ויהי מקץ פרש״י כתרגומו מסוף וכו׳ לומר אם תפרשהו אחר לשון העברי יש פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר שהוא דוגמא ומקצה אחיו לקח ומשמע כשעברו מקצת שתי השנים שיצא שר המשקים. עכשיו בא התרגום ללמדינו כשעברו כל השתי שנים ופרעה חלם. ועוד מצינו מקץ שהוא לשון תחלה מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו, דירמיה.שנתים ימים משיצא שר המשקים מבית הסוהר פי׳ שתי שנים, אם כתב שנתים בלא ימים הייתי אומר חסרות, מקץ שנה ויום אחד, כמו בן שנתו, שבתוך השנה קורהו בן שנתו, הלכך כתב לך ימים ללמדנו לומר שתי שנים מימים שלמים מיום ליום, וכן חדש ימים חדש שלם מימים. ד״א מקץ שנתים אחר הזמן שנגזר עליו להיות בבית האסורים. כמו ששנו רבותינו במסכת סוטה שרצה לשכב עם אשת פוטיפר ונראה לו דמות דיוקנו של אביו וכבש את יצרו ונעץ צפרניו בקרקע ויצא מהם זרע וראוי היה יוסף לצאת ממנו שנים עשר שבטים כדרך שיצא מיעקב אלא שיצא הזרע מבין עשרה צפורני ידיו ולא הוליד רק השנים. ונגדם נגזר עליו להיות חבוש עשר שנים ולקץ שתי שנים אחר גזירה זו, ופרעה חלם וגו'. דהא קים לן בן שבע עשרה היה כשנמכר, ושנה עמד בבית המצרי כדכתיב בבית ובשדה בית אלו ימות הגשמים ובשדה אלו ימות החמה, ובעמדו לפני פרעה על ידי הפתרון, בן שלשים שנה היה אם כן צריך לומר שהיה חבוש שתים עשרה שנה.מן היאר עלת שירדו שם לשתות.שבע פרות רמז לרעב ולשובע על שם שהם חורשות שדה התבואות.ותעמדנה אצל הפרות נתעכבו אצלם שלא אכלו אותם מיד, פתרון שלא יכלה הרעב מיד את תבואת הארץ דכתיב ובכל ארץ מצרים היה לחם.ויקץ פרעה לתת לו ריוח להתבונן בנתיים לא לערב שתיהן כאחת.עלות בקנה אחד אות הוא לשובע. ומפורש יותר מן הראשון ובדין הוא דלהוו מכחישים את היניקה זה לזה ואפי׳ הכי היו בריאות וטבות.ושדופות קדים רוח מזרחית קרוי קדים שהשמש קודם לזרוח בו בבקר וכן קדמה מזרחה. ומערב בשביל ששוקעת בה החמה בערב.ותבלענה השבלים י״מ גדלו למעלה וכיסו הראשונים עד שלא נראו לשון כבלע את הקדש ואין לפרשו לשון בליעה ממש שהרי אין מראים לאדם דבר שאי אפשר יכול להיות כגון פילא דליעול בקופא דמחטא.והנה חלום לפי שכל זמן שאדם ישן כמדומה לו על החלום שהוא מעשה ודבר אמת וכשמקיץ מתבונן שהוא חלום כדכתיב והיה כאשר יחלום הצמא והנה שותה והקיץ ונפשו שוקקה. ואף בחלום הפרות היה לו לומר כן אלא המתין עד שגמר דבריו. וי״מ גבי פרות לא כתיב והנה חלום לפי שפעמים שייך שבהמות אוכלות זו את זו אבל בשבלים לא שייך לומר כן לפיכך כתב בהן והנה חלום ודאי מראה זו אינו חלום. דבר אחר והנה חלום עכשיו נגמר החלום שלא חלם יותר על הענין.ותפעם רוחו ואע״ג דכתיב גבי נבוכדנצר ויאמר לחרטומים חלום חלמתי ותתפעם רוחי היינו לפי שמשבאו החרטומים לפניו לא היתה שם כי אם פעימה אחת שאלו היה מספר להם החלום ידוע בודאי כי הפתרון יהיה להם ידוע מה שלא שכח פרעה רק הפתרון היינו שע״י שלא דרש רק אחר פותרים הזכיר שם שר המשקים את יוסף.ותפעם יש הפרש בין ותפעם לותתפעם שהרי ותפעם אינו יכול להיות נשמע כעושה ואינו עושה אבל ותתפעם יכול להיות נשמע, מפורש שעושה עצמו כאילו רוחו נפעמת ואינה נפעמת. וכן כל התפעל כמו והתברך בלבבו. וכן שכב על מטתך והתחל, ורבים כמותם, לפיכך יש לפרש ותתפעם רוחו דנבוכדנצר, אמר, אם אני אגלה החלום יודע אני שאמצא הרבה פותרים ואעפי״כ לא יתברר לי האמת אם הוא פתרונו אם לאו. אלא אני אעלים החלום וכל מי שיוכל לגלותו גלוי וידוע הוא כי מהקב״ה הוא ונביאו אמת, וכל מה שיפתר על חלומי יתקיים והכי איתא בילמדנו, אבל פרעה שגלה החלום שוטה היה בדבר רק שלא רצה להרוג חכמיו וחרטומיו כמו נבוכדנצר.ויספר פרעה להם את חלמו מה שהוזקק נבוכדנצר להיות שוכח החלום יותר מפרעה לפי שפתרון חלומו של נבוכדנצר היה לזמן ארוך ולעתיד לבא לא יאמין לדניאל מן הפתרון ולא יתגדל בו דניאל מאחר שלא יתקיים הפתרון בימיו וכשהודיעו החלום שלא יכלו החרטומים להגיד האמין בו גם על הפתרון, אבל כאן בעיני פרעה היה קל להאמין הפתרון שהרי אמר כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלקים לעשותו.ואין פותר אותם החלומות, סבורים היו שני חלומות הם.את חטאי מה שסרחתי על פרעה ומה ששכחתי את יוסף.נער עבד עברי ירא היה פן יכניסוהו לגדולה וישנאהו על אשר לא הזכירו כמו שבקש ממנו, לפיכך הוציא עליו דבה. ד״א שלא יכעוס עליו המלך שלא הגיד לו עד עכשיו שיש חכם גדול כזה בארץ ולכך ביזהו.דלות ורעות תאר מאד ורקות בשר ותאכלנה הפרות הרקות, ושבע הפרות הרקות, ושבע השבלים הריקות, ארבעתן ברי״ש ורי״ש בתראה בצירי. חלומו של פרעה נכפל משום כבודו של יוסף.את אשר האלקים עשה מה שרוצה לעשות בעולמו. הגיד לפרעה שהרי הוא מלך ויבקש תקנה על זאת שהרי ספק בידו לעשות.יהיו שבע שני רעב פתח ברעב תחלה ואחר כך בשובע הראה לו המכה והרפואה שהרי כל החלום לא בא אלא לעשות תקנה על הרעב.ועל השנות החלום וא״ת והלא חלומותיו של יוסף עצמו נשנו ולא נתקיימו עד לאחר עשרים ושתים שנה אלא י״ל שחלום זה היה בלילה אחד, ושל יוסף בכמה לילות.וחמש את ארץ מצרים יצוה שיגבו חומש כל התבואות לצורך המלך אף על פי שבשאר שנים משפטו לעשר כדכתיב ואת שדותיכם יעשור עכשיו יטול פי שתי מעשרות וכן עשה כדכתיב על אדמת מצרים לחומש.את כל אכל לפי היכולת דוגמא וכל הארץ באו מצרימה.אחרי הודיע קאי אף אסיפא כלומר אחרי אשר הודיע אלקים אותך ואחרי אשר אין נבון וחכם כמוך אתה תהיה על ביתי.ישק כל עמי על פיך יריקו את חניתם למלחמה לשון נושקי רומי קשת.ויתן אתה על יד יוסף אמר פרעה שמא דבריו של זה אינם כנים ולא אמר כך אלא כדי לפטור את עצמו ממני, אנסנו בדברים אתן לו הממשלה אם הוא מקבלה ודאי דבריו כנים שלא יהא חצוף ליכנס בגדולה ואין סופו לעמוד בה.בגדי שש שאין לובשים במצרים רק מלכים וגדולים.רביד זהב לשון מרבדים רבדתי ערשי, פרמנ״ץ בלע״ז.אני פרעה ובלעדיך הוא דוגמא רק הכסא אגדל ממך אלא שהוצרך לחזור ולכתבו בשעת נתינת הטבעת.לא ירים איש את ידו לעשות שררה כמו שכתוב בירבעם אשר הרים יד במלך, רמה ידו ושררתו על שלמה המלך, כמו שנאמר ויפקידהו לכל סבל בית יוסף.[ויקרא פרעה צפנת פענח מנהג הוא לשנות שם לאדם כשהוא עולה לגדולה]ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע הוא פוטיפר, כמו שפרש״י. ולקחה יוסף לו לאשה שאם יקח אחרת אפי׳ גדולה ממנה היה מתיירא שמא יאמר פוטיפר עבדי הם שהרי קניתי את אביהם לי לעבד אבל כשנשא את בתו לא היה מביישו ולא בני ביתו. ד״א לקחה כדי לפרסם שלא שכב את אמה. וי״א על ידי שגדלה בביתו נקראת בתו, כמו שמצינו במשה רבינו דכתיב אלה בני בתיה בת פרעה לפי שגדלתו נקרא על שמה. כדאיתא במדרש בת דינה משכם היתה ובקשו להרגה בני יעקב אבינו, בא יעקב אבינו ותלה לה קמיע בצוארה וגירשה מביתו והחביאה עצמה בין הקוצים והברקנים ועל שם הסנה נקראת אסנת ובא גבריאל והביאה למצרים לפני אשת פוטיפר וגדלתה וכשבא יוסף למצרים יצאו כל הנשים לראותו מחמת יופיו כדכתיב בנות צעדה עלי שור וכל אחת זורקת לו חפץ או תכשיט וזו לא היה לה מה לזרוק וזרקה לו הקמיע שבצוארה, ונסתכל בו יוסף שהיתה בת בתו של יעקב ונשאה לו לאשה.פוטי פרע פרש״י הוא פוטיפר על שם שנסתרס, פרע לשון פריעה. יש סרוס חמה שאינו יכול לזקק לזכר רק לנקבה, ופוטיפר סריס חמה היה דאי לא תימא הכי מהיכא תיתי ליה בת ועוד הרי כתוב כדברים האלה עשה לי עבדך.אכל שדה העיר בכל עיר ועיר נתן בתוכה התבואה שגדלה בכל גבוליה וסביבותיה להיות בה למשמרת ולאוצר.בטרם תבוא שנת הרעב פרש״י שאסור לשמש מטתו בשנת רעבון וא״ת הרי לוי שמש מטתו בשנת רעבון שאמרו רבותינו זו יוכבד שנולדה בין החומות, אלא י״ל דיוסף היה לו לפרוש מתשמיש המטה לפי שאביו ואחיו שרויין בצער אבל לוי שהיה יודע שאין מחסור לאביו לא היה לו לפרוש, ואם בשביל יוסף לא אסרו הדבר בשביל היחיד.[כי נשני לשון שכחה].ותכלינה על שם שהבריות היו כלולות ביופי מתוך השובע.ותחלינה על שם שהבריות היו חולות וחלושות מתוך הרעב. ובכל ארץ מצרים היה לחם שהרי נתן יוסף אוכל בערים.ויצעק העם אל פרעה ללחם שימכור להם תבואה וגנאי הוא למלך לקבוץ דמים לתבואה שלו אבל בכבוד נפטר מהם, לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו הדמים שיקצוץ במדה תנו.[וכל הארץ לפי היכולת]לשבור אל יוסף לקנות מן יוסף, דוגמת אל המקלות שפי׳ מן המקלות.
