ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעים שאחיו מתביישים כו'. כאילו אמר ולא היה יכול יוסף להתאפק בושתם לפני כל הנצבים עליו ולפיכך הוצרך לקרא להוציאם לא שלא היה יכול לסבול מלהודיע להם שאם כן למה הוצרך לקרא להוציאם. אבל החכם ן' עזרא פי' לכל הנצבים עליו טעמו עד שיצאו כל הנצבים עליו והוצרך לקרא להוציאם ולא ידעתי איך יפרש הלמ"ד של לכל הנצבים עליו וממה שהוסיף הרב מלת הי' על מלת יכול נראה שהוא סובר שמלת יכול מורה על הבינוני ואינו כן כי יכול פועל עבר מגזרת פעול ולא נמצא ממנו בינוני בלשון הקדש:
וישמע בית פרעה ביתו של פרעה. פי' אין צריך להוסיף בי"ת השמוש על מלת בית כמו שהוספנו על מלת בית שבפסוק והקול נשמע בית פרעה רק פירושו ביתו של פרעה בלתי תוספת בי"ת אחר זה אמר כלומר עבדיו ובני ביתו פי' שזה הבית אינו לשון בית ממש עד שיקשה עליך ממלת וישמע אלא כמו בית ישראל ופירושו עבדיו ובני ביתו שנופל בו לשון שמיעה:
כי נבהלו מפניו מפני הבושה. לא מפני הפחד כי ממאמר הוציאו כל איש מעלי כדי שלא יראו בושתם והרמת קולו בבכי יורה על רוב אהבה וחבה:
גשו נא אלי ראה נסוגים לאחוריהם אמר עכשיו אתי נכלמים קרא אותם בלשון רכה ותחנונים והראה להם שהוא מהול. לא שמעתי פירושו כי אם נאמר שאומרו ראה אותם נסוגים לאחוריהם הוציא אותו ממלת גשו נא מכלל שהיו נסוגים לאחוריהם אם כן זה שחזר ואמר קרא אותם והראה להם שהוא מהול מהיכן הוציאו אם ממלת גשו נא דמשמע שיתקרבו אליו יותר ממקום מעמדם הראשון הרי כבר פירש ההגשה הזאת שהיא הפך הנסיגה לאחור לא שיתקרבו אליו יותר ממקום מעמדם הראשון אבל בב"ר לא אמרו אלא ולא האמינו לו עד שפרע עצמו והראה להם מילתו. ואיכא למימר דממלת גשו נא הוא דקא דייקי לה דס"ל דפי' גשו נא הוא שיתקרבו אליו יותר ממקום מעמדם הראשון ואין זה אלא כדי שיראה להם מילתו דאל"כ מה צורך להתקרבות הנוסף הזה והא דנקט בלישניה בלשון רכה ולא בלשון בקשה כמאמר רז"ל בכל מקום אין נא אלא לשון בקשה משום דלא שייך הכא לשון בקשה אלא לשון רכה שהוא הפיוס ומפני שפירש המלה מלשון בקשה לא מלשון פיוס הוכרח לומר שתי מלות רכה ותחנונים תחנונים כפירוש המלה ורכה כפי המכוון:
למחיה להיות לכם למחיה. הודיענו שהל"ד של למחיה הוא במקום בעבור כלמ"ד אמרי לי ושפי' למחיה להם לא לכל העולם כי אף על פי שהיה הוא למחית כל העולם לא כיון פה רק על מחית אביו ואחיו לבדם כנראה ממלת לפניכם ולכן הוסיף להיות לכם על מלת למחיה להורות על זה:
כי זה שנתים הרעב עברו משני הרעב. הוסיף עברו משני על מלת הרעב כאילו אמר שנתים עברו משני הרעב מפני שבזולת זה יהי' המובן ממנו שהרעב בכללה היא שנתים:
לאב לחבר ופטרון. אמר במקום אב פטרון שפירושו מנהיג הספינה הנקרא פטרו"ן דלנב"י הנגזר מפטיר"א בלשון יון שהוא האב מפני שלא הי' יוסף אב ממש לפרעה אלא פטרון שכל ענייני פרעה נעשין על ידיו ומפני שגם שם פטרון מורה על ראשיות להיותו ראש על כל אנשי הספינה ואין מדרך מוסר שיחשב עצמו ראש על פרעה שתף עם שם פטרון גם שם חבר המורה על ההשואה ששוים בגזרותם שאין האחד מבטל דברי חבירו כאילו הי' שניהם חברים ממש אעפ"י שבענין המעלה והכבוד פרעה הוא המלך ויוסף הוא תחתיו ושתף שניהם ואמר חבר ופטרון מפני שעם שם פטרון הודיענו שאינו אב ממש אלא פטרון מגזירת פטיר"א שהוא האב ועם שם חבר הודיענו שאינו פטרון ממש שמורה על ראשיות אלא חבר שהוא שוה לו בגזרותיו:
פן תורש לשון מוריש ומעשיר. וכן דעת המתרגם דילמא תתמסכן ולא מלשון שילוח והכרתה כמו אכנו בדבר ואורישנו כי לא יתכן שיכרת הוא וביתו וכל אשר לו מהרעב אחר שהי' ליוסף להאכיל לכל העם בז' שני הרעב. אבל החכם ן' עזרא פירש פן תורש כמו תכרת וכן להוריש גוים אכנו בדבר ואורישנו והוא תמוה מאד אבל אם יתפרש מלשון מוריש ומעשיר כדעת רש"י ז"ל הוא נכון מאד כי בלי ספק הי' מפזר כל ממונו בלחם בז' שני הרעב. אך קשה שהמסכנות והעוני אינה נופלת רק על יעקב ובניו שהם בעלי הממון לא על כל אשר לו שהם בני בניו שעדיין לא הגיע ממון בידם וכל שכן לנשיהם וטפם:
והנה עיניכם רואות בכבודי ושאני אחיכם שאני מהול ועוד כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש. אין כוונת הרב במאמר והנה עיניכם רואות בכבודי שרצה לאמת להם בזה שהוא אחיהם דאדרבה רוב כבודו היא ראיה שאינו אחיהם כי רחוק הוא מאד שיעלה העברי שהוא שנאוי מאד למצרים כדכתיב כי לא יוכלון המצרים לאכול את העברים לחם במעלה גדולה כזאת וכ"ש בהיותו עבד. אבל כונת הרב בזה הוא שרצה יוסף לאמת מה שהבטיח לאביו רדה אלי וכלכלתי אותך וביתך וכל אשר לך כשהוא אדון לכל מצרים ושהוא בנו הנרמזים בפסוק כה אמר בנך יוסף שמני אלהים לאדון לכל מצרים כי מצד שהוא אדון יש יכולת בידו לכלכל אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו ומצד שהוא בנו ויש לו חבת הבן לאב יכלכלנו לא אותו לבדו אלא אותו וביתו וכל אשר לו מרוב חבתו בו ואלו היה אדון לכל מצרים ולא היה בגו לא יכלכל אפי' אותו לבדו כ"ש אותו וכל אשר לו ואלו היה בנו ולא היה אדון למצרים אעפ"י שחבתו על אביו היא גדולה לא היה ספק בידו לכלכל ברעב גדול כמוהו וכ"ש לכלכל אותו וביתו וכל אשר לו לפיכך הוצרך להודיעו בשהוא אדון והוא בנו ורצה יוסף לאמת אלה השנים הנזכרים ואמר והנה עיניכם רואות שפירושו את כבודי ושאני אדון לכל מצרים ואינכם צריכים ראיה על זה וזהו שפי' רש"י והנה עיניכם רואות בכבודי אח"כ אמר כי פי המדבר אליכם ופירש"י ושאני אחיכם שאני מהול ועוד כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש פי' על אומרו שאני אדון לכל מצרים איני צריך להביא ראייה כי עיניכם רואות בכבודי אבל על אומרי שאני אחיכם ושאני בנו של אביכם הנה הראייה על זה היא שאני מהול כמובן מלשון גשו נא כדלעיל ולא הוצרך להזכיר זה פה רק אמר ועוד חוץ מהמילה שהראיתי לכם הנה פי מדבר אליכם בלשונכם ומה שהוצרך להוסיף בהבטחת רדה אלי וכלכלתי אותך וגו' ראיית כי פי המדבר אליכם ולא הספיק להם ראיית המילה שהראה להם שהוא מהול בעת התודעותו לאחיו הוא מפני שאין ראיית המילה לבדה ראייה גמורה כי אף על פי שהמילה מיוחדת לאומה הישראלית הבאה מזרעו של יעקב ולא לישמעאל ואם הוא מזרע אברהם שנצטוו בו ולא לעשו ואם הוא מזרע יצחק כמו שאמרו בסנהדרין אתה וזרעך אחריך יצא זרע ישמעאל שנאמר כי ביצחק יקרא לך זרע ויצא עשו במאמר יצחק ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך כו' מכלל שהוא לבדו זרעו של אברהם כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות מלכים ומלחמות וכ"ש שאינה לשאר האומות מ"מ יש לחוש שמא הוא מבני קטורה שחייבין במילה מפני שלא נתמעטו מקרא דכי ביצחק יקרא לך זרע אלא זרעו של ישמעאל שכבר בא לעולם אבל לא זרעם של בני קטורה שעדיין לא באו לעולם ואעפ"י שראית הלשון ג"כ אינה ראייה גמורה מפני שהלשון הזה לשון בני ארץ כנען הוא ומסתמא רבים במצרים היו יודעים אותו כי ארץ כנען ומצרים קרובות הן מאוד וכ"ש המושל שדרך המושלים והמלכים לדעת הלשונות מ"מ בהתחבר ראיית המילה עם ראית הלשון היא ראייה גדולה בלי ספק מפני שבני קטורה שהם הנימולים הם רחוקים ממצרים מאד שהרי מקום דירתם היה קדמה אל ארץ קדם שהוא מזרחה של ארץ כנען וארץ כנען היא מזרחה של ארץ מצרים ונמצא שמקום בני קטורה רחוק מאוד מארץ מצרים ולא ימצא מהם בארץ מצרים רק מעט מן המעט ואפי' אותו מעט מן המעט לא יהיה יודע הלשון מפני שלשון הקדש לשון של בני ארץ כנען הוא ורחוק הוא מאד מאד שיבא במצרים ממקום בני קטורה שהוא רחוק מאד ממצרים וגם שיקרה שיהיה יודע הלשון של בני ארץ כנען שאינם מבני עמו ולכן חבור המילה והלשון יחד הוא ראייה גדולה בלי ספק ומה שכתב הרמב"ן כי פי המדבר אליכם בלשון הקדש בלא מליץ זהו דעת המפרשים והוא תרגום אנקלוס ויתכן שיאמר להם ככה לאמתלא ולפיוס כי איננה ראיה שידבר אדם אחד במצרים בלשון הקדש כי הוא לשון ארץ כנען ורבים במצרים יודעים אותו כי קרוב הוא אינה טענה כלל כי אין כל מה שיצדק בהרכבה יצדק בהפרדה גם מה שטען עוד ויותר היה להם ראיה בהזכירו שמו ומכירתו במצרים במאמר אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה אינה טענה שאף את"ל שראיית שמו ומכירתו יותר גדולה מראיית הלשון והמילה יחד מכל מקום חבור הראיה הראשונה עם האחרונה יותר גדולה מהראשונה לבדה ומה שחשש פה בהבטחת רדה אלי וכלכלתי אותך וגו' להוסיף על ראיית המילה ראיית הלשון להיות כל אחת מהן בלתי שלמה ובחבורן תהיה שלמה ולא חשש בזה בהתודעותו עם אחיו אבל הספיק לו עם ראיית המילה לבדה הוא מפני שבענין ההתודעות אם ימצא שקרן לא הפסידו כלום ואין צורך לאמת אותו בראיה גמורה אבל בענין ירידתו למצרים במאמר רדה אלי וכלכלתי אותך שם שצריך להוריד את כל יוצאי יריכו ע' נפש למצרים ולהעתיק כל צאנם וכל בקרם וכל רכושם לבא במצרים מהלך י' ימים אם ימצא שקרן יהיה טורח גדול והוצאה רבה והפסד גדול בחנם וכ"ש בהצטרף לזה פחדו מהירידה הזאת פן יעכבוהו שם ולא יניחוהו לחזור למקומו וראוי שיתאמתו לו הדברים בראיה גמורה או קרוב לה כדי שיסכים לרדת ולהוריד כל אשר לו למצרים ולכן הוצרך להוסיף פה תוספת ראיית הלשון מפני שבחבורה עם ראיית המילה היא ראיה גדולה מאד קרובה להיות גמורה כדי שיסורו ממנו כל הספקות ולא ישאר שום ספק בלבו כלל ואע"פ שכל המצרים היו מהולים שנמולו בעת הרעב כדפירש"י גבי כל אשר יאמר לכם תעשו אין לחוש שמא זה אחד מהם מפני שאותה הגזרה שנגזרה עליהם שימולו אינה אלא לאותם שהיו כפופים לקנות שבר לביתם והיו מוכרחים בו אבל זה שהיה שליט ומושל מי יכריחנו על זה וכ"ש שמסתמא נשמע הקול שהוא היה הגוזר עליהם הגזרה ההיא אחר שהוא היה המשביר לכלם:
על צוארי בנימין ויבך על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו וסופן ליחרב ובנימין בכה על צואריו על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף וסופו ליחרב. בב"ר אמרו על צוארי בנימין וכי שני צוארים היו לו אלא אמר רבי אלעזר בן פדת יוסף ראה ברוח הקדש ששני מקדשות עתידין לבנות בחלקו ועתידין ליחרב ובנימין בכה על צוארו כתיב ראה בנימין שמשכן שילה עתיד לעשות בחלקו של יוסף ועתיד לחרב פי' שינויא דקראי קא דרשי דלגבי בנימין דכתיב צוארי בלשון רבים וה"ל למכתב צואר בלשון יחיד כיון שאינו כנוי שמנהגו לבא בלשון רבים כמו אליו ועליו ועדיו אמרו ש"מ לדרשא הוא דאתא ולגבי יוסף דכתיב על צוארו בלשון יחיד וה"ל למכתב צואריו בלשון רבים כיון שהוא כנוי שדרכו בכך אמרו ש"מ לדרשא הוא דאתא וליכא למימר כיון דבכנוי אתי בלשון רבים בבלתי כנוי נמי אתי בלשון רבים וליכא שינוייא אלא גבי יוסף דכתיב בי' צוארו ולא צואריו משום דאורחיה דקרא לכתוב הכנוי בלשון רבים והבלתי כנוי בלשון יחיד שהרי גבי בעליו אין עמו נכתב בלשון רבים וגבי בעל השור נקי אם בעל אשה הוא נכתב בלשון יחיד וכן מאליו אל ומעליו על ומעדיו עד והשתא אתי שפיר מה שלא דרשו גבי יעקב דכתיב ביה ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד בלשון רבים משום דהתם הם בכנוי ודרך הכנויים לבא בלשון רבים ואל יקשה עליך מדבר האיש אדני הארץ שאינו בכינוי ובא בלשון רבים כמו אדניו כי אפשר שכוונו בזה שהוא במקום כל אדני הארץ כי לא ירים מכל האדנים את ידו ואת רגלו זולתו:
והקול נשמע בית פרעה כמו בבית פרעה וזהו לשון בית ממש. לא כמו וישמע בית פרעה דלעיל שאינו לשון בית ממש אלא עבדיו ובני ביתן כמו ביתו אהרן ומה שהכריחו לפרש אותו וכמו בית אהרן וזהו לשון בית ממש וחסר בי"ת השמוש כמו שבי אלמנה בית אביך הוא משום דהתם כתיב וישמע בית פרעה ואין דרך הבית לשמוע ושיוסיף עליו בי"ת השמוש אי אפשר מפני שיהיה צריך לפר' מי הוא השומע לפיכך הוכרח להוציאו ממשמעותו שלא יהיה לשון בית ממש אלא כמו בית אהרן אבל הכא דכתיב ביה והקול נשמע מבנין נפעל שאין שם פועל ואין צורך לפרש מי היה השומע ודי בשיוסיף בו בי"ת השמוש ולא יצטרך להוצי' הבי"ת ממשמעותו הוסיף בי"ת השמוש על מלת בית ונשאר הבית כמשמעו ועוד מכיון שבפסוק וישמע בית פרעה הודיענו ששמעו עבדיו ובני ביתו ענין התודעות יוסף אל אחיו שוב אי אפשר לפרש גם זה לעבדיו ובני ביתו הלכך עכ"ל שזה לשון בית ממש הוא ופירושו שנשמע הקול בבית שפמלייאתו יושבת בו והיינו דכתיב בתרי' וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו שהפסוק הראשון לא הודיענו רק ששמעו הקול עבדיו ובני ביתו לא פמלייאתו:
טענו את בעירכם תבואה. ויהיה טענו פועל יוצא לשלישי והוא מהבנין הדגוש והוקל העי"ן והיה ראוי להיות פ"א הפועל בקמץ לתשלו' הדגש רק נפתח שלא יתערב עם פועל עבר גם מצאנו רבי' שלא נשתלם בו דגש העי"ן והם ידועים שאילו היתה מן הקל כמו רחקו מעליו ושחטו הפסח תהיה הבהמה טעונה לא טוענת:
ואתה צויתה מפי לומר להם זאת עשו כך אמור להם שברשותי הוא. אמר מפי מפני שחסר המצווה ואמר לומר להם זאת עשו מפני שאין מאמר זאת עשו נופל ליוסף שהוא המצווה רק לאחי יוסף ואחר כך אמר להם שברשותי הוא מפני שממאמר זאת עשו קחו לכם משמע שהוא צווי וגזרה שיעשו כן ואין זה אלא רשות שלולא הרשות אין שום אדם רשאי להוציא עגלות ממצרים שאין פרה וחזירה יוצאה ממצרים:
שלח כזאת כחשבון הזה ומהו החשבון הזה עשרה חמורים. דאי בחשבון דלעיל מיניה קא מיירי מאי עשרה חמורים א"ת ועוד עשרה חמורים ועשרה חמורים מיבעי ליה. והרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון שירמוז על החשבון ואם כונתו בזה בעבור שהחשבון לשון זכר ומלת כזאת לשון נקבה אינה טענה כי דברי הרב הם פתרון ענין לא פי' מלה:
בר ולחם כתרגומו. נ"ל שהגירסא הנכונה היא בר ולחם ומזון כתרגומו שפירש ומזון וזודין שפי' לפתן כי תרגום וגם צידה לא עשו להם ואף זוודין לא עבדו להון דאל"כ מה נשתנה זה הבר מכל הבר הכתו' למעלה מזה שלא אמר בהם כתרגומו:
אל תרגזו בדרך אל תתעסקו בדבר הלכה שלא תרגז עליכם הדרך ד"א אל תפסיעו פסיעה גסה והכנסו חמה לעיר. אבל בב"ר שלפנינו כתו' אל תרגזו בדרך אל תפסיעו פסיעה גסה ואל תעמידו עצמכם מדברי תור' והכנסו חמה לעיר ולפי זה צ"ל שפירוש אל תרגזו בדרך אל תנהגו עם הדרך הזאת שאתם הולכים אל אביכם מנהג הרתיחה והרוגז שהוא פועל נוסף מן הראוי כשתפסיעו פסיעה גסה שהוא המהלך הנוסף מן הראוי עד שיקרה לכם מזה סכנה מי הלסטים ומן החיות רעות מצד שתצטרכו להשכים ולהעריב קודם זריחת השמש ואחר שקיעתה וגם יחוייב לכם מרוב המהלך שתעמידו עצמכם מדברי תורה אלא הכנסו חמה לעיר כמו שאמרו בפ"ק דפסחים לעולם יכנס אדם בכי טוב ויצא בכי טוב שהוא האור שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב אבל לגירסת הרב צריך לומר שפי' אל תרגזו הוא כמסופק שאם הרוגז שב אליהם שלא יעשו רוגז בהליכתם שהוא פועל נוסף שהיא הפסיעה הגסה שמשכימים ומעריבים בהליכתן תהיה ההתראה בהם שיכנסו חמה לעיר כדי שלא יסתכנו מן הלסטי' והחיו' רעות ואם הרוגז שב אל הדרך ופירושו אל תרגז עליכם הדרך שהדרך תגבר על הליכתם תהיה ההתראה בהם שלא יתעסקו בדבר הלכה בהליכתם זו כדי שלא תגבר הדרך על הליכתם פי' שלא יתאחרו בהליכתם יותר מן הראוי ותהיה מלת תרגזו לפי הפי' הראשון יוצאת כאילו אמ' אל תרגזו הליכתכם בדרך ולפי הפי' השני פועל עומד כאילו אמר אל תרגזו עליכם הדרך כשתגבר מרחק הדרך על הליכתכם:
היה דואג שמא יריבו בדרך על מכירתו. ולפי זה יהיה פי' אל תרגזו כל אחד על חבירו:
וכי הוא מושל ואשר הוא מושל. שמלת כי משמשת בלשון אם שהוא אחד מארבע לשונות של כי אי דילמ' אלא דהא ומלת אם משמשת בלשון אשר כדפרש"י לעיל גבי כי יאמר הורידו את אחיכם:
ויפג לבו נחלף לבו והלך מלהאמין שלא היה לבו פונה אל הדברים לשון מפיגין טעמן בלשון משנה וכמו מאין הפוגו' וריחו לא נמר תרגומו וריחיה לא פג. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואיננו נכון כי לשון פוגה בטול ושביתה כמו אל תתני פוגת לך וכן עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות שנגרה תמיד מאין שביתה והפסק וכן על כן תפוג תורה תבטל ותפסק וגם זה ויפג לבו שנתבטל לבו ופסקה נשימתו כי פסקה נשימת תנועת הלב והיה כמת: ונראה לי שאין מכל אלה טענה על דברי הרב כי הוא ישיב שאין לשון פוגה בטול ושביתה כאשר חשב רק ענין הסרה כי תרגום הסירי את יינך הלא תפיגין חמרך ותרגום וריחו לא נמר פי' לא נתחלף כמו שפי' הרד"ק בשרש נמר וריחי' לא פג ומפני שיש ממנו מלשון הסר' ויש ממנו מלשון חלוף הוצרך הרב לתפוס שתי הלשונות החלוף וההסרה ואמר נאלף לבו והלך שפי' והלך סר ופי' עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות שנגרה תמיד בלי חלוף ובלי הסרה שלא סר הדמע מן העין והרד"ק פירשו מענין בטול ושביתה ומאמר רז"ל בפ' הקורא את המגלה עומד ויושב וניחוש דילמא פייגא דעתייהו דצבורא יורה שאינו מלשון שביתה ובטול כאשר חשב וכן יורה מאמרם גוף קשה היין מפיגו שאין פירושו משביתו ומבטלו רק מחלישו ומאמר כי לא האמין להם יחזיק ידי הרב שאינו מבטול ושביתה:
וירא את העגלות סימן מסר להם שהיה עוסק בפרשת עגלה ערופה כשפירש הימנו. ופי' וירא את העגלות וישמע דבר העגלות כמו וירא יעקב כי יש שבר במצרים:
רב לי רב לי עוד שמחה וחדוה הואיל ועוד יוסף בני חי. הוסיף מלת לי כי בזולת' לא נדע למי הוא רב גם הוסיף שמחה וחדוה כי בזולתן לא נדע הרבוי מאי זה מין הוא גם הוסיף מלת הואיל ואות וי"ו קודם עוד יוסף כדי שיהיה עוד יוסף בני חי סבה למאמר רב לי שמחה וחדוה כי בזולתה יהיה רב לי מאמר בפני עצמו ועוד יוסף בני חי מאמר בפ"ע ומלת עוד שבמאמר רב לי עוד שמחה וחדוה היא מנוסחא משובשת כי אין לה טעם במקום הזה והראוי להיות רב לי שמחה וחדוה:
