיה א״ל ימית א״ע. ופרש״י ישפיל: שכל את ידיו כי מנשה הבכור. הוא מיותר. שהרי ידענו מענין הפרשה כי מנשה הבכור. אבל יש בזה עומק וכונה. דבאמת לא הי׳ ליעקב לשכל את ידיו. אלא להפוך את מעמד הבנים. אבל באשר מנשה הבכור מש״ה הי׳ מכוין שיעמוד מנשה לרגל הימיני של יעקב ואפרים לרגל השמאל ורק את ידיו שכל שיהי׳ להיפך. וטעמו ש״ד שאע״ג שהקדים יעקב את אפרים לפני מנשה ומש״ה הי׳ במדבר ראש הדגל מכ״מ בפקודי דפ׳ פינחס הי׳ להיפך. ולא עוד אלא אפי׳ בפקודי דפ׳ במדבר כתוב בכל הדגלים והחונים עליו משא״כ במנשה כתיב ועליו מטה מנשה. כ״ז בא ללמדנו שלא הי׳ אפרים קודם למנשה אלא בענינים רוחנים מה שלמעלה מהליכות עולם הטבע. אבל בהליכות עולם הי׳ מנשה קודם וגדול מאפרים. מש״ה במנין הראשון בהר חורב שהי׳ שכינת עולם על ראשם וכל ההנהגה הית׳ למעלה מה״ט היה אפרים קודם. אבל בפקודי דערבות מואב בכניסתם לארץ שהי׳ כמעט בהליכות הטבע כמבואר להלן ובס׳ במדבר ודברים. מש״ה הי׳ מנשה קודם וע׳ מש״כ בס׳ במדבר בשנוי ועליו מטה מנשה. וזה הגיע משום דבהליכות הטבע מעלת הבכורה מסוגלת הרבה כמש״כ לעיל כ״ז י״ט. והנה היד משמשת את הראש והדעת. והרגל משמשת הליכות הגוף לפי טבעו ומש״ה אמרו חז״ל במליצתם ברא כרעא דאבוה. פי׳ הרגל טבע אביו שמהלך מעצמו בלי מחשבה ושכל. מש״ה רצה יעקב אשר מנשה יעמוד לרגלו הימנית. ושכל את ידיו להיות אפרים אך לידו הימנית. וע״ע בסמוך מקרא כ׳. וזהו שפי׳ הכתוב הטעם כי מנשה הבכור: אשר התהלכו אבתי לפניו. עומק מליצה זו פירשו חז״ל ברבה כ״פ ר״י ור״ל חד א׳. כנשיא שהולך והזקנים לפניו. וח״א כרועה שהולך והצאן לפניו. ומפרשי עוד למ״ד כנשיא הוא צריך לזקנים ומ״ד כרועה הצאן צריכים לו ואין הוא צריך להם. הביאור בזה דמשמעות אשר התהלכו אבותי לפניו. משמעו בשני פנים. א׳ שפרסמו את כבודו בעולם וזהו כנשיא וזקנים. שבמה שהזקנים הולכים לפניו מתגדל כבוד הנשיא. וכך הי׳ המנהג אז. וע׳ ס׳ במדבר ט״ז כ״ה. ב׳ שפרנס הקב״ה אותם בהשגחה פרטית כרועה את צאנו. ושתי הכונות מוכרחות בפשט הכתוב. דמהא שלא כייל עצמו יחד עם האבות אברהם ויצחק. ואמר על עצמו בפ״ע האלהים הרועה אותי וגו׳ מוכרח כפי׳ הראשון מש״ה לא רצה ליטול זה השם על עצמו שהוא פרסם את כבודו ית׳ וכבר נענש יעקב על כיב״ז כמש״כ לעיל ל״ג כ׳. ומדלא אמר יעקב האלהים הרועה אותי ואת אבותי מוכרח שכבר נכלל גם זה הענין של השגחה פרטית במאמר אשר התהלכו אבותי לפניו. שהיה בזה שני אופני משמעות. ואח״כ פרט א״ע בכונה שני׳ לחוד: המלאך הגואל וגו׳ יברך את הנערים. האי יברך קאי גם על האלהים אשר במקרא הקודם גם על המלאך. אלא שלא אמר יברכו. שהרי גם המלאך אינו מברך אלא מדעת קונו ית׳ אלא שהוא בבחינה נמוכה ממעשה הבא ע״י הקב״ה בכבודו ית׳. מש״ה כתיב בלשון יחיד וכיב״ז בס׳ שמות י״ד כ׳ : ויקרא בהם שמי ושם אבתי אברהם ויצחק. הקדים שמו לשם אבותיו. דפי׳ ויקרא בהם שמי הוא מה שאומרים בתפלה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב. ויבואר בפ׳ שמות שהוא ע״ש השגחה על ישראל בשלשה ענינים. מלחמה והגנה. פרנסה. ומדת השלום. שבאו נגד תורה עבודה גמ״ח וכמש״כ לעיל י״ב י״ז והתפלל יעקב שיקוים בהם שלש מדות הללו. ובזה יקרא בהם שם האבות. וכבר ידוע דזרע יוסף היו מיוחדים במדת השלום וגמ״ח יותר מבדרך תורה ועבודה שהי׳ עיקרם ביהודה ולוי כמש״כ לעיל מ״ו ד׳. מש״ה הקדים ויקרא בהם שמי תחלה ואח״כ. ושם אבותי אברהם ויצחק. דמכ״מ היו בהם גם תורה ועבודה: כי ישית. לא כתיב כי שת. דלא הי׳ אחר הברכה. דא״כ מה שעבר עבר אלא עוד לפני הברכה ראה והבין כי ישית וגו׳: וירע בעיניו. הרמב״ן כ׳ כי חשש שהי׳ הברכה בלי דעת רוה״ק. וקשה א״כ מה הועיל במה שרצה להסיר יד אביו ובמה שהודיע לו. אולי כונת הרמב״ן שיוסף רצה לעשות בחינה אם הוא בלי דעת וכונה. ע״כ עשה ודבר ובזה עמד ע״ד אביו. ולי נראה דאפי׳ ידע יוסף שיעקב יברך ברוה״ק יוכל להיות שטועה בדמיונו כמו שיצחק ברך את יעקב וטעה בדמיונו. והורע לו במה שהוא הגורם לכך שהחליף את מנשה לימינו ואביו לא ידע מזה וחושב שמנשה עומד לשמאלו ונמצא הוא הגורם לגרע כח בכורו. ע״כ השתדל בכך: ויתמך יד אביו. לא מצא לב להרים היד בפועל ממש אלא תמך יד אביו הכהה מזוקן וחולשה ובזה חשב לדחותה לאט לאט. וכאשר לא יכול בזה האופן אמר בפירוש. שים ימינך. שהוא לאות הכבוד וגם הברכה חלה בשפע יתירה ע״י יד ימין משהיא באה ע״י השמאל: וימאן אביו ויאמר. הוא כפל לשון. וע׳ מש״כ לעיל ל״ט ח׳. ולפי פשוטו באשר הי׳ עוד קודם שבירך כמש״כ. והי׳ עוד שקוע במחשבת הברכה לא ענה את יוסף מאומה ורק מאן להסיר היד. ואחר שבירך א״ל הטעם : ידעתי בני. הבינותי שיש לך שכל להעמידם באופן שיהא מנשה בימיני: ידעתי. שמכ״מ יש לעשות כן ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו. אינו ברכה. אלא שיודע ברוה״ק כי ראוי הוא לכבוד יתירה באשר יהיה מכובד וגם ע״כ נצרך לברכה זו ע״י ימין שיהא בשפע יתירה דמי שהוא גדול בהליכות עולמו נצרך לשפע יתירה לכלכל עניניו בשעתו: וזרעו יהיה מלא הגוים. אם קאי על יהושע כמשמעו זרע אפרים לא הי׳ ראוי לאמר וזרעו שהרי כל המאמר גם הוא יהיה לעם וגו׳ קאי על זרע מנשה. וכן הפי׳ אחיו הקטן יגדל ממנו. היינו זרעו. ועוד אינו מדויק מה ששינה המאמר במנשה הקדים יהי׳ לעם ואח״כ יגדל. ובאפרים הפך ואמר יגדל ממנו תחלה ואח״כ יהיה מלא הגוים. אלא כך הענין דגדעון הבא ממנשה לא הי׳ גדול בתורה כידוע שחשבוהו בגמ׳ מקלי עולם. אך באשר הי׳ לעם וקיבץ על ידו שלש מאות איש עם ה׳ המלקקים וראוים לנס. אח״כ נתגדל גדעון על ידם והלכה הצלחת המלחמה על שמו. משא״כ יהושע עד שלא הנהיג את הדור הי׳ גדול מאד בתורה אבי תורה שבע״פ בזמנו. וממילא הי׳ גדול על כל ישראל ונדרש לשפע יתירה לכלכל כל ישראל בבוא עת הנהגת הדור ע״י. וזהו פי׳ יגדל מאד. ואמר עוד בנבואה. וזרעו פי׳ תלמידיו אפי׳ מכל השבטים וכדאיתא בסנהדרין די״ט כל המלמד את בן חבירו תורה דומה כאלו ילדו. כך כל ישראל תלמידי יהושע המה: יהיה מלא הגוים. היינו כל העולם דעיקר פלפולה של תורה ועמק הלכה נתרחב בעת שהלכו ישראל בגולה כמ״ש בס׳ שמות י״ט י״ט. ובריש ס׳ דברים וכל בעלי התלמוד תלמידי׳ של יהושע המה ומש״ה רגילים לומר אלו אמר יהושע בן נון בפומי׳ כו׳. ודקדק יעקב אבינו לומר וזרעו. לא הוא שהם בני אפרים דבאמת לא נשאר כח הנפלא של יהושע ראש אפרים ביד בניו ושבטו אלא בידי שבטי לוי ויהודה. ואך המה האירו תבל בחכמת התורה שקבלו איש מפי איש עד יהושע : ביום ההוא. אלו כתיב ויברכם לאמר או אפי׳ כתיב ויברכם ביום הזה. הייתי אומר דברכה של בך יברך וגו׳ שייך לברכה הקודמת המתחלת האלהים אשר וגו׳ ונמשכת אחריה. ובאמת אינו כן דברכה הקודמת חלה על יהושע וגדעון בעת שהנהיגו את דורם. וברכה זו של בך וגו׳ הוא על מנשה ואפרים עצמם שיהיו נזכרים לברכה. מש״ה כתיב ביום ההוא דמשמעו בכ״מ ביום אחר מן המדובר רק באותו יום שהגיע לכך כמ״ש בס׳ שמות ה׳ ו׳. וכן כאן לא אותו היום דוקא אלא ביום ההוא. מתי שבא יום לברך. יברך ישראל. ולא אמר בני ישראל דמשמעו כלל האומה. אבל ישראל משמעו אנשי המעלה מי שראוי להיות מכונה בשם ישראל. הוא ראוי לברך: כאפרים וכמנשה. באמת הי׳ עוד זרע ברוכי ה׳ בנכדי יעקב כמו פרץ וזרח עוד הרבה. אבל אפרים ומנשה הי׳ כל א׳ גדולתו משונה מחבירו אפרים הי׳ גדול בתורה ודבק לאלהיו. ומנשה בהליכות עולם ועוסק בצרכי ישראל כמ״ש לעיל י״ד : וישם את אפרים לפני מנשה. הוסיף המקרא ללמדנו עוד מלשון יעקב אבינו. שמלבד שכבר ידענו ממנו שבענין רוחני אפרים קודם וע״כ קדם בדגלי מדבר ובחנוכת המזבח. ובהליכות העולם מנשה קודם. וע״כ קדם בפקודים בפ׳ פינחס בכניסתם לארץ כמש״כ לעיל. אבל עדיין לא ידענו למי ראוי להקדים בשם. והי׳ אפשר לחשוב שד״א קדמה לתורה וכמו זבולן נזכר קודם ליששכר. ה״נ ראוי להקדים זכרון מנשה קודם לאפרים. ע״ז בא הכתוב להגיד שיעקב שם את זכר אפרים לפני זכרון מנשה. ללמדנו שראוי להקדים כבוד התורה לפני גדולת הנהגה. והוא בכלל כבוד התורה ומעלת נפש ישראל ביחוד. ואינו דומה לזבולן ויששכר. שזבולן הי׳ הגורם לתורה של יששכר. וה״ז כמו דתנן שמעון אחי עזרי׳ שהוא נתלה במי שגרם גדולתו בתורה. משא״כ מנשה ואפרים שלא הי׳ כן. וכך הדין לדור דור: ויאמר ישראל. עוד ענין מחודש להנות את יוסף בנחלת א״י: שכם אחד. הוא חצי שבט מנשה שנטל חלקו בעה״י בשפע רב מאד. כמ״ש בס׳ דברים ג׳ ט״ז הסיבה לזה. אכן הגיע לזו הסיבה מתנת יעקב: בחרבי ובקשתי. לפי הפשט כמשמעו הוא שהגיע זה החלק למכיר בגבורתו שהוריש את האמורי וכתיב בס׳ יהושע י״ז א׳ כי הוא הי׳ איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן. משא״כ כל ארץ סיחון ועוג וכן כל א״י ע״י יהושע לא נכבש בתכסיסי מלחמה ומפורש כתיב בס׳ תהלים כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו :

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך