תנ"ך על הפרק - בראשית לב - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

בראשית לב

32 / 929
היום

הפרק

יעקב מתכונן למפגש עם עשו, יעקב והמלאך

וַיַּשְׁכֵּ֨ם לָבָ֜ן בַּבֹּ֗קֶר וַיְנַשֵּׁ֧ק לְבָנָ֛יו וְלִבְנוֹתָ֖יו וַיְבָ֣רֶךְ אֶתְהֶ֑ם וַיֵּ֛לֶךְ וַיָּ֥שָׁב לָבָ֖ן לִמְקֹמֽוֹ׃וְיַעֲקֹ֖ב הָלַ֣ךְ לְדַרְכּ֑וֹ וַיִּפְגְּעוּ־ב֖וֹ מַלְאֲכֵ֥י אֱלֹהִֽים׃וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ כַּאֲשֶׁ֣ר רָאָ֔ם מַחֲנֵ֥ה אֱלֹהִ֖ים זֶ֑ה וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא מַֽחֲנָֽיִם׃וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם׃וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה׃וַֽיְהִי־לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ׃וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ֙ אֶל־עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ׃וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃וַיֹּ֕אמֶר אִם־יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה׃וַיֹּאמֶר֮ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהוָ֞ה הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ׃קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים׃וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן־הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו׃עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים׃גְּמַלִּ֧ים מֵינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה׃וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַ֤יֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר׃וַיְצַ֥ו אֶת־הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִֽפְגָּשְׁךָ֞ עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וִשְׁאֵֽלְךָ֙ לֵאמֹ֔ר לְמִי־אַ֙תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ׃וְאָֽמַרְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיַעֲקֹ֔ב מִנְחָ֥ה הִוא֙ שְׁלוּחָ֔ה לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו וְהִנֵּ֥ה גַם־ה֖וּא אַחֲרֵֽינוּ׃וַיְצַ֞ו גַּ֣ם אֶת־הַשֵּׁנִ֗י גַּ֚ם אֶת־הַשְּׁלִישִׁ֔י גַּ֚ם אֶת־כָּל־הַהֹ֣לְכִ֔ים אַחֲרֵ֥י הָעֲדָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר כַּדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ תְּדַבְּר֣וּן אֶל־עֵשָׂ֔ו בְּמֹצַאֲכֶ֖ם אֹתֽוֹ׃וַאֲמַרְתֶּ֕ם גַּ֗ם הִנֵּ֛ה עַבְדְּךָ֥ יַעֲקֹ֖ב אַחֲרֵ֑ינוּ כִּֽי־אָמַ֞ר אֲכַפְּרָ֣ה פָנָ֗יו בַּמִּנְחָה֙ הַהֹלֶ֣כֶת לְפָנָ֔י וְאַחֲרֵי־כֵן֙ אֶרְאֶ֣ה פָנָ֔יו אוּלַ֖י יִשָּׂ֥א פָנָֽי׃וַתַּעֲבֹ֥ר הַמִּנְחָ֖ה עַל־פָּנָ֑יו וְה֛וּא לָ֥ן בַּלַּֽיְלָה־הַה֖וּא בַּֽמַּחֲנֶֽה׃וַיָּ֣קָם ׀ בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת־שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת־אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַֽיַּעֲבֹ֔ר אֵ֖ת מַעֲבַ֥ר יַבֹּֽק׃וַיִּקָּחֵ֔ם וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת־הַנָּ֑חַל וַֽיַּעֲבֵ֖ר אֶת־אֲשֶׁר־לוֹ׃וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר׃וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ׃וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי׃וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב׃וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל׃וַיִּשְׁאַ֣ל יַעֲקֹ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם׃וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי׃וַיִּֽזְרַֽח־ל֣וֹ הַשֶּׁ֔מֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר עָבַ֖ר אֶת־פְּנוּאֵ֑ל וְה֥וּא צֹלֵ֖עַ עַל־יְרֵכֽוֹ׃עַל־כֵּ֡ן לֹֽא־יֹאכְל֨וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־גִּ֣יד הַנָּשֶׁ֗ה אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַיָּרֵ֔ךְ עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה כִּ֤י נָגַע֙ בְּכַף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּגִ֖יד הַנָּשֶֽׁה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וינשק לבניו. פי' לבני בנותיו. ויפגעו בו מלאכי אלקים. פירש"י מלאכי ארץ ישראל יצאו לקראתו ושל חוצה לארץ באו עמו עד כאן: מחנים. פי' שתי מחנות. וכתב הרמב"ן ואני תמיה שהרי עדיין לא הגיע יעקב לארץ ישראל ורחוק הי' משם ושלח מלאכים לעשו ושם נאמר ויעבר את מעבר יבק שהוא גבול בני עמון ומואב ואחר כך ארץ אדום ותחלת ביאתו לארץ בשכם שנאמר ויבא יעקב שלם עיר שכם אלא זאת היתה המראה ליעקב כשבא בגבול אויביו להודיעו כי רבים הם אשר אתו מאשר אתם וקרא שם המקום מחנים כי כן דרך בשמות. אי נמי מחנים מחנהו ומחנה העליונים לאמר כי מחנהו בארץ ומחנה המלאכים כולם מחנה אלהים ומברכים לו ומודים בייחודו: וישלח יעקב מלאכים לפניו. שילכו לפניו. אי נמי לפניו של עשו פי' שיכירו מפניו מה שבלבו ואע"פ שהב"ה הבטיחו לא בטח בצדקתו והשתדל בהצלה והוא סימן לבניו שיתנהגו עם בני עשו כדרך שהנהיג הוא עצמו עם עשו שהזמין עצמו לתפלה ולדורון ולמלחמה: ארצה שעיר שדה אדום. שהעובר מחרן לארץ ישראל עובר דרך ארץ שעיר אע"ג דלקמן אומר שעיקר ישיבתו בארץ כנען דכתיב ויקח עשו את נשיו וגו' אשר רכשו בארץ כנען וישב שם עד שהלך מפני יעקב צ"ל כיון שנשיו היו משעיר חשב יעקב שימצאהו אצל נשיו. ודרשו עליו מאחז באזני כלב שיעקב התעורר לעשו שיצא לקראתו והוא רמז לתחלת נפילתו ביד אדום כי מלכי בית שני באו בברית עם הר' ומהם הלכו לר' והיא היתה סבת נפילתם בידם: כה תאמרו לאדוני לעשו. לא שקראו אדוני כי למה יקראנו אדוני שלא בפניו אלא ציוה אותם שיאמרו הם אדוני עשו כה אמר עבדך יעקב. אי נמי קראו אדון שלא בפניו כדי להזהיר השלוחים בכבודו שלא להזכירו אלא דרך כבוד אפילו שלא בפניו בראותם כי אדונם קורא אותו אדוני וכל זה הכבוד שנהג בו לקרא אותו אדוני מפני שמנהג לצעיר באחי' לכבד הגדול ממנו כמו אביו ועשו הי' הגדול אלא שיעקב לקח בכורתו ומפחדו ממנו הראה לו כאלו הוא עדיין הגדול ואין המכירה אצלו כלום: עם לבן גרתי. אע"פ שהוא חשבני כגר ואחר עד עתה לא איחרתי עד עתה אלא ברצוני: ויהי לי שור וחמור. אע"פ שאני יושב אוהלים גם אני יודע בטיב העולם כי עד הנה עזרני ה' וכל זה שלח לו כדי להפחידו: ואשלחה להגיד לאדוני. פרש"י להודיע שאני בא אליך למצוא חן בעיניך ולפי זה אינו חוזר על למעלה. והרמב"ן פי' שהוא חוזר על למעלה ואשלח' להגיד לאדוני שיש לי עושר נכסים וכבוד לעשות בו כל חפציך ורצונך הודיעו שישלח לו דורון מהן או שיקח הוא מהם אשר יחפוץ. וי"מ על שם כל אחי רש שנאוהו אשלחה להגיד מאדוני שאיני רש ויהי לי שור וחמור שלא תשנא אותי ואמצא חן בעיניך: וגם הולך לקראתך. פי' כאשר אתה הולך לקראתו כן הוא הולך לקראתך ומהרה תפגעו זה בזה ולא אמר בא לקראתך פי' הולך לקבץ חיילותיו ובא לקראתך: ויירא יעקב. שמא יעמוד לו זכות שקיים מצות כיבוד אב ואם: והיה המחנה הנשאר לפליטה. י"מ דרך פשט אולי ינצל שיברחו או שתשוב חמתו או יבא להם הצלה מאת השם. ורש"י פי' והי' המחנה הנשאר לפליטה בעל כרחו כי אלחם עמו. ונ"ל משום שידע יעקב שאין כל זרעו נופל ביד עשו וזה גם סימן לבניו שאין בני עשו יכוליו למחות שמינו אלא מלך אחד גוזר גזירות בארצו ומלך אחר מרחם בארצו: קטנתי מכל החסדים. פרש"י נתמעטו זכיותי על חסדים ואמת שעשית עמדי. וכתב הרמב"ן שאין זה לפי לשון הפסוק ועוד כי אחרי כן אמר ואתה אמרת הטיב איטיב עמך ומה יועיל הבטחון ההוא אם יגרום החטא אחרי כך. ופי' הוא קטנתי כלומר קטן אני להיות ראוי לכל החסדים ואמת שעשית עמי ופי' חסדים טובה שעשה עמו בלא נדר ואמת הם טובות שהבטיחו כלומר אמר שאינו ראוי שיבטחנו ויעשה לו אותן טובות שהבטיחו בהם ולא לטובות אחרות: כי במקלי עברתי את הירדן הזה. הוקשה לי על מה שאמר הירדן הזה כי הרבה הי' רחוק ממנו כי הירדן הוא גבול ארץ ישראל ותירץ לי אחי הרב ר' יהודה שהוא הפוך ופי' כי במקלי הזה עברתי ויש כאן רמז למה שאז"ל שנתן מקלו על הירדן ונבקע על כן אמר במקלי הזה שאירע על ידו נס. ומיהו דרך הכתוב לומר כך אע"פ שאין הדבר לפניו כמו כי זה משה האיש זה ד' קוינו לו: והכני אם על בנים. פי' והכה אם על בנים: ואתה אמרת היטיב איטיב עמך. פי' הרמב"ן אע"פ שהיה ירא שמא יגרום החטא אמר עשית עמדי חסדים גדולים שלא הייתי ראוי להם כ"ש שיש לך לעשות עמי החסד שהבטחתני ולא ימנע ממני בשביל החטא. וי"מ כי יעקב היה חומל על בניו וביתו פן יכה אותם עשו כי אפשר שיכה אותם וימלט הוא לבדו ויתקיים והי' זרעך כעפר הארץ בזרע אחר שיהי' לו. ואינו נראה שאם היתה זאת מחשבתו איך אמר בתפלתו ואתה אמרת וגומר ועוד כי שם נאמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך ואם יהיו בניו נופלין בחרב אחיו אין ההבטחה זאת קיימת אלא מהכל הי' ירא שמא יגרום החטא מפני שבא עם לבן בברית שהוא עובד ע"ז או חטא בדבר אחר ושגיאות מי יבין: מן הבא בידו. פי' שעשה מנחה מאשר עמו כי עשרו הי' צאן ובקר ומהם שלח כי בדרך הי' ואינו מקום לשלוח כסף וזהב ומגדנות: גמלים מיניקות. לא הזכיר הזכרים. וי"מ שאין חלוק בין שם הזכר לנקבה כמו בשאר המינין שקורין לזכרים פרים ולנקבות פרות וכן כולם אבל הכא אין דרך לומר גמלות לכך אמר גמלים מניקות שהן הנקבות ובניהם דהיינו הזכרים היו בין הכל ל' וממילא ידענא שהזכרים עשרה והנקבות עשרים כמו שהיו החמורים: ורוח תשימו בין עדר ובין עדר. גם זה סימן לבניו שדורש בב"ר אמר יעקב לפני הב"ה רבש"ע אם יהיו צרות באות על בני לא תביא אותם זו אחר זו אלא הרויח להם מצרותיהם. וי"מ ורוח תשימו שלא ירבע מין את שאינו מינו: כי יפגשך עשו אחי. אומר א"א הרא"ש ז"ל שאמר להם דווקא אם ישאלכם אז תאמרו לו כה אמר וגו' ואם לא ישאלכם אז תלכו לדרככם ולא תתנו לו מאומה: כי אמר אכפרה פניו במנחה. פירש"י אבטל רוגזו וכן כל כפרה שאצל חטא ועון כולם לשון קנוח והעברה. וכתב הרמב"ן א"כ אינו מדברי יעקב אלא שהפסוק מגיד לנו מחשבתו של יעקב בזו המנחה ומה צריך לזה ומחשבתו ידועה כמו בכל שולחי מנחה ועוד הקשה א"כ הי' ראוי שיזכיר הכתוב בתחלה והנה גם הוא אחרינו כי אמר אכפרה פניו כי עתה לא הוסיף על הצוואה ההיא. ופי' הוא שהוסיף עתה להם שיאמרו בל' כבוד והנה גם הוא אחרינו והקדים אותו לתת כופר נפשו על ראות פני כבודך במנחה הזאת כאשר יתנו העבדים בתת להם רשות לראות פני המלך ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני ויכבדני להיות מרואי פני המלך והוא מלשון ואיש חכם יכפרנה יתן כופר על החימה: והוא לן בלילה ההוא במחנה. שלא נכנס באהלו אלא לן עם הרועים במחנה שלא יבא עליו אחיו פתאום: ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו. כתב הרמב"ן אין מוקדם ומאוחר בפסוק זה להצלה אלא אמר שאסף נשיו ושפחותיו וילדיו אל שפת הנחל ועבר הוא לבדו את מעבר יבק לראות אם גבהו המים ושב ויקחם עמו כולם כאיש אחד ויעבירם את הנחל ואחרי כן ויעבר את אשר לו מקנהו ורכושו: ויותר יעקב לבדו. פירש"י ששכח פכין קטנים וחזר עליהם. וכתב הרמב"ן ועל דרך הפשט ויקחם ויעבירם את הנחל עמו ויעבר את אשר לו בציווי כי חזר וציוה שיעברו לפניו ונשאר הוא לבדו אחריהם: ויאבק. כמו ויחבק מלשון ויחבקהו שבהרבה מקומות תבא אל"ף במקום חי"ת: עד עלות השחר. כתב ר' אברהם עד סור שחרות הלילה. וי"מ כי שחר דמות אור והוא הנראה בעבים טרם זרוח השמש וכן אשר אין לו שחר: וירא כי לא יכול לו. יכול הי' אלא שלא הורשה על יותר אלא להקע כף ירכו. גם זה סימן לבניו שיהי' דור בזרעו של יעקב שיתגבר עשו עד שיהיה לקעקע ביצתן: ויגע בכף ירכו. כדי להפילו כדרך שנים שמאבקין יחד. וי"מ שכיון לעשותו בעל מום לפוסלו מן העבודה על שלקח הבכורה מעשו כיון שעבוד' בבכורים: כי אם ברכתני. לפי שהמזיק את האדם יכול לרפאותו יותר קל מאחר שילחוש לו על המכה ולכך שאל לו מה שמך שהלוחש על המכה צריך לידע שם המוכה. ד"א כי אם ברכתני שבחני תן לי שבח וניצוח שנצחתיך ולכך אמר לו יעקב הגידה נא שמך שאתפאר לומר עמדתי כנגד שר וגדול כמותך ונצחתיו והשיבו למה זה תשאל לשמי ותתפאר עלי לפני כל לומר שנצחתני אין זה כבודי אלא ויברך אותו שם ביני לבינך אשבחך שנצחתני אבל איני רוצה שאתבזה בפני כל נצח פלו' לפלו': למה זה תשאל לשמי. שאין לך בו תועלת שאין בי יכולת בלתי לה' לבדו אם תקראני לא אענך אבל אברכך כי כן צוויתי ולא פי' הכתוב מה הברכה. ורבותינו פירשו שהודה לו על הברכות: ויברך אותו שם. פי' במקום ההוא על כרחו ולא רצה יעקב להמתין לו עד בית אל: ויזרח לו השמש כאשר עבר את פנואל. פי' שזרחה השמש קודם שעבר את פניאל ולמה איחר כל כך בשביל שהוא צולע על ירכו. ד"א ויזרח לו השמש והוא צולע שאין אדם יכול להכיר בו שהוא צולע כי היה כ"כ מעט עד שזרח השמש וניכר באור זריחת השמש: על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה. כאדם שמתענה ביום שמת בו אביו. ד"א כדי שיזכרו הנס. ד"א בשביל קנס שהניחו לאביהם יחידי:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך