תנ"ך על הפרק - בראשית יט - חזקוני

תנ"ך על הפרק

בראשית יט

19 / 929
היום

הפרק

הפיכת סדום, מעשה לוט ובנותיו

וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הַמַּלְאָכִ֤ים סְדֹ֙מָה֙ בָּעֶ֔רֶב וְל֖וֹט יֹשֵׁ֣ב בְּשַֽׁעַר־סְדֹ֑ם וַיַּרְא־לוֹט֙ וַיָּ֣קָם לִקְרָאתָ֔ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה׃וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם וְלִ֙ינוּ֙ וְרַחֲצ֣וּ רַגְלֵיכֶ֔ם וְהִשְׁכַּמְתֶּ֖ם וַהֲלַכְתֶּ֣ם לְדַרְכְּכֶ֑ם וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י בָרְח֖וֹב נָלִֽין׃וַיִּפְצַר־בָּ֣ם מְאֹ֔ד וַיָּסֻ֣רוּ אֵלָ֔יו וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ מִשְׁתֶּ֔ה וּמַצּ֥וֹת אָפָ֖ה וַיֹּאכֵֽלוּ׃טֶרֶם֮ יִשְׁכָּבוּ֒ וְאַנְשֵׁ֨י הָעִ֜יר אַנְשֵׁ֤י סְדֹם֙ נָסַ֣בּוּ עַל־הַבַּ֔יִת מִנַּ֖עַר וְעַד־זָקֵ֑ן כָּל־הָעָ֖ם מִקָּצֶֽה׃וַיִּקְרְא֤וּ אֶל־לוֹט֙ וַיֹּ֣אמְרוּ ל֔וֹ אַיֵּ֧ה הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ הַלָּ֑יְלָה הוֹצִיאֵ֣ם אֵלֵ֔ינוּ וְנֵדְעָ֖ה אֹתָֽם׃וַיֵּצֵ֧א אֲלֵהֶ֛ם ל֖וֹט הַפֶּ֑תְחָה וְהַדֶּ֖לֶת סָגַ֥ר אַחֲרָֽיו׃וַיֹּאמַ֑ר אַל־נָ֥א אַחַ֖י תָּרֵֽעוּ׃הִנֵּה־נָ֨א לִ֜י שְׁתֵּ֣י בָנ֗וֹת אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ אִ֔ישׁ אוֹצִֽיאָה־נָּ֤א אֶתְהֶן֙ אֲלֵיכֶ֔ם וַעֲשׂ֣וּ לָהֶ֔ן כַּטּ֖וֹב בְּעֵינֵיכֶ֑ם רַ֠ק לָֽאֲנָשִׁ֤ים הָאֵל֙ אַל־תַּעֲשׂ֣וּ דָבָ֔ר כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן בָּ֖אוּ בְּצֵ֥ל קֹרָתִֽי׃וַיֹּאמְר֣וּ ׀ גֶּשׁ־הָ֗לְאָה וַיֹּֽאמְרוּ֙ הָאֶחָ֤ד בָּֽא־לָגוּר֙ וַיִּשְׁפֹּ֣ט שָׁפ֔וֹט עַתָּ֕ה נָרַ֥ע לְךָ֖ מֵהֶ֑ם וַיִּפְצְר֨וּ בָאִ֤ישׁ בְּלוֹט֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּגְּשׁ֖וּ לִשְׁבֹּ֥ר הַדָּֽלֶת׃וַיִּשְׁלְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־יָדָ֔ם וַיָּבִ֧יאוּ אֶת־ל֛וֹט אֲלֵיהֶ֖ם הַבָּ֑יְתָה וְאֶת־הַדֶּ֖לֶת סָגָֽרוּ׃וְֽאֶת־הָאֲנָשִׁ֞ים אֲשֶׁר־פֶּ֣תַח הַבַּ֗יִת הִכּוּ֙ בַּסַּנְוֵרִ֔ים מִקָּטֹ֖ן וְעַד־גָּד֑וֹל וַיִּלְא֖וּ לִמְצֹ֥א הַפָּֽתַח׃וַיֹּאמְר֨וּ הָאֲנָשִׁ֜ים אֶל־ל֗וֹט עֹ֚ד מִֽי־לְךָ֣ פֹ֔ה חָתָן֙ וּבָנֶ֣יךָ וּבְנֹתֶ֔יךָ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ בָּעִ֑יר הוֹצֵ֖א מִן־הַמָּקֽוֹם׃כִּֽי־מַשְׁחִתִ֣ים אֲנַ֔חְנוּ אֶת־הַמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה כִּֽי־גָֽדְלָ֤ה צַעֲקָתָם֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיְשַׁלְּחֵ֥נוּ יְהוָ֖ה לְשַׁחֲתָֽהּ׃וַיֵּצֵ֨א ל֜וֹט וַיְדַבֵּ֣ר ׀ אֶל־חֲתָנָ֣יו ׀ לֹקְחֵ֣י בְנֹתָ֗יו וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִן־הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֔ה כִּֽי־מַשְׁחִ֥ית יְהוָ֖ה אֶת־הָעִ֑יר וַיְהִ֥י כִמְצַחֵ֖ק בְּעֵינֵ֥י חֲתָנָֽיו׃וּכְמוֹ֙ הַשַּׁ֣חַר עָלָ֔ה וַיָּאִ֥יצוּ הַמַּלְאָכִ֖ים בְּל֣וֹט לֵאמֹ֑ר קוּם֩ קַ֨ח אֶֽת־אִשְׁתְּךָ֜ וְאֶת־שְׁתֵּ֤י בְנֹתֶ֙יךָ֙ הַנִּמְצָאֹ֔ת פֶּן־תִּסָּפֶ֖ה בַּעֲוֺ֥ן הָעִֽיר׃וַֽיִּתְמַהְמָ֓הּ ׀ וַיַּחֲזִ֨קוּ הָאֲנָשִׁ֜ים בְּיָד֣וֹ וּבְיַד־אִשְׁתּ֗וֹ וּבְיַד֙ שְׁתֵּ֣י בְנֹתָ֔יו בְּחֶמְלַ֥ת יְהוָ֖ה עָלָ֑יו וַיֹּצִאֻ֥הוּ וַיַּנִּחֻ֖הוּ מִח֥וּץ לָעִֽיר׃וַיְהִי֩ כְהוֹצִיאָ֨ם אֹתָ֜ם הַח֗וּצָה וַיֹּ֙אמֶר֙ הִמָּלֵ֣ט עַל־נַפְשֶׁ֔ךָ אַל־תַּבִּ֣יט אַחֲרֶ֔יךָ וְאַֽל־תַּעֲמֹ֖ד בְּכָל־הַכִּכָּ֑ר הָהָ֥רָה הִמָּלֵ֖ט פֶּן־תִּסָּפֶֽה׃וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹט אֲלֵהֶ֑ם אַל־נָ֖א אֲדֹנָֽי׃הִנֵּה־נָ֠א מָצָ֨א עַבְדְּךָ֣ חֵן֮ בְּעֵינֶיךָ֒ וַתַּגְדֵּ֣ל חַסְדְּךָ֗ אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ עִמָּדִ֔י לְהַחֲי֖וֹת אֶת־נַפְשִׁ֑י וְאָנֹכִ֗י לֹ֤א אוּכַל֙ לְהִמָּלֵ֣ט הָהָ֔רָה פֶּן־תִּדְבָּקַ֥נִי הָרָעָ֖ה וָמַֽתִּי׃הִנֵּה־נָ֠א הָעִ֨יר הַזֹּ֧את קְרֹבָ֛ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וְהִ֣יא מִצְעָ֑ר אִמָּלְטָ֨ה נָּ֜א שָׁ֗מָּה הֲלֹ֥א מִצְעָ֛ר הִ֖וא וּתְחִ֥י נַפְשִֽׁי׃וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו הִנֵּה֙ נָשָׂ֣אתִי פָנֶ֔יךָ גַּ֖ם לַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה לְבִלְתִּ֛י הָפְכִּ֥י אֶת־הָעִ֖יר אֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃מַהֵר֙ הִמָּלֵ֣ט שָׁ֔מָּה כִּ֣י לֹ֤א אוּכַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת דָּבָ֔ר עַד־בֹּאֲךָ֖ שָׁ֑מָּה עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הָעִ֖יר צֽוֹעַר׃הַשֶּׁ֖מֶשׁ יָצָ֣א עַל־הָאָ֑רֶץ וְל֖וֹט בָּ֥א צֹֽעֲרָה׃וַֽיהוָ֗ה הִמְטִ֧יר עַל־סְדֹ֛ם וְעַל־עֲמֹרָ֖ה גָּפְרִ֣ית וָאֵ֑שׁ מֵאֵ֥ת יְהוָ֖ה מִן־הַשָּׁמָֽיִם׃וַֽיַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶעָרִ֣ים הָאֵ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַכִּכָּ֑ר וְאֵת֙ כָּל־יֹשְׁבֵ֣י הֶעָרִ֔ים וְצֶ֖מַח הָאֲדָמָֽה׃וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח׃וַיַּשְׁכֵּ֥ם אַבְרָהָ֖ם בַּבֹּ֑קֶר אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־עָ֥מַד שָׁ֖ם אֶת־פְּנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיַּשְׁקֵ֗ף עַל־פְּנֵ֤י סְדֹם֙ וַעֲמֹרָ֔ה וְעַֽל־כָּל־פְּנֵ֖י אֶ֣רֶץ הַכִּכָּ֑ר וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה עָלָה֙ קִיטֹ֣ר הָאָ֔רֶץ כְּקִיטֹ֖ר הַכִּבְשָֽׁן׃וַיְהִ֗י בְּשַׁחֵ֤ת אֱלֹהִים֙ אֶת־עָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיִּזְכֹּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיְשַׁלַּ֤ח אֶת־לוֹט֙ מִתּ֣וֹךְ הַהֲפֵכָ֔ה בַּהֲפֹךְ֙ אֶת־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁר־יָשַׁ֥ב בָּהֵ֖ן לֽוֹט׃וַיַּעַל֩ ל֨וֹט מִצּ֜וֹעַר וַיֵּ֣שֶׁב בָּהָ֗ר וּשְׁתֵּ֤י בְנֹתָיו֙ עִמּ֔וֹ כִּ֥י יָרֵ֖א לָשֶׁ֣בֶת בְּצ֑וֹעַר וַיֵּ֙שֶׁב֙ בַּמְּעָרָ֔ה ה֖וּא וּשְׁתֵּ֥י בְנֹתָֽיו׃וַתֹּ֧אמֶר הַבְּכִירָ֛ה אֶל־הַצְּעִירָ֖ה אָבִ֣ינוּ זָקֵ֑ן וְאִ֨ישׁ אֵ֤ין בָּאָ֙רֶץ֙ לָב֣וֹא עָלֵ֔ינוּ כְּדֶ֖רֶךְ כָּל־הָאָֽרֶץ׃לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃וַתַּשְׁקֶ֧יןָ אֶת־אֲבִיהֶ֛ן יַ֖יִן בַּלַּ֣יְלָה ה֑וּא וַתָּבֹ֤א הַבְּכִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב אֶת־אָבִ֔יהָ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקׄוּמָֽהּ׃וַֽיְהִי֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַתֹּ֤אמֶר הַבְּכִירָה֙ אֶל־הַצְּעִירָ֔ה הֵן־שָׁכַ֥בְתִּי אֶ֖מֶשׁ אֶת־אָבִ֑י נַשְׁקֶ֨נּוּ יַ֜יִן גַּם־הַלַּ֗יְלָה וּבֹ֙אִי֙ שִׁכְבִ֣י עִמּ֔וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע׃וַתַּשְׁקֶ֜יןָ גַּ֣ם בַּלַּ֧יְלָה הַה֛וּא אֶת־אֲבִיהֶ֖ן יָ֑יִן וַתָּ֤קָם הַצְּעִירָה֙ וַתִּשְׁכַּ֣ב עִמּ֔וֹ וְלֹֽא־יָדַ֥ע בְּשִׁכְבָ֖הּ וּבְקֻמָֽהּ׃וַֽתַּהֲרֶ֛יןָ שְׁתֵּ֥י בְנֽוֹת־ל֖וֹט מֵאֲבִיהֶֽן׃וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם׃וְהַצְּעִירָ֤ה גַם־הִוא֙ יָ֣לְדָה בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ בֶּן־עַמִּ֑י ה֛וּא אֲבִ֥י בְנֵֽי־עַמּ֖וֹן עַד־הַיּֽוֹם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויבאו שני המלאכים פרש״‎י גבי לוט קראם מלאכים. ואם תאמר הא כתיב ויאמרו האנשים אל לוט. אלא ה״‎ק ויאמרו אותם שקראו להם בני העיר אנשים, וכן תפרש, לאותם שקראתם אנשים לא תעשו דבר וכמו כן ויחזיקו האנשים.ולוט ישב בשער סדם כשפסק התגר חזר למקומו ודירתו אצל השער ולפיכך ויפצר בם מאד כי המקום היה צנוע ואין לדאוג בו מן הפריצים לפי שאין עין הפריצים שולט בו.ולינו הכנסו לבית מיד קודם שיתנו בכם עיניהם פריצי העיר שאם תתעכבו חוץ לבית שמא יכירו בכם.ורחצו רגליכם אף זו עשה כשורה אמר אם הללו יהיו נראין באבק שעל רגליהם הרשעים יחקרו היכן לנו.ולינו ורחצו וכי אדם עשוי ללין תחלה ואחר כך רוחץ, ועוד הרי אברהם אמר להם תחלה ורחצו רגליכם, אלא כך אמר לוט אם יכנסו הם לבית אחר רחיצת רגליהם שמא יכירו מקצת פריצי העיר ויראו רגליהם בלא טינוף ויאמרו כבר עברו שלשה ימים שבאו אלו אל ביתך ולא הודעתנו מוטב שיכנסו רגליהם מטונפים ואם יכירו בביאתם יהיו נראים כבני אדם שבאו מיד לפיכך אמר והשכמתם והלכתם לדרככם פן יכירו בכם.כי ברחוב נלין כדי שיראו אותנו אנשי העיר שלהפכה באנו אולי ישובו.מנער ועד זקן מלמד שכולם רשעים לפיכך לא נענה אברהם כשהתפלל על עשרה.ונדעה אתם למשכב זכר. כמו והאדם ידע את חוה אשתו, ועוד מתשובתו של לוט שאמר הנה נא לי שתי בנות יש להבין שלדבר עבירה היו תובעים אותם להתעלל בהן.אשר לא ידעו איש היה לו לומר אשר לא ידען איש כדאמר בתולה ואיש לא ידעה אלא מנהג הוא שדרך האיש לפתוח את האשה, אבל בנות לוט פרוצות בעריות היו ודרכן לפתות שכן פיתו את אביהן ולכך כתיב בהן אשר לא ידעו איש וכן בבנות מדין שהיו פרוצות ופיתו את ישראל כתיב בהן וכל אשה יודעת איש.[רק לאנשים האל לאותם שקראתם להם אנשים]. כי על כן שהרי בשביל שלא תהא להם שום טרדא באו בצל קרתי.עתה נרע לך מהם הרי אתה אורח כמותם ונוהג עצמך כבעל הבית.[ויאמרו האנשים אותם שבני המקום קראו להם אנשים].כי משחתים אנחנו בכל שליחות המלאכים כתיב לשון יחיד, שוב אשוב, ויאמר המלט, וכאן כתיב לשון רבים. אלא כיון שבהפיכה מצינו לשון יחיד לבלתי הפכי, מצי נמי למינקט לשון רבים.וישלחנו משקל כבד ודגש. אעפ״‎י שכל שליחות שלוחים החוזרים כתיב בהו וישלח מלשון קל ורפי, הכא כתיב משקל כבד ודגש לפי שהוא שלוח של השחתה, דוגמת ושן בהמות אשלח בם. ישלח בם ערוב.וכמו השחר עלה פסוק זה נכתב לפי שעתיד לומר השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה, להודיע שכל כך המתינו לו המלאכים לשחת הערים בשביל חיבתו של אברהם אבינו. אמר רבי חנינא משיעלה עמוד השחר עד הנץ החמה חמשה מילין שכן כתיב וכמו השחר עלה וכתיב השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה, ומסדום לצוער חמשה מילין.ויציאהו חסר וי״‎ו לומר זה רפאל שהוציא והציל את לוט. [ויחזיקו האנשים אותם שבני המקום קראו להם אנשים].ויהי כהוציאם אתם החוצה היה לו לומר כהוציאם החוצה אלא לימדך הכתוב אותם דוקא הוציאו ולא את ממונם, מלמד שהיה לוט מחזר אחר ממונו להוציאו ולא הניחוהו דוגמת ופגריכם אתם. דבר אחר ויהי כהוציאם המלאכים אתם את לוט ואת ביתו.אל תביט אחריך בשביל צער חתניך שבעיר ורוץ מהרה לדרכך ואל תפסיק להסתכל אנה ואנה כי הענן עולה ובו אש וגפרית ומתפשט בכל הארץ.אל תביט הזהיר לו ולכל אשר לו ולכך לקתה אשתו. ודוגמא זו מצינו בפרשת בראשית ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו משמע שלא תאכל אתה וכל אשר לך ולכך לקתה חוה. אל תביט הבי״‎ת נקודה בחירק.אל נא אדני חול הוא זה ולפיכך סיים כאן את הפסוק ואח״‎כ חזר להתפלל להקב״‎ה הנה נא מצא עבדך חן, ולפי המסורת קודש הוא. וכתיב באל״‎ף דל״‎ת.פן תדבקני הרעה של הגפרית והמלח והאש המתפשטים עד למרחוק.גם לדבר הזה מוסיף על אשר שמעתי להצילך.המטיר על סדם פרש״‎י שעה שחמה עומדת עם לבנה ברקיע שכן באותו פרק הלבנה חסרה שכבר נכנס פסח ולבנה נראית עם החמה.מאת ה' נמצא בב״‎ר ובתנחומא, הראשון הוא גבריאל דהכי קים לן דההוא שר של אש, והשני הוא הקב״‎ה.ויהפך את הערים מהכא משמע שהפיכת סדום קדמה למיתת שרה, ובחלק משמע איפכא דתני התם אליעזר עבד אברהם איקלע לאתרא דסדום ובעו לאסוקי לפוריא אמר להו מיומא דמיתת שרה לא סליקית לפוריא אלמא דמשמע דמיתת שרה קדמה. אלא י״‎ל הא דתני איקלע אליעזר לאתרא דסדום היינו צוער, וצוער לא נתהפכה.וצמח האדמה אמר ריב״‎ל עכשיו ילקוט אדם מעפרה של סדום ויתן בערוגה אחרת אינה צומחת.ותהי נציב מלח במלח חטאה כמו שפרש״‎י לפיכך כשעברה צווי המלאכים לקתה בלקוי סדום. דבר אחר ותבט אשתו מאחריו ותהי כל הארץ נציב מלח שכן גפרית ומלח שרפה כל ארצה.וישקף על פני סדם לדעת אם נמצאו שם עשרה שיהיו ניצולים.אשר ישב בהן לוט באחת מהן. כמו ויקבר בערי הגלעד, ועל עיר בן אתונות.כי ירא לשבת בצוער כי לא הניחה המלאך להשחית אף מפני שלא היה ללוט פנאי להמלט ההרה ומשהיה לו פנאי נתיירא פן יהפוך המלאך את העיר.ותשכב את אביה לפי פרש״‎י משמע שעשתה שלא כהוגן. וא״‎ת הא אמרינן בב״‎ק לעולם יקדים אדם במצות שבשביל לילה אחת שקדמה בכירה וכו׳‎ אלא י״‎ל שעשתה יפה במה שקדמה אבל מפתיחת בקשת הזנות ומה שלמדה את אחותה עשתה שלא כהוגן.ובקומה נקוד.ותהרין שתי בנות לוט פרש״‎י שלטו בעצמן והוציאו את עדותן. ה״‎ג בדלית לשון עדות, וראיה מב״‎ר ואלה בתולי בתי עדות בתי. ולא גרסינן ערותן ברי״‎ש. ועוד כי דרך אותו מקום עדות הוא לבתוליהן והיו מזנות ממקום אחר והם מעכו כל כך למטה שהוציאו הבתולים שהוא עדות שלהם.והצעירה גם היא לרבות שגם הצעירה ילדה זרע מלוכה כאחותה זו נעמה העמונית שיצא ממנה רחבעם.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך