תנ"ך על הפרק - מלכים א כא - אחאב וכרם נבות היזרעאלי / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

מלכים א כא

308 / 929
היום

הפרק

וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֶּ֧רֶם הָיָ֛ה לְנָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּיִזְרְעֶ֑אל אֵ֚צֶל הֵיכַ֣ל אַחְאָ֔ב מֶ֖לֶךְ שֹׁמְרֽוֹן׃וַיְדַבֵּ֣ר אַחְאָ֣ב אֶל־נָב֣וֹת ׀ לֵאמֹר֩ ׀ תְּנָה־לִּ֨י אֶֽת־כַּרְמְךָ֜ וִֽיהִי־לִ֣י לְגַן־יָרָ֗ק כִּ֣י ה֤וּא קָרוֹב֙ אֵ֣צֶל בֵּיתִ֔י וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ תַּחְתָּ֔יו כֶּ֖רֶם ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ אִ֚ם ט֣וֹב בְּעֵינֶ֔יךָ אֶתְּנָה־לְךָ֥ כֶ֖סֶף מְחִ֥יר זֶֽה׃וַיֹּ֥אמֶר נָב֖וֹת אֶל־אַחְאָ֑ב חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽיהוָ֔ה מִתִּתִּ֛י אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבֹתַ֖י לָֽךְ׃וַיָּבֹא֩ אַחְאָ֨ב אֶל־בֵּית֜וֹ סַ֣ר וְזָעֵ֗ף עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר אֵלָ֗יו נָבוֹת֙ הַיִּזְרְעֵאלִ֔י וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת־נַחֲלַ֣ת אֲבוֹתָ֑י וַיִּשְׁכַּב֙ עַל־מִטָּת֔וֹ וַיַּסֵּ֥ב אֶת־פָּנָ֖יו וְלֹֽא־אָ֥כַל לָֽחֶם׃וַתָּבֹ֥א אֵלָ֖יו אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֑וֹ וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מַה־זֶּה֙ רוּחֲךָ֣ סָרָ֔ה וְאֵינְךָ֖ אֹכֵ֥ל לָֽחֶם׃וַיְדַבֵּ֣ר אֵלֶ֗יהָ כִּֽי־אֲ֠דַבֵּר אֶל־נָב֨וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֜י וָאֹ֣מַר ל֗וֹ תְּנָה־לִּ֤י אֶֽת־כַּרְמְךָ֙ בְּכֶ֔סֶף א֚וֹ אִם־חָפֵ֣ץ אַתָּ֔ה אֶתְּנָה־לְךָ֥ כֶ֖רֶם תַּחְתָּ֑יו וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת־כַּרְמִֽי׃וַתֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֔וֹ אַתָּ֕ה עַתָּ֛ה תַּעֲשֶׂ֥ה מְלוּכָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל ק֤וּם אֱכָל־לֶ֙חֶם֙ וְיִטַ֣ב לִבֶּ֔ךָ אֲנִי֙ אֶתֵּ֣ן לְךָ֔ אֶת־כֶּ֖רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִֽי׃וַתִּכְתֹּ֤ב סְפָרִים֙ בְּשֵׁ֣ם אַחְאָ֔ב וַתַּחְתֹּ֖ם בְּחֹתָמ֑וֹ וַתִּשְׁלַ֣חהספריםסְפָרִ֗יםאֶל־הַזְקֵנִ֤ים וְאֶל־הַֽחֹרִים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּעִיר֔וֹ הַיֹּשְׁבִ֖ים אֶת־נָבֽוֹת׃וַתִּכְתֹּ֥ב בַּסְּפָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר קִֽרְאוּ־צ֔וֹם וְהוֹשִׁ֥יבוּ אֶת־נָב֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃וְ֠הוֹשִׁיבוּ שְׁנַ֨יִם אֲנָשִׁ֥ים בְּנֵֽי־בְלִיַּעַל֮ נֶגְדּוֹ֒ וִיעִדֻ֣הוּ לֵאמֹ֔ר בֵּרַ֥כְתָּ אֱלֹהִ֖ים וָמֶ֑לֶךְ וְהוֹצִיאֻ֥הוּ וְסִקְלֻ֖הוּ וְיָמֹֽת׃וַיַּעֲשׂוּ֩ אַנְשֵׁ֨י עִיר֜וֹ הַזְּקֵנִ֣ים וְהַחֹרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּעִיר֔וֹ כַּאֲשֶׁ֛ר שָׁלְחָ֥ה אֲלֵיהֶ֖ם אִיזָ֑בֶל כַּאֲשֶׁ֤ר כָּתוּב֙ בַּסְּפָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁלְחָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃קָרְא֖וּ צ֑וֹם וְהֹשִׁ֥יבוּ אֶת־נָב֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הָאֲנָשִׁ֥ים בְּנֵֽי־בְלִיַּעַל֮ וַיֵּשְׁב֣וּ נֶגְדּוֹ֒ וַיְעִדֻהוּ֩ אַנְשֵׁ֨י הַבְּלִיַּ֜עַל אֶת־נָב֗וֹת נֶ֤גֶד הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר בֵּרַ֥ךְ נָב֛וֹת אֱלֹהִ֖ים וָמֶ֑לֶךְ וַיֹּצִאֻ֙הוּ֙ מִח֣וּץ לָעִ֔יר וַיִּסְקְלֻ֥הוּ בָאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹֽת׃וַֽיִּשְׁלְח֖וּ אֶל־אִיזֶ֣בֶל לֵאמֹ֑ר סֻקַּ֥ל נָב֖וֹת וַיָּמֹֽת׃וַֽיְהִי֙ כִּשְׁמֹ֣עַ אִיזֶ֔בֶל כִּֽי־סֻקַּ֥ל נָב֖וֹת וַיָּמֹ֑ת וַתֹּ֨אמֶר אִיזֶ֜בֶל אֶל־אַחְאָ֗ב ק֣וּם רֵ֞שׁ אֶת־כֶּ֣רֶם ׀ נָב֣וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֗י אֲשֶׁ֤ר מֵאֵן֙ לָתֶת־לְךָ֣ בְכֶ֔סֶף כִּ֣י אֵ֥ין נָב֛וֹת חַ֖י כִּי־מֵֽת׃וַיְהִ֛י כִּשְׁמֹ֥עַ אַחְאָ֖ב כִּ֣י מֵ֣ת נָב֑וֹת וַיָּ֣קָם אַחְאָ֗ב לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֖י לְרִשְׁתּֽוֹ׃וַיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר׃ק֣וּם רֵ֗ד לִקְרַ֛את אַחְאָ֥ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן הִנֵּה֙ בְּכֶ֣רֶם נָב֔וֹת אֲשֶׁר־יָ֥רַד שָׁ֖ם לְרִשְׁתּֽוֹ׃וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲרָצַ֖חְתָּ וְגַם־יָרָ֑שְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר לָקְק֤וּ הַכְּלָבִים֙ אֶת־דַּ֣ם נָב֔וֹת יָלֹ֧קּוּ הַכְּלָבִ֛ים אֶת־דָּמְךָ֖ גַּם־אָֽתָּה׃וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ הַֽמְצָאתַ֖נִי אֹיְבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר מָצָ֔אתִי יַ֚עַן הִתְמַכֶּרְךָ֔ לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃הִנְנִ֨ימבימֵבִ֤יאאֵלֶ֙יךָ֙ רָעָ֔ה וּבִעַרְתִּ֖י אַחֲרֶ֑יךָ וְהִכְרַתִּ֤י לְאַחְאָב֙ מַשְׁתִּ֣ין בְּקִ֔יר וְעָצ֥וּר וְעָז֖וּב בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וְנָתַתִּ֣י אֶת־בֵּיתְךָ֗ כְּבֵית֙ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔ט וּכְבֵ֖ית בַּעְשָׁ֣א בֶן־אֲחִיָּ֑ה אֶל־הַכַּ֙עַס֙ אֲשֶׁ֣ר הִכְעַ֔סְתָּ וַֽתַּחֲטִ֖א אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃וְגַ֨ם־לְאִיזֶ֔בֶל דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הַכְּלָבִ֛ים יֹאכְל֥וּ אֶת־אִיזֶ֖בֶל בְּחֵ֥ל יִזְרְעֶֽאל׃הַמֵּ֤ת לְאַחְאָב֙ בָּעִ֔יר יֹאכְל֖וּ הַכְּלָבִ֑ים וְהַמֵּת֙ בַּשָּׂדֶ֔ה יֹאכְל֖וּ ע֥וֹף הַשָּׁמָֽיִם׃רַ֚ק לֹֽא־הָיָ֣ה כְאַחְאָ֔ב אֲשֶׁ֣ר הִתְמַכֵּ֔ר לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁר־הֵסַ֥תָּה אֹת֖וֹ אִיזֶ֥בֶל אִשְׁתּֽוֹ׃וַיַּתְעֵ֣ב מְאֹ֔ד לָלֶ֖כֶת אַחֲרֵ֣י הַגִּלֻּלִ֑ים כְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר֙ הוֹרִ֣ישׁ יְהוָ֔ה מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אַחְאָ֜ב אֶת־הַדְּבָרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֔יו וַיָּֽשֶׂם־שַׂ֥ק עַל־בְּשָׂר֖וֹ וַיָּצ֑וֹם וַיִּשְׁכַּ֣ב בַּשָּׂ֔ק וַיְהַלֵּ֖ךְ אַֽט׃וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר׃הֲ‍ֽרָאִ֔יתָ כִּֽי־נִכְנַ֥ע אַחְאָ֖ב מִלְּפָנָ֑י יַ֜עַן כִּֽי־נִכְנַ֣ע מִפָּנַ֗י לֹֽא־אביאָבִ֤יאהָֽרָעָה֙ בְּיָמָ֔יו בִּימֵ֣י בְנ֔וֹ אָבִ֥יא הָרָעָ֖ה עַל־בֵּיתֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

אחאב וכרם נבות היזרעאלי

דבריו של מיכיהו בן ימלה אל אחאב, בסוף הפרק הקודם, שנגזרה עליו מיתה על אשר לא הרג את בן הדד, גרמו לו צער רב. אחאב היה בטוח שעוד יקבל שכר על שגילה אבירות נפשית והשאיר את אויבו בחיים לאחר שנכנע לו. מיכיהו בן ימלה הסביר לאחאב כי שכל האדם מתבטל מפני הוראת ה', וגם כאשר חושב האדם כי נהג כשורה ואף ראוי לפרס, הרי למעשה חטא בחטא גדול ויקבל עונש מהקב"ה. תופעה דומה ראינו אצל שאול. כאשר נלחם בעמלק, לא השמיד את הצאן והבקר. שאול לא הבין מדוע יש למחות את זכר עמלק כולל גברים, נשים וטף וסבר כי אם אדם חטא, בהמה מה חטאה, ואם גדולים חטאו, מה אשמים הקטנים. דעה זו איננה דעת התורה שצוותה: "ושמרת לעשות ככל אשר יורוך"(דברים יז י).

אחאב סר וזעף

אחאב, שהיה מלך שקול, היה סר וזעף מתוכחתו של מיכיהו וחזר לשומרון(מלכים א כ מג). כעת רצה לקנות מנבות את כרמו הסמוך לארמונו אשר ביזרעאל, כדי שישמש לו גן ירק סמוך לביתו. אחאב הסכים לשלם לנבות כסף או כרם אחר טוב ממנו אך במקום אחר. למרבה הפלא סרב נבות להצעת אחאב וענה: "חלילה לי מה׳ מתתי נחלת אבותי לך"(מלכים א כא ג). כעסו של אחאב גבר עוד, אך לא אמר שיש להענישו אלא הגיע לביתו סר וזעף וסרב לאכול.

אחאב מקבל תוכחה מנבות היזרעאלי

נבות היזרעאלי סרב לתת לאחאב את כרמו. אחאב, כמלך, יכל להגיב מיד ולהוציא את נבות להורג אך לא נהג כן משום שמצא צדק בדבריו. המלבי"ם מסביר, כי הנביא שמואל אמר לעם ישראל שיש בסמכות המלך להפקיע שדה או כרם ולתת לעבדיו(שמואל א ח יד) אם בעל הכרם אינו נושא בעול המלכות. כמו כן, אם הכרם היה בשומרון ליד ארמון המלך, היתה הצדקה להחרמתו, משום שהמלך יכול לטעון כי הכרם נחוץ לו כדי להרחיב את שטח הארמון, אולם הכרם היה ביזרעאל וארמון אחאב היה בשומרון, וביזרעאל היה לו בית פרטי ולא בגלל היותו מלך. זאת ועוד, אחאב רצה להפוך את הכרם לגן ירק והרי אסור לכרות עצי מאכל, דהיינו הכרם, כדי לזרוע בו ירק. לנבות היתה סבה מוצדקת לסרב לתת לאחאב את הכרם, כי דרך עובדי האלילים להעמיד בגנות פסילים וכדברי ישעיהו: "כי יבושו מאלים אשר חמדתם ותחפרו מהגנות אשר בחרתם"(ישעיהו א כט). בגלל כל הסבות הללו סרב נבות לתת לאחאב את כרמו, ומה גם שהיתה נחלת אבותיו. אחאב שהבין את כוונת נבות במלים: "חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך" נפגע מאד מדבריו שאמר כי אין לאדם לוותר על נחלת אבותיו, והרי אחאב ויתר על מסורת אבותיו ועבד אלילים. אחאב הלך לביתו כשהוא פגוע מדברי נבות על עזבו את דרך ה', ולא בגלל שלא נתן לו את כרמו וכדברי הכתוב: "ויבוא אחאב אל ביתו סר וזעף על הדבר אשר דבר אליו נבות היזרעאלי, ויאמר לא אתן לך את נחלת אבותי"(מלכים א כא ד). אחאב הבין כי נבות סירב לתת לו את הכרם משום שרצה להוכיחו על עזבו את דרך ה', לכן לא הגיב בכעס אלא הלך לביתו מהורהר מהתוכחה של נבות, ולכן נשכב על מטתו וסרב לאכול.

איזבל מתערבת

איזבל ראתה את אחאב עושה חשבון נפש לאחר דברי הנביא מיכיהו בן ימלה שאמר לו כי התחייב מיתה על שהחיה את בן הדד, וחשבה כי התנהגותו עתה עלולה להחזירו בתשובה. לכן החליטה איזבל להכנס לעובי הקורה ולכבות את הרהורי התשובה שצצו בנפשו. איזבל שואלת בשלום בעלה וגם שואלת אותו מדוע אינו אוכל לחם ומדוע עצוב. אחאב סיפר לאשתו אך ורק על סרוב נבות למכור לו את השדה ולא אמר לה כי הוא עצוב מצד המוסר של נבות, כי לא רצה לספר לה על הרהורי התשובה שהתעוררו בלבו. איזבל ביקשה להעביר לרשות המלך את הכרם ורקמה מזימה להרוג את נבות ולגזול את שדהו.

איזבל מצוה להרוג את נבות היזרעאלי

כאשר ראתה איזבל את אחאב עצוב וכעוס החליטה להוציא את נבות להורג. איזבל רקמה תכנית שטנית לפיה נבות קלל את ה' ואת המלך ולכן חייב מיתה. שואל הרד"ק, מדוע איזבל לא הרגה את נבות ללא משפט? וכן, מדוע לא גילו איזבל ושותפיה את דבר העלילה לעם? אומר הרד"ק כי זקני העיר והשרים היו שותפים למזימה כי היו מועטים ולא יכלו להשפיע על איזבל לכן השלימו עם תכניתה. איזבל לא יכלה להרוג את נבות ללא משפט, ואפילו את הכרם לא יכלו לקחת ממנו, משום שאחאב ככל המלכים האחרים היה מלך רשע ועבד אלילים אך ביחסי אדם לרעהו היו נזהרים, כי אם לא היו זהירים בדיני ממונות היו האזרחים מדיחים אותם ממלכותם. לפיכך רקמה איזבל מזימה שגם מתנגדי השלטון יזדהו עם הדין. הכל הסכימו כי חייב מיתה על אשר קלל את אלוקים והמלך.

נבות היזרעאלי נידון למיתה במשפט מעוות

המלבי"ם מסביר כי הזקנים והחורים ידעו כי כל העלילה בשקר יסודה, אך הם שנאו את נבות ושמחו על ההזדמנות שבאה לידם להוציאו להורג. העדים שהעידו לרעתו של נבות היו בני בליעל מצד עצמם והם לא ראו את מכתב המלך אלא שקרו במצח נחושה וחייבו את נבות מיתת סקילה. אמנם נבות עבר כביכול שתי עברות: תחילה כביכול קילל את אלוקים ועל כך חייב סקילה, וכן כביכול קילל מלך והמורד במלך או מבזה אותו חייב מיתת סיף. נבות נידון לסקילה, כי מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה ומשום שסקילה יותר חמורה מסיף נהרג בסקילה.

אחאב מקבל את כרם נבות היזרעאלי

מאחר ונבות היזרעאלי ביזה את המלך ונתחייב מיתה יכל אחאב לרשת את כרמו, כי המורדים במלך, רשאי הוא לקחת את רכושם. אחאב שמח שיוכל עתה לרשת את כרם נבות שחמד אותו ולא יכל להשיגו בדרך המותרת ואכן הלך לכרם על מנת ליורשו. הגמרא(סנהדרין מח.) אומרת שנבות היזרעאלי היה בן אחי אביו של אחאב. מרוב להיטותו של אחאב לקחת את כרמו של נבות היזרעאלי הרג את נבות ואת בניו כדי שלא יהיו לו יורשים ויוכל לרשת את כרמו, וכפי דברי הכתוב: "אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי אמש נאום ה'"(מלכים ב ט כו). מחד, לא חס אחאב על קרוב משפחתו ועל בניו, אך מאידך חס על בן הדד, ובמקום לקיים את צווי ה' להרוג אותו, החליט להחיותו ולכרות אתו ברית. עם אויבים אחאב משלים ואל קרובים אחאב מתאכזר, זאת מתאוותו לקחת מנבות היזרעאל כרם שגבל בארמונו של אחאב שהיה ביזרעאל ולא בשומרון עיר המלוכה. חז"ל לומדים ממעשה זה עד כמה חזקות הנגיעות האישיות, המביאות את האדם לנהוג נגד ההגיון ואפילו לחטוא בעברות חמורות בגלל כבוד או בצע כסף.

תוכחת אליהו הנביא

לאחר שנבות נסקל ומת, נגלה הקב"ה לאליהו וציווהו ללכת אל אחאב ולומר לו נבואה קשה. הכתוב מאריך שלא כדרכו, ובוודאי יש בזה כוונה. בפסוק נאמר: "קום רד לקראת אחאב מלך ישראל אשר בשומרון, הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו"(מלכים א כא יח). ויש לשאול שתי שאלות:

(א) כלום אין אנו יודעים שאחאב גר בשומרון, ומדוע נאמר: "מלך ישראל אשר בשומרון"?

(ב) הקב"ה אומר לאליהו שאחאב נמצא בכרם נבות, שירד ליורשו לאחר שנבות מת. בדרך כלל אומר הקב"ה לנביא ללכת ולמסור את דברי הנבואה מבלי לציין היכן עומד האיש אליו הנבואה מופנית, (כשנאמר אצל פרעה: "הנה יוצא המימה" הייתה סיבה מיוחדת לתאר את המקום, כי ה' אמר למשה להתראות לפרעה בשעה כזאת שפרעה לא פלל שיראוהו כך, כדי לביישו ולבל יחשוב עצמו כאל) ומדוע אפוא נאמר לאליהו היכן אחאב נמצא?

מסביר המלבי"ם שהקב"ה רצה שאליהו יוכיח את אחאב על שני מעשים רעים שעשה(ובכך מתורצות השאלות לעיל):

(א) אם היה בית מלכותו של אחאב ביזרעאל או להיפך, כרם נבות בשומרון, אפשר היה להצדיק את המלך בטענה שרצה להרחיב את שטח ארמונו. אולם מאחר והכרם היה ביזרעאל לא היה חייב נבות היזרעאלי לתתו לאחאב, ואם כן לא התחייב מיתה.

(ב) מכיוון שנבות לא התחייב מיתה, לא הייתה רשות לאחאב ליטול את הכרם, והטענה היא מדוע הולך לרשת את כרם נבות.

שני מעשים אלו מבוטאים במילים שציווה ה' על אליהו הנביא לומר לאחאב: "הרצחת וגם ירשת"(מלכים א כא יט).

אליהו ניבא על אחאב נבואה קשה מאד, שמשפחתו תושמד לחלוטין; את איזבל יאכלו הכלבים ביזרעאל, במקום מותו של נבות היזרעאלי, וכל צאצאיו לא יזכו לקבורה כפי שגם נבות היזרעאלי לא נקבר. חוץ מהמידה כנגד מידה הנ"ל, בכך שצאצאיו לא יזכו לקבורה גם תתעכב כפרתם. שכן הקבורה מכפרת וכדברי הכתוב: "וכפר אדמתו עמו". אך כאשר המת לא נקבר מתעכבת הכפרה.

אחאב נכנע מפני אליהו

כאשר שמע אחאב את נבואתו הקשה של אליהו, קרע את בגדיו, לבש שק והתענה. אומר הירושלמי(סנהדרין פרק י הלכה ב) שהתענה תענית שעות והלך אט, אמר רב יהושע בן לוי שהלך יחף. בלבישת השק הוכיח אחאב לכל שהוא עשה מעשה בהמה ולא שלט בעצמו ואישר את פסק דינה של איזבל. לכן לבש שק שבו מכסים את הבהמות. אחאב לא לבש את בגדי מלכותו ונשאר עם השק בלבד. והרי בגדים יפים וחשובים מעוררים את האדם לגאוה והוא הכניע את גאותו. וכן הלך אט יחף, הליכה שקטה בנגוד למלכים שהולכים בקול רעש גדול כדי להבליט את חשיבותם. יתרה מזו הוא קרא ליהושפט מלך יהודה, מחותנו, והיה מלקה אותו שלשים ותשע מלקות שלש פעמים ביום. כמו כן היה משכים ומעריב לפני הקב"ה בתפלה ובתחנונים(פרקי דרבי אליעזר מג).

יש לאחאב חלק לעולם הבא

למרות הנבואה הקשה, אומרת הגמרא(סנהדרין קד.) שאחאב זכה בסופו של דבר לעולם הבא. זאת בגלל שבמלחמה עם ארם ברמות גלעד נפצע אחאב קשה ובמשך יום שלם עמד וניהל את הקרב כשהוא שותת דם כדי לא להביא למורך לב אצל ישראל, וגם בגלל התשובה שעשה לאחר תוכחתו של אליהו. לאחר שאליהו אמר לאחאב את תוכן נבואתו הקשה נאמר בכתוב: "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה' אשר הסתה אותו איזבל אשתו"(מלכים א כא כה). אומר הירושלמי(סנהדרין פרק י הלכה ב) שרבי לוי היה דורש במשך ששה חדשים את ראשיתו של הפסוק האומר: "רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני ה". בתום ששת החדשים נגלה אליו אחאב בחלום ואמר לו: מה חטאתי לך שאתה דורש את חציו הראשון של הפסוק שאני זה שהתמכר לעשות הרע בעיני ה', ואינך דורש את חציו השני שם נאמר: "אשר הסתה אותו איזבל אשתו"? מסיים הירושלמי שרבי לוי דרש במשך ששה חדשים נוספים בשבחו של אחאב.

***

לאחר שאחאב נכנע מלפני ה' ושב בתשובה, דחה ה' את ביצוע נבואת אליהו להשמיד את בית אחאב - לימי בנו.

  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - מלכים'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך