תנ"ך על הפרק - בראשית מא - אברבנאל

תנ"ך על הפרק

בראשית מא

41 / 929
היום

הפרק

חלום פרעה, יוסף מתמנה למשנה למלך ונושא אשה

וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים וּפַרְעֹ֣ה חֹלֵ֔ם וְהִנֵּ֖ה עֹמֵ֥ד עַל־הַיְאֹֽר׃וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת יְפ֥וֹת מַרְאֶ֖ה וּבְרִיאֹ֣ת בָּשָׂ֑ר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃וְהִנֵּ֞ה שֶׁ֧בַע פָּר֣וֹת אֲחֵר֗וֹת עֹל֤וֹת אַחֲרֵיהֶן֙ מִן־הַיְאֹ֔ר רָע֥וֹת מַרְאֶ֖ה וְדַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר וַֽתַּעֲמֹ֛דְנָה אֵ֥צֶל הַפָּר֖וֹת עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃וַתֹּאכַ֣לְנָה הַפָּר֗וֹת רָע֤וֹת הַמַּרְאֶה֙ וְדַקֹּ֣ת הַבָּשָׂ֔ר אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַפָּר֔וֹת יְפֹ֥ת הַמַּרְאֶ֖ה וְהַבְּרִיאֹ֑ת וַיִּיקַ֖ץ פַּרְעֹֽה׃וַיִּישָׁ֕ן וַֽיַּחֲלֹ֖ם שֵׁנִ֑ית וְהִנֵּ֣ה ׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹל֛וֹת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד בְּרִיא֥וֹת וְטֹבֽוֹת׃וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים דַּקּ֖וֹת וּשְׁדוּפֹ֣ת קָדִ֑ים צֹמְח֖וֹת אַחֲרֵיהֶֽן׃וַתִּבְלַ֙עְנָה֙ הַשִּׁבֳּלִ֣ים הַדַּקּ֔וֹת אֵ֚ת שֶׁ֣בַע הַֽשִּׁבֳּלִ֔ים הַבְּרִיא֖וֹת וְהַמְּלֵא֑וֹת וַיִּיקַ֥ץ פַּרְעֹ֖ה וְהִנֵּ֥ה חֲלֽוֹם׃וַיְהִ֤י בַבֹּ֙קֶר֙ וַתִּפָּ֣עֶם רוּח֔וֹ וַיִּשְׁלַ֗ח וַיִּקְרָ֛א אֶת־כָּל־חַרְטֻמֵּ֥י מִצְרַ֖יִם וְאֶת־כָּל־חֲכָמֶ֑יהָ וַיְסַפֵּ֨ר פַּרְעֹ֤ה לָהֶם֙ אֶת־חֲלֹמ֔וֹ וְאֵין־פּוֹתֵ֥ר אוֹתָ֖ם לְפַרְעֹֽה׃וַיְדַבֵּר֙ שַׂ֣ר הַמַּשְׁקִ֔ים אֶת־פַּרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר אֶת־חֲטָאַ֕י אֲנִ֖י מַזְכִּ֥יר הַיּֽוֹם׃פַּרְעֹ֖ה קָצַ֣ף עַל־עֲבָדָ֑יו וַיִּתֵּ֨ן אֹתִ֜י בְּמִשְׁמַ֗ר בֵּ֚ית שַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים אֹתִ֕י וְאֵ֖ת שַׂ֥ר הָאֹפִֽים׃וַנַּֽחַלְמָ֥ה חֲל֛וֹם בְּלַ֥יְלָה אֶחָ֖ד אֲנִ֣י וָה֑וּא אִ֛ישׁ כְּפִתְר֥וֹן חֲלֹמ֖וֹ חָלָֽמְנוּ׃וְשָׁ֨ם אִתָּ֜נוּ נַ֣עַר עִבְרִ֗י עֶ֚בֶד לְשַׂ֣ר הַטַּבָּחִ֔ים וַנְּ֨סַפֶּר־ל֔וֹ וַיִּפְתָּר־לָ֖נוּ אֶת־חֲלֹמֹתֵ֑ינוּ אִ֥ישׁ כַּחֲלֹמ֖וֹ פָּתָֽר׃וַיְהִ֛י כַּאֲשֶׁ֥ר פָּֽתַר־לָ֖נוּ כֵּ֣ן הָיָ֑ה אֹתִ֛י הֵשִׁ֥יב עַל־כַּנִּ֖י וְאֹת֥וֹ תָלָֽה׃וַיִּשְׁלַ֤ח פַּרְעֹה֙ וַיִּקְרָ֣א אֶת־יוֹסֵ֔ף וַיְרִיצֻ֖הוּ מִן־הַבּ֑וֹר וַיְגַלַּח֙ וַיְחַלֵּ֣ף שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּבֹ֖א אֶל־פַּרְעֹֽה׃וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף חֲל֣וֹם חָלַ֔מְתִּי וּפֹתֵ֖ר אֵ֣ין אֹת֑וֹ וַאֲנִ֗י שָׁמַ֤עְתִּי עָלֶ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר תִּשְׁמַ֥ע חֲל֖וֹם לִפְתֹּ֥ר אֹתֽוֹ׃וַיַּ֨עַן יוֹסֵ֧ף אֶת־פַּרְעֹ֛ה לֵאמֹ֖ר בִּלְעָדָ֑י אֱלֹהִ֕ים יַעֲנֶ֖ה אֶת־שְׁל֥וֹם פַּרְעֹֽה׃וַיְדַבֵּ֥ר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יוֹסֵ֑ף בַּחֲלֹמִ֕י הִנְנִ֥י עֹמֵ֖ד עַל־שְׂפַ֥ת הַיְאֹֽר׃וְהִנֵּ֣ה מִן־הַיְאֹ֗ר עֹלֹת֙ שֶׁ֣בַע פָּר֔וֹת בְּרִיא֥וֹת בָּשָׂ֖ר וִיפֹ֣ת תֹּ֑אַר וַתִּרְעֶ֖ינָה בָּאָֽחוּ׃וְהִנֵּ֞ה שֶֽׁבַע־פָּר֤וֹת אֲחֵרוֹת֙ עֹל֣וֹת אַחֲרֵיהֶ֔ן דַּלּ֨וֹת וְרָע֥וֹת תֹּ֛אַר מְאֹ֖ד וְרַקּ֣וֹת בָּשָׂ֑ר לֹֽא־רָאִ֧יתִי כָהֵ֛נָּה בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָרֹֽעַ׃וַתֹּאכַ֙לְנָה֙ הַפָּר֔וֹת הָרַקּ֖וֹת וְהָרָע֑וֹת אֵ֣ת שֶׁ֧בַע הַפָּר֛וֹת הָרִאשֹׁנ֖וֹת הַבְּרִיאֹֽת׃וַתָּבֹ֣אנָה אֶל־קִרְבֶּ֗נָה וְלֹ֤א נוֹדַע֙ כִּי־בָ֣אוּ אֶל־קִרְבֶּ֔נָה וּמַרְאֵיהֶ֣ן רַ֔ע כַּאֲשֶׁ֖ר בַּתְּחִלָּ֑ה וָאִיקָֽץ׃וָאֵ֖רֶא בַּחֲלֹמִ֑י וְהִנֵּ֣ה ׀ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֗ים עֹלֹ֛ת בְּקָנֶ֥ה אֶחָ֖ד מְלֵאֹ֥ת וְטֹבֽוֹת׃וְהִנֵּה֙ שֶׁ֣בַע שִׁבֳּלִ֔ים צְנֻמ֥וֹת דַּקּ֖וֹת שְׁדֻפ֣וֹת קָדִ֑ים צֹמְח֖וֹת אַחֲרֵיהֶֽם׃וַתִּבְלַ֙עְןָ֙ הָשִׁבֳּלִ֣ים הַדַּקֹּ֔ת אֵ֛ת שֶׁ֥בַע הַֽשִׁבֳּלִ֖ים הַטֹּב֑וֹת וָֽאֹמַר֙ אֶל־הַֽחַרְטֻמִּ֔ים וְאֵ֥ין מַגִּ֖יד לִֽי׃וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה חֲל֥וֹם פַּרְעֹ֖ה אֶחָ֣ד ה֑וּא אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הִגִּ֥יד לְפַרְעֹֽה׃שֶׁ֧בַע פָּרֹ֣ת הַטֹּבֹ֗ת שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִּׁבֳּלִים֙ הַטֹּבֹ֔ת שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים הֵ֑נָּה חֲל֖וֹם אֶחָ֥ד הֽוּא׃וְשֶׁ֣בַע הַ֠פָּרוֹת הָֽרַקּ֨וֹת וְהָרָעֹ֜ת הָעֹלֹ֣ת אַחֲרֵיהֶ֗ן שֶׁ֤בַע שָׁנִים֙ הֵ֔נָּה וְשֶׁ֤בַע הַֽשִׁבֳּלִים֙ הָרֵק֔וֹת שְׁדֻפ֖וֹת הַקָּדִ֑ים יִהְי֕וּ שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י רָעָֽב׃ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתִּי אֶל־פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֧ר הָאֱלֹהִ֛ים עֹשֶׂ֖ה הֶרְאָ֥ה אֶת־פַּרְעֹֽה׃הִנֵּ֛ה שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים בָּא֑וֹת שָׂבָ֥ע גָּד֖וֹל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וְ֠קָמוּ שֶׁ֨בַע שְׁנֵ֤י רָעָב֙ אַחֲרֵיהֶ֔ן וְנִשְׁכַּ֥ח כָּל־הַשָּׂבָ֖ע בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְכִלָּ֥ה הָרָעָ֖ב אֶת־הָאָֽרֶץ׃וְלֹֽא־יִוָּדַ֤ע הַשָּׂבָע֙ בָּאָ֔רֶץ מִפְּנֵ֛י הָרָעָ֥ב הַה֖וּא אַחֲרֵי־כֵ֑ן כִּֽי־כָבֵ֥ד ה֖וּא מְאֹֽד׃וְעַ֨ל הִשָּׁנ֧וֹת הַחֲל֛וֹם אֶל־פַּרְעֹ֖ה פַּעֲמָ֑יִם כִּֽי־נָכ֤וֹן הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָאֱלֹהִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים לַעֲשֹׂתֽוֹ׃וְעַתָּה֙ יֵרֶ֣א פַרְעֹ֔ה אִ֖ישׁ נָב֣וֹן וְחָכָ֑ם וִישִׁיתֵ֖הוּ עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃יַעֲשֶׂ֣ה פַרְעֹ֔ה וְיַפְקֵ֥ד פְּקִדִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ וְחִמֵּשׁ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֥י הַשָּׂבָֽע׃וְיִקְבְּצ֗וּ אֶת־כָּל־אֹ֙כֶל֙ הַשָּׁנִ֣ים הַטֹּבֹ֔ת הַבָּאֹ֖ת הָאֵ֑לֶּה וְיִצְבְּרוּ־בָ֞ר תַּ֧חַת יַד־פַּרְעֹ֛ה אֹ֥כֶל בֶּעָרִ֖ים וְשָׁמָֽרוּ׃וְהָיָ֨ה הָאֹ֤כֶל לְפִקָּדוֹן֙ לָאָ֔רֶץ לְשֶׁ֙בַע֙ שְׁנֵ֣י הָרָעָ֔ב אֲשֶׁ֥ר תִּהְיֶ֖יןָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְלֹֽא־תִכָּרֵ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּרָעָֽב׃וַיִּיטַ֥ב הַדָּבָ֖ר בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֑ה וּבְעֵינֵ֖י כָּל־עֲבָדָֽיו׃וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱלֹהִ֖ים בּֽוֹ׃וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱלֹהִ֛ים אוֹתְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ׃אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ׃וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יוֹסֵ֑ף רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי אֹֽתְךָ֔ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיָּ֨סַר פַּרְעֹ֤ה אֶת־טַבַּעְתּוֹ֙ מֵעַ֣ל יָד֔וֹ וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֖הּ עַל־יַ֣ד יוֹסֵ֑ף וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ בִּגְדֵי־שֵׁ֔שׁ וַיָּ֛שֶׂם רְבִ֥ד הַזָּהָ֖ב עַל־צַוָּארֽוֹ׃וַיַּרְכֵּ֣ב אֹת֗וֹ בְּמִרְכֶּ֤בֶת הַמִּשְׁנֶה֙ אֲשֶׁר־ל֔וֹ וַיִּקְרְא֥וּ לְפָנָ֖יו אַבְרֵ֑ךְ וְנָת֣וֹן אֹת֔וֹ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל־יוֹסֵ֖ף אֲנִ֣י פַרְעֹ֑ה וּבִלְעָדֶ֗יךָ לֹֽא־יָרִ֨ים אִ֧ישׁ אֶת־יָד֛וֹ וְאֶת־רַגְל֖וֹ בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַיִּקְרָ֨א פַרְעֹ֣ה שֵׁם־יוֹסֵף֮ צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵחַ֒ וַיִּתֶּן־ל֣וֹ אֶת־אָֽסְנַ֗ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֛רַע כֹּהֵ֥ן אֹ֖ן לְאִשָּׁ֑ה וַיֵּצֵ֥א יוֹסֵ֖ף עַל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וְיוֹסֵף֙ בֶּן־שְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעָמְד֕וֹ לִפְנֵ֖י פַּרְעֹ֣ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָ֑יִם וַיֵּצֵ֤א יוֹסֵף֙ מִלִּפְנֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַֽיַּעְבֹ֖ר בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַתַּ֣עַשׂ הָאָ֔רֶץ בְּשֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע לִקְמָצִֽים׃וַיִּקְבֹּ֞ץ אֶת־כָּל־אֹ֣כֶל ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הָיוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּתֶּן־אֹ֖כֶל בֶּעָרִ֑ים אֹ֧כֶל שְׂדֵה־הָעִ֛יר אֲשֶׁ֥ר סְבִיבֹתֶ֖יהָ נָתַ֥ן בְּתוֹכָֽהּ׃וַיִּצְבֹּ֨ר יוֹסֵ֥ף בָּ֛ר כְּח֥וֹל הַיָּ֖ם הַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד עַ֛ד כִּי־חָדַ֥ל לִסְפֹּ֖ר כִּי־אֵ֥ין מִסְפָּֽר׃וּלְיוֹסֵ֤ף יֻלַּד֙ שְׁנֵ֣י בָנִ֔ים בְּטֶ֥רֶם תָּב֖וֹא שְׁנַ֣ת הָרָעָ֑ב אֲשֶׁ֤ר יָֽלְדָה־לּוֹ֙ אָֽסְנַ֔ת בַּת־פּ֥וֹטִי פֶ֖רַע כֹּהֵ֥ן אֽוֹן׃וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִֽי׃וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עָנְיִֽי׃וַתִּכְלֶ֕ינָה שֶׁ֖בַע שְׁנֵ֣י הַשָּׂבָ֑ע אֲשֶׁ֥ר הָיָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וַתְּחִלֶּ֜ינָה שֶׁ֣בַע שְׁנֵ֤י הָרָעָב֙ לָב֔וֹא כַּאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיְהִ֤י רָעָב֙ בְּכָל־הָ֣אֲרָצ֔וֹת וּבְכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם הָ֥יָה לָֽחֶם׃וַתִּרְעַב֙ כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֛ם אֶל־פַּרְעֹ֖ה לַלָּ֑חֶם וַיֹּ֨אמֶר פַּרְעֹ֤ה לְכָל־מִצְרַ֙יִם֙ לְכ֣וּ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֲשֶׁר־יֹאמַ֥ר לָכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃וְהָרָעָ֣ב הָיָ֔ה עַ֖ל כָּל־פְּנֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיִּפְתַּ֨ח יוֹסֵ֜ף אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֤ר בָּהֶם֙ וַיִּשְׁבֹּ֣ר לְמִצְרַ֔יִם וַיֶּחֱזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וְכָל־הָאָ֙רֶץ֙ בָּ֣אוּ מִצְרַ֔יְמָה לִשְׁבֹּ֖ר אֶל־יוֹסֵ֑ף כִּֽי־חָזַ֥ק הָרָעָ֖ב בְּכָל־הָאָֽרֶץ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויהי מקץ וגו' עד ויאמ' פרעה אל יוסף חלום חלמתי. ספר הכתוב שמקץ וסוף שנתים ימים שהם שתי שנים אחרי שיצא שר המשקים מבית הסוהר ולא זכר את יוסף וישכחהו קרה מקרה שפרעה והוא שם התואר לכל מלכי מצרים היו נקראים כן חלם פרעה שנראה לו שהיה עומד על היאור כי בעבור שארץ מצרים תשתה מן היאור וממנו יבא השבע או הרעב כפי עלות נילוס להשקות את הארץ או העדר עלייתו לכן ראה בחלומו הפרות עולות מן היאור והנה ראה אותם יפות מראה ובריאות בשר כי יפוי הגהה ומראה הגוף שהוא המוחש המושג ראשונה לחוש הראות מורה על הבריאות וטיב המזג והעדון ולכן סמך ליפות מראה בריאות בשר וראה אות' שתרעינה באחו שהוא שם העשב הגדול סמוך למים כמ"ש היגאה גמא בלא ביצה ישגא אחו בלי מים. וראה ג"כ שבע פרו' אחרות עולות אחריהן מבלי הפסק מן היאור שגם לסב' היאור להיותי בלתי עולה להשקות את הארץ היו בהפך הראשונות רעו' המרא' והגהה שזה מורה על העדר הלחות ודקות הבשר ותעמודנה אצל הפרו' הראשונות על שפת היאור להגיד שימשכו הרעו' אחרי הטובו' מבלי הפסק וכל זה בסבת היאור ושהפרות הרעות תאכלנה את הפרות הטובות והתגעש פרעה כ"כ מאותו מראה עד שבסב' התגעשותו הקיץ משנתו אבל חזר ויישן מיד ויחלום שנית כי כפי החקויים קראו חלום שני. וראה שבע שבלי' עולות בקנה אחת בריאות וטובות ר"ל שהיו רצופות כל אות' השבעה בריאותם וטובתם בלי הפסק וכן שבע שבלים רקות מבלי מלוי שדופות קדים רוח קדים שנקרא כן מפני שבא ממזרח ויפסיד התבואה היו צומחות אחריהן ותבלענה אותם השבלים הדקות את שבע השבלים הבריאות והמלאות שראה ראשונה ואז יקיץ פרעה שלא ראה מאותו חלום עוד. האמנם אמר והנה חלום להגיד שהיה החלום כ"כ מסודר שהיה נראה לו בחלומו כאלו היה הדבר בהקיץ אבל כאשר הקיץ פרעה אז הכיר והרגיש בעצמו שהיה חלום מה שראה. והנה אמר ויהי בבקר ותפעם רוחו לא להגיד שחשב בחלומו כל הלילה עד הבקר אולי ישתלש חלומו כאשר נשנה וכאשר לא חלם עוד בבקר אז ותתפעם רוחו כי הנה התפעמות הרוח הוא קרוב שיהיה סמוך ליקיצה אבל פי' ויהי בבקר אצלו הוא סמוך לויקץ פרעה ר"ל ויקץ פרעה והנה חלום ויהי זה בבקר ואז ותפעם רוחו כי נתבהל מהחלום מאד והתחברו א"כ בחלום ג' תנאים מורים על אמותו. הא' סדורו הנפלא. והב' שהיה בבקר אחרי התכת האידים העולים מהאצטומכא אל המוח שאז החלום יותר צודק במ"ש הפלוסוף בחוש והמוחש. וכן אמרו בפרק הרואה שלש חלומות מתקיימים חלום של שחרית וכו'. והג' התפעלות החולם ותפעם רוחו כאלו הרגיש בחוזק השפע הנשפע עליו בחלום ולכן שלח פרעה ויקרא את כל חרטומי מצרים והם היודעי' בדברים הטבעיים ואת כל חכמיה ר"ל היודעי' באצטגנינות השמים ובפתרון חלומות ויספר פרעה בעצמו להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה והפסוק הזה מורה שלא היו פותרים אותם לפניו כלל. אבל חז"ל דרשו שלא היה דעתו מתישב על פתרונם. והדבר הזה קשה כי למה לא יתישב על לבו פתרונם ונתישב בלבו פתרון יוסף ופרעה לא היה יודע חכמת הפתרון ובמה יודע איפה שלא היו פותרים אותו כראוי ושפתרון יוסף היה אמיתי אבל זה מקום באורו הוא אחר זה במאמר הנמצא כזה וגו' ואתה תראה שהכתוב פעם קורא החלומות האלה בלשון רבים כמ"ש ויחלום שנית ואומר ואין פותר אותם לפרעה ופעם קורא שניהם חלום אחד כמ"ש ויקץ פרעה והנה חלום ויספר פרעה להם את תלומו ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי. בחלומי הנני עומד וגו' וארא בחלומי וגו' לכן אשוב שפרעה הרגיש בעצמו שהי' הכל חלום אחד ולכן היה מכנה אותו תמיד בלשון יחיד אמנם הפותרים חשבו שיהיו שני חלומות כמו שחלם אותו בשתי שעות ובשתי חקויים ויקיצה בנתים ושהוא היה טועה במחשבתו שהם אחד. וכאשר ראה שר המשקים שהיה קרוב למלך מה שקרה לו ולשר האופים עמו בפתרון חלומותיהם ראה להזכיר את יוסף לפרעה כדי שישלח בעדו לפתו' את חלומו ולכן אמר לו את חטאי אני מזכיר היום ואמר חטאו בלשון רבי' לפי שהיו שנים החטא שחטא שבעבורו קצף המלך עליו וישם אותו במשמר והא' שחטא כנגד יוסף בשלא זכרו וישכחהו. ומפני שהו' היה רוצה לשבח את יוסף בפתרון החלומות שחלם לו ולשר האופי' הסיר בדבריו הספקות שהיה אפשר שיפלו על זה ואמר אם תחשוב אדוני המלך שהנער ההוא פתר את חלומי לטובה וחלום שר האופים לרעה בתחבולה מפני שידע שלא היה בי עון אשר חטא וששר האופים חייב ראשו למלך אין הדבר כן כי פרעה קצף על עבדיו כלומר קצף על שנינו ביחד ולא ידע הנער מי משלנו הנקי ומי הפושע. גם אין ראוי שתחשוב שחלוף מקומות במשמר שהיינו בהם מביא את הנער ההוא לפתור חלומי לטובה ולשר האופים לרעה כאלו תאמר שהייתי אני בחדר אחד למעלה ולשר האופים בתוך הבו' אין הדבר כן כי שנינו אנחנו היינו במקום אחד במשמר וזה אומרו ויתן אותי במשמר בית שר הטבחים ר"ל שהורג ושוחט האנשים במצות המלך אותי ואת שר האופים באופן שוה ובמקום אחד ולזה אמר אותי שני פעמים. גם אין ראוי שתחשוב שידע הנער דרכי הפתרון מצד הכוכבים שידע שמי שיחלום בהיות הלבנה עם שבתי יראה כך וכך ומי שיחלום בהיותה בצדק יהיה כך עד שמזה יאמרו הפותרים מצד הככבי' החולם שיראה בכך ימים מהחדש יהיה כך. כי הנה אנחנו חלמנו בלילה אחד אני והוא ר"ל שנינו אנחנו חלמנו חלום שהיה נראה בענינם לפי התדמותם וקורבתם שהיו חלום אחד ועם כל זה הגיע מחכמתו להבדיל ביניה' זה לחיי' וזה למות גם אין ראוי שתחשוב שהביאו לאותם הפתרונים כח השערתו ותחבולותיו שהלך לשאול ולדע' מן ענינינו ואז פתר לנו אין הדבר כן כי הוא היה שם אתנו אינו יוצא חוצה והוא נער אינו יודע בהשערות גם הוא עברי מעבר הנהר ואינו יודע מעניני הארץ הזאת גם הוא עבד לשר הטבחים ואיך ידע העבד עניני השרים אשר בשער המלך ועכ"ז ונספר לו לא לתכלית הפתרון כי לא חשבנוהו לכך אלא שבעבור שלא היה אתנו אדם אחר ספרנו לו כמו שיספר האדם לעבדו מעשיו בשלא יהיה לו איש אחר לדבר עמו ועכ"ז פתר לנו את חלומותינו לא בדרך המשל ונמשל כמנהג הפותרים אבל איש כחלומו פתר שהיה הפתרון כפשט החלום כי אני הייתי חולם שאתן את הכוס על כף פרעה והוא פתר כן ונתת את הכוס על כף פרעה וכן לשר האופים שחלם והעוף אוכל אותם מהסל מעל ראשו פתר לו הדברים כפשוטם ואכל העוף את בשרך מעליך וזהו איש כחלומו פתר שהיה פלא גדול כפי טבע החלומות וחקויי המדמה בהם וכבר חשבנו שהיו דבריו הבל מעשה תעתועים ולא הי' כן כי כאשר פתר לנו כן היה. ויוסף הנזכר. אותי השיב על כני בפתרונו שאמר שאשוב על כני. ואותו שר האופים תלה בפתרונו אשר פתר לו שהיה תלוי על עץ. ומאשר שר המשקים לא שבחו לפרעה בהגבלת שלשת הימים שעשה יוסף בפתרונו נראה שחשש אולי יאמר המלך אין זה מן הפלא. כי אולי היה יודע שבשלשת הימים אעשה משתה יום מולדתי ואז היה מחוייב שאדון עניניכם ולכן לא זכר לו דבר מזה שר המשקים. והנה פרעה התפעל מספור שר המשקים ומהם היה לסבה להביא את יוסף לגדולה ולכן שלח מיד לקרא את יוסף ויריצוהו מן הבור שהיה אסור שמה ויגלח מפני כבוד המלכות ויחלף שמלותיו אולי שנתנם לו שר המשקים או שנתנו לו מבית המלך והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה החמישית: ועתה ראה מפעלות אלדים וכי הוא עושה גדולות עד אין חקר פועל הרעות והטוב כמו שאמר אני אמית ואחיה וגו' כי הנה תמצא שבסדר וישב שעבר ספר הכתוב עשרה דברים מהצער שבאו על יוסף ובסדר הזה ספר עשרה דברים שבאו לו מההצלחה כנגדם. הראשון ששם כתוב שיוסף היה שנוי ונתעב מאחיו וכאן כתוב שהיה אוהב מן הזרים פרעה וכל מצרים. הב' שם כתוב ששנאוהו על עניני החלומות וכאן כתיב שאהבוהו על עניני החלומות. הג' שם כתיב ויפשיטו את יוסף את כתנתו את כתונת הפסים אשר עליו וכאן וילבש אותו בגדי שש וישם רביד זהב על צוארו. הד' שם כתיב שהשליכוהו לבור ערום וכאן וישלח פרעה ויריצוהו מן הבור ויגלח ויחלף שמלותיו. הה' שם כתוב שיוסף היה נמכר וכאן כתיב שהיה מוכר שנ' וכל העם באו מצרים לשבור אל יוסף. הו' שם כתיב שהלך יוסף אל אחיו ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו וכאן כתיב שהלכו אליו אחיו ובטרם יקרבו אליו ויתנכר אליהם. הז' שם כתיב שנתפרד מאחיו וכאן כתיב שנתחברו אחיו עמו. הח' שם כתיב ויוסף הורד מצרימה בירידה ובשפלות. וכאן ונתון אותו על כל ארץ מצרים. הט' שם כתיב ששאלתו אשת אדוניו שכבה עמי ולא רצה. וכאן שנשא את אסנת בת פוטיפרע לאשה. הי' שם כתיב שלא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. וכאן שזכרו ושבחו אל פרעה. הנה אם כן עשרת הדברים האלה שנזכרו בסדר הזה היו תנחומות לצרות יוסף ותוגותיו והוא המוכיח שמפי עליון תצא הרעות והטוב שהרע ההוא שקרה ליוסף היה הכנה ואמצעי לכל הטוב והמעלה שקנה במצרים: ויאמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי וגו' עד ועתה ירא פרעה. אמר פרעה אל יוסף חלום חלמתי לפי שהיה דעתו תמיד שכל מה שראה היה חלום אחד ואמר ופותר אין אותו אם לדעתו ואם בהחלט שלא נתנו לו לפתור כלל. ואמר ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו ענינו אצלי שתשמע חלום לפתור אותו כפשוטו מבלי עשות בו משל ונמשל שהוא היה הדבר המבהיל שספר ממנו שר המשקים ולזה לא אמר תשמע לפתור חלום אלא תשמע חלום לפתור אותו כלומר לפתור אותו כמות שהוא על פשוטו. ויוסף השיבו בלעדי אלדים יענה את שלום פרעה ר"ל שאין ראוי שיקרא הוא הפותר כי אם הש"י וכמ"ש לסריסים הלא לאלדים פתרונים ועשה כל זה טענה מאשר הוא נעשה על ידי פועלים רבים ואפשר שיעשה מבלי קצתם הנה הקצת ההיא הוא כלי לא פועל כי מפועל שהוא אחד מד' סבות ראוי שיהיה יחסו אל המסובב יחס הכרחי ואם לא יהיה כן לא יהיה סבה באמתו' וזהו שאמר בלעדי ר"ל הש"י מבלעדי יוכל לענות את שלום פרעה ולכן הוא השומע החלום לפתור אותו לא אני כי אני בזה כלי וזה ענין הכלי שאפשר שיפעל הפועל בלתו וא"א שיוחס הפועל אל הכלי אלא למניע הכלי שלא יאמר החרב הרג את האדם. כי אם שמניע החרב הרגו וכמאמר הנביא היתפאר הגרזן על החוצב בו והשמיט התולדה להיותה מבוארת בעצמה עם זכרון ההקדמ' וזה טעם ויען יוסף כי היה זה ממנו טענה על מה שא"ל תשמע חלום לפתור אותו. והנה ספר פרעה חלומו ליוסף ושינה דברים מועטים אם בהוסיפו מלת דלות ואם בשנותו ממרא' לתאר ואם מה שהוסיף לבאר ותבאנה אל קרבינה ולא נודע כי באו אל קרבינה כי הענין קרוב. וקצר הכתוב במקום א' והאריך במקו' א' כפי צורך הענין. והנה יוסף כששמע החלום הבין ברוח הקדש אשר בו הדברים אשר בהם נשתבשו החרטומים שהם שלשת ההקדמות שזכרתי למעלה והודיע לפרעה שהענין בכלם הוא בהפך מה שחשבו כי הם חשבו שהיו שני חלומות א' מהפרות וא' מהשבלים ויוסף אמר שאין הדבר כן אלא שהחלום פרעה א' הוא מהפרות ומהשבלים ביחד שהיו הפרות סימן לחרישה והשבלים סימן לקצירה כמו שכתב הרמב"ן. ואמנם היקיצה שהיתה בנתים היתה סבתה התפעמות רוחו מחוזק השפע הנשפע עליו ומאותה רעדה הקיץ ומהיות זה יסוד טעות החרטומים ושפרעה היה מקפיד בענין היקיצה לכן התחיל יוסף פתרונו בבטול ההקדמה הזאת באמרו חלום פרעה אחד הוא. וההקדמה הב' שקבלו החרטומים הוא שהיו הפרות והשבלים משל לדברי' אחרי' וכי היו מחקויי הדמיון ומהמשל בחלום וגם זאת הודיע יוסף שהיה טעות בידם שלא ראה פרעה בחלומות דמויים ולא חקויים אלא השפע שהשפיע הקב"ה בחלומו והוא מה שראה מבלי משל וחידה ועל זה אמר את אשר האלדים עושה הגיד לפרעה ר"ל הגיד לו הדבר כפשוטו כאשר הוא עושה אותו מהשבע והרעב אשר יזכור לא המשלו. וההקדמה הג' שקבלו החרטומים הוא שהיה חלום פרעה מיוחד ומתיחס ונוגע אליו בפרט ושהיה לזמן קרוב או תכף ויוסף הודיעו שאין הדבר כן כי הוא מורה על השבע והרעב הכולל את כל ארץ מצרים ולשאר ארצות ואינו דבר מיוחד לפרעה וגם הוא דבר לשני' רבות י"ד שני' שבע שנים מהשבע ושבע שנים מהרעב וזה אמרו שבע פרות הטובות שבע שנים הנה ושבע השבלים הטובות שבע שנים הנה וביאר שאין שני השבע שבעה ושבעה כי חלום אחד הוא ויורו אם כן הפרות הטובות והשבלים הטובות על שבע שנים מהשבע בלבד. וכן שבע הפרות ושבע השבלים הרקות כאלו אין בהם גרעינים מורים על שבע שני רעב. ואמנם אמרו אחר זה הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה את אשר האלדים עושה הראה את פרעה ענינו שלא היה חלומו מגיע מיוחד ומתיחס לעצמו בפרט מכח התבודדותו כחלומות של נבוכדנצר שמפני ששוטטה מחשבתו במה שיהיה לזרעו מהמלכות והממשל' אשר הוא קנה בימיו רעיוניו על משכבו סליקו וראה הצלם ולא היה כן חלום פרעה אבל מבלי התבודדותו ולא שוטטות מחשבתו הגיד אליו האלדים מה שרצה לעשות בעולמו והיה זה א"כ ענין כולל למלכיות ולארצות ולא פרטי לך. והנה רצה הקב"ה להראותו ולהגידו לך להיותך מלך תוכל לתקן הרע הנרמז בו וזהו הוא הדבר אשר דברתי אל פרעה אשר האלדים עושה הראה את פרעה וביאר מהו אשר הראה אותו והוא ששבע שנים באות שבע גדול בכל ארץ מצרים וגו' כי השם הודיע לו הרעב העתיד לבא כדי שיתקנהו והראה לו שני השבע להודיעו שבזה יתקן הרעב וכבר זכרתי שיוסף ביאר לפרעה שהשבע יהיה בלבד בארץ מצרים לא בשאר הארצות ובעבור שתמיד במצרים היה שובע מפני נילוס שהיה עולה ומשקה את הארץ הודיעו שבשבע יהיו שני חדושי' הא' שיהיה שבע גדול רוצה לומר יות' מהנהוג. והב' שיהי' בכל ארץ מצרים לא בלבד במקומות הסמוכים לנילוס שהוא עולה ומשקה אותם ואמר וקמו שבע שני רעב אחריהם להגיד שיקומו שבע שנים אחרים רצופים אחריהם מבלי הפסק שבכלם יהיה רעב בכל הארצות ולכן לא אמר ברעב בארץ מצרים כמו שאמר בשבע לפי שבשבע יהיה פרטי שם אבל הרעב יהיה כולל כל הארצות. וכבר חשב הרמב"ן שראה יוסף זה מספורי החלום שאמר שהפרות הטובות עמדו באחו ולא הלכו משם אבל הרעות אחרי שאכלו הטובות לא אמר שעמדו שם כי הלכו ארץ ולא ידע פרעה אנה הלכו. ואינו נכון בעיני כי אם כה יאמר הרב בפרות מה יאמר בשבלים אשר הם מורי' בעצם על השבע ועל הרעב להיות' מורי' על הקציר גם לדעת הרב. ועוד שהנה שם על שפת היאור אכלו הפרות הרעות את הטובות וזה רמז ששנות הרעב יאכלו שם את שנות השבע אלא שהאמת בזה הוא מה שכתבתי למעלה שיוסף ידע זה מכח רוח הקד' אשר בו כמו שידע דניאל את חלום הצלם ופתרונו. ואמר ונשכח כל השבע בארץ מצרים וכלה הרעב את הארץ להגיד שלא ישאר בארץ מצרים רושם מהשבע ר"ל בגופה ועצמותה כי תשאר הארץ עיפה מבלי מים ולכן יחוייב שיכלה הרעב את הארץ. ואמנם אמרו אחר זה ולא יודע השבע באר' מפני הרעב ההוא אחרי כן יראה שהוא כפל ומותר אבל ענינו אצלי שגם אחרי עבור הרעב תשאר האר' חסרה כל כך שלא תשוב בנקלה לאיתנה הראשון באופן שגם שירדו גשמים לא תראה בהם הברכה שהיתה נראית בזמן השבע וסבת זה כי כבד הרעב מאד ויעשה שנוי באר' לא יסור בקלות וגם אחרי ביאת המים וזה טעם אמרו אחרי כן כי הוא שב אל אמרו מפני הרעב ההוא ולא יתכן שישוב אל השבע כי יהיה כפל אחרי שאמר ונשכח כל השבע כמו שביארתי שמזה יודע שאין השכחה שזכר הכתוב כאן מיוחסת אל בני אדם כי למה יהיה נשכח הדבר הזה מפיהם אבל השכחה היא בעצמות הארץ בגופה שתתיבש כל כך שסשכח ממנ' כל לחות ויהיה לפי זה אמרו ולא יודע השבע באר' ככשוטו ר"ל שלא יהיה השבע נכר בעצמות האר' וגופה אחרי עבור זמן הרעב וזהו באמת הדקדוק אמתי בפסוקי' האלה. ולפי שיוכל פרעה להקשות אם היה החלו' אחד למה נשנה בלילה אחד ולא ראה יחד הפרות והשבלים מבלי יקיצה ביניהם לכן אמר יוסף שהיה זה להודיע כי היה הדבר מזומן ונכון וממהר האלדים לעשותו וכן פי' הרמב"ן שפירש ועל השנות החלום אל פרעה פעמים בלילה אחד שממהר האלדים לעשותו ולפי דעתו זה ראוי שנאמר שהיה די בשבלים כי הם מודיעים הרעב באמת וכפי מה שפירשתי בפסוקים האלה הותרו השאלה הו' והז': ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו וגו' עד ויאמר פרעה אל יוסף ראה. בעבור שאמר יוסף לפרעה את אשר האלדים עושה הראה את פרעה שהיה תכלית מה שהודיעו בחלומו מהרעב כדי שיתקנהו ולא תכלה ארצו ועמו מפני זלעפות רעב והודיעו עוד שממהר אלדים לעשותו לכן הודיעו ועתה ירא פרעה ר"ל עתה שידעת כל זה עתה מבלי עכוב עוד בזאת העתה ראוי שתקיים עצת אלדים בתקון הדבר הגדול ולא תשליכהו אחרי גווך ולכן ראה ובחר לך איש נבון וחכם ר"ל נבון במעלו' המדותיות וחכם בשכליות כי היו שני התנאי' ההם צריכין בענין הזה אם התבוא' להיות החק הזה מהחומש יקבוץ התבואה שיזכור דבר חדש במצרים וירבו עליו הקטטות ויצטרך עליו מפני זה אדם נבון לדעת פשר דבר ולנהל את עם המצרים בדבר הזה בחכמה חן ושכל טוב ותצטרך ג"כ התבונה בקנות התבואה בשני השבע בזול שלא יתיקר השער ובמכירתה גם כן בשני הרעב ובתת למצרים באופן ראוי לחם לפי הטף והשאר למכור לשא' הארצות ויאסוף הון עתק למלך. והיה ג"כ שיהיה חכם יודע בטבעי הדברים כדי שתתקיים התבואה במצרים שהיא ארץ לחה כ"כ מהשני' בערבו עמה דברים המקיימים אותה כמו שזכרו בב"ר. ואמר לו שהאיש החכם הנבון ההוא ישיתהו על ארץ מצרים ר"ל לשר כי לא יתכן שיתן האומנות הזה כי אם לאדם גדול שיהיה ממונה על כל הארץ ויהיה ידו כיד המלך. ואמנם אמרו עוד יעשה פרעה ויפקד פקידים וגומר אפשר לפרשו בא' מב' פנים. הפן הא' שאמ' יוסף וא"ת איך תעשה לתקן את הרעב הזה כיון שאין למלך חטה באוצרותיו הנה זה תוכל לעשותו בזה האופן שיעשה המלך מה שזכרתי שישית האיש נבון וחכם על כל ארץ מצרים והוא יפקד פקידים וחמש ר"ל שהאיש החכם ונבון ישים מס על כל הארץ שיתנו עובדי אדמה בשני השבע מכל התבואה החמישית לפרעה וזהו וחמש את ארץ מצרי' ר"ל שיחמש האיש חכם ונבון את כל התבואה ומלבד החומש ההוא עוד שיקבצו אותם הפקידים את כל אוכל השנים הטובות הבאות האלה והנה זה כשיקנו אותו ממעות המלך כדברי הרמב"ן כי להיות שבע גדול בארץ מצרים תהיה התבואה בזול מאד ובפרט במקומו' שנולדה שם. ואמרו ויקבצו את כל אוכל ענינו כל הנמכר בשער שיקנו הכל לא שיקבצו כל התבואה מבעליה ולא ישאר להם מה לאכול ואחר שדבר מהחומש ושיקנו למלך אמר שלא ישאוה כלה מעיר אל עיר כי תהיה בזה הוצאה רבה בטעינ' וההבאה וגם יחרה אף העם עליו בהשארו מבלי בר אבל יצברו הפקידים ההם קצת אותה תבואה בערים שיקנו אותה שמה ותהיה תחת יד פרעה רוצה לומר באוצרותיו ורשותו שלא תגע בו יד אדם מהעיר ובזה יתפייס העם לפי שיהי' אוכל בערים למכרו שם בעת הצורך לצרכם והשאר כלו יהיה בשמיר' והוא אמרו אוכל בערי' ושמרו רוצה לומר מקצת האוכל ההוא יהיה בערים והשאר יהיה בשמירה והשמירה תהיה בעיר מצרים כמו שיתבאר וביד אותם הפקידים בשם המלך. האמנם צריך אזהרה רבה בפקידים שלא יכנסו ידם בתבואה כי מי ומי יהיה נאמן בהיות הבר בידו בשני הרעב ועליהם נאמר והיה האוכל לפקדון לארץ. והבן אמרו לפקדון שענינו שיהיה הבר המקובץ ההוא בתור' פקדון כי כמו שהפקדון אין ביד הנפקד לשלוח יד בו כן יהיה אסור לפקידים ההם לשלוח יד בתבואה הזאת שהיא אצלם בתורת פקדון וזה טעם הלמ"ד לפקדון שלא אמר שיהיה האוכל פקדון בארץ ביד אנשיה אלא ביד הפקידים שהוא יהיה בידם לפקדון לצורך הארץ בשבע שני הרעב אשר תהיינה בארץ מצרים כי לתועלתה בעצם וראשונה ראוי לעשות זה ובשניות לכל שאר הארצות ועליו אמר עוד ולא תכרת הארץ ברעב הארץ בכלל שכולל לשאר הארצות זהו הפן הא' בפירוש הפסוקים האלה. והפן השני הוא שאמר יוסף לפרעה הדבר הזה הוא כ"כ גדול השעור והצורך שאין ראוי למנו' עליו אלא או איש חכם ונבון שיהיה ממונה על כל הארץ שיתחברו בו התבונה והגדולה או שיעשה זה פרעה בעצמו וזהו יעשה פרעה כלומר יעשה זה פרעה בעצמו כי הוא נבון וחכם ומלך ולך נאה הדבר הזה ולכך החניף למלך ואמר ליה הן אמת שאם תעשה זה מעצמך צריך שתפקיד פקידים בכל ארץ מצרים ויהיו אז בהכרח גנבים רבי' בדבר. ויצטרך שמעלתך יחמש ר"ל לקחת החומש בארץ מצרים כלה לפי שעקר האמונה הוא בחומש שיוכל לומר הפקיד כך קבלתי מחומש פלוני או כך אבל בקנית החטה מצד המעות שיקבל לקנותה לא יוכל לגנוב ולזה אמר וחמש כנגד פרעה ולענין קניית התבואה אמר שהפקידים יצברו הבר אבל יצברו אותו וישימוהו בצבורי' תחת יד פרעה כי אין ראוי שיהיה תחת יד הפקידים וכאשר יהיה תחת ידיך אז יהיה בנאמנו' לארץ ולא תכרת הארץ ברעב. וכפי זה לא היו צריכים הפקידי' אלא כשיעשה פרעה הדבר הזה בעצמו שלגדולתו לא יוכל ללכת פה ופה אבל בהיות על המלאכה הזאת איש נבון וחכם לא היה צריך לפקידים וכן בספור המעשה הכל מיוחס ליוסף לא לפקידים ויקבוץ את כל אוכל וגו'. ויצבור יוסף בר ויתן אוכל בערים וזהו הפירוש היותר נכון אצלי. הנה התבאר שהעצה הזאת כלה היתה למאמר הקודם מהפקדון ומכח רוח הקדש שבו אמר יוסף כל זה כי הנה הנביא לא יוכל לכבוש נבואתו ויתאמץ לומר מה שראה והמתחייב ממנו וכמו שאמר ירמיה בלבי כאש בוערת עוצר בעצמותי וכלכל לא אוכל ובכלל שהתחברו לו בזה שלש סבות האחת להיות מטבע רוח הקדש כאשר יחול בלב האדם שיגידהו ולא יוכל לכבשו וכמו שכתב הרב המורה בפרק הנזכר ובפרט בהיותו לתועלת הכללות. והשני שבזה היה מהאמת מה שאמר את אשר האלדים עושה הראה את פרעה. והג' שבזה היה מאמת ענין הפתרון והותרו במה שפירשתי בזה השאלות הח' והט'. והנה זכר הכתוב שייטב בעיני פרעה. וכבר שאלתי מאין ידע פרעה שהיה פתרון יוסף אמיתי ושלא היו אמתיים פתרוני החרטומים וכמו שאמר אין פותר אותם לפרעה שלא היו מתישבים על לבו. אבל אמתת זה הוא כי החולם חלום צודק יראה הענין כמו שהוא מושפע עליו מההשגחה האלהית או מנפש הגלגל אלא שהכח המדמה יגשים אותו השפע ויחקה אותו בחקויים והמשלים ולכן כשהפותר אומר לחולם הנכון והאמת מיד יזכור החולם וירגיש בנפשו שזהו מה שראה כי זה בעצמו טבע השוכח איזה דבר וכל שכן כשלא יעבור עליו זמן רב שכאשר יזכור לו אדם אחר אותו הדבר מיד יזכור בעצמו שהוא מה ששכח ולזה לא נתישב בלב פרעה פתרון החרטומים וייטב הדבר שפתר יוסף בעיניו. ומפני זה אמר פרעה לעבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלדים בו כי הגיד להם פרעה כי זהו מה שראה באמת כמו שעשה נבוכדנצר כאשר הגיד לו דניאל את החלום אם היה כבר נשכח ממנו. ולכן לא יפעם האדם על חלום שחלם זולתו אף על פי שיתאוה לדעת פתרונו אמנם על חלום עצמו כבר יפעם האדם וענין ההתפעמות שיעמוד מחשב ונבהל לא יוכל לדבר מלשון נפעמתי ולא אדבר. כי כן הוא דרך מי שירצה להזדכר דבר מה שחשב שיעמוד להתבודד עליו ולזה נאמר בנבוכדנצר ותתפעם רוחו לדעת את החלום כי החלום כבר ידעו ושכחו ונשאר נפעם ומחשב כדי שיבא לזכרו וכן הוא הענין בכאן. ולמה שראה פרעה שיוסף הבין וידע אמתת השפע כמו שנשפע עליו ושנפל עליו לא כדרך הפותרים ידע בודאי כי רוח אלדים בו וכאשר עלה בדעתו בהשגחת השם לעשות ליוסף שר וגדול על כל ארץ מצרים חשש שמא יטיל קנאה בזה בין עבדיו וישנאו את פרעה עליו ולכן השתדל להתוכח עמהם כדי שיודו בפיהם מעלת יוסף מצורף שהיה מדרך המוסר שיהיה נמלך עמהם בדבר הגדול הזה וכמ"ש רז"ל אין ממנין פרנס על הצבור אלא א"כ נמלכים בצבור שנאמר ראה קרא י"י בשם בצלאל ולכן אמר לעבדיו הנמצא כזה איש ר"ל האם נמצא כשנבקש אותו בכל מצרים עיר מלאה כשופים ובכל העולם איש שיהיה בו רוח אלדים כזה ואין ספק שעבדיו חשבו שיעשה הדבר בעצמו ויפקד פקידים ושיהיו המה הפקידים ויקבלו בזה תועלת רב ולכך הודו בהיות רוח אלדים בו כי זה מה ששאל פרעה מהם לא אם היה יוסף חכם ונבון כי לא שאל מהם דבר מזה ולא עלה על דעתם שיעשה פרעה את יוסף ממונה על כל זה כי היה עברי שנוי אליהם והיותו נכון וחכם ועדין לא נתנסה והיו במצרים כמה חכמים ונבונים ומהיות בו רוח אלדים לפתור חלומות לא יתחייב שיתן לו הנהג' המלכות. וכאשר עבדיו הודו שהיה בו רוח אלדים מיד הוציא מדבריהם התולדה ואמר כנגד יוסף אחרי הודיע אלדים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך ר"ל כיון שהכל מודים שחכמתך הוא נבואיי מרוח הקדש שהודיע אלדים אותך את כל את אם כן מבואר הוא שאין נבון וחכם כמוך שאין הנבואה שורה אלא על חכם בשכליות ועל נבון במעלת המדות כי השלמיות הם באים בהדרגה ולא יגיע האדם אל השלמות היותר גדול אלא אחר השלמיות שאינם כ"כ גדולים והיא המדרגה הנבואיית היא היותר גדול' מן המדרגה המדעיית המגעת בדרך חקירה ומפני זה אתה תהיה על ביתי וגומר רוצה לומר הנה ההנהגות כמו שמזכר המדיני הם ג' הנהגת האדם עצמו כפי התבונה והנהגת הבית והנהגת המדינה או המלכות ולכן כיון שאתה חכם ונבון ושלם בהנהגת עצמך אתה תהיה על ביתי שאתה תדע להנהיג הבית כראוי ועל פיך ישק ויתנהג כל עמי שתדע בהנהגת המדינה והמלכות ויתקבצו בו א"כ כל שלשת ההנהגות יחדיו. ולמעלת בית המלך אמר אתה תהיה על ביתי שבעצמך תשגיח בעניני ביתי ולא תצום לזולתך לעשותם אמנם בענין המלכות שלא תוכל לעשות הכל בעצמך על פיך ישק כל עמי שבמאמרך ובצוויך יתנהג המלכות כלו ולא ישאר לי עליך רק שם מלך בלבד וזהו רק הכסא אגדל ממך שהוא הרמז לשם המלך שזה בלבד לא יהיה לך. והותרו עם מה שפירשתי השאלות הי' והי"א: ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך וגו' עד ותחלינה שבע שני הרעב שלש' דבורים או אמירות אמר פרעה אל יוסף בזה הדבר. האחד אחרי הודיע אלדים אותך את כל זאת אתה תהיה על ביתי וגו' שענינו כמו שפירשתי אע"פ שאתה לא יעצתני רק בדבר התבוא' הנה אני ממנה אותך על ביתי ועל הנהגת המלכות והמאמר הב' הוא על ענין השבע והרעב שנרמוז בחלומו ושעליו יעצהו ועל זה אמר ויאמר פרעה אל יוסף ראה נתתי אותך על כל ארץ מצרים שהרצון בו בענין התבואה לחמש ולקבץ ולמכור בעת הראוי ולעשות כל מה שצריך אליו וזהו על כל ארץ מצרים שענין השבע והרעב היה כולל לכל הארץ לאסוף התבואה ולצבור אותה כאלו אמר לפי שיעצת לי שאבחר איש נבון וחכם לעשות זה שאעשה אותו בעצמי ראה מה שאגזור על זה והוא שאיני רוצה לעשות זה בעצמי כמו שאמרת ולא להפקד פקידים אבל אתה החכ' והנבון בכח אלדים נתתי אותך על כל ארץ מצרים לעשותו ולזה הענין הוצרך לתת לו את טבעתו אשר בה יחתמו כל הכתבי' שנכתבו בשם המלך כדי שהוא יצא לכתוב כרצונו ויחתו' בה. וצוה להלבישו בגדי שש אשר הם בגדים מיוחסים לשרים וישם רביד הזהב על צוארו ר"ל שפרעה בעצמו נתן בידיו רביד הזהב על צוארו של יוסף שהיה זה מורה על גדולתו כמנהג היום בפרשים אשר יקים המלך וירכב אותו במצותו במרכבת המשנה ר"ל במרכבת המיוחדת לאיש אשר הוא שני למלך כי היה למלך מרכבה מיוחדת לו למשנ' שהוא שני למלך בגדולה ומעלה ובה צוה שירכבו את יוסף והמרכב' ענינה ידוע שהיא מושב עשוי על ד' סוסים. ומאשר אמר הכתוב במרכב' המשנה אשר לו ולא אמר במרכבת משנהו נראה לפרש שהיו למלך שתי מרכבות מיוחדות לעצמו והוא ירכב באח' מהם והמשנה ירכב בשנית. ולזה אמר במרכבת המשנה אשר לו. ואמנם אמרו ויקראו לפניו אברך ענינו כי להיות ההשתחוא' בהכרע' הברך מיוחדת למלך מורה על מעלת אדנותו על כל הארץ היה מפני זה אסור להשתחוות בהשפלת הברך רק למלך אם לא במצותו וכן היה המנה' בזמן אחשורוש כמ"ש כי כן צוה לו המלך והיתה הקריאה והכרוז אברך ונתון אותו רוצה לומר שכל אדם ישתחוה לו בהכרעת הברך ושהמלך היה נותן אותו למנהיג נגיד ומצוה על כל ארץ מצרים. ואברך הוא מקור מבנין הפעול וכן ונתון אותו גם כן מקור. שהוא רשות לכל אדם להשתחוות לו בברך וכן שהיה גותן לו ממשלה על כל ארץ מצרים ולכן לא יערער אדם בענינו. והנה עשה פרעה כל זה ההשתדלות כדי שיתקיים ממשלת יוסף בידו ולא יערערו עליו להיותו עברי שנוי אצלם ולפי שאולי יוסף ירא ויפחד מהמצרים שיקנאו בו על ממשלתו ומנויו בבית ובשדה כמו ויקנאו בו אחיו על דבר פחות מזה אלף אלפי אלפים הוצרך פרעה לדבר בו אמירה שלישית. והיא ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך רוצה לומר אל תירא ואל תחת משרי המלכות ומעם הארץ כי אני פרעה ויצא דבר מלכות מלפני שבלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו כלומר לא לעשות שום דבר ולא ללכת בשום מקום ברגלו מזולת רשותך ומצותך בכל ארץ מצרים. הנה התבאר למה באו שלשת האמירות האלו מפרעה ליוסף והותרה השאלה הי"ב. ולפי שהיה קשה על המצרים שיהיה עברי מושל עליהם הערים פרעה בשנות שמו ולקראו צפנת פענח שר"ל מגלה התעלומות בלשון מצרי. ולא הספיק לו זה אלא שנתן לו לאשה את אסנת בת פוטיפרע שהיה שר וגדול במצרים כדי שיהיו לו קרובים מצד אשתו שיעזרוהו כי זה בלי ספק יהיה חוזק למעלתו וזהו שסמך לזה ויצא יוסף על ארץ מצרים כי מצד הקשר שנקשר עם השר ההוא יצא על ארץ מצרים מפרסם גדולתו והנהגתו כי קרוביו וקרובי קרוביו קרבו אליו וינשאו אותו. והנה ספר הכתוב הקושי שהי' בממשלת יוסף שהי' יוסף בן שלושי' שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים כי לחיותו מלך מצרים לא היה ראוי שירא' לפניו נער עברי כי נער היה כפי שנות הדור ההוא ועכ"ז עזרו אלדים ויתן חנו לפניו. ועוד שהיו מקנאים שרי מצרים ובהיותו לפני פרעה לא היה אדם יכול לדבר כנגדו אבל בצאתו מלפניו ללכת בכל הארץ היתה לו סכנה עצומה אבל בחמלת י"י עליו יצא מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים רחוק ממושב המלך כדי להתגבר ולהתחזק בממשלתו וגדולתו שניתנה לו גם שלא בפני פרעה ולא ערער אדם עליו כי מה' היתה לו וזה טעם ויצא מלפני פרעה. ואמנם אמרו ותעש הארץ בשבע שני השבע לקמצים ענינו אצלי כמו ועשת את התבואה לשלש השנים שעשה ארץ מצרים תבוא' מופלגת בשבע שני השבע שהיתה התבואה יוצאת לקמצים לא לשבלי' וזה נאמר בהפלגה ובזה ראו כל עמי הארץ כי נתקיימו דברי יוסף שאמר לפרעה שבע גדול כי האר' עשתה תבואה רבה בהפלגה כאלו היתה לקמצים שלא על המנהג הטבעי ואז קבץ יוסף את כל האוכל רוצה לומר כל האוכל שהיה נמכר בשער וזה מלבד החומש כי נסמך הכתוב על מה שכבר זכר. וזכר מחכמתו שלא הניח אותו בשדה בחפירות כפי המנהג ברוב הארצות כדי שלא יגנבוהו משם אבל הניחו בערים ועם זה התנהג ביושר ולא עוות דין עיר ועיר כי אוכל כל עיר נתן בתוכה ולא בעיר אחרת והבן אמרו אוכל שדה העיר אשר סביבותיה נתן בתוכ' שהכוונה בו שאוכל שדה העיר אשר סביבותיה רוצה לומר הקרוב לעיר הוא אשר נתן בתוכ' להיות נשמר שמה לאוכל העיר בזמן הרעב אבל האוכל שהי' רחוק מן העיר לא היה נותן בתוכה כי היה מוליך אותו למצרים לאוצרות המלך כי שם לבד היה מוכר יוסף הבר לארצות הנכריות שלא היו ממצרים וכמו שנראה מהספור ששם היה משביר הבר לנכרים ושם באו אחיו לשבו' אוכל וזכר הכתוב שהיה הבר והאוכל אשר קבץ יוסף אם מהחומש ואם מהקניה כל שכן שבתחלה התחילו לכתוב כדי שיהיה הכל במספר אבל בהתרבותו חדל לספור לפי שלא היה נקבץ במספר ונשאר א"כ כלו לאמונתו מבלי חשבון כלל והותרה בזה השאלה הי"ג. והנה זכר הכתוב לידת בני יוסף ושמותם וטעם אותם השמות להגיד שהיה משלמותו כ"כ שעם היותו שר ואדון בכל מצרים והיותו עסוק בקבוץ התבואה ועניניה הנה ביום שמחת לבו בלדתם היה מעלה את זכרון בית אביו ותאות ארצו על ראש שמחתו ולכן קרא לבן הראשון מנשה ואמר כי נשני ושכחני אלדים את כל עמלי שהיה בעבדותי אבל גם מבית אבי כשנפרדתי ממנו והרי אני נשכח משם וכאלו נתן הודאה על הטובה שנשהו אלדים את כל עמלו ועל כל הרעה באמרו ואת כל בית אבי. והבן השני קרא אפרים כי הפרני אלדים בארץ עניי שהיה קורא מצרים עם כל מעלתו שמה ארץ עניו להיותו נפרד מאביו ומהארץ הקדושה ולזה נזכר כאן הספור הזה אחרי ספור התבואה להגיד שלא נשכח מבית אביו ומארץ מולדתו עם כל הגדולה והגבורה והתפארת שהיה לו ועושר התבואה אשר בידו. והותרה בזה השאלה הי"ד: ותחלינה שבע שני הרעב וגו' עד ויקחו האנשי' את המנחה. ויש בפסוקים אלו ג"כ שאלות: השאלה הא' באמרו ותחלינה שבע שני הרעב וגו' ותרעב כל ארץ מצרים ויצעק העם אל פרעה ללחם וגומר כי הנה היה זה בשנה הראשונה או בתחלת השנ' השנית לרעב ואיך היו כבר המצרים צועקים אל פרעה ללחם ואמר להם לכו אל יוסף וגומר ואיך לא הספיקו שבע שני השבע יותר מזה: השאלה הב' באמרו וירא יעקב כי יש שבר במצרים והוא אמרו הנה שמעתי כי יש שבר במצרים ומה החדוש הזה והנה מצרים היתה גדולה ורבת התבואה מאד תמיד כ"ש באותם השנים שהיה שם שבע גדול ובידוע שיהיה שם שבר אם מעט ואם הרבה ומה היא השמועה אשר שמע יעקב אבינו ומה ענין למה תתראו שהקשו המפרשים בפירושו: השאלה הג' למה ירדו אחי יוסף עשרה לשבור בר במצרים ונתן הכתוב טענה למה לא הלך בנימין עמהם והיה די שילכו שנים או שלש' מהם לשבור אוכל לכל בני ביתם ומדוע הלכו כלם יחד כי הנה מה שיעשו כל העשרה בקניי' הבר יעשו שנים מהם: השאלה הד' למה התנכר יוסף לאחיו ודבר אתם קשות והלא היה זה לו עון פלילי בהיותו נוקם ונוטר כנחש והם אם חשבו עליו רעה אלדים חשבה לטובה ומה לו להנקם אחרי עשרים שנה. והמפרשים חשבו שהיה עושה זה כדי שיתקיימו חלומותיו ויבאו עוד להשתחוות לפניו כל אחיו הי"א כמו שחלם י"א כוכבים משתחווים לי. ואינו נכון כי לא היתה הכונה בחלומו שישתחוו לו בכריעה והשתחויה גמורה אבל שיגבר עליהם מאד והראיה שהנה לו השתחוה לו אביו. ועוד כי בהיות יוסף הוא השליט על הארץ היו משתחוים לו אף שיכירוהו ואיך אם כן העטופים ברעב וחוץ מארצם בדרך רחוקה ובניהם ונשיהם וטפם מוחלים להם כל שכן אביו הזקן שבע רוגז ומלא דאגות איך לא חמל עליו והרבה צער על צערו במאסר שמעון: השאלה הה' באמרו ויכירם ויתנכר אליהם וחזר שנית לומר ויכ' יוסף את אחיו והם לא הכירוהו. וכתב הרמב"ן כי בתחילה הכירם לא בשלמות וכששאלם מאין באתם והשיבו מארץ כנען אז נתברר לו שהם אחיו ואינו נכון כי אם בתחילה היה מסופק שהם אחיו למה התנכר עליהם מספק כל שכן שאמרם שהיו מארץ כנען לא היה האות גדול כי אפשר שיהיו אנשים אחרים דומים להם מארץ כנען ואלו אמרו מחברון היה זה אות יותר גדול לענין ההכרה לא מארץ כנען בכלל: השאלה הו' באמרו ויזכור יוסף את החלומות וגומר ויאמר אליהם מרגלים אתם כי מה ענין החלומות אצל מאמר מרגלים אתם שיראה שבסבת מה שזכר מהחלומות אמר להם כן ומה ענין אמרו אשר חלם להם כי החלומות לא היו בעצם וראשונה להם כי אם לו. והרמב"ן כתב שזכר את החלומות וראה שלא נתקיימו עדין והשתדל בקיומם כי ידע כי עכ"פ יתקיימו וכבר כתבתי שלא היה קיומם בהשתחואה הגשמית כל שכן שאף שיכירוהו יתקיימו בהכנעם והשתחוותם לו מפני גדולתו. ועוד שקיום החלומות היה מוטל על הקב"ה לא על יוסף החולם: השאלה הז' איך אמר אליהם מרגלים אתם מבלי טענה כלל שיהיה בה הראות כי הנה השליט בכל הארץ לא יעשה עול מפורסם פן ישנאוהו אנשי הארץ עליו ויחשבוהו למעול וחומץ. ואם עשאו בדרך עלילה ובתואנה היה מבקש לצערם מה ראה שבחר בעלילה הזאת מזולתה. והרמב"ן כתב כי אמר להם לא באו אלי אנשים מארץ כנען לשבור אוכל. וזה לא יתכן שהרי הכתוב אומר וילקוט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען. ואין לומר שהם היו הראשונים שבאו שהכתוב אומר ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים ואין הכוונה אלא בתוך הבאים מארץ כנען והנה כפי דרך חז"ל (בראשית רבה פרשת צ"ו) שנכנסו בי' פתחים יהיה הכל מיושב אבל הכתוב לא זכרו בהיותו עקר עצמו בהבנת הספור הזה: השאלה הח' כי ירא' חלוף גדול בדברי יוסף ובדברי אחיו בזה לפי שהוא אמר בראשונה מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם שהם שני ענינים נבדלים והם השיבו בצד אחד בלבד לא היו עבדיך מרגלים ומערות הארץ לא דברו כלל. והוא חזר וטען עליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות ולא אמר מרגלים אתם אחר כך חזר ואמר הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם ולא הזכיר ערות הארץ ואם מרגלים וראות ערות הארץ הם דבר אחד יהיה א"כ כפל מבואר בדברי יוסף מרגלים אתם את ערות הארץ וגומר: השאלה הט' איך ביארו שלא היו מרגלים מהיותם בני איש אחד אדרבה כי האחים נועדו יותר בנקלה לעשות רע כי יבטחו זה בזה שלא יגלה את סודו ומה ענין אמרו עוד כנים אנחנו לא היו עבדיך מרגלים אחרי שכבר אמרו לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל וגומר: השאלה הי' במה שחזר יוסף על דבריהם לא כי ערות הארץ באתם לראות כי הוא לא עשה בזה טענה גם לא השיב על טענתם שהיו בני איש אחד וכנים אבל אמר כמעקש לא כי ערות הארץ באתם לראות והם מה חדשו במה שחזרו לומר שני' שנים עשר עבדיך אחים אנחנו כי הנה לא חדשו בזה אלא אמרם והנה הקטון את אבינו ומה האמות אשר בזה לשאינם מרגלים יותר ממה שהיה להם במה שאמרו ראשונה כלנו בני איש אחד נחנו: השאלה הי"א בזרות מאמר יוסף על כל זה הוא אשר דברתי אליכם מרגלים אתם שזה המאמר מורה שמכח מאמרם היה מוציא זה ואינו כן כי הם לא הוסיפו בזה על מה שאמרו בתחלה ולמה לא אמר זה על מאמרם הראשון: השאלה ה"יב באמרו בזאת תבחנו חי פרעה אם תצאו מזה כי אם בבא אחיכם הקטון הנה ומה הבחינה לאמת ממנה אם היו מרגלים אם לא האם בהיות להם אח קטן לא יוכלו להיו' מרגלים. ועוד שאיך הותר ליוסף לישבע בחיי המלך אשר גדלו בשוא ודבר כזב: השאלה הי"ג למה רצה לעכב אחד מאחיו עמו האם חשב שלא ישובו אליו עוד והנה הרעב בקרב הארץ שבעבורו יבואו בהכרח וכמו שהיה שמהכרח הרעב באו עם בנימן לא בעבור שמעון. והנה אם לא ישובו ישלח יוסף להודיע לאביו כי הוא חי וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים ושיבא אליו כמו שעשה: השאלה הי"ד למה בכל שלשת הימים שהיו כלם במאסר לא ספר הכתוב שהאשימו את עצמ' כלל וביום הג' כאשר הוציאם יוסף וריחם עליהם באמרו זאת עשו טענו את בעירכם ואז התודו עונם ואמרו אבל אשמי' אנחנו. ומה ענין אבל אצל אשמים אנחנו וי"מ אשמים מלשון שממה ויקשה אמרו על כן באה אלינו הצרה הזאת: השאלה הט"ו באמרו ויען ראובן הלא אמרתי אליכם וגו' כי הנה מלת ויען לא תפול יפה באמרו אחרי היותו מסכים עם דעתם. ומה טעם בדברי ראובן אלה ומה התועלת בזכרון מה שכבר עבר ומה ענין וגם דמו הנה נדרש וחז"ל אמרו דמו וגם דם הזקן אביו אבל יקשה איך לא זכרו והוא היה העקר. והרמב"ן הרבה בזה פירושים לפי שמלות הכתוב הוקשה לו לישבם על אחד מהם: והנני מפרש הפסוקים האלו באופן יותרו כל השאלות כלם: ותחלנה שבע שני הרעב לבא וגו' עד וירא יוסף את אחיו וגו'. מיד שנשלמו שבע שני השבע התחילו שבע שני הרעב כי לא היו ביניה' שנים ממוצעים בתבואה אלא אחרי שבע שני השבע שהיה נילוס עולה ומשקה את הארץ בשפע רב ויתברכו התבואות שובע שמחות מיד בשנה אחרת לא עלה יאור מצרי' ולא השקה השם הארץ ונעדרה תבואת הארץ ההיא בשנה ההיא וכן שאר השנים שלא היה בהם חריש וקציר והוא אמרו ותחלינה שבע שני הרעב לבא כאשר אמר יוסף כי הוא היה הענין שבו יתאמתו דבריו וזכר שהרעב היה כולל לכל הארצות לא לארץ מצרים לבד כמו שהיה השבע ולכן עם היות שהיה רעב בכל הארצות הנה בארץ מצרי' היה לחם מאשר אצרו המצרי' בשני השבע ונמשך מזה שבאו מכל הארצות לאר' מצרים לשבו' אוכל והמצרי' היו מוכרים אותו לנכריי' לחמדת הממון וגם לחשבם שיעלה נילוס בשנה האחרת והרוה את האר' ובזה האופן מרוב השיירות שהיו מוציאי' את הלח' מכל עיר ועיר ותרעב כל ארץ מצרי' מהרה והוא אמרו ותרעב כל ארץ מצרים. ואמרו ויצעק העם אל פרעה ללחם אין ענינו שיתן להם לחם כי עדין לא היו צריכים אליו אלא שכאש' הרגישו עקת ערבון המעותד לבא אליהם צעקו אל פרעה ללחם ר"ל לתקון הלחם כאלו תאמר לכרוז שלא יוציא אדם לחם מן האר' כמו שהוא מנהג הארצות בזמן הרעב ופרעה דחה אותם בדברים באמרו לכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו כי הוא היה ממונה על דבר התבואה בכלל ובפרט. ולא ספר הכתוב מה עשה על זה יוסף לפי שלא עשה בו כלום כי היה דעתו שימהר יחיש מעשה הרעב לבא הכל תחת ידו ושיבואו מכל הארצות לשבור כי למלך אין שוה בזולת זה לשבור את האוכל שלו ולאסוף ממון הרבה וגם ליוסף ירוח הדבר בתקנתו שיבואו לפניו אחיו כמו שהיה והיה ליוסף בזה התנצלות גדול ביוקר ערך האכל לפי שכבר מכרו המצריים החטה שלהם ביוקר לנכריים והוא הלך בעקבותיהם לענין היוקר. והוא אמרו והרעב היה על כל פני האר' וגם במצריים וכבר לא היה למצריים בר למכור לנכרים ואז פתח יוסף את אוצרות המלך ובתחלה וישבור ר"ל וימכור למצרים וכאשר נתחזק הרעב ומכל הארצות באו לשבור מיוסף כי כבר לא היה כ"א מוכר אחד אז היה משביר בכלל לכל יוצא ובא. וכבר כתב הראב"ע שהכתוב הזה מסורס וכל הארץ באו אל מצרים אל יוסף לשבור והותרה עם מה שפירשתי בפסוקים האלה השאלה הא'. ואמנם אמרו וירא יעקב כי יש שבר במצרים אין ענינו שהי' שם לחם אלא שהיו שם מוכרי תבואת המלך כי שבר הוא שם נאמר על התבואה הנמכרת וכמ"ש לשבור אל יוסף. וישבור למצרים יאמר ששמע יעקב כי במצרים פתחו אוצרות המלך והיו מוכרים החטה לכל ההולך שמה לשבור וזהו כי יש שבר במצרים ר"ל שמוכרים שם הבר לנכריי' הבאים לקנות אותו ואמר לבניו הנה שמעתי כי יש שבר במצרים למה תתראו שראה יעקב שהיה מכירת הבר במצרים וראה שהסוחרים הולכים שמה ומביאים משם התבואה ובניו למעלתם לא היו רוצים ללכת שמה והיו קונים מהאחרים התבואה שמביאים משם ביוקר רב ואמר להם למה תתראו שתראו עצמכם עשירי' שאינכם חוששים ליוקר החטה ונכבדים מאד שלא תרצו ליגע להביא מאכל לבתיכם אל תעשו כן רדו שמה ושברו לנו משם ולא מהבאים לארץ הזאת ובזה נחיה ולא נמות ברעב כי צריך האדם להשפיל עצמו להכרח החיים ואינו קלון אליו. ותתראו הוא על לשון מתעשר ואין כל מתרושש והון רב ר"ל מראה עצמו עשיר ואינו כן מראה עצמו עני ואינו כן וכן תתראו מראים עצמכם עשירים ובעלי כבוד כפי הזמן והותרה השאלה הב'. והנה הלכו אחי יוסף שלא מדעתם אבל בעלי כרחם מפני מצות הזקן לשבור בר במצרים וקראם פה אחי יוסף להעיר שמהשמים היה כל זה שירדו שמה להשתחוו' ולהכנע ליוסף כמו שחלם והנה תסובנה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי כי עם היות כפי תכונתם ללכת לשבור בר כדרך חמרים הולכי השיירות הנה הקב"ה הביאם לזה להיותם אחי יוסף וגם בנימן היה הולך עמהם לקיים מה שנאמר וי"א כוכבים משתחוי' לי אם לא שלא רצה הזקן לשלחו פן יקראהו אסון כי להיותו אחיו של יוסף בן אמו חשש יעקב פן יקראנו אסון כי היה מזלה בחיים ובבנים רע. ואמר עם אחיו להגיד שלא נמנע יעקב משלוח בנימן עמהם להיותם שונאים אותו כי באמת לא היה כן כי אחיו באמת ובאמונה היו אבל מפני שאמר פן יקראנו אסון. והנה הרעו' הבאות בסבות ידועות ובהמתנה יועילו בהם האחים כי הם יביאו רופאים ורפואות לרפאת אבל המו' הפתאומית מה יועילו בה האחים. וממה שבאו כל עשרת בני יעקב לשבור אוכל נראה לי שמעת שמכרו את יוסף הסיעו עצמם מן האחוה ולא היו נסמכים כלם על שלחן אביהם כראשונה אבל כמו שיהודה ירד מאת אחיו וכן עשה כל אחד מהנשארים שהיה לכל א' בית בפני עצמו והיה מתפרנס משלו ולכן הלכו כלם להבי' כל א' שבר לביתו. ואמרו אח"ז ויבואו בני ישראל לשבור בתוך הבאים יראה שהוא מותר לפי שכבר אמר וירדו אחי יוסף וגו'. אבל להגיד שלא ירדו שם ברצונם אלא במצות אביהם ומפני זלעפות רעב והכרחיותו ולהיות הרעב בארץ כנען ועכ"ז היו מתחבאים עצמם מהיות נכרים וז"ש לשבור בתוך הבאים והותרה בזה השאלה הג'. וספר' התורה מחכמת יוסף וגודל השתדלותו באמרו ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ ר"ל שעם היות יוסף הוא לבד השליט על הארץ הנה הוא בעצמו לא הפקידים היה משביר ומוכר הבר לכל עם הארץ כקטון כגדול והיה זה לסבות ראשונה כי היה הבר נחשב מאד כי היו חיי האנשים תלוים בו ופרעה עזב הכל בידו ולכן אין ראוי שיעזבהו יוסף ביד בני אדם אחרים. ושנית כי כמו שאחיו השפילו עצמם לבא לשבור בתוך הבאים להיות הרעב ככה הוא השפיל עצמו להשביר ליוקר הלחם והכרחיותו. והג' אשר כיון אליה ראשונה היא לדעת היוצא והבא כי את אחיו היה מבקש לראות אם יבואו אחיו לשבור אוכל שלזה היה ראוי שיהיה הוא המשביר כי הוא יכירם לא אחר שיפקיד בדבר וגם זה מורה אמתת מה שאמרתי למעלה שהבר אשר שם יוסף בערים היה הצריך למכור ליושבי העיר למאכלם והנשאר היה מביא למצרים ושם היו אוצרות המלך ושם היה משביר יוסף לעם הבאים מכל הארצות שהיו באים לשבור אוכל וכן היה שבאו אחי יוסף לפניו וישתחוו לו אפים ארצה ובזה נתקיים חלום האלומות הרמוזים לתבואה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך