תנ"ך על הפרק - דברים לג - אברבנאל

תנ"ך על הפרק

דברים לג

186 / 929
היום

הפרק

ברכת משה לבני ישראל טרם מותו

וְזֹ֣את הַבְּרָכָ֗ה אֲשֶׁ֨ר בֵּרַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לִפְנֵ֖י מוֹתֽוֹ׃וַיֹּאמַ֗ר יְהוָ֞ה מִסִּינַ֥י בָּא֙ וְזָרַ֤ח מִשֵּׂעִיר֙ לָ֔מוֹ הוֹפִ֙יעַ֙ מֵהַ֣ר פָּארָ֔ן וְאָתָ֖ה מֵרִבְבֹ֣ת קֹ֑דֶשׁ מִֽימִינ֕וֹאשדתאֵ֥שׁדָּ֖תלָֽמוֹ׃אַ֚ף חֹבֵ֣ב עַמִּ֔ים כָּל־קְדֹשָׁ֖יו בְּיָדֶ֑ךָ וְהֵם֙ תֻּכּ֣וּ לְרַגְלֶ֔ךָ יִשָּׂ֖א מִדַּבְּרֹתֶֽיךָ׃תּוֹרָ֥ה צִוָּה־לָ֖נוּ מֹשֶׁ֑ה מוֹרָשָׁ֖ה קְהִלַּ֥ת יַעֲקֹֽב׃וַיְהִ֥י בִישֻׁר֖וּן מֶ֑לֶךְ בְּהִתְאַסֵּף֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם יַ֖חַד שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃יְחִ֥י רְאוּבֵ֖ן וְאַל־יָמֹ֑ת וִיהִ֥י מְתָ֖יו מִסְפָּֽר׃וְזֹ֣את לִֽיהוּדָה֮ וַיֹּאמַר֒ שְׁמַ֤ע יְהוָה֙ ק֣וֹל יְהוּדָ֔ה וְאֶל־עַמּ֖וֹ תְּבִיאֶ֑נּוּ יָדָיו֙ רָ֣ב ל֔וֹ וְעֵ֥זֶר מִצָּרָ֖יו תִּהְיֶֽה׃וּלְלֵוִ֣י אָמַ֔ר תֻּמֶּ֥יךָ וְאוּרֶ֖יךָ לְאִ֣ישׁ חֲסִידֶ֑ךָ אֲשֶׁ֤ר נִסִּיתוֹ֙ בְּמַסָּ֔ה תְּרִיבֵ֖הוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָֽה׃הָאֹמֵ֞ר לְאָבִ֤יו וּלְאִמּוֹ֙ לֹ֣א רְאִיתִ֔יו וְאֶת־אֶחָיו֙ לֹ֣א הִכִּ֔יר וְאֶת־בנובָּנָ֖יולֹ֣א יָדָ֑ע כִּ֤י שָֽׁמְרוּ֙ אִמְרָתֶ֔ךָ וּבְרִֽיתְךָ֖ יִנְצֹֽרוּ׃יוֹר֤וּ מִשְׁפָּטֶ֙יךָ֙ לְיַעֲקֹ֔ב וְתוֹרָתְךָ֖ לְיִשְׂרָאֵ֑ל יָשִׂ֤ימוּ קְטוֹרָה֙ בְּאַפֶּ֔ךָ וְכָלִ֖יל עַֽל־מִזְבְּחֶֽךָ׃בָּרֵ֤ךְ יְהוָה֙ חֵיל֔וֹ וּפֹ֥עַל יָדָ֖יו תִּרְצֶ֑ה מְחַ֨ץ מָתְנַ֧יִם קָמָ֛יו וּמְשַׂנְאָ֖יו מִן־יְקוּמֽוּן׃לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד יְהֹוָ֔ה יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כָּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵיפָ֖יו שָׁכֵֽן׃וּלְיוֹסֵ֣ף אָמַ֔ר מְבֹרֶ֥כֶת יְהֹוָ֖ה אַרְצ֑וֹ מִמֶּ֤גֶד שָׁמַ֙יִם֙ מִטָּ֔ל וּמִתְּה֖וֹם רֹבֶ֥צֶת תָּֽחַת׃וּמִמֶּ֖גֶד תְּבוּאֹ֣ת שָׁ֑מֶשׁ וּמִמֶּ֖גֶד גֶּ֥רֶשׁ יְרָחִֽים׃וּמֵרֹ֖אשׁ הַרְרֵי־קֶ֑דֶם וּמִמֶּ֖גֶד גִּבְע֥וֹת עוֹלָֽם׃וּמִמֶּ֗גֶד אֶ֚רֶץ וּמְלֹאָ֔הּ וּרְצ֥וֹן שֹׁכְנִ֖י סְנֶ֑ה תָּב֙וֹאתָה֙ לְרֹ֣אשׁ יוֹסֵ֔ף וּלְקָדְקֹ֖ד נְזִ֥יר אֶחָֽיו׃בְּכ֨וֹר שׁוֹר֜וֹ הָדָ֣ר ל֗וֹ וְקַרְנֵ֤י רְאֵם֙ קַרְנָ֔יו בָּהֶ֗ם עַמִּ֛ים יְנַגַּ֥ח יַחְדָּ֖ו אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְהֵם֙ רִבְב֣וֹת אֶפְרַ֔יִם וְהֵ֖ם אַלְפֵ֥י מְנַשֶּֽׁה׃וְלִזְבוּלֻ֣ן אָמַ֔ר שְׂמַ֥ח זְבוּלֻ֖ן בְּצֵאתֶ֑ךָ וְיִשָּׂשכָ֖ר בְּאֹהָלֶֽיךָ׃עַמִּים֙ הַר־יִקְרָ֔אוּ שָׁ֖ם יִזְבְּח֣וּ זִבְחֵי־צֶ֑דֶק כִּ֣י שֶׁ֤פַע יַמִּים֙ יִינָ֔קוּ וּשְׂפוּנֵ֖י טְמ֥וּנֵי חֽוֹל׃וּלְגָ֣ד אָמַ֔ר בָּר֖וּךְ מַרְחִ֣יב גָּ֑ד כְּלָבִ֣יא שָׁכֵ֔ן וְטָרַ֥ף זְר֖וֹעַ אַף־קָדְקֹֽד׃וַיַּ֤רְא רֵאשִׁית֙ ל֔וֹ כִּי־שָׁ֛ם חֶלְקַ֥ת מְחֹקֵ֖ק סָפ֑וּן וַיֵּתֵא֙ רָ֣אשֵׁי עָ֔ם צִדְקַ֤ת יְהוָה֙ עָשָׂ֔ה וּמִשְׁפָּטָ֖יו עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃וּלְדָ֣ן אָמַ֔ר דָּ֖ן גּ֣וּר אַרְיֵ֑ה יְזַנֵּ֖ק מִן־הַבָּשָֽׁן׃וּלְנַפְתָּלִ֣י אָמַ֔ר נַפְתָּלִי֙ שְׂבַ֣ע רָצ֔וֹן וּמָלֵ֖א בִּרְכַּ֣ת יְהוָ֑ה יָ֥ם וְדָר֖וֹם יְרָֽשָׁה׃וּלְאָשֵׁ֣ר אָמַ֔ר בָּר֥וּךְ מִבָּנִ֖ים אָשֵׁ֑ר יְהִ֤י רְצוּי֙ אֶחָ֔יו וְטֹבֵ֥ל בַּשֶּׁ֖מֶן רַגְלֽוֹ׃בַּרְזֶ֥ל וּנְחֹ֖שֶׁת מִנְעָלֶ֑יךָ וּכְיָמֶ֖יךָ דָּבְאֶֽךָ׃אֵ֥ין כָּאֵ֖ל יְשֻׁר֑וּן רֹכֵ֤ב שָׁמַ֙יִם֙ בְעֶזְרֶ֔ךָ וּבְגַאֲוָת֖וֹ שְׁחָקִֽים׃מְעֹנָה֙ אֱלֹ֣הֵי קֶ֔דֶם וּמִתַּ֖חַת זְרֹעֹ֣ת עוֹלָ֑ם וַיְגָ֧רֶשׁ מִפָּנֶ֛יךָ אוֹיֵ֖ב וַיֹּ֥אמֶר הַשְׁמֵֽד׃וַיִּשְׁכֹּן֩ יִשְׂרָאֵ֨ל בֶּ֤טַח בָּדָד֙ עֵ֣ין יַעֲקֹ֔ב אֶל־אֶ֖רֶץ דָּגָ֣ן וְתִיר֑וֹשׁ אַף־שָׁמָ֖יו יַֽעַרְפוּ טָֽל׃אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽיהוָ֔ה מָגֵ֣ן עֶזְרֶ֔ךָ וַאֲשֶׁר־חֶ֖רֶב גַּאֲוָתֶ֑ךָ וְיִכָּֽחֲשׁ֤וּ אֹיְבֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ וְאַתָּ֖ה עַל־בָּמוֹתֵ֥ימוֹ תִדְרֹֽךְ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וזאת הברכה אשר ברך משה וגו' עד יחי ראובן ואל ימות, שיערתי אני בזאת הפרשה ארבעה חלקים: החלק הראשון בהקדמה אחת שעשה משה רבינו לברכותיו ויכלול החלק הזה חמשה פסוקים מן וזאת הברכה עד יחי ראובן: והחלק הב' היא בעצם הברכות אשר ברך לשבטי' בפרטיותם והוא מן יחי ראובן, עד אין כאל ישרון והוא כולל עשרים פסוקים: והחלק הג' הוא בחתימת הברכות ויכלול ד' פסוקים והוא מן אין כאל ישורון עד ויעל משה מערבות מואב: והחלק הד' במיתת משה קבורתו ושלמותו. ויכלול י"ב פסוקים מן ויעל משה מערבות מואב וגו' עד סוף התורה: וכבר התעוררו חז"ל בספרי דף ס' עמוד ב' לחלוקה הזאת אמרו משה פתח בשבחו של מקום שנא' אין כאל ישורון הנה באו בדבריה' בביאור החלק הא' מהקדמת ותחלת הברכות. והחלק הג' שהוא מחתימתן ומהם יתחייב החלק האמצעי ביניה' שהוא מעצם הברכו', ואמנם החלק הד' ממיתת משה מבואר מעצמו מפשט הפסוקי', והנה חמשת הפסוקי' שבאו בחלק הא' מהקדמת הברכות שהם וזאת הברכה וגו', ה' מסיני בא וגו' אף חובב עמים וגו', תורה צוה לנו וגו'. ויהי בישורון מלך וגו' הם קשי ההבנה והקישור, ומצאתי לחכמי' הקדושי' ואל המפרשים פירושי' מתחלפים, ולפי שאלו ואלו דברי אלהים חיים, ראיתי ראשונה לזכור מהם היותר מתישבים ונאותי' בפשט הכתובי' לא באותו אופן עצמו שהם פירשו אות'. כי אם כפי מה שהלצתי בעד' ע"פ דרכם עלימו תטוף מלתי דרך אחר בפירוש הכתובים כאשר עם לבבי: האופן הראשון מן הפירוש הוא לדעת חז"ל והביאו רש"י בפירושיו, יאמר הכתוב לדעתם וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים קרוב למיתתו, וזכר הה' סבות וטענות שהיו לישראל כדי שיברכם: ראשונה לפי שהש"י כבדם כבוד גדול במתן תורה שיצא לקראת' כאדם היוצא לקבל פני אוהבו כשהוא בא אליו, שנאמר (פ' יתרו) ויוצא משה את העם לקראת האלהים כי באמרו לקראת האלהים מורה שהיה הש"י יוצא ובא לקראת' וז"א ה' מסיני בא, וענין היציאה לקראתם שהוא העירם והניעם לקבול התור' בראשונה כמ"ש אתם ראיתם אשר עשיתי למצרי' וגו', ועתה אם שמוע וגו', והם אמרו כל אשר דבר ה' נעשה. ואז יצא ה' לקראתם כי הספיק' הכנתם ונתן להם מהשלמות ממה שהיה בכחם. וזה ענין היציאה לקראתם: וסבה שנית שהש"י חזר על בני עשו ועל בני ישמעאל שיקבלו את התורה ולא רצוה וקבלוה ישראל, וזהו אמרו וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן כי משם זרח לישראל והופיע להם כאשר שאר האומות לא רצו לקבל עליהם עול מלכות שמים, וענין החזרה הזאת על האומו' הוא שהיה בהם שלא היו מוכנים בטבעם אל קבול התור' ושמירת המצות עם היותם מזרע אברה' בני עשו וישמעאל, וישראל יצאו לקבלה, וכנגד הטענה הראשונ' שזכר מהכבוד שעשה הש"י לישראל במתן תורה שיצא ובא לקבלם, אמר ואתא מרבבות קודש ר"ל הביא הש"י עמו קצת מרבבות המלאכים המשמשים אותו כענין שנא' (תלים ס"ח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם סיני בקדש. והיה כל זה כדי לכבד עוד את ישראל בבואו עם סוד קדושים רבה, וכנגד הטענ' השנית שזכר מאומות שלא רצו לקבל את התורה אמר מימינו אש דת למו, ר"ל האומות לא רצו לקבל את התורה לפי שהיא אש דת ר"ל שורפת כמו האש במצותיה, וישראל קבלו אותה עם היותה אש: וסבה שלישית לברכה היא מפאת האבות הקדושי' שצדקתם עומדת לעד לזרעם אחריה' ועל זה אמר בבבא בתרא פרק א' אף חובב עמים כל קדושיו בידיך רוצ' לומר מלבד מה שהקב"ה אוהב את ישראל ושבטיו הנקראי' עמים כמו שאמר עמים הר יקראו. הנה בפרט כל קדושיו שהם האבות הראשונים קדושים אשר בארץ המה הם ביד השם יתברך ונפשותיהם צרורות בצרור החיים את ה' וזהו אמרו כל קדושיו בידיך: וסבה רביעית לברכה היא שישראל הכניסו עצמן בתחתית ההר לקבל את התור' וזהו והם תוכו לרגליך מלשון תוך. ישא מדברותיך רוצה לומר ששמעו בסיני עשרת הדברות ומלבד זה אמרו תורה צוה לנו משה. רוצה לומר שאמרו נעשה ונשמע שענינינו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ר"ל כל שאר המצות ששמענו מפי משה יהיה לנו ירושה עולמית לכל זרענו שהיא קהלת יעקב, ובזה היה להם מהזכות והצדקה הרבה לפי שהם חייבו את עצמם לרוב המצות שהם תרי"ג מצות עשה ולא תעשה: וסבה חמישית לברכה היתה שהשם יתכרך הוא מלכם של ישראל בהיותם ישרים וטובים ובהיותם נאספים ומתקבצים באגודה אחת, ועל זה אמר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל וכיון שהוא מלכנו הוא יושיענו, הוא יברכנו, וענין המלכות הזה הוא כי לישראל אין מלך ואין שר בעליוני' בלתי ה' לבדו שהוא המלך והשר עליהם, והנה אם כן העיר על חמש סבות מחייבות שתנתן הברכה לבני ישראל. האחת מפאת הכבוד שכבדם השם יתברך במתן תורה, השנית מאשר הם קבלו את התורה ושאר האומות שהיו מזרע אברהם לא רצו לקבלה, השלישית בזכות אבותיהם הקדושים, הרביעית שנכנסו והתוככו בין רגלי השם לקבל תורתו וקבלו אותם ואמרו נעשה ונשמע, החמישית מהיות ה' מלך עליהם ולכן הם ראויים לקבל ברכה וחסד זהו פירושם בכתובים האלה והוא באמת פירוש נאה ומתישב בהם ועם מה שביארתי אני אמתת הענינים יהיה הדבור שלם: והאופן השני מהפירוש הוא לדעת הר"א והרמב"ן מורכב מדברי שניהם, יאמר וזאת הברכה כי ענין זאת הברכה היא כענין ברכת יעקב לבניו, ולכן זאת שאמר משה היא עצמה שאמר יעקב, יאמר איש האלהים להגיד שברך אותם בנבואה והברכה היא ראשונה כלל, שהיא מסודרת לכל ישראל, ואח"כ פרט אותה לכל שבט, ואח"כ אמר אין כאל ישרון שהיא ברכה כוללת להם, והכונה באמרו ה' מסיני בא שהזכיר חסדי ה' עמהם ראשונה בהשגחתו הנפלאה עליהם מעת בואם אל הר סיני, וזהו ה' מסיני, רוצה לומר כי ממעמד הר סיני והלאה בא ה' אלהים על עמו להשגיח בהם, ומשם בא הדבור אל משה בכל עת שירצה והשכין שכינתו בתוכם ושוב לא נסתלקה מהם, ואמרו וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ענינו שאחרי נוסעם מסיני במסע הראשון שכן הענן במדבר פארן ומשם שלחו המרגלים שנאמר וישלח אותם משה ממדבר פארן ונתנדה העם ולא בא הדבור למשה עד שבאו אל הר שעיר בגבול בני עשו בשנת הארבעי' בסופו ושם היה להם ה' לאור יומם ושלמו ימי אבלם ובאה הנבואה למשה כבראשונה, וזהו שאמר וזרח משעיר למו ששם היה להם אור הנבוא' והכפרה, והופיע מהר פארן ענינו כי בתחלת הכנסו במדבר הגדול הזה מפארן כמו שאמר (פ' מסעי) ויסעו ממדבר סין ויחנו במדבר פארן והנה השם יתברך הופיע עליהם לראות מה הם צריכים במדבר הגדול והנורא מלשון (איוב י') על עצת רשעים הופעת. וזכר חסד שני והוא אמרו ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו, רוצה לומר שהכבוד והאור בא בישראל באמצעות השכלים הנבדלים. שקרא מרבבות קדש, אבל התורה לא נתנה מידם ובאמצעות אחד מהם כי אם מהשם יתברך בלי אמצעי, וזהו מימינו אש דת למו, ובסבתו שהם העמי' והמשפטים נחבאים ונסתרים בסתר עליון בצל שדי יתלוננו. והוא אמרו אף חובב עמים כי חובב הוא מלשון (שם י"ח) לטמון בחובי עוני, מענין חדר בחדר להחבא, יאמר גם הוא יתברך היה מחביא ומסתיר העמים שהם כל בני ישראל שבהם קדושיו תחת צל כנפיו ובין ידיו, כטעם (ישעי' נ"א) ובצל ידי כסיתיך, ונאמר (תלים קי"ט) סתרי ומגיני אתה, או יהיה חובב לשון ארמי כי אונקלוס תרגם (פ' יתרו) והייתם לי סגלה חביבין יאמר שישראל כולם עם סגלתו וחביבין לפניו, וכל קדושיו שהם הלויים הם המיוחדים כאילו הם בידי שהם סביבות הארון: ולגד אמר ברוך מרחיב גד וגו', עד ולדן אמר וגו', עתה יזכור ארבעה בני האמהות שזכרם כפי סדר תולדותם, ופירושן על דרך הפשט, שלפי שגד היה הראש לשאול את ארץ סיחון ועוג אשר הראה עצמו בזה קצר רוח, כי לא בטח שתהיה לו נחלה בארץ ומיהר לקח אותה בראשונה לכן אמר ברוך מרחיב גד ר"ל ברוך ה' שהרחיב את גבולו של גד והוציאו ממגורתו אשר פחד שיצר לו המקום ועתה ישכון בארצו כלביא שלא תקרב אליו חיה אחר' להשיג גבולו. ולכן נאמר בדברי הימים (סימן י"ב) ופני אריה פניהם, ולא די שהוא לא יפחד מהאויבים אבל גם יטרף מאויביו זרוע אף קדקד, כללו של דבר שבראשונה שאל נחלתו כעני כי יעטוף, ואחר כך נתחזק והרחיב גבולו על ידי מלחמות עצומות כנזכר בדברי הימים, עוד זכר שגם כן התעוררו אל בקשת הנחלה מעבר הירדן לפי שראה ששם בחלקו הית' חלק' מחוקק ספון ר"ל קבר משה איש האלהים מחוקק וכותב התורה היה שם קברו ספון, כי עם היות שלא ידע איש את קבורתו הפרטית הנה קברו ידענו בכלל שהיה שם בחלקו כמו שאמר ויקבור אותו בגיא, ולפי שלא יחשוב אדם שמה שעשה גד היה לפחדו מהאויבים אשר בארץ כנען, לזה אמר ויתא ראשי עם, ר"ל שגד חייב עצמו לעבור חלוץ לפני העם ושהוליכם לארץ ולחם את מלחמותם ובזה צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, כלומר שהצדיק עצמו מאלהים במה שקיים נדרו ומשפטיו עם ישראל במה ששמר להם מה שהתנה עמהם והלך בראשי גייסות כל י"ד שנה של כבוש וחלוק, וחז"ל דרשו בספרי ויתא ראשי עם על משה יאמר כי שם חלקת מחוקק ספון שאותו מחוקק שהוא משה הביא ישראל ממצרים וצדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, ויש מפרשים שהיתה נחלת גד צרה מאד, וגבולו צר כפי עמו ולא היה לו יכולת להרחיב גבולו ולכבוש את האומות אשר סביביו כי היו חזקים מאד כארי, ולפי שגד עזר את ישראל לכבוש את ארצם אמר משה ברוך מרחיב גד, ר"ל ברוך יהיה מי שירחיב ויעזור לגד בהרחבת גבולו לפי שכלביא שכן, ר"ל ששכנו הוא כלביא וטרף זרוע אף קדקד ולכן גד לא יוכל לכובשו ויצטרך לעוזרים, ואם תאמר אם היתה נחלתו כל כך צרה למה זה שאל אותה למשה לזה אמר וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון ר"ל וירא ובחר גד הראשית והיא הארץ אשר מעבר לירדן לעצמו לא לשלמותה כי אם לפי שיהיה שם ספון קבר משה מחוקק התורה, ובסוף דבריו נתן הסבה למה יאות אל מי שיעזרהו באמרו ויתא ראשי עם צדקת ה' עשה רוצה לומר שהביא את ישראל לארץ ועשה בזה צדקת ה' ומשפטיו עם ישראל, ולכן ראוי שיבורך מי שיעזור אותו כמו שהוא עוזר את ישראל ויגמול לו מדה כנגד מדה, וי"מ וירא ראשית לו וגו' על ענין המזבח שבנו בני גד ובני ראובן בירדן כאשר שלחו אליהם ישראל פנחס וי"ב נשיאי העדה כמו שנזכר בספר יהושע והם השיבו אל אלהים הוא יודע וישראל הוא ידע כי לא במרד ולא במעל עשינו זאת כי אם להיותו לעד בינינו ובין ישראל שלנו חלק ונחלה בה' ובתורתו, ושעל זה אמר כאן משה וירא ראשית לו רוצה לומר ראה הרואה בראשית גבול גד כי שם היה חלקת מחוקק ספון, רוצה לו' מזבח אבנים חקוקות בברזל למה שלא היה לעולה וזבח עשהו מאבנים חקוקות הפך מה שצותה תורה, ואמר ספון שהוא כמו נוסף כי ספון מגזרת יסף כמו שצקון מגזרת יצק, ולפי שזה סבב שבאו אליו פנחס הכהן ונשיאי העדה, אמר ויתא ראשי עם, ונבא משה שבזה לא ימצאו להם עון אשר חטא, וזהו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, שנשפט עמהם ונשאר צדיק ויצא צדיק בדינו, והנה אמר זה בגד ולא אמר כן בראובן בהיות הענין בשניהם שוה, אם לפי שהיו בני גבורים יותר מהם כמו שזכר ר"א והוכיחו מהכתוב, ולכן בשאלת הארץ קדמו תמיד בני גד לבני ראובן, ואם לפי שהיה הענין אחד בהם, ומה שאמר בראובן הענין הזה יובן בגד, ומה שאמר בגד יובן בראובן ג"כ והסכמת הברכה הזאת למה שברך יעקב אביהם מבוארת שהוא עליו השלום אמר גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב, שרמז על מלחמותיו וגבורותיו תמיד: והם תוכו לרגליך, רוצה לומר שישראל היו במדבר מוכים בין רגליו כי ילכו בדבריו ולא יחושו לרעב וצמא נחש שרף וצמאון, כענין שנא' (ירמיה ב') זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר, ובהיותם במדבר השמם ההוא ישא מדברותיך רוצה לומר ישראל ישא על פיו ויהגה ויקרא תמיד מדברותיך ויאמר תורה צוה לנו משה מורשה וגו' רוצה לומ' תמיד תהיה לנו בירושה שתמיד יאמרו בכל דור ודור הלכה למשה, ויהיה למ"ד לנו מושך עצמו ואחר עמו, וכן הוא מורש' לקהלת יעקב, כי משה היה כמלך בעת שנתן את התורה כי התאספו לו הראשים והשבטי' כלם, או יהיה כנוי המלך להקדוש ב"ה כדברי הרמב"ן, יאמר שתהיה התורה מורשה לנו לפי שכאשר נתנה היה הקדוש ב"ה מלך בהתאסף ראשי עמנו יחד שבטי ישראל שהיו מקובצי' בהר סיני והקב"ה מלך עליהם בעת קבלת התורה, וזה אופן שני מהפירוש באלה הכתובים ונכון הוא גם כן בלי ספק: והאופן השלישי מהפירוש הוא לדעת הרלב"ג, וענינו שזכר משה הקשר אשר לעם ישראל עם הקב"ה שבעבורו ראוי שיבורכו, והוא במה שבא והשפיע עליהם בסיני וגם כאשר עברו בהר שעיר ובהר פארן שעברו שם ישראל תמיד באותם המקומות זרחה להם שמש צדקה ומרפא ממני יתברך, והיתה הסבה בקשר ההוא לפי שאתא מרבבות קדש. ומ"ם מרבבות אינה מ"ם הזמן כמו מ"ם מסיני משעיר ומפארן אבל היא מ"ם הסבה, כמו (איכה ד') מחטאת נביאיה יאמר שבא השם יתברך והופיע והזריח עליהם שפע נבואתו משעיר ומפארן לפי שהאומה היו רבבות אלפי ישראל, והיו כלם קדושים לאלהיהם וטהורים בקבול התורה, ומפני קדושתם זכו לראות האש באותו המעמד שמתוך האש קבלו את התורה, וזהו מימינו אש דת למו. ואמרו אף חובב עמים ענינו אף כשנטמנו ונסתרו העמים שהם ישראל כאמרם ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות הנה עם היותם נטמנים ובורחים משמיעת הקול הנה כל קדושיו שהם המיוחדים והחכמים שבישראל לא ברחו ממך כי הם תמיד נשארו בידיך לשמוע דבריך וגם הם אשר ברחו ונטמנו תוכו לרגליך כאמרם דבר אתה עמנו ונשמעה, וזהו ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה, רוצה לומר השליכו עצמם לרגליך באומר' שישמעו מדברותיך מפי משה ושתהיה תורתו מורשה לכל קהלם ולזרעם מעתה ועד עולם. ופירוש ויהי בישרון מלך על שאול שנמלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, וגם זה הפירוש מחוור הוא: והאופן הד' מהפירו', ראיתי מדברי אנשים מחכמי הדור והוא שמשה רבינו זכר שברכותיו יהיו שלמות מד' בחינות: האחת מצד הברכה בעצמותה שהיא מיוחדת ושלמה ממנו ועל זה אמר וזאת הברכה, כי מלת וזאת תאמר על שבח הדבר ושלמותו, והלשון הזה בא בדברי משה הרבה כי הוא אמר וזאת התורה אשר שם משה וכן אמר וזאת המצוה החקים והמשפטים וכן אמר באותו לשון וזאת הברכה להגיד כי הברכה הזאת תמשך מזאת התורה ומזאת המצוה: והיתה שלמה הברכה הזאת מבחינה אחרת, והוא מצד המברך שהוא משה איש האלהים, רוצה לומר שהיה בטבעו איש, והיה גם כן אלהים, לפי שהיה נפרד מהכחות הגשמיו' ומתדבק עם הנבדלים, ולכן היה איש ואלהים, רוצה לומ' שכל נבדל יחד, וכבר נקראו אליהו ואלישע ואלקנה וזולתם איש האלהים אבל לא מזה הצד כי בהם נאמר כן להיותם נביאים והיה השם יתברך מדבר עמהם ובמשה נאמר מהבחינה אשר זכרתי: והבחינה השלישית היא, מצד המתברך שהיה ישראל, כי היו מעולים ונכבדים מצד שרשם יעקב אביהם כי הוא יתברך בחר באברהם מכל פרטי העולם לשלמותו וכמו שאמר (נחמי' ט') אתה הוא ה' אלהים וגו' והוצאתו מאור כשדים, ואח"כ צרף ועזב את ישמעאל ובני קטורה, ובחר ביצחק ומיצחק בחר ביעקב כמו שאמר (מלאכי א') ואוהב את יעקב, הנה אם כן יעקב הוא הזהב הצרוף מזוקק שבעתים וכמו שאמר (ירמיה ב') ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת: והבחינה הרביעית מצד הזמן והוא אמרו לפני מותו שהשלמים בעת הפרד נפשם מגופם אז יגיעו למעלה יותר עליונה, וכמו שאמר (פ' כי תשא) כי לא יראני האדם וחי בחייהם אינם רואים במיתתן רואים, ואחרי שזכר הארבע בחינות אשר מצדן תהיה ברכתו יותר שלמה ומתקיימת זכר אותה בכלל לכל ישראל, אחרי כן יפרט אותה לכל שבט ושבט, כי הנה באמרו ה' מסיני בא הוא ברכת ישראל לפי שקבלו את התורה מסיני בהיות ששאר האומות שעיר ופארן לא קבלוה כדברי חז"ל בע"א פרק קמא (דף ב') ואתא ובא להם תורה מהעליונים רבבות קדש שהיא היתה אלהית מטבעם, וגם קבלוה מימין השם, להורות שהם מעשה ידיו, וקראם אש דת לפי שמשרתיו אש לוהט, הנה בעבור זה יתברכו מהשם יתברך באהבה רבה שיאהוב אותם והוא אמרו אף חובב עמים, כלומר כמו שנתן להם את התורה כן יהי רצון מלפניו שיחבבם ויאהבם תמיד ואז החבה תהיה לכל עם ישראל ומלבד זה כל קדושיו של ישראל יהיו בידי השם ית' ונסתרים תחת כנפיו וישגיח בהם בפרט כי הוא המכוון באמרו בידיך, ויברכם עוד באמרו והם תכו לרגליך, רוצה לומר שלא תשכח התורה מפיהם ומפי זרעם עם כל צרות הגלות והגזרות כי אף על פי שיוכו במכות ובצרות בעבורן לרגליך, תמיד ישא מדברותיך, ויאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כי טוב לנו למות משנעזוב תורת משה, וזה כי משה שנתן לנו את התורה היה בישרון מלך כשנתן אותה והיו השבטים כלם מקובצים כאחד כאשר קבלוה והוא אמרו בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, וגם זה פירוש יפה ומתישב היא: ואני הנני מחדש בזה פירוש אחר חמישי, וענינו שמשה אדוננו רצה לבאר ראשונה הסבות אשר הניעוהו לברך עתה את ישראל וזכר שהיו שתי סבות עצמיות: האחת הוא לפי שראה שיעוד העונשים הנה הוא מועיל מצד ומזיק מצד אם מועיל לפי שיצר לב האנשים רע מנעוריו. ומצד טבעו הוא נמשך אחר החטא כמו שיראה מענין אדם הראשון שביום שנברא חטא בעבור תאותיו ומענין קין בנו שבעבור קנאתו מעצמו ובשרו אחיו בן אביו ואמו קם עליו ויהרגהו. ולהיות טבע האדם משחת תמיד, ואיש אין בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא הוצרכו מניחי הדתות ליעד בעונשים להפחיד בני אדם גם בני איש שלא יחטאו, ושמי שיחטא יענש בדין ובצדק, ואמנם הזק יעודי העונשים לפי שהאנשים אחרי אשר ידעו ענשם המעותד לבא עליהם יוסיפו לחטוא ירעו וישחיתו יותר ויתיאשו מהטוב עד שלזה צותה תורה שכאשר יבאו למלחמה על עיר להלחם עליה יקראו אליה לשלום, וכאשר יצורו עליה אם לא תשלים יקיפוה מכל הצדדין ויניחו צד בלתי מוקף, וזה לתועלת הצרים כדי שאנשי העיר לא יתיאשו ובהיות' מתיאשים ילחמו בחזקה ויעשו רעות רבות יען וביען הנה האיש המתיאש במלחמה כחולה המתיאש מן התרופה שבהתיאשו לא ישמור לפי מחסום מכל אשר יאוה, ולראות השם יתברך תועלת רב והכרח עצום ביעוד העונשים והזקו מצד אחר, לקח בזה דרך אמצעי והוא ליעד על כל פנים העונשי' לאנשים החטאי' בנפשותם ולתת להם מקום שישובו בתשובה, ויעדם שיקבל אותם כדי שהחוטא לא יתיאש ויוסיף על חטאתו פשע, והוא מה שאמר המשורר (תלים ק"ל) כי עמך הסליחה למען תורא. ולפי שאדון הנביאי' הרבה להוכיח את ישראל וליעדם בצרות רבות ורעות בפרשת והיה כי תבא ופרשת נצבים ובשירת האזינו הנה בעבור זה שלא יתאישו ראה לדבר על לבם ולנתמם ולברכם עתה באופן שתהיה שמאל דוחה וימין מקרבת, וזו היא הסבה הראשונה: ואחשוב אני עוד שכאשר משה רבינו בפרש' וילך הלך להפטר מן השבטי' וכתב התורה ונתנה לכהנים וללויים ולזקנים לא היה בדעתו לתת זאת הברכ', אבל כאשר צוהו השי"ת על שירת האזינו ושיסדר אותה ויאמר לעם שהוא מעצמו כמו שפירשתי לא רצה משה ליפטר מתוך יעודים רעים ולכן ראה לברך אותם בסוף דבריו וכל זה נכלל באמרו וזאת הברכה, רוצה לומר כמו ששירת האזינו הוא יעוד רע שיעד משה לבני ישראל ככה נתן להם הברכה הזאת באחרונה וזהו טעם הא': והסבה השנית היא שכבר ביארו הפילוסופים שהשכל האנושי להיותו בלתי מעורב בחמר היה שבחלש הכחות הגופניות יגבר פועל הכח השכלי. ובפרק י"ג חלק שלישי כתב המורה שהכחות הגופניות בימי הבחרות מונעות רוב מעלות הדעות והמדו' אשר בעבורם יבא האדם להשגת תכליתו כי מן השקר שיעלה ביד האדם עם רתיחת הליחו' האהבה השלמה לשם והאמת בדברי' המושכלי', אבל כל מה שיחלשו כחות הגוף ותכבה התאוה יחזק השכל וירבו אורו ותזדכך השגתו עד שכאשר יבא האיש השלם בימים קרוב למות יוסיף השגה ורוב התבודדות תוספת עצומה, ולפי שנפשו תגיל ותשמח. כי על כן אמר החכם על הנשמה הטהורה (משלי ל"א) עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון, פיה פתחה בחכמה וגו' צופיה הליכות ביתה וגו', לפי שהחכמים כל עוד שמזקינים חכמה נתוספת בהם ומפני זה היו השלמים לעת סלוקם מן העולם הזה להרגיש' בעצמם היותם מלאים כל טוב, נכספין מן הטוב ההוא הנוסף עליהם להריק ממנו על זולתם, כמו שראינו ליצחק שאמר לעשו (פ' תולדות) בעבור תברכך נפשי בטרם אמות, שאמר זה לדעתו שאז תהיה נפשו באופן מן הדבקות כך שתהיה ברכתו יותר מועילה, ורבקה אשתו להסכים לזה הוסיפה בדבריו בספרה אותם ליעקב ואמרה ואברככה לפני ה' לפני מותי הנה הוסיפה לפני ה' לפי שנפשו בעת ההיא לפני ה' תעמוד ובו תדבק, וכן יעקב אבינו עם החלש כחותיו מחוליו אשר מת בו, בירך את יוסף ובירך אחר כך שאר בניו כלם ואמר אליהם האספו ואגידה לכם וגו', לפי שבעת ההיא נפתחו אליו שערי החכמה והמון נסתרות, ואז נדבה רוחו לגלותם לבניו, וכן אליהו אמר אל אלישע (מלכים ב' ב') שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך, ומפני זה אמרו חכמינו ז"ל בפרק קמא דגיטין (דף י"ג) ובכמה מקומות שמצוה לקיים דברי המת וכמו שנראה מדברי האחים אל יוסף (פ' ויחי) אביך צוה לפני מותו לאמר אנא שא נא וגו', לפי שלהיותו לפני מותו בעת הדבקות ההוא ראוי שיקיים מצותו, וכן היו עושי' החכמים הקדושים חכמי הגמרא שהיו מוסרים לתלמידיהם מסורות החכמה וסודות התורה בשעת מותם כמו שזכרו בסנהדרין פרק חלק (דף ס"ח) מרבי אליעזר הגדול שאמר לתלמידיו כשבאו לבקרו בשעת מותו למה באתם והם השיבו ללמוד תורה באנו ואז התיר להם כל ספקותיה', ועל רבינו הקדוש אמרו (כתובות דף ק"ג) שבשעת מיתתו מסר לתלמידיו מסורות חכמה ולא היו עושין כן לקנאת' ללמד החכמה בחייהם חלילה וחס כי אם להיות' בעת ההוא בגבול כך מהשלמות שהן ראויין אליו. ולפי שבסוף פרשה שלמעלה אמר השם יתברך למשה עלה אל הר העברים הזה וגו' ומות בהר אשר אתה עולה שמה וגו' לכן רצה לברך אז את ישראל בעת הפרד נפשו מגופו לפי שאז היה יותר מתבודד ודבק באלהיו וזאת היא הסבה השנית עליו אמר לפני מותו סמוך למיתתו כי אז היה איש האלהים רוצה לומר הדבוק ומתאחד באלהיו. ואחר שנתן הסבות לברכתו אותם אמר שישראל היו ראוין לברכה מארבע טענות: האחת מפאת התורה להיות אהבת השם יתעלה קדומה להם בעבור תורתו והוא אמרו ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן רוצה לומר שהיו שלשה התחלו' לאהבת ה' את עמו. האחת היא הקרובה מקבול התורה בסיני וזהו ה' מסיני בא כי משם בא להשגיח בהם ולהנהיגם. וגם יש התחלה אחרת יותר רחוקה ממנו שקודם מתן תורה כבר אהב אותם והוא אמרו וזרח משעיר למו. רוצה לומר מאותה שעה שנדחה עשו מעל יעקב אתיו ונתן לו הר שעיר למורשה. כמו שאמר (פ' וישלח) וישב עשו בהר שעיר עשו הוא אדום. כלומר כבר מאותה שעה עלה במחשבה בחכמתו העליונה לקחת האומה הנבחר' לו לעם וכמו שאמר הנביא (מלאכי א') הלא אח עשו ליעקב נאם השם ואוהב את יעקב. וגם היתה בזה התחלה אחר' יותר קודמ' מזו והוא משנתגרש ישמעאל מעל יצחק על פי הדבור שאמר לאברהם כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע. וסוף הגירוש וישב במדבר פארן. הנה שהופיע ה' לעמו משנתן לישמעאל את מדבר פארן והיו הממי"ן מסיני ומשעיר ומפארן מ"ם הזמן והתחל' הדבר כמו (איוב כ') מני שים אדם עלי ארץ ומעולם ועד עולם וזולת'. ויחס הזריחה לשעיר לפי שהיה מזרחי לארץ ישראל. מהר פארן אמר הופיע לפי שהיו דרומיים להם. וכאשר יעלה עמוד השחר ניצוץ השמש שהוא בלילה לצד צפון יופיע לצד דרום. וגם נוכל לפרש שעם היות מ"ם מסיני מורה על זמן מ"ס משעיר ומ"ס מפארן. והם ממ"י היתרון כמו (פ' ויחי) אחיו הקטון יגדל ממנו. (שופטים ה) תברך מנשים וזולתם. יאמר שזרח ה' להם יותר ממה שזרח לשעיר ופארן שהם בני עשו ובני ישמעאל. שעם היותם מזרע אברהם לא השפיע להם מהשפע הטוב כמו שהשפיע וזרח על בני יעקב וביאר מהו השפע והיתרון הזה אשר זרח והופיע על ישראל. באמרו ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו. רוצה לומר שבא מעולם המלאכי' שהם רבבות קדש מימינו של הקדוש ברוך הוא דת שהוא אש למו לישראל. ואמר מימינו לפי שהתורה היתה כתובה מלפניו באצבע אלהים ולכן אמר שהיא היתה סדר מושכל מהנבדלי' ושבאה ונכתבה מימינו של שם. ועם מה שפירשתי בזה לא יחסר דבר בכתוב הזה. כי בראשונה אמר מסיני בא וזרח משעיר למו. ומלת למו תשמש לביאה מסיני ולהזריחה משעיר. כי מסיני בא האלהים למו. ומשעיר זרח למו. אחר כך אמר הופיע מהר פארן ואתא מרבבות קדש מימינו אש דת למו. שלמו השני יחזור להופיע ויחזור לאתא. והנה קרא התורה אש דת לפי שהיא אש שורף לפושעי' ודת ונימוס אלהי ישר לטובי' ולישרים בלבותם. ובספרי הביאו חז"ל דמויים וחקויים שהאש יתדמה בהם לתורה האלהית אמרו כשם שהאש מן השמים. כך התורה נתנה מן השמים. מה האש חיים לעולם. אף התורה חיים לעולם. מה האש קרוב לאדם נכוה ממנו רחוק ממנו צונן כך דברי תורה וכו'. רצו בזה שכמו שיסוד האש הוא עליון והדק שביסודות ולכן מקומו קערורית גלגל הלבנה. ככה התורה האלדית מבין שאר התורו' כלן היתה מפעל אלהי ומסודר' מהשכל העליון. וכמו שהאש חיים לעולם שעל ידו יתערבו היסודו' ויעשו המזגים ויתהוו ההווים. והחיו' בכלל תלוי בחום ובלחות. ככה התורה האלהית היא החום האלהית אשר בלבות החסידים שהוא יסוד החיים הנצחיי'. וכמו שאמר הנביא על המאמר האלהי (ירמי' כ') היה בלבי כאש בוערת. וכמו שהאש ראוי לאדם שיש עמו במצוע המקומי רוצה לומר שלא יתרחק ממנו הרבה כדי שלא יצטנן מסבת העדרו. וחוזק הקור הפכו. ולא יתקרב אליו מאד פן ישרף. ככה התורה האלהי' אין ראוי לאדם שירחיק ממנה כי היא חיינו ואורך ימינו. ואין ראוי גם כן שיעמיק שכלו בהבנת סודותיה ולא יכניס עצמו לפנים ממחיצתו וכמו שאמר (קהלת ז') ואל תתחכם יותר למה תשומם. ואמר החכם בחגיגה סוף פרק אין דורשין במופלא ממך אל תדרוש. הנה ביאר משה אדוננו עד כאן הטענה הראשונה אשר מצד המתברך והיא לאהבת השם לישראל: והשנית היא אשר רמז באומרו אף חובב עמים כל קדושיו בידיך והם תוכו לרגליך. אמר על האומות ורצה בזה אף שהקדוש ברוך הוא אוהב את האומות והעמים כלם כמו שיאהב הפועל את פעולתו. הנה ישראל שהם קדושים הם מיוחדים להנהגתו וזהו אמרו כל קדושיו בידיך. אמנם האומות הם תחת רגליו. וזהו והם רוצה לומר שאר העמים תוכו לרגליך. הנה אם כן האומות תחת רגלי השם כלומר הם מסובבים ממנו. אבל אינם מונהגי' ומושגחים בהשגחתו הנפלאה כישראל שעל זה יאמר שהם בידיו. ולהיות העם הזה מושגח ממנו בפרטות עם כל שאר האומו' היה מהראוי שיתברכו יותר מהם: והטענה הג' היא להיות הנבואה בקרב העם הזה שמפני זה הם יותר ראויים לברכה מכל האומות וכמו שאמר ונפלינו אני ועמך וזהו אמרו ישא מדברותיך. רוצה לומר ועוד שישא וינבא ישראל מדבריך האלהיים. אך אמנם בנבואותיהם לא ימצא שום הפסד בדתיהם כי תמיד יאמרו תורה צוה לנו משה מורשה וגו'. וכמו שאמר אחרון הנביאים (מלאכי ג') זכרו תור' משה. ומה נמלצו דברי המדרש בפסיקתא שזכר רש"י בפי' הכתוב הזה והוא שישראל היו ראויים לברכה לפי שהם סובלים צרות הגלות ורואים כשהקב"ה נושא פנים שוחקות אל העמים ומסר אותם בידיהם. והוא אמרו אף חובב עמים כל קדושיו בידיך והם תוכו לרגליך. רוצה לומר אף על פי שהקדוש ברוך הוא אוהב ומחבב את העמים והאומות. לא מפני זה ישראל סרו מאחריו. אבל צדיקיהם וחסידיהם שהם כל קדושיו בידיך רוצה לומר הם בין ידיו בקדושת' ואף על פי שמקבלי' מכות וצרות הרבה הם תמיד דבקים בו ית' מוכים לרגליו כעבדים אל רגלי אדוניהם. ועם כל זה בתוקף המכות ההן ישא מדברותיך תורה צוה לנו משה. יאמר שתמיד התורה לא תמוש מפיהם והוא על דרך (תלים מ"ד) כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך: והטענה הד' באמרו ויהי בישורון מלך. רוצה לומר שישראל גם כן ראויין לברכה לפי שהקדוש ברוך הוא מלך עליהם. והמלכות הוא שהבדילם לממשלתו והנהגתו והיה זה בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל במתן תורה ששם היו מקובצים והיה ה' למלך עליהם וקבלו מלכותו והוא היה להם לאלהים. ומפני ד' הבחינות האלה. מצד התורה. וההשגחה. והנבואה. והמלכות היו ישראל ראויין לברכה והוא מה שרצה בחלק הא' הזה מההקדמה אשר עשה משה רבינו ע"ה לברכותיו: ואחר זה פתח בחלק השני שהיא בברכת השבטים כל אחד בפני עצמה. וראוי להקדים בזה ולומר שבענין הברכות בכלל רוצה לומר טבעם ומהותם. כבר דברו החכמים האחרונים הרבה ולא ישר בעיני מה שאמרו הם. ואין החקירה הזאת מטבע זה המקום. לבד אודיעך דעתי בהם. והוא שהברכה אצלי היא שם משותף. ממנה מה שתהיה מהבורא לברואים. וממנה מה שתהיה מהברואים לבורא יתברך. וממנה מה שתהיה מהברואים קצתם לקצתם. והנה ברכת הבורא לברואים היא שפע שישפיע עליהם טובות. אמר וברך את לחמך ואת מימיך. ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו וגו'. שענינם הטבע והשפע הנתן לאותן הדברים ועל זה אמר שלמה (משלי י') ברכת ה' היא תעשיר לפי שהיא השפע האמתי. ואמנם ברכת הברואים לבורא אינה שפע אבל היא הודאה שבח והלול כמאמר דוד אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי. הנה שם הברכה שם נרדף לתהלה. וכן תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר וגו'. וזהו ענין אמרנו ברכו את ה' המבורך. רוצה לומר הללו ושבחו את ה' שהוא הראוי להלל ולשבח והוא המהולל באמת. ומזאת הבחינה יקרא הקדוש ברוך הוא חנון ורחום מן הפעול. שהיא זר מאד על בעל ספר עקרים מאמר ב' פ' כ"ו וחשב עליו מחשב' אבל כפי האמת ענינו מהולל ומשובח מפי בני אדם. ואמנם ברכת הברואים אלו לאל ואינה שפע כברכת השם לברואים. ואינה שבח והודאה כברכת האדם לבורא. אבל היא תפלה לש"י שיתן מטובו והשפעתו עליהם. ועם אותה תפלה יוכנו המקובלים לקבל השפע ההוא. כי התפלה היא המכינה אותם. וז"א כה תברכו את בני ישראל אמור להם. רוצה לומר שיהיו מתפללים בעדם ויאמרו יברכך ה'. יאר ה' ישא ה'. ולפי שאין הברכה הזאת כברכה האמורה בשם לברואי' לכן אמר אמור להם. רוצה לומר שאין הברכה ההיא כי אם תפלה ואמירה. לא שפע ונתינת דבר מה. ולכן אמר בסוף הברכה ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. רוצה לומר הם בתפלתם יזכירו שמי עליהם. ואמנם הברכה האמתית שהוא השפע. מידי יקבלו אותה ולא מידי הכהנים וזהו ואני אברכם. ולפי שהנביאים לא היו מברכים ומתפללים כי אם על האנשי' הראויים לברך ואשר היה הרצון האלהי שיבורכו לפניו. לכן יתחברו מזה התפלה מהנביא המברך וההכנה אשר תעשה תפלתו במבורך לקבל הברכה. כי על כן היו סומכים המברכים את ידיהם על ראש המבורך להכינו ולסעדו. והגדת העתיד להיות ומה שיצפה בנבואתו שעתיד לחול על המבורך ההוא. והנה ברכת משה לישראל הוא מהשתוף השלישי הזה וענינה תפלה עליונה שעשה עם כל השבטי' בברכו אותם והכנה שהכינם לקבל אותם הטובו' בברכותיו. והגדת העתיד להיות. כי כפי מה שהכינם ומה שהתפלל עליהם יתקיומו עליהם הטובו'. ולהורות שיהיה בזה גם כן מגיד העתידות והאותיות אשר תבאנה. לכן לא אמרם בלשון תחנוני' כי אם כגוזר ומגיד מראשית אחרית. וכבר זכרתי לך למה בירך משה את ישראל בשעה ההיא והותר עם זה הספק הה': ואחרי זה ראוי להודיעך שיעקב אבינו בירך את בניו להיותם כולם חיים ואצלו בשעת מותו. כפי טבעם בעצמם ומדותיהם. והיתה הברכה ההיא מכוונת לכל אחד מבניו כפי תכונתו וטבעו. ולמה שימשך ויתגלגל על כל זרע כל א' מהם כפי טבע ותכונת אב היחס רוצה לומר השבט ההוא. הלא שזכר פחזות ראובן בעבור ששכב עם בלהה פלגשו. ולכן גזר עליו ועל זרעו אל תותר שלא יהיה לו יתרון הבכורה כראוי ונטל ממנו הבכורה ונתנה ליוסף ונטל ממנו השררה והמלכות ונתנה ליהודה כי אלה היו היתרונות שהיו לו במה שהוא בכור. כמו שאמר ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז שהיתר שאת הוא פי שנים בנחלתו. ויתר עז הוא המלכות הכולל הגבורה והאומץ. וכן שמעון ולוי זכר להם מה שעשו בשכם. ומפני זה גזר שלא תהיה נחלתם בפני עצמן מקובצת ומתאחד' כשאר השבטים. אבל יהיו עריהם חלוקות ומפוזרו' בישראל כדי שלא יתחזקו בהם לעשו' פעל אכזרי בזולתם כמו שעשו בשכם וכן היו ערי שמעון מפוזרות בקרב השבטים. וכן ערי המקלט אשר ללוים היו מפוזרי' גם כן בנחלת השבטי'. ושבח יהודה בגבורתו וקיום דבריו וגזר בעבור זה שהוא וזרעו ימשול באחיו. וכן ראה שהיה זבולן בטבעו סוחר ויששכר איש מנוחה. וכפי תכונתם גזר ענינם. וכן שאר הבנים ברכם כפי מדות וטבע כל אחד מהם בעצמם. והגיד שכן יהיו זרעם אחריהם ולכן אמר בתחלת דבריו האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם וגו'. הקבצו ושמעו בני יעקב. לפי שהיו ברכותיו כוללות שני הענינים יחד רצוני לומר תכונתם במה שהם בעצמם בני יעקב. ומה שיהיה בזרעם אחריהם. ובסוף הברכות אמר כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. שהיתה הברכה ראויה לכל אחד ואחד כפי טבעו ומדותיו: אמנם בדגלים לא נשמר הסדר והיחס הזה אבל היה בראשונה יהודה להיותו נגיד ומצוה ושר הצבא ועמו יששכר וזבולון אחיו הנמשכים אחריו בסדר התולדה להיות שהיו אוהבים וקרובים זה לזה כפי קרבתם הטבעית והאהבה בין הלוחמים היא דבר מועיל מאד. ואלה יסעו בראשונה משום ויצא מלכם לפניהם: ובדגל השני לצד דרום היה ראובן כי הוא הבכור ועמו שמעון כי הוא אחיו בן אמו ונולד אחריו כסדר. וגד לגבורתו נשתתף עמהם וגם להיות בני גד אוהבים מאד לבני ראובן כמו שהתבאר מענין נחלתם ששאלו אלו ואלו יחד מעבר לירדן לאהבתם בעצמם. ובדגל השלישי היו כל בני רחל. ואפרים ומנשה בני יוסף ובנימין. גם לאהבתם אלו את אלו. כי זה מה שכוונו מאד בדגלים. רוצה לומר אהבת השכנים והחונים אלו עם אלו כדי שלא יהיה בחנייתם קטטה: ובדגל האחרון היותר פחות במעל' היו שלשה בני האמהות דן ואשר ונפתלי הנה אם כן היו הדגלים בבחינה אחרת כפי קורבתם ואהבתם אלו לאלו. אמנם משה רבינו בברכותיו לא כוון אל תכונת הבנים בני יעקב בברכת אביהם הזקן ולא אל אהבתם בעצמם כפי הדגלים. אבל צפה ברוח הקדש נחלת השבטים בארץ הנבחרת ובירך אותם כפי חלקם ונחלתם שמה. והנגזר על אותו שבט בארצו ונחלתי. ושמר עם זה כבודם ומעלתם בעצמם בקדימה ובאיחור כמו שיתבאר. ולכן התחיל מראובן לפי שהוא היה הבכור וגם לפי שהוא לקח נחלתו ראשונה מעבר הירדן אבל לא זכר אחריו גד עם היות נחלתו עם נחלת ראובן פן יהיה כדי בזיון וקצף לשאר השבטים בני הגבירות שקדם אליהם גד בן האמה. אבל זכר יהודה אחריו כי הוא אשר התנחל ראשונה בארץ שנאמר (יהושע ט"ו) ויהי הגורל למטה יהודה למשפחות' וגו' ואם בשביל שיהודה זכרו בבכורת המלכות במקום ראובן. ויבורך בברכת ראובן עצמו כמו שיתבאר. וזכר אחריו לוי לפי שהלוים היו חונים בירושלם עם בני יהודה וכמו שכת' הרמב"ן ושם היו קרבנותיו לרצון. וגם כן לפי ששתי ההנהגות הן סמיכות זו לזו האנושית במלך. והרוחניות בכהנים הלויים. ולפי שהמלך ישאל במשפט האורים והתומים. היה גם כן ראוי שיזכור ענינם אחר זכרון יהודה המולך. וזכר אחריו בנימין לפי שהיתה נחלתו בין בני יהודה ובין בני יוסף שנאמר ויעל הגורל מטה בני בנימן למשפחותם ויצא גבול גורלם בין בני יהודה ובין בני יוסף. והנה להיות נחלתו קודם לנחלת יוסף קדמה ברכת בנימן לברכת יוסף. וירושלם ובית המקדש היו בין נחלת יהודה ובנימן. ואחריו זכר זבולון כי היתה נחלתו אחרי בני יוסף כמו שתראה בנחלת הארץ בספר יהושע ואחריו יששכר כי היה גורל נחלתו אחרי נחלת זבולון. ועם זה זכר בני הגבירות כולן קודמין כפי מעלתם לבני השפחות. כי כן היה ראוי שבברכה יקדם הנכבד לנקלה. וקודם לכל בני השפחות זכר גד לפי שהוא היה הגדול מבני זלפה. וגם לפי שהוא לקח נחלתו מעבר הירדן. והיו בני האמהות מכוונים כנגד ראובן בבני הגבירות וכמו שהעיד עליו בברכותיו כמו שיתבאר. ואחריו זכר דן שהוא מבני בלהה. ואחריו זכר נפתלי לפי שהוא אחיו ובן אמו נולד אחריו כסדר. ואחריו זכר אשר. שהוא בן זלפה הקטן. הנה התבאר מזה שבני הגבירות בירך כפי סדר נחלתם בארץ הנבחרת וכפי מעלתם בעצמם ובני האמהות כסדר תולדותם אחד מבני בלהה ואחד מבני זלפה להשוותם כמו שזכרתי כי לא רצה להבדיל ביניהם לא כפי נחלתם ולא כפי מעלתם כי אם כתולדותם. והנה לא זכר שבט שמעון ולא ברכו. כתב ר"א שהיה בעבור עון פעור כי היו העובדים שמעונים ומספרם לעד גם נשיאם וכן הוא דעת רש"י ומדברי חז"ל הוא בהרבה מקומו' ובספרי אמרו וללוי אמר למה נאמר לפי ששמעון ולוי שתו כוס אחד שנאמר ארור אפם כי עז. משל לב' שלוו מן המלך. אחד פרע למלך וחזר והלוה את המלך. ואחד לא די שלא פרע אלא חזר ולוה. שמעון ולוי שניהם לוו בשכם. לוי פרע במדבר במעשה העגל וכו' והלוה עוד בשיטים ושמעון לא די שלא פרע אלא שחזר ולוה שנאמר ושם איש ישראל המוכה וגו' לכך נאמר וללוי אמר. הנה בזה העידו חז"ל ולא כחדו שנשמט שבט שמעון מלהתברך לחטא השטים. אבל הרמב"ן הקשה על זה הדעת בהוכחות נכוחות גם אמר ר"א שאולי הלך משה על דרך יעקב שלא ברך שמעון ולוי. ובעבור כבוד אהרן נתלה השבט ממנו וגם זה טעם חלוש ותפל כי יעקב ישמיט שמעון ולוי מפני תכונותיהם בעצמם. ומשה רבינו בירך כאן לשבטים ולא לבני יעקב והנה לא השמיט לוי ולא תלה באהרן כי אם ענין האורים והתומים בלבד כמו שיתבאר אמנם המשפט והעבודה כלה לשבט יחסה בכללו והיה דעתו של הרב שהכתוב לא ימנה בשבטי ישראל רק שנים עשר שיעקב הזכיר בברכותיו שנים עשר בניו. וזכר יוסף באחד. ושמשה ראה לזוכרם בב' שבטים באמרו והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. והיה זה בעבור שעשאם שנים עשר בחנוכת המזבח ובדגלים ובנחלת הארץ. ולפי שזכר את יהושע המנחילם את הארץ והוא מאפרים הקטן. והוצרך להזכיר מנשה אחיו הגדול וכן ביחזקאל (סימן י"ח) מנה בחלוקת הארץ יוסף לשנים ולא זכר לוי. וכאשר מנה תוצאות העיר זכר שער לוי אחד. ולא מנה יוסף בשני שבטים ומשה הניח שבט שמעון שלא היה גדול כדי למנות את שבט יוסף בשנים עד כאן דבריו. ותמהתי ממנו שיאמר שהניח משה שבט שמעון ויזכור יוסף לשני שבטים. כי הנה לדעת הרב היות יוסף נחלק לשני שבטים היה לשיזכר בנחלה לשני שבטים. אבל לא לשיקראו שני בניו שבטי' והרב עצמו זכר בפרשת ויחי יעקב באמרו שם שיוסף היה בכור לענין הנחלה לא לשיקראו בניו שבטים וכל שכן שיהיה בלתי ראוי שישמט שבט מישראל מבני הגבירות מבלי הכרח. ואף שיהי' שמעון מעט העם לא מפני זה יכרת שמו מישראל ותעדר ממנו ברכת איש אלהים. ומה שאמר בחנוכת המזבח והדגלים הושמו מנשה ואפרים לשני שבטים. אין זה ראיה לדעתו כי לא היה זה שמה במקרה כי אם להכרח רב והוא שבחנוכת המזבח והדגלי' לא הופחד שבט לוי כמו שצוה השם למשה ולכן הוצרך לשום יוסף לשני שבטים להשלים מנין שנים עשר שבטי יה שהם מכוונים בי"ב מזלות שברקיע וי"ב חדשים בשנה. וי"ב גבולי אלכסון שאמרו במדרש שהם זרועות עולם. וכן ביחזקאל לפי שבחלוקת הארץ לא היה ללוי חלק ונחלה לכן לא זכרו בה. וזכר יוסף בשנים ולא תמצא בשום מקום שישים את יוסף לשני שבטים אם לא ימנה שבט לוי על פי השם להכרח. ואז ישימו את יוסף לשנים להשלי' המנין ההוא. וזה כולו מורה שלא היה איפשר שישמיט משה רבינו את שבט שמעון. כדי לזכור את יוסף בשני שבטים. כל שכן שלא זכר משה את יוסף אלא בשבטו וכמו שאמר בתחלת ברכתו וליוסף אמר ואליו בירך בלשון יחיד. אבל לפי שאמר וקרני ראם קרניו. ביאר הנמשל בקרנים ההם ואמר והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה. ומה שאמר הרב שבעבור שזכר את יהושע המנחילם את הארץ שהיה מאפרים שהוצרך לזכור מנשה. אינה טענה כי לא היה יהושע גר לומר שלכבודו זכר אביו והיה די בשיכנה אותו לשבט יוסף. כמו שכנה משה רבו לשבט לוי. וכל זה מורה שדעת הרב בלתי נכון: וכבר ראיתי בזה דעת אחר והוא שלהיות ברכת השבטים אשר ברך משה כפי חלקם ונחלתם בארץ כמו שאמרתי והיה שבט שמעון נכלל עם יהודה בנחלתו. לכן לא זכרו משה כי היה הצפוי בברכת יהודה ונחלתו הוא עצמו הצפוי בחבל שמעון הנכלל עמו בגורלו. והתבאר זה בספר שופטים שנאמר ויאמר יהודה אל שמעון אחיו עלה אתי בגורלי. וכתיב מחבל בני יהודה נחלת בני שמעון כי היה חבל בני יהודה רב מהם וינחלו בני שמעון בתוך נחלתם. וכבר העירו ג"כ חכמים על זה במדרש תלים. אם לא שהוסיפו לומר שלא זכר משה שבט שמעון בעצמו מפני מה שעשו בשיטים. וכמו שהביאו רש"י בפירושו וגם זה איננו שוה לי כי אף שהיתה נחלתו עם נחלת בני יהודה לא מפני זה היה ראוי שתשמט ברכתו. וכל שכן שברכת יהודה לא היתה בשפע הארץ והצלחותיה לשיוכל שמעון להיותו נכלל בה אבל היא מיוחסת אל שררתו ושבט מלכותו ואיך ישתף בזה שמעון: והנראה אלי בזה ששמעון נתברך כאן באמרו ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו. כי שמע ה' נאמר על שמעון. כי כן אמרה לאה בלדתו כי שמע ה' כי שנואה אנכי ויתן לי גם את זה ותקרא שמו שמעון. ובפירוש הכתובים יתבאר ענין הברכה ואוכיח שנאמרה על שמעון. ודי עתה כשביארתי שברכות משה רבינו התחלפו מברכות יעקב. לפי שיעקב ברך את בניו כפי עצמם. וזכר מה שימשך בזרעם מתפלת אבותיהם ומשה ברך השבטים לא מפאת האבות כי אם כפי ענינם בעצמם מבלי הצטרפות כלל לאבותיהם וכבר העירו על זה חז"ל בבראשית רבה פרשת צ"ט. וזאת אשר דבר להם אביהם עתיד אדם כיוצא בי לברך אתכם וממקום שפסקתי אני. הוא מתחיל. וכיון שעמד משה רבינו פתח להם וזאת הברכה מאותו מקום שפסק להם יעקב הרי וזאת אשר דבר להם אביהם וכן אמרו בספרי וזאת הברכה זאת מוסף על ברכה ראשונה שבירכן יעקב אביהם וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם. נמצינו למדים שממקום שסיים יעקב אבינו לברך את ישראל משם התחיל משה וברכן. שנאמר וזאת הברכה רצו לומר שיעקב הפסיק בטבע בניו ומשה התחיל מהנמשכים מהם לא בבחינת טבע האבות ומדותיהם. ולכן סמכו זה למאמר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם כי היתה אותה ברכה לבנים החיי' בזמן ההוא ומשה סדר ברכותיו לכללות השבטים כמו שאמר וזאת הברכה אשר בירך משה איש האלהים את בני ישראל. ובפי' הברכות בפרט יתבאר זה יותר. ועם מה שזכרתי בזה הותרו הספקות גם כן הו' והז' והח': יחי ראובן ואל ימות וגו' עד וללוי אמר. הנה ברכת ראובן יראה בתחלת המחשבה שאינה מיוחדת אליו. כי בכל השבטים היה ראוי שיתפלל שיחיו ולא ימותו אבל חז"ל דרשו זה בספרי לענין בלהה פלגש אביו ששכב אותה. ושלכן התפלל מרע"ה שבעון זה לא ימות בעולם הזה ולא בעולם הבא. ושפירוש ויהי מתיו מספר שיהיו נמנים עם שאר השבטים. כענין שנאמר וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל ויהיו בני יעקב שנים עשר. כמו שהביאו רש"י (בראשית ה' כ"ב) בפירושיו. או יהיה ואל מושך עצמו ואחר עמו. כדברי רבי אברהם יחי ראובן ואל ימות ואל יהי מתיו מספר. כי כל דבר שיסופר הוא מעט. ורחוק הוא שנאמר שהתפלל עליו עתה שיחיה לעולם ולא ימות בעבור בלהה והיה ראובן כבר מת קרוב למאתיים וחמשים שנה גם כי יתפלל שלא ימחה שבטו מישראל ואם לא נמחה בימי יעקב אבינו ונמנה תמיד בתוך אחיו איך ימחה עתה ויצטרך להתפלל משה עליו. אבל ענין זה באמת שמאמר יחי פלוני לא יאמר כי אם על המלך או על השר המושל בעם. תמצא זה כשהקימו שלמה למלך (מלכים א' ל"א) נאמר ויתקעו בשופרות ויאמרו יחי המלך. וכן אמרה בת שבע יחי המלך דוד לעולם. וכן נאמר ביהוא ג"כ לפי שזה המאמר יחי לא יאמר כי אם על המלך או על שר הצבא. ולפי שראובן חייב עצמו ללכת לפני ישראל חלוצי צבא להלחם באויביהם כאשר נכנסו לארץ שנא' (פ' מטות) נחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאונום אל מקומם. ראה משה שבני ראובן יקיימו נדרם בשלמות ויעברו חלוצים לפני הצבא ולכן התפלל עליו יחי ראובן כמו שאומרים על המלך יחי המלך. להיותו יוצא ובא כמלך לפני העם במלחמות. כמה שאמר (שמואל א' י"ז) ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלח' את מלחמותינו. האמנם אמר יחי ראובן בלשון מחייב ואל ימות בלשון שולל. וחזר לומר בלשון מחייב ויהי מתיו מספר. לפי שהיו לראובן שתי סכנות עצומות האחת להיותו בעבר הירדן בתוך שני האויבים. והניח שם הנשים והטף. והיה בזה להם סכנה עצומה שמא יבואו עליהם האויבים ויהרגום. והסכנה השנית במה שהיו הולכים בני ראובן לארץ חלוצים לפני הצבא. וידוע שבמלחמה ההולכים בראשונה הם סובלים הסכנות העצומות לפי שאליהם יבאו ראשונה האויבים להלחם. הנה מפני זה אמר בו יחי ראובן ואל ימות רוצה לומר יחיו הנשים והטף הנשארים בעריו בעבר הירדן ואל ימותו ההולכים לפני הצבא. וממין זה בירך לגד כמו שיתבאר. ולפי שהחלוצים היו הגברים לבד שהיו הולכים לפני ישראל להלחם. לזה אמר עליהם גם כן ויהי מתיו מספר. רוצה לומר אותם הגברים אשר ילכו חלוצים לצבא באותו מספר עצמו שילכו ישובו ויחזרו לבתיהם ותמיד יהיה קיים אותו המספר לא יפחות ולא יגרע ולא יחסר ממנו דבר. על דרך עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה אשר בידינו ולא נפקד ממנו איש. הנה אם כן היתה ברכת ראובן רומזת על שלוחו בארץ נחלתו שלא יפחד מהאויבים ורומזת ג"כ על הצלחתו במלחמה שהולכים בה הגבורים חלוצים כמו שזכרתי וכאלו בברכה הזאת ישוב משה רבינו אל ברכת יעקב כי לפי שהוא ע"ה אמר לראובן אל תותר. התפלל משה שכיון שלא יותר לא יגרע ולא יחסר גם כן: ואחרי שזכר הקודם בנחלה מעבר הירדן והקודם במלחמות בהכנסם לארץ שהוא ראובן, זכר יהודה שהוא היה הקודם בנחלה בארץ והקודם במלחמות כי אחרי שראובן שב לביתו ברשות יהושע בן נון ומצותו כמו שמפורסם בספרו. שאלו בני ישראל את פי ה' (שופטים א) מי יעלה לנו בתחלה והשיבו השם יהודה יעלה. הנה אם כן נכנס יהודה במקום ראובן ובמעלת קדימתו ולכן נזכר אחריו ונסמכו ברכותיהם לפי ששררת האחד הוא היתה עצמה שררת האחר שנכנס במקומו. האמנם במה שאמר וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו יקשה לי מאד. אם אמרו וזאת ליהודה. ולמה לא אמר כמו שאמר בשאר השבטים וליהודה אמר. ואם אחרי שכבר התחיל ביהודה באמרו וזאת ליהודה. למה הוסיף ויאמר. כי המלה הזאת נוספת. ואין ענין לה בתוך הדברים ואם אמרו שמע ה' קול יהודה שלא אמר כן בראובן עם היותו קודם בצבא כי עם היות הלוחמים קוראים אל השם והוא יענם הנה אינו מיוחד במלך כי כל העם יקראו אל השם ג"כ שיושיעם מיד אויב וגם אמרו ואל עמו תביאנו כי מי הבדילו מעמו שיצטרך להתפלל שיביאנו אליו עד שמפני זה פירשו חכמים בספרי שמע השם קול יהודה על תפלת דוד ושלמה ואסא מפני הכושיים. ויהושפט מפני העמונים ולכן חשבתי אני בפירוש ברכת יהודה שהאמת כדברי רבי אברהם שפירש וזאת ליהודה. וכן אמר ליהודה שיחיה ולא ימות. ועוד הוסיף שישמע ה' קול יהודה. ומה שתפש עליו הרמב"ן ז"ל כי יהודה לא נתחייב בכרת כמו שנתחייב ראובן לשיתפלל עליו כן כמו שלא זכרו בשאר השבטים. אינה טענה מחייבת כי לא אמר על ראובן שיחיה ולא ימות מפני ששכב את פלגש אביו שהיה ענשו בכרת. כי כבר ראובן נכרת מן העולם קודם ימי משה. אבל התפלל על חייו להיותו קודם במלחמת הארץ שהיו עוברים חלוצים לפני ה' שיחיו ולא ימותו שם במלחמה כמו שפירשתי ומאותה בחינה להיות יהודה גם כן עולה בתחלה אחרי ששבו בני ראובן וגד לארצם והיה מהראוי שישתוו בברכותיהם ולא כן שאר השבטים שלא היו באותה קדימה וסכנה הנה אם כן באמרו וזאת ליהודה הכונה בו וזאת הברכה אשר דברתי בראובן תהיה ג"כ ותחול ביהודה כי ענין שניהם אחד בקדימת המלחמות: ואמנם אמרו עוד שמע ה' קול יהודה. פירשו בו שישמע קולו בקוראו אליו במלחמה ושכאשר יצאו כנגד האויבים אל עמו ישיבנו השם וכבר זכרתי מה שבזה מהספק. ולכן אחשוב שאמרו על שמעון ולכן התחיל ויאמר כאלו היא ברכה מחודשת ולפי ששמעון נקרא כן בשביל ששמע ה' בקול לאה. אמר כאן אדון הנביאי' ששבט שמעון יתנחל עם שבט יהודה ויכנסו שבטו בשבט יהודה ובעמו ויהיה זה סימן טוב אל יהודה ששמע ה' המורה על שמעון יהיה דבק עמו כי כן ישמע ה' בקולו כמו ששמע בקול לאה. וזה אמרו שמע ה' קול יהודה. רוצ' לומר שמעון שהוא שמע ה' יהיה בקול יהודה. ואל עמו של יהודה תביאנו אל שמעון כלומר שיתנחל שמעון בקרב עם יהודה ושבטו כמו שהוכחתי מן הכתובים למעלה. ואמרו ידיו רב לו ועזר מצריו תהיה. אם שיפורש בענין הנחלות שידיו של יהוד' רב לו לשמעון כי יהודה יכבוש את הארץ לנחלתו ולנחלת שמעון עם העזר מהאלהי וזהו ועזר מצריו תהיה. ואם שנפרשהו על יהודה ושמעון ויאמר ידיו של יהודה יספיקו לו במלחמה והוא לא יצטרך לאחר. האמנם אתה שמעון תהיה עליו בחברתך אתו עזר מצריו ששניכם תלחמו עם הצרים. ואפשר לפרשו על יהודה בלבד שאינו כשאר המלכים שיבקשו עזר ממלכים נכרים כמו שעשה ישראל בשאלו עזר ממצרים כמו שאמר עליו הנביא (ישעי' ל"א) הוי היורדים למצרים לעזרה. לכן אמר שלא יהיה כן מלכות יהודה כי ידיו יספיקו ויהיו רב לו ואין צורך לו מאחר שיעזרהו כי אם לעזר השם לבדו וזהו ועזר מצריו תהיה. וכן אמרו בספרי מלמד שהתפלל משה על מלכי בית דוד. והנה במה ששבח גבורות יהודה והתפלל על נצחונו הסכים מרע"ה עם יעקב אבינו שאמר גור אריה וגו'. לא יסור שבט מיהודה וגו'. והרלב"ג כתב שאמר יחי ראובן ואל ימות כמתפלל על הגלות הראשון גלות ישראל שהגלה תגלת פלאסר מלך אשור נשבטי' היושבים מעבר לירדן ואחרי כן הוגלו שאר השבטים ממלכות ישראל על יד שלמנאסר מלך אשור וכלם גלו לחלח וחבור נהרי גוזן וערי מדי. ונכללו כלם בשם ראובן כי הוא הגדול ואליו ייוחס הגלות. והתפלל שלא ימות בקרב האויבים אע"פ שיהיו מתיו מספר שבסוף הענין יהיו עשרת השבטים מספר מועט. והתפלל שלא ימות בקרב האויבי'. ושאמר וזאת ליהודה. לומר שכזה עצמו התפלל על גלות יהודה וירושלים ועליו אמר שמע ה' קול יהודה. רוצה לומר שישמע צעקתם בגלות ואל עמו תביאנו. וזה יהיה בזמן קבוץ גליות שישוב יהודה אל עמו באחרית הימים ואמר ידיו רב לו שהוא מלשון ריב ומדון שרוצה לומר ידיו יריבו להם ומעשיהם בעכו"ם שעבדו ילחמו כנגדם. ועם כל זה אתה אלהינו רב להושיע עזר מצריו תהיה ותחמול עליו ותשיבהו לעמו אף על פי שידיו ומעשיו לוחמים בו. והפירושים האלה כלן אין ראוי להרחיקם כי כלם נכוחים למבין: וללוי אמר תמיך ואוריך וגו' עד לבנימין אמר וגו'. אחרי שזכר ראובן כפי הקדימה הטבעית והמלאכותיית במלחמה. וזכר אחריו יהודה שקבל ממנו קדימת המלחמה ושררתה. וטפל עמו שמעון. זכר מיד לוי שנולד אחריו וגם אחרי זכרון המלך היה ראוי לזכור הכהן והאורים והתומים שישאל המלך בהם ולהיות בני הלוים יושבים עם בני יהודה בירושלי' כמו שזכר הרמב"ן. והנה כפי הפשט יגזור עליו שתמיד ימצאו שלש מעלות ושלשה שמות: האחת שהיא העליונה מהן היא רוח הקדש שהיה מגיע לכהן בהתלבשותו באורים ותומים: הב' שיהיה שבט לוי מורה צדק. ותורה ומשפט יבקשו מפיהו: הג' שיהיה שבט לוי מכהן לפני ה' בבית המקדש בקרבנות ובקטרת. ועל המעלה הראשונה אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך. שרוצ' לומר שמשפט האורים והתומים יהיה תמיד מסור לכהן: וכבר זכרו החכמים (יומא דף ע"ג) מעלת האורים והתומים. אם בתשובתם שלא היתה חוזרת כי אף על גב שהיעודים הנבואיים היו חוזרים כפי הכנת המקבלים הנה תשובת האורים והתומים לא היתה חוזרת. ולכן נקראה משפט שנ' (פ' פנחס) במשפט האורים. גם כי הנבואה לא היה בחק הנביא לנבא בכל עת שירצה. מלבד משה רבינו. אמנם האורים והתומים היו משיבים בכל שעה שיתלבש הכהן וישאל בהתבודדות קדוש. מיד היה נדמה לו כאלו מהאותיות המופתחות בשמות השבטים שהיו בחשן היו בולטות האותיות אשר נעשית מהם התשובה. אבל היה זה בג' תנאים: הא' בבחינת השואל שיהיה מלך או אב בית דין גדול או מי שהצבור צריך לו: והב' מצד הנשאל שלא אי זה אדם וגם אי זה כהן שיתלבש הכלי ההוא יעשה זה הפעל כי אם הכהן הגדול שרוח הקודש שורה עליו: והג' בבחינת השאלה עצמה שתהיה השאלה עצה בדבר כולל לכל העם ולא ישאל על דבר פרטי לאיש מן האנשים וכמו שהתבאר בשביעי מכפורים. ולהיות המעלה הזאת נבואיית עליונה תצטרך אל חסידות הכהן המשיב באורים ובתומים וכמו שאמרו בפ' לפני אידיהן (ד' כ') חסידות מביאה לידי רוח הקודש שנאמר אז דברת בחזון לחסידיך. לכן אמר כנגד הש"י תומיך ואוריך יהי רצון שיהיו תמיד לאיש חסידיך. וכוון בזה המאמר להעיר על דעת אמתי. והוא שענין האורים והתומים לא היה ממתנות כהונה ומטבע הכהנים אבל זכה אליו השבט ההוא מפני זכות אהרן שהיה חסידם. וביאור זה במסכת שבת (ד' קל"ט) ובשמות רבה פרשה ג' אמרו אמר ר' שמלאי בשכר וראך ושמח בלבו זכה להיות חשן המשפט על לבו. וענין זה המאמר קשה מאד כמו שכתב הר"ן ז"ל כי למה נתיחד זה הגמול לאהרן על שמחתו בראיית משה יותר מכמה מעלות טובות שהיו בו. ועוד שהאורים והתומים היו מכלל החשן. ומצד היות אהרן כהן גדול זכה אליהם לא בעבור ששמח על משה אבל כוון ר' שמלאי במאמר הזה לגלות שהגדת העתידות הוא דבר מתיחס לנביא כמו שמעשה העבודה והקרבנות היו מיוחדים לכהן ולא היו האורים והתומים מטבע הכהונה ושאל נטעה בהיות החשן אחד משמנה בגדים שזוכה בהן הכהן הגדול. כי הנה החשן לא היה מגיד העתידות מצד עצמו כי אם מפאת האורים והתומים שבו. ולכן בבית שני היה הכהן הגדול משמש בשמנה בגדים שהחשן מכללם. ולא היו שמה אורים ותומים משיבים. ולהיות זה כן תמצא בסדר אלה פקודי במעשה הבגדי' שלא הוזכרו שם האורים והתומים כי לא היה ממעשה האומנים ההם אבל משה לבדו נצטוה עליה' ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים. שכל זה מורה שהאורים והתומים לא היו מכלל בגדי כהונה. ולכן נשאר לשואל שישאל למה זכו הכהנים לזאת המעלה מידיעת העתידות בהיותה חוץ מענין כהונתם. ולכן אמר רבי שמלאי שאהרן זכה לזה מפני חסידותו שכאשר צוה לו השם יתעלה לך לקראת משה המדברה וראה אותו נביא בהיותו קטן וצעיר ממנו לימים לא נתקנא בו ובנבואתו אבל ראהו ושמח בלבו עם היות אהרן גדול ממנו וקודם בנבואתו. לכן בשכר זה גמלהו השם יתעלה מדה כנגד מדה בתתו אליו ענין האורים והתומים ושם הגיד העתידות. ומפני זה אמר אדון הנביאים כאן וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך. רוצה לומר שאמר הש"י ללוי יהיו אוריך ותומיך. לא להיות המעלה הזאת מיוחסת להם כי אם בעבור איש חסידיך אהרן שזכה אליה בחסידותו. לכן תשאר המתנה ההיא בשבטו כי בזכות הכהן הראשון יזכו כל הכהנים הבאים אחריו. וכפי זה הפי' לא יהיה אמרו וללוי אמר שאמר משה על לוי כי אם שאמר לש"י. וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידיך רוצה לומר וללוי יהיו תומיך ואוריך בשביל אותו איש חסידך אהרן שזכה ראשונה באורים ותומים מפני חסידותו וזכר מחסידות אהרן באמרו אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה רוצה לומר שלא היה חסידות אהרן כצבועים שעושין מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס. כי אתה ה' אלהים נסית אותו וחסידותו בנסיון רב ומגולה ומצאת אותו נאמן לפניך וזהו אמרו במסה רוצה לומר בנסיון וכן פירשוהו בספרי. וכמו שכתב רבי אברהם זה מורה שהעגל לכבוד השם עשאו מאחר שאמר שנסה אותו בנסיונות ומצא אותו נאמן אם לא בעון מי מריבה שכבר קבל עליו עונשו. או נפרשהו על דרך חכמינו זכרונם לברכה ספוקי נסתפקת לו על מי מריבה להגיד שעונש מי מריבה היה תואנה לא חטא בעצם. והמפרשים פירשו אשר נסיתו במסה כאשר נסו העם את השם יתברך לומר (פ' בשלח) היש ה' בקרבנו אם אין לא היה שבט לוי בתוכם. הנה אמר כל זה להגיד שהם הראויים למעלת האורים והתומים שזכר: ואולם המעלה השנית ביארה באמרו האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו'. והמפרשים פירשוהו על ענין העגל כשאמר משה (פ' כי תשא) מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי ולפי שמשה צום עברו ושובו משער לשער וגו' ואמר מלאו ידיכם היום לה' כי איש בבנו ובאחיו. לכן שבחם על הפעל הזה באמרו האומר לאביו ולאמו וגו' ויקשה לזה הפירוש אמרו לאביו ולאמו כי הנה לא צוה משה שיהרוג אדם את אביו ואת אמו. וכל השבט נבדל לה' ולא נתפש בעון העגל ואיך יאמר לאביו ולאמו. ולכן אחשוב שלא אמר זה כי אם לספר יושר בני לוי וצדקתם בטבעם שבענין המשפט יאמר כל בן לוי לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו ואמר זה בדרך הקדמה להתפלל לאל שיתן תמיד דבר המשפט לבני לוי. לפי שהשופט ראוי שיהיה שוה הנטיה לשתי הקצוות ולא ישא פנים בדין אף לאביו ולאמו ולאחיו ולבניו שהם הקרובים היותר נאהבים אצל האדם. עד שמפני זה הקרוב פסול לדין מפני נטייתו אל נטיית קרובו. ולכן אמר בני לוי הם האומרים לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע. וזה לא מסבת אכזריות חלילה כי אם לפי ששמרו אמרתך ובריתך ינצורו כמשפטה ולכן לא יכירו פנים במשפט. וכיון שזה כן בטבעם ראוי הוא שיורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע: ואינם המעלה השלישית שזכר בשבט לוי היא הכהונה. ועליה אמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך. רוצה לומר הכהנים שהם משבט לוי הם יהיו מקריבי הקטורת שבו היה הכהן נכנס לפני ולפנים והעולה שהיתה כולה כליל לגבוה ולא זכר שאר הקרבנות לפי שהיו לכהנים חלק. והמפרשים פירשו ישימו קטורה באפך על העצר המגפה עם הקטרת להשיב חרון השם מישראל. ויותר נכון לפרשו על הכנס לפני ולפנים שהיא מעלה יותר עליונה ועליה אמר ישימו קטורה באפך ולכן לא זכר מלאכת השיר שהיא מיוחסת ללוים לפי שזכר בלבד העבודות היותר עצמיות עליוניות קטורת ועולה. והנה המעלה ראשונה ושלישית מאלו אשר זכר הם מיוחדות לכהנים. ומעלה השנית מענין המשפט יכלול כל שבט לוי וכמו שאמר ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' לשרתו ולברך בשמו ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ואמר ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה וגו' על דרך מה שאמר ארונה (שמואל ב' כ"ד) ה' אלהיך ירצך. ומחץ מתנים קמיו הם המערערים על הכהונה כקרח ועדתו. ואנקלוס פירש חילו על הנכסים וענינו שלפי שלא היה ללוי חלק ונחלה כי אם המתנות הראויות לתת להם. לכן התפלל שיהי' ברכת הש"י בנכסיהם והיתה בסבת הקטורת שהיתה מברכת. ולכן אמרו בספרי ברך ה' חילו שיהיו עשירים. מכאן אמרו רוב הכהנים עשירים היו. משום אבא דורש נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לחם. זה זרעו של אהרן: והנראה אלי שנתן משה רבינו כאן שלש ברכות מתיחסות ומכוונות כנגד שלש המעלות שזכר בהם: אם לראשונה מענין האורים והתומים שהם לכללות העם ההולך למלחמה (שמואל א' ל') הארדוף אחרי הגדוד הזה האשיגנו. (שופטים א') מי יעלה לנו בתחלה ודומיהם מהשאלות הכוללות עניני העם במלחמות. אמר עליה ברך ה' חילו. רוצה לומר כאשר חילו של ישראל ילך לצאת ולבא במלחמה על פי האורים והתומים יברך ה' אותו חיל וצבא בנצחונו והצלחתו: ועל ענין עבודת הכהונה שזכר. אמר ופעל ידיו תרצה שהקטורת בהכנסם לפני לפנים ובעבודת הקרבנות כלם תרצה פעל יד הכהנים ויהיו לרצון לפניך וסמך העבודה והקרבנות לא האורים ולא התומים. להיות שניהם בכהנים: וכנגד המעלה האחרת מענין המשפט שנעשה. אמר מחץ מתנים קמיו. רוצה לומר שהשופט בהכרח רבים קמים עליו ואשר ירשיעון אלהים אין ספק שיקום על השופט אם יוכל. לכן התפלל עליהם שמי שיקום כנגדם על המשפט ימחצהו השם יתברך ומשנאי השופטים ימחצו מה' פן יקומון כנגד הכהנים הלוים מורי התורה ושומרי משפט. הנה ברך את לוי שלש ברכות כנגד שלש המעלות שהתפלל עליהם. והנה הברכה הזאת אשר נתן ללוי לא מצאה משה רבינו בברכת יעקב כי אם ברמז באמרו אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל ומשם לקח שיהיו בני לוי מורי צדק בישראל ומקריבים קרבנותיהם. וחכמינו ז"ל דרשו בבראשית רבה פרשה צ"ט מחץ מתנים קמיו כנגד החשמונאים בבית שני שהיו לוחמים מלחמות ה' עם היונים: לבנימין אמר ידיד ה' וגו' עד וליוסף אמר וגו'. לפי שזכר ענין לוי ועבודת בית המקדש בירושלם שהיה יושב שם יהודה זכר אחריו בנימין שהיה יושב בירושלים גם כן ובחלקו נבנה בית המקדש. ולכן נזכר קודם יוסף מלבד הטעם שזכרתי למעלה שהוא להיות חלקו ונחלתו בארץ בין יהודה ויוסף כמו שהוכחתי שם. והנה קרא לבנימין ידיד השם לפי שנפל בחלקו בית המקדש וכאלו אמר שתזכר ידידתו במה שהוא ית' בחר לשכון בחלקו מכל השבטים. וגם שלא יהיה בית המקדש בחלקו של בנימין הולך ונוסע כאשר היה בגבעון ובנוב ובשינה אבל ישכון לבטח עליו. כי שם יהיה בית המקדש נצחי וקיים. וכאילו אמר שהשם יתברך ישכון לבטח בחלקו של בנימן. כאדם המתאכסן אצל אהובו ידיד נפשו שסמוך לבו שיקבלהו בשמחה וגיל. ושיעור הכתוב כן הוא אמר משה לבנימן ידיד ה'. רוצה לומר להיות בנימין ידיד ה' לכן השם הנזכר ישכון לבטח זמן הרבה עליו כלומר בארצו ובחלקו. וזכר התועלת אשר יגיע מזה לבנימן באמרו חופף עליו כל היום. רוצה לומר לכן תהיה השגחת השם יתעלה וברכתו תמיד על ירושלם וכמו שנאמר (מלכים א' ט') והיו עיני ולבי שם כל הימים. וזכר שכן מצא ה' את לבבו נאמן לפניו שקבל אותו באהבה רבה ובין כתיפיו שכן. כלומר שקבל בית המקדש בטוב לו וביותר נכבד ממעונתו. כאמרו על שכמי אשאנו אענדנו עטרות לי: ורבי אברהם פירש ידיד ה' ישכון לבטח עליו. שבנימן שהוא ידיד ה' ישכון בארצו לבטח על השם יתברך. כי הוא יתברך יהיה חופף ומשגיח עליו כל היום לפי שבין כתפיו שכן. רוצה לומר שבחלקו של בנימן בירושלם שם נבנה בית המקדש ושם תשכון השכינה האלהית וכל זה מורה שאדוננו משה השיג בנבואתו מה יהיה חלק כל שבט ושבט בארץ ונחלתו שמה. וראה מקום בית ה' בביאור כמו שיהיה אחרי כן במציאות ופעל וזה יוכיח שמה שהגיע על פי הגורל לכל שבט בחלוקת הארץ הוא היה נגזר מאת ה' מן השמים והוא אשר ראה משה בנבואתו ושבחיק יוטל הגורל ומה' יהיה כל משפטו. האמנם צוה ה' בגורל כדי להסיר קטטה ותרעומת מבין השבטים. ולדעת רז"ל בספרי ישכון לבטח עליו רומז לבית ראשון. חופף עליו כל היום ירמוז לבית שני שלא היה בו שכינה כי אם חופפות ומכסה. ובין כתפיו שכן רומז לבית העתיד להיות שאז תשכון השכינה בין כתפיו לנצח כי אז יקראו לירושלים כסא ה'. והרלב"ג כתב שרומז כמו שאמרו כאן בבנימן על שאול שהיה משבט בנימן והיה האל בעזרו. בין כתפיו שכן. וכפי דעתו זאת תסכים זאת הברכה שבירך משה לבנימן עם מה שברכו יעקב אביו באמרו בנימן זאב יטרף שדרשוהו רבותינו ז"ל בבראשית רבה פרשה צ"ט על שאול וכמו שהביאו רש"י שמה. האמנם כפי מה שזכרתי למעלה הזקן ברך את בניו לכל אחד כפי טבעו ומשה ברך אותם ובפרט לבני הגבירות כפי נחלתם בארץ הנבחרת. ובספרי אחז"ל (מנחות דף נג) ששה נקראו ידידים הקב"ה שנאמר אשירה נא לידידי. אברהם שנאמר מה לידידי בביתי. בנימן שנאמר לבנימן אמר ידיד ה'. שלמה שנאמר ויקרא שמו ידידיה. ישראל נקראו ידידים שנא' נתתי את ידידות נפשי. בית המקדש נקרא ידיד שנא' מה ידידות משכנותיך. אמר הקדוש ברוך הוא יבא ידיד בן ידיד. ויבנה ידיד בחלקו של ידיד: וליוסף אמר מבורכת וגו' עד ולזבולן אמר. הנה סמך יוסף לבנימין כי כן היה הראוי כפי סדר נחלתם כמו שזכרתי וגם מפני קרבתם היה ראוי להיות כן כי היו סמוכים בדגלים ובברכות שברך משה ליוסף ראיתי הסכמה מופלגת בין ברכות יעקב לברכות האלה עד שהדברים עצמם שאמר יעקב עליו אמרם משה גם כן. כי הנה יעקב אמר ברכות שמים מעל ברכות תהום רבצת תחת ומשה אמר בזה הלשון עצמו ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת. יעקב אמר גבעות עולם. ומשה אמר ג"כ גבעות עולם. יעקב אמר תהיין לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. ומשה אמר גם כן תבאתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו. ותמהתי מאד מה ראה משה לשנות בברכתו הדברים עצמם שאמר יעקב בברכתי ליוסף ולא עשה כן בברכת שאר השבטי' ולא הרגישו המפרשים בזה. גם אמרו מבורכת ה' ארצו יראה מאמר זר. והיה ראוי שיאמר תבורך מה' ארצו שהוא דרך תפלה או הגדת העתיד ולכן בחרתי בפירוש הכתובי' האלה לנטות מדרכי המפרשים ולומר שמשה רבינו לא התפלל עתה שתהיה ארץ יוסף מבורכת בברכות האלה שזכרתי אבל ראה שיעקב אבינו הרבה בברכותיו המעלות הטובות ליוסף ולארצו להיותו הבן האהוב אצלו. ולכן כשבא עתה משה לברך את יוסף אמר כמו שאמר החכם בריש פרק קמא דתענית (ד' ה') ובמדבר רבה פרשה ב' אילן אילן במה אברכך. רוצה לומר איני יודע במה אברך אותך אם אברכך בשפע ארצך ודשנותה כבר ברכת אביך והוא אמרו מבורכת ה' ארצו. לא אמר תברך כי אם מבורכת. כאלו אמר כבר ארצו מבורכת מפי יעקב אבינו. ודבר בשלמות הארץ ד' דברים: האחד ברבוי המים אם מים עליונים טל ומטר בעתו. כי יש שאר ארצות בטבעם מעטות המטר כארץ מצרי' וארצות שהם בהפך. ואם מים תחתונים שהם עינות ותהומות יוצאי' בבקעה ובהר לבא בדרך ספוגיות הארץ לצמחים ולזרעים לגדלם ושכל זה נמצא בארץ יוסף ועליו אמר ממגד שמים מטל ומתהום רובצת תחת: והשלמות השני ממצב הארץ כפי יחס הגרמים השמימיים אליה כי יש לכל ארץ וארץ ולכל עיר ועיר הכנה כפי היחס שימצא בה מהעליונים. ודבר מורגש הוא שהשמש והירח יפעלו הם פעולות בהויות. וזכר שהיתה ארץ יוסף מושפעת שפע טוב מן הנמצאים כשהיו מבורכים פירות האילנות שהם מידי שנה בשנה. והירקות גם כן שהם מידי חדש בחדשו. ועל זה אמר וממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים: והשלמות השלישי הוא מטבע הארץ בעצמה כי ממנה הרים וממנה גבעות והתבא' בטבעיות שההרים יותר מעודנים בפירותיהם מהעמקים, ועל זה אמר ומראש הררי קדם וממגד גבעות עולם, רוצה לומ' ממבחר ההרים הקדומים: והשלמות הרביעי הוא בעסק הארץ וסחורותיה ועבודה כי זאת היא תפארתה וכמו ששבח הנביא לצור אשר סוחריה (ישעי' כ"ח ח') שרים כנעניה נכבדי ארץ, והנה היו תוצאות מנשה ואפרים הים כמו שנזכר בספר יהושע ומשם היו באים הסחורות ומלוי הטובות והסחורות, ועל זה אמר וממגד ארץ ומלואה, שהמלוי הוא רבוי הטובות והסחורות עם היות שהרמב"ן כתב שהמלוי הוא במקנה, ומגד הוא לשון מתנה כמו (ד"ה כ' ל"ב) ומגדנות לחזקיהו, או יהי לשון מתיקות כדברי המפרשים, הנה אם כן זכר בזה שכל השלמיות האפשריות להיות בארץ כבר היו בארץ יוסף, רוצה לומר מברכת אביו שברכו בהם ולא נשאר במה יברכהו משה כי אם אמרו ורצון שוכני סנה, תבאתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו, ר"ל שרצון השם יתברך ששכן כבודו בסנה אותו. רצון שהיא ברכה עליונ' תבואתה לראש יוסף ולקדקד האיש אשר היה נפרד מאחיו שנים רבות, או יהיה פירוש נזיר אחיו, המעוטר מכל אחיו בשלמיות כולן, או יהיה פירושו היותר נזיר ופרוש מהתאוות הגשמיות שהיה בכל אחיו כמו שיראה מענין אשת אדוניו ויחס זה אל הרצון על דרך (תלים פ"ה) רצית ה' ארצך, והרב המורה פי' בפרק כ"ה חלק א' ורצון שוכני סנה על התמדת השכינה וכפי דעתו יהיה זה ענין המאמר שהרצון האלהי שהיה בסנה והוא שאמר (פ' שמות) והסנה איננו אוכל, אותו הרצון יבא על ארץ יוסף שתתמיד בטובתה ולא להפסד וכליון וכאלו אמר במה אברך יוסף אם בשפע הארץ מכל המינים כבר מבורכת מברכת אביך, לא ישאר לי לברך כי אם שאותו הטוב והשפע יתמיד ולא יבא לידי הפסד וכליון, ומלת תבואתה מורכבת יאמר כנגד הרצון הנזכר תבואתה על ראש יוסף וגו' או יחזור לברכה כדברי המפרשים, ואמרו עוד בכור שורו הדר לו פירשוהו המפרשים על יהושע שהיה לו זיו והדר, והיו קרני ראם קרניו בחוזק וגבורה, ואחרי' פירשוהו על השבט כולו כי יהיה רב תבואו' כשור, ויותר נכון אצלי לפרשו על יוסף שבהיותו שר ומושל על כל ארץ מצרים יראה שהיה מביא באות דגלו צורת שור להודיע שהוא היה רב תבואו' ככח שור ושהיה טהור המחשבה נקי כפים ובר לבב כמו שהשור הוא הרב בבהמות הטהורות. וגם שהיה נושא עול תמיד כשור. אם בנערותו מאחיו ואחר כך בגדולתו עול ומשא מלך ושרים, ועוד כלכלת אביו ואחיו שמפני הבחינות האלה דמה יוסף את עצמו לשור בדגלו ולכן אמר אביו על שמעון ועל לוי על ענין יוסף, וברצונם עקרו שור, כמו שפירשו חכמינו ז"ל בבראשית רבה פרשת צ"ט ועל ויגש אליו יהודה ואמרו במדרש בתנחומא אמר רבי יונתן אמרו מלאכי השרת באו נראה לשור ולארי מתוכחים זה עם זה, (קהלת ז') החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר, החכמה תעוז לחכם זה יוסף שנא' אין נבון וחכם כמוך, מעשרה שליטים, אלו אחי יוסף שנא' וירדו אחי יוסף עשרה וגו', ולהיות האות של יוסף אשר לקח לעצמו שור, אמר משה רבינו כאן בכור שורו הדר לו רוצה לומר הבכור שהוא יוסף באמת שורו שהוא מביא לאות בדגלו כדרך השרים, הדר ויפה לו ונאות הוא לו, בכל אותם הבחינות שזכרנו, להיותו איש מצליח בתבואו' ונקי טהור המחשבות וסובל עול מלכו' ועל קרוביו, אבל אני מוסיף על הבחינות האלה בחינה, והוא הדמוי בענין הקרנים שלא די שיש לו קרני שור, אבל גם כן קרני ראם שבהם עמים ינגח, והקרני' הם רמז לאפרים ומנשה כי מפאת הדמוי הזה יאות לו מאד צורת השור בדגלו, זהו הנראה לי בפשט הכתוב: ואפשר לומר עוד שהענין בברכה הזאת מקושר במאמרו יאמר כי ארץ יוסף כבר היא מבורכ' בד' ברכות שברכו אביו, והם ארבע מיני שלמיות הארץ בתבואתה וסחורותיה כמו שפירשתי, ולכן יוסי' עליהם עתה משה רבינו ארבע ברכות אחרות שלא זכר יעקב בברכותיה: הראשונה שהרצון האלהי אשר שכן בסנה ועשאו בלתי אוכל ובלתי נפרד הוא יחול על יוסף שזה לא אמרו יעקב: והשנית שיעקב ברכו בתבואות הארץ אבל לא במקנה, וידוע שהמקנה הוא הראוי לארץ המבורכת ומלאה כל טוב ולכן אמר בכור שורו הדר לו ואין ספק שליוסף קרא בכור כי אביו עשאו בכור נוטל פי שנים ואמ' הבכור הדר לו השור והבקר לתולדתו ואל יקשה עליך בעבור שאמר שור בלשוו יחיד כי כן אמר יעקב (פ' וישלח) ויהי לי שור וחמור, ואמר שלמה (משלי י"ד) ורב תבואות בכח שור, כי הוא תמיד שם המין ואולי היתה ארץ יוסף מוכנת למקנה הבקר מלמרעה הצאן ולכן לא זכר צאן, והכלל שברכו במקנה: והשלישית בכבוד ובמעלה שגם בזה לא ברכו אביו ועליו אמר וקרני ראם קרניו ולא יחזור קרניו לשור, כי לא יאמר שיהיו לשור קרני ראם, אבל הוא ענין בפני עצמו יאמר ליוס' שיהיו קרני ראם קרניו והקרני' רמז לכבוד ולממשלה: והרביעית בגבורה ובנצחון שגם בזה לא נזהר הזקן, ועל זה אמר להם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ. וביאר מה הם הנמשלים באותם הקרנים באמרו והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, ואמרו רבבות אפרים לרמוז אל יהושע, ואלפי מנשה לרמוז אל מכיר בן מנשה ואל גדעון, ולא אמר רבבות על מספר עם אפרים ולא אלפי על בני מנשה, כי אם על העמים אשר ינגחו כי הנה יהושע אשר היה משבט אפרים ינגח רבבות, והם ל"א מלכים שנצח וכבש את הארץ, ולרמוז על גודל גבורותיו אמר והם רבבות אפרים, רוצה לומר הרבבות שנגח השור שבא מאפרים, ועל הגבורות שעשו בני מכיר בן מנשה והם אלפי מנשה שלכדו גלעד וחות יאיר ושאר העם, ורמז בזה גם כן לגדעון שנצח את המדינים והרג קל"ח אלף כמו שכתב רש"י, ולפי שלא הגיע גבורותיו לגבורות יהושע לכן אמר בו אלפים וביהושע רבבות ע"ד מה שאמרו (שמואל א' י"ח) הנשים המשוררות הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו: ואפשר לפרש עוד ברכות יוסף על מלכות י' השבטים שנקראו אפרי' והמליכו עליהם מלך משבט יוסף ולפי רוב השבטים האלה המתחברים אליו אז, ולפי התחלפות ארצותם וגבוליהם הרבה ברכות ושבחות בארץ בעניני' מתחלפים, ממגד שמים וגו' וממגד תבואות שמש ומראש הררי קדם וממגד ארץ ומלואה, לא שיהיה כל זה בארץ שבט יוסף בלבד כי אם בכל ארצות השבטים המתחברים אליו ונקראים על שמו והוא אמרו תבואתה לראש יוסף ולקדקד נזיר אחיו, ירצה שכל אלו הברכות תבואתה לראש יוסף ולקדקדו, מצד מה שנזר מאחיו הנזכרים למעלה יהודה ולוי ובנימן אשר היו אחים, גם יחד תמיד בבתי מלוכה וכהונה ויעשו אגודה בפני עצמם למלוך עליה' מלך וזהו נזיר אחיו, ובאמרו ורצון שוכני סנה תבואתה לראש יוסף וגו', רמז שחלוק המלכיו' לא יהיה כי אם מרצון השם וגזרתו כי הוא אשר רצה יוסף להיות נזיר ונבדל מאחיו בענין המלכות לחטא שלמה, ואחרי שזכר קבוץ השבטים במלכות אפרי' סיים בשבט יוסף בעצמו אמרו בכור שורו הדר לו, ר"ל אף על פי שילוו אליו כל השבטים מכל מקום בכור שורו ר"ל זה החבור הוא ההדר לו אשר קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח, והנה דמה נטילת פי שנים אשר לו בבכורתו אל שני הקרנים אשר בגלגלת אחת, ולזה אמר והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה, כמו שאמר הזקן אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, והרלב"ג כתב כי בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו לא נתקיים גם ביהושע כי לא כבש אפסי ארץ ונשארה הרבה מהארץ אשר לא ירשו אבל יתקיים ע"י משיח בן יוסף מהר' יגלה כי הוא בכור שורו וקרני ראם ובהם עמי' ינגח וגו', וזיו רב יהיה לו כמו שהתנבא עליו זכריה (סימן י"ב) והיה הנכשל בהם ביום ההוא כדוד ובית דוד כאלהי' כמלאך ה' לפניהם, והוא יהיה משפט אפרי' וינגח עמים רבים יחדו אפסי ארץ: ולזבולון אמר שמח וגו' עד ולגד אמר וגו', זכר זבולון אחר יוסף ויששכר אחר זבולון, כפי נחלתם בארץ וגם כפי מעלתם, וכפי הפשט זבולון היה שוכן לחוף ימים ולכן היה מתעסק בסחורה ונראה שהיה לזבולון שותפות גדול בענין סחורותיהם והיה השותפות שבני זבולון היו רוכבים הימים על אניותיהם ויביאו סחורות הרבה, והיו בני יששכר מטפלים עמהן באותן הסחורות, אם במקח וממכר ואם בשותפות גמורה ויביאו אותם אל אהליהם בעריהם אשר הם רחוקים מדרך הים, ושם ימכרו אותם לכל באי שער עירם, ובזה היה מרויח זבולון המביא את הסחורות, ויששכר המוכר אותם, ועל זה שתפם שניהם בברכה אחת, ואמר שמח זבולון בצאתך, רוצה לומר בצאתך מארצך דרך ים לעשות סחורותיך, וגם כן תשמח יששכר בשבתך באהליך ולא תצא מארצך באניות כבני זבולון כי כל אחד מכם ישמח בחלקו בהצלחתו בו, וגם כן הזהירם על השמחה על דרך (משלי כ"ג) אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, רוצה לומר אל תיגע ותעמול להעשיר יותר מדאי, אבל שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, כי איזהו עשיר השמח בחלקו, ואמרו עמים הר יקראו להגיד שהם כל כך מצליחים בסחורותיהם שכאשר עמים שהם השבטים הר יקראו, רוצה לומר יעלו ברגל אל הר בית ה' ואל בית אלהי יעקב, שם יזבחו רוצה לומר זבולון ויששכר אשר זכר, שם יזבחו ברגל זבחי צדק וקרבנות תודה על רוב הצלחתם ועושרם, כי שפע ימים יינקו, והם הסחורות הבאות באניו' בימים שהם יזכו בהם, וגם יכוון בהם לרבוי הדגים הנמצאים אצל זבולון בחוף ימיהם, כי גם בהם יזכה יששכר מפני שותפותם. וזהו ושפוני טמוני חול, שהוא כמו וספוני שהוא לשון החבאה, כמו (מלכים א' ו') ויספון את הבית גבים, ואפשר שהוא מלשון ספינה, שיינקו משאר הספינות המביאו' הדברים הטמונים בחול, כלומר הדברים שאין דרך אל הבאתם כי אם בים וזכר החול לפי שהוא גבול לים, ור"א פירש שיהיה עשרם רב ולכן יטמינו אותו בחול, ואחרים פירשו שהיה זבולון כמאמר הנביא' (שופטים ה') עם חרף נפשו למות על מרומי שדה, כי היו גבורים ואנשי מלחמה בים וביבשה והיו כל כך אוהבי' גבורתם שהיו מבזים ומזייפים נפשם בערך המיתה היפה על מרומי שדה והדברים המביאים אליה ויששכר היה עם שוקט ובוטח יושב אהל ומקנה. ושעל כן אמר שמח זבולן בצאתך רוצה לומר למלחמה, ויששכר באהליך על המקנה, ושעמים הר יקראו שהיו קוראים אלה לאלה לעלות לרגל אל הר בית ה' לזבוח שם זבחי צדק לשלם נדריהם כדרך אנשי המלחמה, וגם כן כדרך שעושין בעלי המקנה על הצלת מקניהם, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו בספרי ובראשית רבה פרשה ק' שהיה לזבולון שותפות עם יששכר שהיה זבולון עוסק בסחורה ויששכר עוסק בתורה שנא' (ד"ה א' י"ב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים והיה זבולון מפרנס את יששכר בלמודו ולכן היה שכר זבולון יותר גדול לפי שהוא היה מעמיד ליששכר, על דרך אמרו (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקי' בה, וכבר נזכרו בגמרא (סוטה דף כ"א) שני אנשים שעשו שותפות בזה שמעון ועזריה שמעון היה עוסק בתורה ועזריה בפרקמטיא ומפרנס את שמעון, וכשמזכיר בגמרא את שמעון קוראו אחי עזריה, כי היו משבחים בזה הלשון את עזריה בתלותו אותו בשמעון כמו שהיו אומרים יתרו חותן משה לפי שהיה עזריה גדול משמעון, בעבור שהיה מחזיק את תורתו, ואמר שמח זבולון בצאתך לסתורה ושמח יששכר באהליך כי אין שמחה כשמחת התורה והשגתה, ונתן הסבה בשמח' יששכר דסמיך ליה העוסק בתורה באומרו עמים הר יקראו שבני יששכר הקובעים עתים לתורה ומעברים את השנים והחדשים היו קוראים העמים ושבטי ישראל לעלות אל הר ה' למועדים כי הם היו מודיעים מתי יהיה חג פסח ומפני זה עמים הר יקראו אשר שם יזבחו העמים זבחי צדק, וזו היא שמחתם להיות כל ישראל מתנהגים על ידם בזה, וזכר אחרי כן סבת שמחת זבולון באמרו כי שפע ימים יינקו, ובספרי אמרו דברים רבים על הענין הזה, ופירשו עמים הר יקראו על אומות העולם שבאים אצל זבולון לפרקמטיא ושבני זבולון קוראין אותו לראות בית המקדש ומתגיירים וזובחי' שם זבחי צדק, ודרשו כי שפע ימים יינקו על ימה של יפו ושפוני טמוני חול על חלזון וטרית שהיו הכל צריכים אליו, ודרשו חז"ל (מגילה ד' ו) על הזכוכי' המעולה והיקר מאד שהיה נמצא שמה, והברכה הזאת אשר ברך אדון הנביאים לזבולון ויששכר, מסכמת עם יעקב אביהם שהוא אמר זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות להורות שהוא יוצא ובא לסחורה דרך ים, ועל יששכר אמר חמור גרם רובץ בין המשפתים, רוצה לומר שהיה זבולון קל המנועה ויששכר בהפך, כי הוא כבד התנועה ואוהב המנוחה בטבעו כמו שנאמר וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה וגו', ודבורה גם כן אמרה ומזבולון מושכים בשבט סופר, לא אמרה ומזבולון סופרים כי אם מושכים בשבט סופר, לפי שהסוחרים הם תמיד מושכים בשבט סופר וכותבים בספריהם ואגרות מפה ומפה וחשבונות רבי', ואינם סופרים באומנותם הנה אם כן באמרו מושכים בשבט סופר ולא אמר סופרים הוא כאלו אמר סוחרים כדברי הזקן, וכוונה לומר שעם היות בני זבולון סוחרים בטבעם ומושכים בשבט סופר ואינם מושכי קשת ולא תומכי חרב ומלחמה, הנה הם לעזרת ה' באו לעזרתו כמו שביארתי שם בפירושי לספר שופטים: ולדן אמר דן גור אריה יזנק מן הבשן, כאן יברך את דן ואת נפתלי ואשר שנזכר בסדר תולדותם, ועל דרך הפשט נבא אדוננו משה בדן מה שנזכר בספר שופטי' (סימן י"ב) שבני דן היו גבורים ואנשי חיל והם עזרו את אחיהם בכבוש הארץ ונטלו חלקם כפי הגורל ואחר כך הם בעצמם מבלי עזר שבט אחר הלכו מתוך השבטים מארץ נחלת' וילחמו בלשם העיר הגדול' וילכדוה ולפי שדלק דן מארצו ללכת שם המשילו לאריה צעיר הימים, שהוא רץ כאחד מן הצבאים כי האריה הזקן לא יהיה כל כך קל ברגליו, וזהו אמרו דן גור אריה כי הגור הוא קטן בימים, כי גם בכלבים נאמר גורי כלבים, יאמר שדן הוא כגור הקטן מהאריות כאשר יזנק מן הבשן ולא אמר מן הבשן על דן להיות הבשן נחלתו כי לא היתה נחלתו בבשן כי בשן היא ארץ מנשה מעבר הירדן מזרחה, אבל הוא משל לגור שדן היה כמו גור האריה כאשר אותו גור יזנק וידלק מן הבשן אשר נמצאו שם האריות כדברי רבי אברהם, וכמו שאמר (תלים י"ב) אבירי בשן כתרוני, ואולי שבשן הוא חרמון שנא' בו מראש שניר וחרמון ממעונות אריות מהררי נמרים, או שידלג הגור אל הבשן לטרוף שם טרף ואחרי טרפו ידלק משם וזה כי בבשן היו כבשים ואלים שמנים כמו שנא' (פ' האזינו) ואלים בני בשן ועתודים, וגור האריה כשילך שם לטרוף ידלק במהירות וכן דן כאשר הלך לכבוש את לשם היה כאלו דלק וזנק מארץ נחלתו עד לשם ולקחה מזולת עזר משאר השבטים ולפי שזה היה לו לכבוד ולתפארת בלחמו הוא לבדו בלשם ולכדה, לכן נאמר שם ויקראו ללשם דן על שם אביהם, וכתב הרב רבי לוי בן גרשון שנבא בזה על שמשון שהיה מזרע דן שהוא יחיד היה נלחם עם הפלשתים ומכה בהם מכה רבה והברכה הזאת שברך אדון הנביאים לדן הסכים עם ברכת יעקב אביו שאמר דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל יהי דן נחש עלי דרך וגו', לישועתך קויתי ה', רוצה לומר שבכבוש הארץ דן ידין עמו ויריב את ריבו כאחד שבטי ישראל, ומלבד זה בענין לשם יהיה הוא עצמו נחש עלי דרך שפיפון עלי אורח שעם היותו לבדו ויחיד יעשה פועל עצום שיהיה נושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור. ודן לא לקח עזר כי אם מהשם יתעלה וזהו לישועתך קויתי ה', ובבראשית רבה אמרו דן גור אריה אמר רבי חמא בר חנינא זה משיח בן דוד שיצא משני השבטים, אביו משבט יהודה, ואמו משבט דן, ובשניהם. כתיב גור אריה: ולנפתלי אמר שבע רצון וגו' עד ולאשר אמר, כתב רבי אברהם שענינו שבע רצון ים ודרום ירשה, שתהיה נחלתו מערבית דרומית ורש"י כתב שבעה כל רצון יושביה. והרב רבי משה בר נחמן פי' בו מלא רצון השם יתעלה וברכתו, ויותר נכון לפרש שרמז משה רבינו בזה מה שזבר הפילוסוף במ"ד פ"ט מספר המדות שכבר ימצא מין מן האנשי' אשר תכלית חברתם לרצות חבריהם ולמלאת את חפצם, ויש אנשים בהפך שהם עקשים ופתלתולים ושהמצוע ביניהם בזאת התכונה אין לו שם, ומתאריו שלא יעציב לשום אדם ואם יעציבהו מעט יהיה כדי ישמחו אחר כך, ומשה רבינו שבח את נפתלי בתכונה הזאת החברותיית, והוא אמרו נפתלי שבע רצון כי שבע ילין מהרצון, וטוב החברה וההסכמה לכל בני אדם להיות מטבעו התרצו' לכל בני אדם ולפי שהאיש שזה דרכו לתת לכל שואל די מחסורו ולמלאת לו שאלתו יאבד ממונו במהרה כמו שזכר המדיני בספר המדות מאמר ד' פרק ראשון בקושי ועל הזרות יוסף הנדיב הון רב, לזה אמר ים ודרום ירשה רוצה לומר שיהיו לו ארצות לחוף הים וארצות ליבשה שאינם סמוכות לים, ויש מפרשים בזה כי יש מהאנשים שהם עשירים ושמחים בחלקם והוא חלק טוב ומהם שהם עשירים ואינם שמחים בחלקם, ומהם שאינם עשירים אבל הם שמחים בחלקם, ומהם שאינם עשירים ולא שמחים בחלקם, והוא החלק היותר רע מכלם, ונבא משה רבינו שיהיה נפתלי שבע רצון ושמח בחלקו, ויהיה עם זה עשיר ומלא ברכת ה', ובספרי אמרו מלמד שהיה נפתלי שמח בחלקו בימים ובדגים ופרגיות ומלא ברכת ה' זו בקעת גינוסר, ים זו ימה של סופני, ודרום זו ימה של טבריא, והנה הסכים כפי מה שפירשתי משה רבינו עם ברכת יעקב שאמר נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר כי היא כאילה שלוחה אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת תלך וכן נפתלי ירצה לכל אדם לחפצו ובסבר פנים ישיב לכל אדם אמרי שפר: ולאשר אמר ברוך מבנים אשר וגו' עד אין כאל ישורון, לפי שרבוי הפירושי' בדברי המפרשים בברכת אשר, חשבתי דרכי בהם, וראיתי שנוכל לפרשם כפי שמושי המ"ם כי היא פעמים תשמש ביתרון כמו (תלים י"ט) הנחמדים מזהב ומפז רב, (שופטים ה') תבורך מנשים, ופעמים תשמש במקום הסבה, כמו (איכה ד') מחטאת נביאיה, ופעמים תשמש במקום הפועל כמו (פ' חיי שרה) מה' יצא הדבר, ולפי זה יהיו הפירושי' היותר מחוורים בזה שלשה, ובחלקם התעוררו המפרשים עם היות שלא הגיעו עד תכליתם: וזה שאם נפרש ברוך מבנים במ"ם היתרון יהיה פירושו ששבט אשר יהיה מושפע בדברי' יותר מכל שאר השבטים ואין בזה מיעוט להם כי גם כן כבר ימצא בכל אחד מהם שלמות מה לא ימצא בשאר השבטים, וזכר שיהיה רצוי אחיו לפי שעם היותו מבורך כל כך לא יקנאו בו אחיו כמו שקנאו אבותיהם על יוסף אבל יהיה רצוי מהם וזכר מה היא הברכה והשפע שיהיה לו יותר על אחיו בני יעקב כלם באומרו וטובל בשמן רגלו, רוצה לומר שתהיה ארצו מלאה שמן זית זך יותר משאר הארצות. ועוד ימצא להם יתרון שני והוא אמרו ברזל ונחשת מנעליך, רוצ' לומר שכל מדרך כף רגליהם בארצותם הם מקומות שיצא מהם ברזל ונחשת וזה לא ימצא בארץ אחרת, ומלת מנעליך רוצה לומר כל מקום שידרוך מנעליו הוא ברזל ונחשת, ובבראשית רבה אמרו באשרי כי אשרוני בנות אמר רבי לוי לא כן אשר באכסניא מימיו ירש אשר גבהי פלטריות מה שלא ירש יהודה ארצות וכו', ולא היה זה כי אם ליתרון השמן והברזל שבארצו שכולן היו צריכין אליו ומבקשים אותו, כי היו בני יהודה וישראל רוכלים בחטי מנית ופלג ודבש וצורי וכל זמרת הארץ שיביאו לארץ אשר וימכרו ויקנו השמן לרצון להם, וזכר יתרון שלישי וכימיך דבאיך רוצה לומר שהזקני' אשר יהיו בארץ אשר יהיו בריאים וחזקים כבחורים וזה מיובש הארץ וחזקה, ויהיה וכימיך רוצה לומר כימים אשר הם ימיך ביחוד והם ימי הבחרות, כך יהיה דבאיך שהם ימי הרעה ודאבון נפש כי שניהם הבחרות והזקנה ישתוו בחוזק ובבריאות והוא על דרך מה שאמר כלב (יהושע י"ד) ככחי אז וככחי עתה לצאת ולבא, וכן פירשו התרגום ירושלמי וכיומי עולימתהון יומי סיבותהון, וכן פירשו הרמב"ן גם כן: ואם תשמש מ"ם מבנים כמו מ"ם הסבה, יהיה פירוש הכתובים כן שאשר יהיה ברוך מסבת רבוי הבנים שיוליד, כי לכן יהיה רצוי אחיו בשכולם ירצו להתחתן בו ולא יקנאו בו כמו שקנאה רחל בלאה אחותה על הבנים, ובבראשי' רבה אמרו שהיו בנותיהן של אשר נאות ויפות והיו נשואות לכהנים שנמשחו בשמן, וכפי הפשט יאמר הכתוב על השמוש הזה שיהיה אשר ברוך בסבת רוב הבנים אשר יוליד, כי בזה יתכן תבואותיו היטב לפי שעובדי אדמה בהיות להם בנים הרבה יועילו במלאכתם ועבודתם ולא יצטרכו לשכור אנשים מחוץ, וכן אשר בסבת רוב הבנים יהיה טובל בשמן רגלו שהוא משל לרוב השמן, כי היתה ארצו מוכנת לזה בהיות להם עובדים רבים וכן ברוב הבנים יעשה ברזל ונחשת הרבה שהיא מלאכה קשה צריכה לפועלים רבים, ואמרו וכימיך דבאיך, רוצה לומר שכל ימיו יהיו בחוזק ואומץ רב. כי דבאך בתרגום תקפך שחזקו יהיה בימי שבתו בארץ וכן היה כי אע"פ שקצת השבטים גלו בימי השופטים שבט אשר היה חזק בארצו עד יום הגלות הכולל שגלו ישראל ע"י מלך אשור וכמו שכתב הרלב"ג, זהו פירוש הכתובים על פי השמוש הזה: ואם תשמש מ"ם מבנים במ"ם הפועל, יהיה פירוש הכתובים כן שטבע האנשים בכלל ובני ישראל בפרט בהיותם שוים באחוה והקורבה תרבה ביניהם הקנאה בשיבדל אחד מהם ביתר שאת על אחיו, באומרם כלנו בני איש אחד נחנו, מי שמך לאיש שר ושופט עלינו, ולכן נאמר במרדכי (אסתר י') כי מרדכי היהודי משנה למלך אחשורוש וגדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, כי זכר לדבר מתמיה שמרדכי בהיותו יהודי יהיה משנה למלך אחשורוש ויותר זר מזה שהיה גדול ליהודים כי אע"פ שהיה משנה למלך. לא יהיה גדול בעיני היהודים כי תמיד יאמרו ומי אביו ומי הוא זה ואי זה הוא שמלאו לבו להתגאות לזה אמר שהיה גדול בעיני היהודים, ויותר זר מזה שהיה רצוי לרוב אחיו, ולא יקנאו בממשלתו כי גם זה מטבע בני ישראל מאד, ולכן להגיד דבר פלא אמר שהיה רצוי לרוב אחיו לא לכולם כי אם לרובם, וזה אמנם היה מפני שהיה דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו, ועל זה הדרך אמר ברוך מבנים אשר, רוצה לומר ברוך ומהולל יהיה אשר מאחיו שהם בני יעקב, ויהיה רצוי אחיו שהוא דבר יוצא מטבעם ונתן הסבה להיותו מבורך מפיהם ורצוי מהם באמרו וטובל בשמן רגלו, רוצה לומר שהיה לו שמן רב ולא היה מקפיד עליו אבל היה נדיב ונותן ממנו מתנות כי זהו המכוון וטובל בשמן רגלו, ומפני זה יצטרכו אחיו אליו ויברכוהו וירצוהו, וגם כן מפני שברזל ונחשת מנעליך ויבאו שאר השבטים אליך וירצוך לקנות השמן והברזל עד שמפני זה כימיך דבאך, ודבאך הוא כמו (ישעי' י"ד) שבתה מדהבה שיאמר על הזהב כי יבאו כל כך סוחרים בארצו בעד השמן והברזל והנחשת עד שירבה הזהב, ואמר וכימיך דבאך לפי שאין השמן נולד בשפע כל שנה ושנה אבל הוא שנה אחת הרבה ושנה אחרת לא יתרבה כי אם מעט מזער, ולכן תלה הזהב הבא מן השמן כפי הימים והשנים, ויראה שעל ארץ אשר אמר משה רבינו ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת ואמר הנביא מיעד לימות המשיח (ישעי' ס') תחת הנחשת אביא זהב ותחת הברזל אביא כסף ותחת העצים נחשת ותחת האבנים ברזל, והרמב"ן פירש שהיה גבול אשר בסוף ארץ ישראל ולכן היתה ארצו מנעולת לכל א"י כי היו ההרים חזקים ותקיפים והם היו מסגרות לכל א"י. ושעל זה אמר ברזל ונחשת מנעליך, והנה הסכימה הברכה הזאת שנתן אדון הנביאים לאשר עם מה שנתן לו אביו שאמר מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך, שרמז על רוב השמן שבארצו והדברים הנמשכים אחר תבואת השמן, אלה הם הפירושים אשר ראיתי יותר ישרים בכתובים האלה, ואמנם שאר הפירושים שזכרו המפרשים בהם לא ישרו בעיני ולכן לא אשא את שמותם על שפתי ובזה נשלמה ברכת השבטים בפרט שהוא החלק השני מהפרשה: אין כאל ישרון רוכב וגו' עד ויעל משה וגו', זהו החלק השלישי מהפרשה שהוא בחתימת הברכות במאמר כללי, וכבר פירשו אנשים הכתובים האלה קשורים עם מה שלמעלה, שלפי שזכר שארץ אשר היתה מנעוליה של א"י חל תבטח בחוזק ארץ אשר, כי אין כאלהים להיות בעזריך והוא העוזר האמתי ושאר הדברים כאפס ותוהו נחשבו לו, ואחרים פירשום כנגד אשר, כי לפי ששבחו שהוא מבורך מבנים אמר אין כאל ישרון רוצה לומר אין כאל שהוא אשר בכל ישראל שאין בכל השבטים כמוהו, והדרכים האלה בלתי מתישבים לפי שאין ספק שאין כאל ישרון הוא דבור כנגד כל ישראל, ולכן אמר בעזרך, וכאל הוא נקוד בקמ"ץ תחת הכ"ף להורות שהוא מוכר' ואינו נקוד כמשפט הסמוכים, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו בספרי (מסכת סופרים פרק י') שמשלשה ספרים שנמצא מכתיבת עזרא הסופר, בשנים מצאו מעונה ובאחד מעון ולכן קיימו שהוא מעונה עם היות מאמרו בתפלה (תלים צ') ה' מעון אתה היית לנו, וכונתי בפירו' הכתובים הוא שאחרי שאדון הנביאים ברך השבטים בפרט ראה עוד לכלול ברכותיהם ולהוכיח מי הוא הפועל אותם, וראה שהברכות אשר זכר כלם השתרגו עלו לג' מיני ברכות, האחת גבורת השבטים בנצחון אויביהם וכבוש ארצם ומזה המין היתה ברכת ראובן ויהודה וגד ודן, המין השני הוא מברכת הארץ בפירותיה ותבואותיה דשנותה ושלמותה ומזה המין היו ברכת יוסף וזבולון ויששכר ונפתלי ואשר, והמין השלישי הוא בדבקות אלהי ובענינים הרוחניים ומזה המין היו ברכת לוי ובנימן, ולכן אחרי זכרון הברכות הפרטיות כללן באמרו שכולם הן נשפעות מהשם ית' ושאינן מפאת המערכה והמנהג הטבעי, וזהו אמרו אין כאל ישרון, דע נא וראה כי אין כאלוה ית' כי אין כמוהו להטיב להולכים לפניו באמת לפי שכבר ימצאו לו דברים הפכיים, תכלית המעלה ותכלית השפלות וזהו רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים, רוצה לומר עם היותו גבוה מעל גבוה ומניע השמים והשחקים בכל עוז גאותו והיותו השמים מעונתו הוא בעזרך על דרך (ישעיה נ"ז) מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח להחיות רוח שפלי' ולהחיות לב נדכאים, וכל זה להורות שרוממותו לא תמנע ממנו השגחתו בפרטים כי הוא עם כל גודל גאותו והיותו רוכב שמים ומניען הוא בעזרך באופן שהוא מטה ההוראה השמימיית לתועלתך ואם הם מנגדים אותך הוא משדד אותם כי על כן נקרא שמו שדי, וזהו שאמר רוכב שמים בעזרך ואמרו ובגאותו שחקים הוא כזה הענין בעצמו והוא קשור עם מה שאחריו יאמר ובגאותו שחקים מעונה אלהי קדם, רוצה לומר ובהיות גאותו ורוממותו השחקים מעונה לאלוה הקדמון שאין קדמון זולתו, ומתחת השחקי' זרועות עולם והם המלכים והעמים בארצותם לגוייהם שהעליונים מושלים בהם, הנה עם כל זה הוא תהלתך והוא אלהיך ישגיח בעניני מלחמתך ויגרש מפניך אויב שהוא סיחון ועוג שכבר גרשתם ויאמר השמד רוצה לומר ואמר להשמיד את כל שאר המלכים אשר בארץ הנה אם כן אמר שרם ה' ושפל יראה כי אמר שהוא ית' רוכב שמים לספר רוממותו ואמר בעזרך להורות שפלות השגחתו ואמר ובגאותו שחקים מעונה אלהי קדם ושתחת אותם השחקים נכנעים זרועות עולם שהוא ספור מעלתו, ואמר ויגרש מפניך אויב שהוא פרטיות ושפלות השגחתו בעניני הארץ, ובזה ביאר איך המין הראשון מהברכות מכבוש הארץ ונצוח האויבים אינה מפאת המערכה השמימיית והמנהג הטבעי, כי אם להשגחת השם הפרטית על עמו וזה יורה שאין כאל, ומזה המאמר למדתנו התורה האלהית דרוש נכבד ועמוק מאד אצל המעיינים והוא שהשם יתעלה הוא מניע הגלגל העליון כי להיות הגלגל העליון המקיף בכל הוא הקודם במעלה ושלמות לכל הגלגלים והוא מקומו של עולם מקיף בכל הגלגלים היה מניעו בלי אמצעי הסבה הראשונה יתברך כי התנועה הראשונה ההיא המדובקת הכוללת שאר התנועות מחוייב שתבא מציור אחד הוא הציור האלהי הכולל, כי התאחדות הרבים בתנועה אחת וכוונה אחת לא היה אפשר להיות כי אם בענין אחד פשוט קושר את כולם וממנו נשפעים שאר השכלים המניעים חלקי הגלגל תנועות מיוחדות, ומצד המניע ההוא הראשון יקרא העולם אחד כמו שהאדם מצד כחו השכלי יהיה אחד, ואם כן צורת העולם מצד שהיא אחת באה מפועל אחד והוא הסבה הראשונה והמניע הראשון יתברך וכמו שהגלגל העליון ראשון לכל הגלגלים ותנועתו הראשונה סבה לתנועות הגלגלי' החלקיות, כן המניע הראשון יתברך הוא ראשון לכל המניעים והוא סבה ראשונה להם וזהו דעת ארסט"ו בספר השמים והעולם כפי מה שהבין ממנו ב"ר, ולכן יאמר שמציאות האל יתברך התבאר בחכמת הטבע מצד ההנעה עם היות שב"ח והנמשכים אחריו ומכללם הרב ר' משה ן' לאוי והרלב"ג חשבו שאין הדבר כן אבל שהשכל העלול הראשון הוא המניע הראשון לא הסבה הראשונה, והרב המורה גלה דעתו שמניע הראשון הוא הסבה הראשונה בפרקים מספרו ובפרט בפ' ס"ט חלק ראשון בשתוף מלת רכב, והביא לראיה על זה מאמר אדוננו רוכב שמים בעזרך כי הרכיבה תאמר על ההנעה, ופי' הרב ובגאותו שחקים על שאר הגלגלים כאלו אמר שהשם יתברך רוכב ומניע הגלגל העליון ואמנם שאר השחקים יניעם באותו לפי שהם יתנועעו מכח העליון כחלק בכל, עם היות שכבר נמצא לרב דעת סותר לזה בפרק רביעי חלק שני אבל עם העיון הטוב בדבריו אין שם סתירה כי הוא הגיד דעתו באותו פרק ס"ט אשר זכרתי, ובפרק רביעי המשיך הדברי' כפי דעת תלמידי ארס"טו לא כפי דעתו כי היה הדעת הזה מאומת ונאמן אם בדברי יעקב שאמר במראה הסלם (פ' ויצא) והנה ה' נצב עליו, ואם בדברי משה פה שאמר רוכב שמים בעזרך וגו', ואם בדברי ישעיהו (סימן ו') ואראה ה' יושב על כסא רם ונשא, ובדברי דוד סולו לרוכב בערבות ביה שמו, לרוכב בשמי שמי קדם, ובדברי חז"ל מאמרים רבים כמו שהביאם הרב באותו פרק ששים ותשעה הנזכר, אבל זה מורה על אמתת מה שפירשתי ברוכב שמים ובמעונה אלהי קדם וגו' ואמנם בבראשית רבה דרשו מעונה אלהי קדם על האל יתברך, אמרו הוא מעון עולמו ואין עולמו מעונו הסוס טפל לרוכב ואין הרוכב טפל לסוס וראוי לדעת מה כוונו במאמר הזה, ואומר שהם ז"ל ראו בטבע המקום סגלות: האחת שהדבר ינוח במקומו הטבעי כשיהיה בו ויתנועע אליו כשיפרד ממנו ושהמקום הוא המקיף הוא שוה לו ונבדל ממנו, ושהמקום מהבדילו המעלה והמטה כמו שהתבאר כל זה בחכמה הטבעית, ועל דרך ההמשל העתיקו כל זה בש"י כי הוא המקום המשלים אותנו ובהיותנו בו היינו במנוחה ושלמות להיותנו תחת צל כנפיו וכאשר נפרדנו מדבקותו השכל האנושי יבקש לשוב אליו אם לא יעכבהו מכריח הוא אלהינו מקיף בנו בוחן לבות וכליות בידיעה פרטית מקפת כל הדברי' כלם כל דבר לא יכחד מן המלך הוא אלהינו שוה אלינו בהשגחתו הפרטי' לפי שהיא לא תעבור מהאומה לזולתה ולא יעלם ממנה דבר מכל פרטי האומה ואם כן השגחתו שוה אלינו לא יחסר מלהשגיח דבר בפרט ולא יוסיף ולא יעדיף על זולתנו השגחה אישיית, הוא יתברך נבדל ממנו לפי שטבעו ומהותו נבדל בתכלית ההבדל מכל נמצא עד שהמציאות יאמר עליו ועל זולתו בשתוף השם, וכמו שבמקום ימצאו המעלה והמטה, ככה בשם יתברך ובהשגחתו תמצא המעלה והמטה כי הוא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת וכמאמר המשורר (תלים קל"ט) אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך: הנה מכל הבחינות האלה ומהסגלות הנמצאו' בטבע המקום להיותם בדרך השאלה המשל בו יתברך נקרא בדבריהם מקומו של עולם מסכים בצד מה עם מה שפירשתי ברוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים מעונה אלהי קדם וגו', הנה כל זה אמר כנגד המין האחד מהברכו' שהוא בכבוש הארץ וגבורת ישראל בנצחון האויבים: וכנגד המין השני משלמות הארץ בתבואותיה אמר וישכון ישראל בטח וגו', רוצה לומר שישראל מפאת מה שזכר שהשם יתברך גרש מפניהם האויב והוא יתברך רוכב שמים בעזרם, לכן זכו מאותה סבה גם כן ששכן ישראל בארץ בטח בדד, רוצה לומר כי עם היות שהיושב בדד יפחד, ולכן יבחרו האנשים באוהבים ובקרובי', הנה ישראל בגוים לא יתחשב ונעשה שונא לכולם ושכן בדד, ועם כל זה שכן לבטח לפי שרוכב שמים בעזרם ומה יעשה לו אדם, ואמרו עין יעקב הוא קשור למה שלאחריו יאמר ששכן בטח ובדד בארץ דגן ותירוש שזה היה עין יעקב ומגמת פניו ותאותו להשיגו כי הנה יצחק בברכו את יעקב זכרם (פ' תולדות) ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש, הנה אם כן בהיותו עתה בארץ דגן ותירוש וששמיו יערפו טל כי היא הברכה שעלה חרד ונתעסק ועשה כל מה שעשה יעקב, וזהו אמרו עין יעקב, ולכן לא זכר יצהר ולא יתר הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל, לפי שלא היה דעתו כי אם לאותם הדברים שזכר יצחק בברכתו כי הם היו עין יעקב: וכנגד המין השלישי מהברכות שזכר מהדבקו' האלהי והעבודה האלהית אמר אשריך ישראל וגו', רוצה לומר כל ההצלחות והטובות אשר זכרתי בשני המינים הראשונים מהברכות הם טובות זמניות ולא יאמר עליהם שם אושר אבל בעבודה האלהית והדבקות בו יתעלה בזה באמת הוא האושר האמתי לפי שהוא שלמו' נפשיי וזהו אמר אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' כלו' השלמיות הגופיים כבר ימצאו בשאר האומות, אבל השלמו' הנפשיי הנה מי כמוך עם נושע בה' היש בעמים עם שיהיה נושע בה' כמוך והתשועה שזכר כאן היא מה שביאר' הנביא ע"ה (ישעי' מ"ה) ישראל נושע בה' תשועת עולמים, ואמר שלא יחשבו שהזוכים לתשועה הנפשיית לא יזכו לגופנית כי הנה באמת עם היותך נושע בה' ג"כ הוא יתעלה יהיה מגן עזרך ואשר חרב גאותך, ולפי שהאדם הנושע בגבורתו הושיעה לו ימינו במגן וחרב כי המגן יהיה לו להנצל מן האויב והחרב להכותו, לכן כממשל בתשועה האלהית אמר שהאל יתעלה הוא מגן עזרך רוצה לומר המגן שהוא עוזר אותך ומצילך באמת והוא יתעלה גם כן החרב שבו תכה את האויבים והוא אמרו ואשר חרב גאותך, עד שמפני זה יכחשו אויביך לך ואתה על במתימו תדרוך, ואחשוב שמזה המקום למד המשורר באומרו (תהלים קמ"ד) אשר בנינו כנטיעים וגו', מזוינו מלאים וגו' אלופינו מסובלים וגו', וחתם הדברים ואמר אשרי העם שככה לו וגו', כי אחרי זכרו הטובות הגשמיות מהבנים והבנות והקניני' אמר בדרך תמיהה האם אחשוב שאשרי העם שככה לו ושאושר האדם והצלחותיו תלויה בדברים האלה מהבנים והבנות והאלפים והצאן והבקר, אינו כן אבל אשרי העם שה' אלהיו כי זה האושר האמתי לא הבני' והשורי', ואפשר לפרש עוד עם נושע בה' מגן עזרך וגו', שהאל יתעלה לכבוד ישראל ותפארתו עם היות שלא בכחם ירשו ארץ הנה הוא יתעלה בחר ישראל עמו ישלחו ידם באויביהם כדי שיהיה להם שם תפאר' וזהו ואשר חרב גאותך עד שמפני זה יכחשו אויביך לך בחשב' שהגבורה ממך, אבל הזהר שאף על פי שיכחשו לך לא תרחם עליהם כאשר עשה מלך ישראל (מלכים א' ב') לבן הדד, אבל על במותימו תדרוך כי כן צוה השם יתעלה, הנה התבארו הכתובים האלה והותרו הספקות:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך