תנ"ך על הפרק - בראשית לז - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

בראשית לז

37 / 929
היום

הפרק

חלומות יוסף ומכירתו

וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן׃אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן וְה֣וּא נַ֗עַר אֶת־בְּנֵ֥י בִלְהָ֛ה וְאֶת־בְּנֵ֥י זִלְפָּ֖ה נְשֵׁ֣י אָבִ֑יו וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־דִּבָּתָ֥ם רָעָ֖ה אֶל־אֲבִיהֶֽם׃וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם׃וַיַּחֲלֹ֤ם יוֹסֵף֙ חֲל֔וֹם וַיַּגֵּ֖ד לְאֶחָ֑יו וַיּוֹסִ֥פוּ ע֖וֹד שְׂנֹ֥א אֹתֽוֹ׃וַיֹּ֖אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם שִׁמְעוּ־נָ֕א הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר חָלָֽמְתִּי׃וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי׃וַיְסַפֵּ֣ר אֶל־אָבִיו֮ וְאֶל־אֶחָיו֒ וַיִּגְעַר־בּ֣וֹ אָבִ֔יו וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֛ה הַחֲל֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֣ר חָלָ֑מְתָּ הֲב֣וֹא נָב֗וֹא אֲנִי֙ וְאִמְּךָ֣ וְאַחֶ֔יךָ לְהִשְׁתַּחֲוֺ֥ת לְךָ֖ אָֽרְצָה׃וַיְקַנְאוּ־ב֖וֹ אֶחָ֑יו וְאָבִ֖יו שָׁמַ֥ר אֶת־הַדָּבָֽר׃וַיֵּלְכ֖וּ אֶחָ֑יו לִרְע֛וֹת אֶׄתׄ־צֹ֥אן אֲבִיהֶ֖ם בִּשְׁכֶֽם׃וַיֹּ֨אמֶר יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־יוֹסֵ֗ף הֲל֤וֹא אַחֶ֙יךָ֙ רֹעִ֣ים בִּשְׁכֶ֔ם לְכָ֖ה וְאֶשְׁלָחֲךָ֣ אֲלֵיהֶ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ הִנֵּֽנִי׃וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ לֶךְ־נָ֨א רְאֵ֜ה אֶת־שְׁל֤וֹם אַחֶ֙יךָ֙ וְאֶת־שְׁל֣וֹם הַצֹּ֔אן וַהֲשִׁבֵ֖נִי דָּבָ֑ר וַיִּשְׁלָחֵ֙הוּ֙ מֵעֵ֣מֶק חֶבְר֔וֹן וַיָּבֹ֖א שְׁכֶֽמָה׃וַיִּמְצָאֵ֣הוּ אִ֔ישׁ וְהִנֵּ֥ה תֹעֶ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה וַיִּשְׁאָלֵ֧הוּ הָאִ֛ישׁ לֵאמֹ֖ר מַה־תְּבַקֵּֽשׁ׃וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים׃וַיֹּ֤אמֶר הָאִישׁ֙ נָסְע֣וּ מִזֶּ֔ה כִּ֤י שָׁמַ֙עְתִּי֙ אֹֽמְרִ֔ים נֵלְכָ֖ה דֹּתָ֑יְנָה וַיֵּ֤לֶךְ יוֹסֵף֙ אַחַ֣ר אֶחָ֔יו וַיִּמְצָאֵ֖ם בְּדֹתָֽן׃וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃וְעַתָּ֣ה ׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו׃וַיִּשְׁמַ֣ע רְאוּבֵ֔ן וַיַּצִּלֵ֖הוּ מִיָּדָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר לֹ֥א נַכֶּ֖נּוּ נָֽפֶשׁ׃וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֣ם ׀ רְאוּבֵן֮ אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם֒ הַשְׁלִ֣יכוּ אֹת֗וֹ אֶל־הַבּ֤וֹר הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר וְיָ֖ד אַל־תִּשְׁלְחוּ־ב֑וֹ לְמַ֗עַן הַצִּ֤יל אֹתוֹ֙ מִיָּדָ֔ם לַהֲשִׁיב֖וֹ אֶל־אָבִֽיו׃וַֽיְהִ֕י כַּֽאֲשֶׁר־בָּ֥א יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָ֑יו וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו׃וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה׃וַיֹּ֥אמֶר יְהוּדָ֖ה אֶל־אֶחָ֑יו מַה־בֶּ֗צַע כִּ֤י נַהֲרֹג֙ אֶת־אָחִ֔ינוּ וְכִסִּ֖ינוּ אֶת־דָּמֽוֹ׃לְכ֞וּ וְנִמְכְּרֶ֣נּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִ֗ים וְיָדֵ֙נוּ֙ אַל־תְּהִי־ב֔וֹ כִּֽי־אָחִ֥ינוּ בְשָׂרֵ֖נוּ ה֑וּא וַֽיִּשְׁמְע֖וּ אֶחָֽיו׃וַיַּֽעַבְרוּ֩ אֲנָשִׁ֨ים מִדְיָנִ֜ים סֹֽחֲרִ֗ים וַֽיִּמְשְׁכוּ֙ וַיַּֽעֲל֤וּ אֶת־יוֹסֵף֙ מִן־הַבּ֔וֹר וַיִּמְכְּר֧וּ אֶת־יוֹסֵ֛ף לַיִּשְׁמְעֵאלִ֖ים בְּעֶשְׂרִ֣ים כָּ֑סֶף וַיָּבִ֥יאוּ אֶת־יוֹסֵ֖ף מִצְרָֽיְמָה׃וַיָּ֤שָׁב רְאוּבֵן֙ אֶל־הַבּ֔וֹר וְהִנֵּ֥ה אֵין־יוֹסֵ֖ף בַּבּ֑וֹר וַיִּקְרַ֖ע אֶת־בְּגָדָֽיו׃וַיָּ֥שָׁב אֶל־אֶחָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר הַיֶּ֣לֶד אֵינֶ֔נּוּ וַאֲנִ֖י אָ֥נָה אֲנִי־בָֽא׃וַיִּקְח֖וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת יוֹסֵ֑ף וַֽיִּשְׁחֲטוּ֙ שְׂעִ֣יר עִזִּ֔ים וַיִּטְבְּל֥וּ אֶת־הַכֻּתֹּ֖נֶת בַּדָּֽם׃וַֽיְשַׁלְּח֞וּ אֶת־כְּתֹ֣נֶת הַפַּסִּ֗ים וַיָּבִ֙יאוּ֙ אֶל־אֲבִיהֶ֔ם וַיֹּאמְר֖וּ זֹ֣את מָצָ֑אנוּ הַכֶּר־נָ֗א הַכְּתֹ֧נֶת בִּנְךָ֛ הִ֖וא אִם־לֹֽא׃וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף׃וַיִּקְרַ֤ע יַעֲקֹב֙ שִׂמְלֹתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם שַׂ֖ק בְּמָתְנָ֑יו וַיִּתְאַבֵּ֥ל עַל־בְּנ֖וֹ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃וַיָּקֻמוּ֩ כָל־בָּנָ֨יו וְכָל־בְּנֹתָ֜יו לְנַחֲמ֗וֹ וַיְמָאֵן֙ לְהִתְנַחֵ֔ם וַיֹּ֕אמֶר כִּֽי־אֵרֵ֧ד אֶל־בְּנִ֛י אָבֵ֖ל שְׁאֹ֑לָה וַיֵּ֥בְךְּ אֹת֖וֹ אָבִֽיו׃וְהַ֨מְּדָנִ֔ים מָכְר֥וּ אֹת֖וֹ אֶל־מִצְרָ֑יִם לְפֽוֹטִיפַר֙ סְרִ֣יס פַּרְעֹ֔ה שַׂ֖ר הַטַּבָּחִֽים׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וישב יעקב. לפי שאמר שנתישב עשו בהר שעיר אבל יעקב ישב כגר בארץ מגורי אביו בארץ לא להם ונתקיים בהם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם כי על זרע יעקב נאמר. ואע"פ שאמר בארץ מגורי אביו ואביו לא יצא לחוץ לארץ הוצרך לומר בארץ כנען דלא תימא בארץ מגורי אביו בארץ אברהם דבני בנים הרי הם כבנים לכך אמר בארץ כנען ואלו לא אמר אלא בארץ כנען לא היינו יודעים באיזה מקום ועל כן אמר בארץ מגורי אביו: אלה תולדות יעקב. פירש"י אלה ישוביהן וגלגוליהן עד שבאו לכלל ישוב וכעין זה פי' ר' אברהם אלה המאורעות לשון מה ילד יום. וכתב הרמב"ן שאין זה הלשון נופל אלא בימים כמו מה יולד יום והנכון בעיני אלה תולדות יעקב יוסף ואחיו שיזכור ואחז הכתוב דרך קצרה בשמם שכבר הזכירם למעלה אלא אמר אלה תולדות יעקב יוסף ואחיו שאירע להם כך וכך ואפשר שרומז לכל הנזכרים בספר הזה שבעים נפש כאשר הזכיר בתולדות עשו בנים ובני בנים ומלכים ואלופים כל אשר היה בהם עד שעת מתן תורה כך מונה בתולדות יעקב בניו ובני בניו וכל זרעו: והוא נער את בני בלהה. פירש"י שהיה עושה מעשה נערות ואונקלוס תרגם והוא רבי ורוצה לומר כי מיום היותו נער הוא עמם כי הם גדלוהו ושרתוהו. והרמב"ן כתב והוא נער חוזר למעלה והכי פי' אלה תולדות יעקב יוסף שהוא נער בן י"ז שנה היה רועה את אחיו בצאן. ור' אברהם פי' והוא נער את בני בלהה פי' בעבור היותו נער שמוהו בני השפחות שמש שלהם כי אם ישמש בני הגבירות לא היה הדבר רע בעיניו וזאת היתה דבתם שמביא עליהם. אי נמי בשביל שהיה קטן מכלם קורהו נער אפי' יהיה גדול כמו לנער לאבשלום: את בני בלהה. פירש"י לפי שאחיו מבזין אותם והוא מקרבן: נשי אביו. פי' כי נשיו היו שלקחם לנשים ולא קראם שפחות אלא עם רחל ולאה בעבור כי הם גבירות להם וכן וישם השפחות ואת ילדיהן ראשונה לומר בעבור שהיו שפחות לרחל וללאה שם אותן לפניהם וכן וישכב בלהה פלגש אביו לומר שאלו היתה גבירה לא היה עושה כן ויתכן כי בחיי רחל ולאה קראן שפחות ופלגשים ועתה מתו ולקחן לנשים: את דבתם רעה. כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה אומר לאביו. והקשה הרמב"ן א"כ בני השפחות היו אוהבין אותו למה לא הצילוהו והרי ד' היו וראובן עמהם והיה בהם כח להצילו ועוד נראה מהכתו' כי כלם הסכימו במכירתו אבל לדעת רבותינו בבראשית רבה כי על כלם מוציא דבה ופי' את בני בלהה שתמיד לא היה נפרד מהם בעבור שהוא נער צוה אביו לבני השפחות שילוו תמיד עמו וישרתוהו אבל לא צוה עליו לבני הגבירות לשרתו והוא מביא דבה מבני השפחות שהיה תמיד עמהם רועה ועל כן שנאוהו ואחר כך אמר כי אביו אהבו ויראו אחיו כי אביו אהבו מכלם וישנאו בו נמצא שנוי מכלם כי בני הגבירה היו מתקנאין בו בשביל אהבת אביהם לו יותר מלהם והם בני הגבירו' כמוהו ובני השפחות שנאוהו בשביל דבתם רעה שהיה מוציא ומביא אל אביהם מהם ולא בשביל מעלתו כי ראוי היה שיטול מעלה עליהם: דבתם רעה. פי' הרמב"ן להפליג כי כל דבה רעה הוא. פי' רש"י שאמר עליהם שמזלזלין בבני השפחות וחשודים על אבר מן החי ועל הערוה ותימה אם היה אמת למה נכשל בשלשתן ואם לא היה אמת צדיק כמוהו למה יוציא דבה רעה כזאת ומתרצים אפילו אם תמצא לומר שהיה אמת לא היה לו להעיד יחידי כדאיתא התם טובי' חטא אתא זינגיד אסהיד נגדיה רבא וכו': כי בן זקונים הוא לו. פירש"י שנולד לו בעת זקנותו. והקשה הרמב"ן כך נולדו לו כלם לעת זקנותו והנה יששכר וזבולון אינם גדולים ממנו רק שנה אחת וגם בנימין קטן והנראה בעיני כי מנהג הזקנים שיקח אחד מבניו הקטנים להיות עמו לשרתו והוא נשען על ידו תמיד ונקרא בן זקונים בעבור היותו משרת זקוניו והנה לקח יעקב ליוסף לדבר הזה על כן לא הלך עם הצאן ברעותם במקום רחוק וכן יש לפרש דעת אונקלוס ארי בר חכים רוצה לומר שהי' בן דעת וחכם בעיני אביו על כן לקחו לו להשען שהרי בילד זקונים היה לו לומר ארי בר סבתון וכן מוכח לשון הפסוק שלא אמר בן זקונים אלא בן זקונים הוא לו שהיה כן בעיניו: ועשה לו כתונת פסים. מכאן למדו שלא ישנה אדם לבן בין הבנים שהרי בשביל משקל ב' סלעים מילת נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים ואע"פ שכבר נגזרה גזרה בין הבתרים מ"מ ע"י זה נתגלגל ועוד שהיה איפשר שישתעבדו לאומה אחרת שלא יכבידו עולם כל כך ועל ידי זה ירדו למצרים: ולא יכלו דברו לשלום. אינו אומר דבר עמו אלא דברו משמע אפילו עם אחרים לא יכלו לדבר בשלומו: המלוך תמלוך עלינו. פי' רבינו אברהם וכי אנחנו נשימך מלך או אם משול אתה מושל בנו בחזקה. ופשטי' וכי תמלוך עלינו או אפילו תמשול בנו ממשלה בעלמא שנשתחוה לך. וקשה למה האשימוהו שהוא סבור שימלוך עליהם בשביל החלומות וכי חלומותיו ברשותו הם ומה ראיה על שחלם כך שהוא חושב למלוך עליהן. וי"מ שכך האשימוהו שמפני שאתה רואה שאבינו אוהבך מכלנו אתה חושב שימליכך עלינו והראי' בזה חלומותיך שוין על זה הדרך ומפני שאתה חושב בזה ביום אתה חולם אותו בלילה כדכתיב על רעיוני לבך על משכבך סליקו: על חלומותיו. שהיה חולם עליהם: ועל דבריו. שהיה מספר אותם כמתפאר עליהם כמו שאמר שמעו נא החלום הזה אשר חלמתי אע"ג דאכתי לא חלם אלא חלום אחד ומהו על חלומותיו י"מ שכבר חלם חלום אחד זולתי זה וסיפר אותו להם ולא היו חוששין עליו ואח"כ חלם זה החלום שהיה נראה בו יותר ממשלת וסיפר אותו להם וזה שכתוב ויחלום יוסף חלום ויגד ואח"כ שמעו נא החלום הזה: ותשתחוין לאלומתי. אינו אומר משתחוים לי כמו בחלום השני לפי דלקמן לא היה יכול לומר משתחוים לכוכבי כי מנא היה ידע שהוא שלו אבל כאן אמר לאלומתי שלאלמתי שלי הייתם משתחוי' וענין פתרון החלום כי על ידי תבואה היו משתחוים לו לכך הראהו אלומות ופי' תסובנה אלומותיכם כי יקיפוהו סביב כמלך אשר עבדיו חונים סביב לו: ויחלום עוד חלום אחר. מה שלא מיהר השם זה הדבר לעשותו להשנות החלום לפי שחלום פרעה נשנה בלילה אחד מה שאין כן בכאן: ויספר אל אביו. והראשון לא ספר אל אביו לפי שהוא בעצמו הבין פתרון זה שהדבר מגיע אל אביו ועל כן סיפר לו. ואל אחיו. פי' אחר שסיפר אותו לאחיו חזר וסיפר אותו להם לפני אביו והוא גער בו לשכך חמתן מעליו. יש מקשים כיון שכל החלומות הולכים אחר הפה אה כן למה נתקיים החלו' והלא גער בו אביו ודוחקי' לומר שכבר סיפר אותו לאביו תחל' ופתר לו כפי החלום אלא שגער בו לפני אחיו לשכך חמתם. ונראה לי דלא קשה ואדרבא בהכי מיתרצא קושי' הראשונה דלמא לא מיהר השם את הדבר לפי שהשנות החלום לא נתקיים לפי שגער בו אביו ועל כן נתאחר הדבר: הבא נבא אני ואמך. והלא אמך מתה והוא אינו יודע שהדברים מגיעים לבלהה שגדלתו כאם כך פירש"י. וכתב הרמב"ן לפי דעתי כשירד יעקב למצרים כבר מתו בלהה וזלפה כי הכתוב אומר בספור שבעים נפש מלבד נשי בני יעקב ולא אמר מלבד נשיו ונשי בניו ואם מפני שהיו פילגשיו לא רצה לומר נשי יעקב הנה כתוב נשי אביו ורחוק הוא שיהיה רומז לפילגשו אלא השמש רמז ליעקב והירח רמז לבני ביתו וכל נשיו שבהם היו תולדותיו רמז כי כל תולדותיו ישתחוו לו והם כל ע' נפש כי כלם השתחוו לו ואחד עשר כוכבי' משתחוים לי הם אחיו שהשתחוו לו טרם בא אביו אליו: וישלחהו מעמק חברון. אע"פ שחברון הוא בהר כדכתיב ויעלו בהר ויבואו עד חברון ליווהו עד העמק ומשם שלחו וכתב המקום ששלחו משם כדי להודיע שמהלך רב היה ביניהם ועל כן עשו עמו רעה כי רחוקים היו מאביו ולהודיע כי יוסף לכבוד אביו נתאמץ לילך למקום רחוק ולא אמר איך אלך והם שונאים אותי: והנה תועה בשדה. שנכנס בשדה למקום מרעה לבקשם כי ידע שהיו רועים במובחר: נסעו מזה. פירש"י הסיעו עצמם מן האחוה ולא שפירש לו כן שאם כן לא היה הולך אלא זה האיש היה גבריאל ואמר לו לשון שמשמש בב' ענינים ושניהם אמת והוא לא הבין הנסת' והלך אחרי הנגלה ועיק' הדרש בא מייתור הלשון שלא היה לו לומר אלא הם בדותן ואמר נסעו מזה לדרשה: ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. פי' שחשבו מחשבות האיך יהרגו אותו טרם יקרב אליהם בחצים וכיוצא בזה שלא יצטרכו לשלוח בו יד ובבראשית רבה ששלחו בו הכלבים וכאשר קרב אליהם ולא יכלו להרגו בנכליהם אמרו איש אל אחיו באו עתה ונהרגהו: השליכו אותו אל הבור הזה. הוא אומר אל בור שלא הי' בו דבר והם לא שמעו לו והשליכוהו לבור שהי' בו נחשים כמאמר רבותינו וזהו הנאמר וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור שהוא בקש עליו בבור שאמר להם ולא מצאו שם. וכתב הרמב"ן לפי מדרש רבותינו שהי' נחשים ועקרבים בבור צריך לומר שהם לא ראו אותם שהיו בנקיקי הסלעים שאם היו רואים אותם ושאינם מזיקים ליוסף הי' הדבר ברור שנעשה בו נס והוא צדיק גמור והשם חפץ להצילו ואיך יגעו בו. ואיני מבין למה צריך לומר כן כי אף אם לא יחשבוהו צדיק מ"מ רשע לא היה ולא הי' חייב מיתה ואפ"ה בקשו להרגו כי השנאה מקלקלת השורה. ועל דרך הפשט והבור רק אין בו מים שאף אם הי' בו מעט מים נקרא רק: ויפשיטו את יוסף את כתנתו. פירש"י חלוק וקשה האיך יפשיטו את החלוק שהוא תחתון קודם לכתונת הפסים ומתרצים שכן דרך הגוזל לחבירו בגדיו מפשיטו כלו כאחד והופכו והופשט מלמטה למעלה א"נ כן דרך הולכי דרכים ליתן חלוק למעלה על בגדיהם. ול"נ שהכל אחד ויפשיטו את כתנתו איזה זה כתונת הפסים אשר עליו והזכירה לומר שעל ידה היתה לו כל זאת כי היא סבה לשנאה: והנה אורחת ישמעאלים. פירש הרמב"ן כשנשאו עיניהם מרחוק וראו אנשים באים מגלעד הכירו כי ישמעאלים הם הגמלים וידעו כי למצרים ילכו כי כן דרך להביא הצרי והנכאת למצרים על כן אמר יהודה הנה האנשים האלה מארץ רחוקה באו ולארץ רחוקה ילכו ונמכרנו להם ולא יודע הדבר וכאשר קרבו להם מצאו כי בעלי הסחורה אשר להם הצרי והנכאת אנשים מדינים ששכרו הגמלים מהישמעאלים ומכרו את יוסף למדינים שקנוהו לסחורה כי אורחת הישמעאלים משכירי הגמלי' לא יקנו הם סחורה לעצמם וזהו מיד הישמעאלי' אשר הורידוהו שמה כי הי' בידם אבל המדינים היו בעליו והם סחרו בו וזהו והמדנים מכרו אותו וכל מעשה בפסוק פעמים תולהו במושל המצוה לעשותו ופעמים בשליח העושהו כענין שנ' את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה וכתוב אחר אומר אשר עשה משה לעיני כל ישראל. ור' אברהם אמר כי המדינים יקראו ישמעאלים וכן אמר על מלכי מדין כי ישמעאלים הם. וכתב הרשב"ם כי לא מכרוהו אחיו אלא ישבו לאכול לחם וראו אורחת ישמעאלים ואמרו לכו ונמכרנו להם ובתוך כך שישבו לאכול עברו אנשים מדינים ושמעו את קול יוסף בבור וימשכו אותו הם מן הבור ומכרוהו לישמעאלים ומה שכתוב אשר מכרתם אותי מצרימה פי' שגרמתם לי לימכר וכן משמע שנגנב כדכתיב כי גנוב גנבתי מארץ העברים ומה שכתב והמדנים מכרו אותו למצרים לפוטיפר צריך לפרש שגרמו לו לימכר לפוטיפר. וי"מ והמדנים כמו ריב ומדון פי' מריבה שהי' לו עם אחיו גרמה לו לימכר לפוטיפר. וי"מ שאחיו מכרוהו לישמעאלים והיו יראים להעלותו מפני הנחשים והמתינו עד שבאו המדינים והעלוהו כי בעלי כשפים הם כדכתיב וילכו זקני מדין וקסמים בידם והיו של שניהם שהיו שותפין בו. וי"מ שישמעאלים מכרוהו לפוטיפר והעליל עליהם לומר שגנבוהו והמדינים ערבו אותו לכך אמר אהמדינים מכרו אותו והישמעאלי' גם הם מכרוהו שהי' מוחזקי' בו בעשרים כסף ולפי שנשתנו פניו מפני פחד הבור נפחתו דמיו: מה בצע. איתא במדרש אמרו לו לבצוע את המוציא אמר להן ומה לנו לבצוע ונהרוג את אחינו: וכסינו את דמו. פירש"י ונעלים את מיתתו. וכתב הרמב"ן כפשוטו כי כן דרך הרוצחים במסתר שקוברים את הנרצח ומכסין הדם כענין שנאמר ויטמנהו בחול: וישב ראובן. פירש"י ששב לשקו ולתעניתו על מעשה בלהה אע"פ שלא הודה עד שהודה יהודה אפשר קודם שהודה נמי הי' מתענה בסתר: ויקרע את בגדיו. ביעקב כתיב שמלותיו לפי שהוא קרע כל בגדיו אף הסמוכים לעורו כדכתיב היא שמלתו לעורו: וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם. בציווי שציוו להביאה אל אביהם או ויביאו השלוחים אל אביהם ששלחו לו על ידי אחר. אי נמי שלחוה לביתם עד שבאו הם ויביאו אותה אל אביהם. וי"מ וישלחו שתקעו בה השלח לקרעה כדמות שני אריות וחיות לשון בשלח יעבורו ואמר כתונת פסים כלומ' שיכירה בפסים שעלי': חיה רעה אכלתהו. ולא אמר לסטין הרגוהו שאם כן היו לוקחים הכתונת: וכל בנותיו. בתו ובת בתו. וי"מ כלותיו בכלל בנותיו: וימאן להתנחם. לפי הפשט לפי שחשב עצמו כפושע במיתתו ששלחו בדרך יחיד ולמקום ששונאים אותו: שר הטבחים. פירש"י שוחט בהמות המלך. ואונקלום תרגם רב קטוליא ומצאנו טביחה באנשים טבחת ולא חמלת.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך