תנ"ך על הפרק - דברים ל - רבינו בחיי

תנ"ך על הפרק

דברים ל

183 / 929
היום

הפרק

פרשת התשובה, משה מזהיר לבחור בחיים

וְהָיָה֩ כִֽי־יָבֹ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֗לֶּה הַבְּרָכָה֙ וְהַקְּלָלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לְפָנֶ֑יךָ וַהֲשֵׁבֹתָ֙ אֶל־לְבָבֶ֔ךָ בְּכָל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֧ר הִדִּיחֲךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃וְשַׁבְתָּ֞ עַד־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְשָׁמַעְתָּ֣ בְקֹל֔וֹ כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם אַתָּ֣ה וּבָנֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ׃וְשָׁ֨ב יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־שְׁבוּתְךָ֖ וְרִחֲמֶ֑ךָ וְשָׁ֗ב וְקִבֶּצְךָ֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁ֧ר הֱפִֽיצְךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ שָֽׁמָּה׃אִם־יִהְיֶ֥ה נִֽדַּחֲךָ֖ בִּקְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם מִשָּׁ֗ם יְקַבֶּצְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וּמִשָּׁ֖ם יִקָּחֶֽךָ׃וֶהֱבִֽיאֲךָ֞ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁר־יָרְשׁ֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ וִֽירִשְׁתָּ֑הּ וְהֵיטִֽבְךָ֥ וְהִרְבְּךָ֖ מֵאֲבֹתֶֽיךָ׃וּמָ֨ל יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ אֶת־לְבָבְךָ֖ וְאֶת־לְבַ֣ב זַרְעֶ֑ךָ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ לְמַ֥עַן חַיֶּֽיךָ׃וְנָתַן֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥ת כָּל־הָאָל֖וֹת הָאֵ֑לֶּה עַל־אֹיְבֶ֥יךָ וְעַל־שֹׂנְאֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר רְדָפֽוּךָ׃וְאַתָּ֣ה תָשׁ֔וּב וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּק֣וֹל יְהוָ֑ה וְעָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־כָּל־מִצְוֺתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃וְהוֹתִֽירְךָ֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ בְּכֹ֣ל ׀ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֗ךָ בִּפְרִ֨י בִטְנְךָ֜ וּבִפְרִ֧י בְהֶמְתְּךָ֛ וּבִפְרִ֥י אַדְמָתְךָ֖ לְטוֹבָ֑ה כִּ֣י ׀ יָשׁ֣וּב יְהוָ֗ה לָשׂ֤וּשׂ עָלֶ֙יךָ֙ לְט֔וֹב כַּאֲשֶׁר־שָׂ֖שׂ עַל־אֲבֹתֶֽיךָ׃כִּ֣י תִשְׁמַ֗ע בְּקוֹל֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֤ר מִצְוֺתָיו֙ וְחֻקֹּתָ֔יו הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּ֑ה כִּ֤י תָשׁוּב֙ אֶל־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ׃כִּ֚י הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לֹֽא־נִפְלֵ֥את הִוא֙ מִמְּךָ֔ וְלֹ֥א רְחֹקָ֖ה הִֽוא׃לֹ֥א בַשָּׁמַ֖יִם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲלֶה־לָּ֤נוּ הַשָּׁמַ֙יְמָה֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃וְלֹֽא־מֵעֵ֥בֶר לַיָּ֖ם הִ֑וא לֵאמֹ֗ר מִ֣י יַעֲבָר־לָ֜נוּ אֶל־עֵ֤בֶר הַיָּם֙ וְיִקָּחֶ֣הָ לָּ֔נוּ וְיַשְׁמִעֵ֥נוּ אֹתָ֖הּ וְנַעֲשֶֽׂנָּה׃כִּֽי־קָר֥וֹב אֵלֶ֛יךָ הַדָּבָ֖ר מְאֹ֑ד בְּפִ֥יךָ וּבִֽלְבָבְךָ֖ לַעֲשֹׂתֽוֹ׃רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַטּ֑וֹב וְאֶת־הַמָּ֖וֶת וְאֶת־הָרָֽע׃אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֮ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לָלֶ֣כֶת בִּדְרָכָ֔יו וְלִשְׁמֹ֛ר מִצְוֺתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו וּמִשְׁפָּטָ֑יו וְחָיִ֣יתָ וְרָבִ֔יתָ וּבֵֽרַכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃וְאִם־יִפְנֶ֥ה לְבָבְךָ֖ וְלֹ֣א תִשְׁמָ֑ע וְנִדַּחְתָּ֗ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֛יתָ לֵאלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים וַעֲבַדְתָּֽם׃הִגַּ֤דְתִּי לָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵד֑וּן לֹא־תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה עֹבֵר֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹ֥א שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃הַעִידֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֮ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָרֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑ה וּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ׃לְאַֽהֲבָה֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֥עַ בְּקֹל֖וֹ וּלְדָבְקָה־ב֑וֹ כִּ֣י ה֤וּא חַיֶּ֙יךָ֙ וְאֹ֣רֶךְ יָמֶ֔יךָ לָשֶׁ֣בֶת עַל־הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהוָ֧ה לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָתֵ֥ת לָהֶֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ושבת עד ה' אלהיך וגו', בכל לבבך ובכל נפשך, ושב ה' אלהיך את שבותך. כבר ידעת מאמר רז"ל בפרק ראשון של עבודה זרה, אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר (שם נז) כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. ובאור הכתוב כי לא לעולם אריב עם ישראל ולא לנצח אקצוף שלא אגאל אתכם, כי רוח מלפני יעטוף, כלומר מה שאני גואל אותם זהו בסבת הרוחות אשר הן יוצאין מלפניו, ונשמות שאני עשיתי שהן מתאחרות ליכנס בגוף, ומלת יעטוף לשון אחור, מלשון (בראשית ל) העטופים ללבן. ופירש הרמב"ן ז"ל כי לזה נסמכו שני הפסוקים זה לזה מלת נפשך למלת ושב לבאר כי כשתשובו בכל נפשכם עד ה' אלהיך, כלומר שכל הנפשות של ישראל שהן בגוף ישובו עד ה' ויזכו החדשות לצאת, ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך, וזה שאמר אתה ובניך, שהוא רמז לכל ישראל. וכן עוד ביבמות פרק הבא על יבמתו אמר אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף שנאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות וגו', וכתיב בתריה (ישעיה נז) ואמר סלו סלו פנו דרך. ושב וקבצך מכל העמים. כבר הזכרתי שהפרשה של מעלה תרמוז על בית ראשון שחרב בעון עבודה זרה ועל כן תזהיר על עבודה זרה ותעניש עליה גלות אל ארץ אחרת, והנדחים על עשרת השבטים שגלו ביד מלך אשור לחלח וחבור נהר גוזן וערי מדי. ופרשה זו הסמוכה לה תוכיח כן כי בגלות עשרת השבטים ידבר, ולכך יתחיל בנדחים ואמר אשר הדיחך ה' אלהיך שמה, כי עמהם שהם רוב ישראל ידבר, ואחרי הקבוץ ההוא הזכיר עוד קבוץ אחר של גלות אחר והם הנפוצים אנחנו אלה פה יהודה ובנימין שאנו משועבדים תחת האויבים והשונאים אשר רדפונו, והנה אנחנו נפוצים ומפוזרים בארצותיהם, ומזה אמר אשר הפיצך ה' אלהיך שמה, כי עמנו ידבר. והזכיר שני פעמים ושב לרמוז על קבוץ שני גליות שהן שני קבוצין, גלות עשרת השבטים וגלות יהודה ובנימין. ועל זה אמר הנביא (ישעיה נו) עוד אקבץ עליו לנקבציו, כי מלבד קבוץ הנדחים עוד יש על הנקבצים ההם קבוץ אחר והם יהודה ובנימין, ועל כן נראה מלשון הכתוב כי עקר התשובה עתידה שתהיה בהם, וזהו שאמר אשר הדיחך ושבת, כי עמהם שהם נדחים ידבר בהבטחת התשובה, ואחר שיהיו הם נגאלין הוסיף לומר ושב וקבצך, קבוץ שני לרמוז על גאולתנו זה אנחנו יהודה ובנימין הנפוצים, ומזה אמר אשר הפיצך. ואחרי כן חוזר ומדבר עם הנדחים כבתחלה, זהו שאמר אם יהיה נדחך בקצה השמים, הבטיח אותם שיוציאם אל הארץ וירשוה. ורמז בזה שלש ירושות, ובשלישית תגדל מעלתם יותר ממעלת דורו של דוד ושל שלמה ע"ה, והבטיחם עוד בבטול יצר הרע ובהסרת הקנאה והשנאה, והוא שאמר והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך, ואמר עוד ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך. וטעם ואתה תשוב, הבטחה שהם עתידין לעשות כן שישיבו בתשובה. אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה. דרשו רז"ל בסדר עולם, אשר ירשו אבותיך וירשתה, ירושה ראשונה ושניה יש להן, שלישית אין להן. כלומר ירושה ראשונה שקדשה יהושע לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא יש להן ושניה גם כן שקדשה עזרא ובית דינו לשעתה ולעתיד לבא יש להן, שלישית אין להן, אינה צריכה קדושה שהרי מקודשת ועומדת היא על ידי עזרא ובית דינו שקדשה לשעתה ולדורות, כן פירש הרב מורי ר"ש נ"ע. ויתכן לומר ירושה ראשונה ושניה יש להן, שירשו ארץ ישראל בראשונה ובשניה, בראשונה על ידי יהושע ובשניה על ידי עזרא, אבל לא ירשו שאר ארצות, אבל שלישית לא תהיה להם ירושת הארץ לבדה אלא כל העולם, וזהו שאמר והיטבך והרבך מאבותיך, ולכך הזכיר בשני הבתים ירושה, ובשלישי הזכיר מעלה היתרה על שניהם. וזה דומה למה שדרשו במקום אחר, מפני מה כל השירות כלן בלשון נקבה ושיר של עתיד בלשון זכר, דכתיב (תהלים צו) שירו לה' שיר חדש, וכתיב (ישעיה כו) ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה, מה נקבה זו מתעברת ויולדת וחוזרת ומתעברת כך ישראל נגאלין וחוזרין וגולין, אבל לעתיד משיהיו נגאלין שוב אינן גולין, ועוד מה נקבה זו נוטלת עשור נכסים, כך ישראל בגאולה ראשונה כבשו שבעה עממין, שהן אחד מעשרה לשבעים אומות אבל לעתיד לבא עתידין שיירשו כל העולם כולו כזכר היורש כל נכסי אביו, דכתיב (יחזקאל מח) שער יששכר אחד שער זבולן אחד. ובמדרש תנחומא בסוף סדר שופטים (זכריה יג) והשלישית יותר בה, שאינן מתישבין בארצם אלא בגאולה שלישית, גאולה ראשונה זו גאולה מצרים, גאולה שניה זו גאולת עזרא, השלישית אין לה הפסק, עד כאן. ועוד באלה הדברים רבה, (דברים א) לתת להם ולזרעם אחריהם, לתת להם אלו עולי מצרים, ולזרעם אלו עולי בבל, אחריהם לימות המשיח. ומל ה' אלהיך את לבבך. כתב הרמב"ן ז"ל, שיסיר מהם ערלת הלב, כי החמדה ושאר התאוות הן ערלת הלב והחומד והנוטה אל התאוות נקרא ערל, כענין שכתוב (ירמיה ט) וכל בית ישראל ערלי לב, וכל מי שאינו חומד ולא מתאוה נקרא מול לב, ולכך הבטיחם בזמן שיעשה הלב בטבעו מה שהשכל מחייב כי ישוב הזמן למה שהיה קודם חטאו של אדם, וזהו שאמר ירמיה (שם לא) הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה, לא כברית אשר כרתי וגו', זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וכתיבת התורה על הלב הוא בטול יצר הרע והסרת התאוות כלן שהיא מילת הלב. על אויביך ועל שונאיך. אויביך ישמעאל שונאיך אדום וכן מיכה התנבא עליהן לעתיד ואמר תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו והן שתי האומות שאנחנו משועבדים תחתיהם ומפוזרים ביניהם ועל כן הביאו רז"ל משל מתרי אווזי והוא שאמרו אמר רבה בר בר חנה זמנא חדא הוה אזילנא במדברא וחזינן להנהו תרי אווזי דשמטי גדפיהו משמניהו וקא נגיד חוטא דדובשא מיניהו אמינא להו אית לן כגויהו לעלמא דאתי חד דלא לי גפיא וחד דלא לי אטמא כי אתא לקמיה דרבי אלעזר אמר ליה עתידין ישראל ליתן את הדין ע"כ. ובאור הענין כי ראה החכם הזה ברוח הקדש במדבר שהוא מקום התבודדות מעלת שני מלכיו' הללו השמנות והמלאות כל טוב אשר מלאו כרסם מעדננו ושאל להם כלום יש לנו חלק בשפע טובכם לעתיד חד דלא לי גפא האחד הגביה הכנפים זה ישמעאל והיה סימן שעתידין לעוף ולברוח אלינו ולשבת בצלנו ושיתנו לנו בהמות שלהם להקריב מהן קרבן הוא שכתוב כל צאן קדר יקבצו לך וגומר ועוד סימן שיתגיירו ויחזיקו במצות תפלין שהם דומין לכנפים וזה היה הגבהת הכנפים. וחד דלא לי אטמא זה אדו' שהגביה לו הירך והוא סימן למצות מלה שיתגיירו ויבאו בברית אתנו והכונה כי כיון שהן עתידין להתחבר עמנו להתגייר ולהיות לעם אחד אין צריך לומר שתחזור השררה והמלכות אלינו שהוא כנוי לשומן שלהם ולדבש הנוסף ממנו ומה שישראל עתידין לתן את הדין לפי שאינן חוזרין בתשובה והן מתאחרין מלהתגייר ומה שהזכיר אויביך על ישמעאל ושונאיך על עשו מפני שהאויב גדול מן השונא כי השונא אף על פי שיריע לו יעשה על דרך הרחמנות אבל האויב הוא שבלבו איבה עולמית לא ישים לו רחמים על זקן יכביד עולו מאד וזה מסוד הלשון ודקדוקו. כי אויב הוא מלשון אבוי ואותיותיהם שוות ועל שם שהנופל בידו צועק אוי ואבוי ומה שהתחיל באויביך כדי שיסמוך הרדיפה אל השונאים שהם בני עשו שעקר גלותנו בכל מקום שהוא לבני אדום הוא וקראן שונאיך כענין שכתוב ואת עשו שנאתי וכן אמרו במדרש משלי תחת שנואה כי תבעל זה עשו שנאמ' ואת עשו שנאתי ושפחה כי תירש גבירתה זה ישמעאל הבא מהגר ומפני שבני ישמעאל קשין לישראל יותר מבני עשו לכך קראן הכתוב אויביך וכן אמרו תחת אדום ולא תחת ישמעאל וכן מצינו בהקב"ה שאמר על רבעים לשונאי אבל באויביו נאמר ואויבי ה' כיקר כרים כלו כעשן כלו. למדך כי האויבים אין להם השארות כלל ולכך ימשילם לחלב הכבשים שהכל כלה כעשן ושתי האומות האלה קראן שלמה שתי בנות והזכיר שהן מזומנות לגיהנם הוא שאמר לעלוקה שתי בנות הב הב כי המשיל גיהנם שהוא מקום הדין והמשפט לנפשות הרשעי' לעלוקה שמוציאה הדם שהוא הנפש ועליהן אמ' ישעיה ע"ה המתקדשים והמטהרים אל הגנות. המתקדשים אלו בני אדום שדרכן לנענע אצבעותיהן לכאן ולכאן והמטהרים אלו בני ישמעאל שדרכם לרחוץ ידיהם ורגליהם ולא לבם שהוא העקר אחר אחד בתוך ירמוז לשתי וערב של אדום שהם מתקדשים בו או יאמר אחר אחד בתוך על יום אידם הקבוע להם אלו ביום ששי קודם השבת ואלו אחר השבת ומניחין אותנו בתוך. אוכלי בשר החזיר אלו בני אדום השקץ והעכבר אלו בני ישמעאל יחדו יסופו נאם ה':ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצוך היום. אחר שאמר ושבת, ואמר ואתה תשוב, הוסיף ואמר אשר אנכי מצוך היום. וכן אמר למעלה ככל אשר אנכי מצוך היום, וזה לבאר כי עקר התשובה אינו אלא לאחוז ולתמוך דרך תורת משה, ולכך יזכיר עם התשובה בכל פעם ופעם אשר אנכי מצוך היום. וזה דבר ירמיה (ירמיה ב) הלא זאת תעשה לך עזבך את ה' אלהיך בעת מוליכך בדרך, כלומר בדרך הידוע הוא דרך תורת משה שהחזיקו בו אבותיך הראשונים. כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך. יתכן שירמוז הכתוב הזה לחזרת המלך עם הכלה בזמן הגאולה, ושעור הכתוב כן, כי ישוב ה' לטוב לשוש עליך כאשר שש על אבותיך, ובאור הענין כי השם הנכבד יותירך בכל מעשה ידיך, כלומר יתן לך יתרון טובה כשישוב המלך אל המלכות, ואז ישוש עליך כאשר שש על אבותיך. ואם תשאל מתי ישוב, על כן הזכיר אחריו כי תשמע, כי תשוב, על דרך הכתוב (מלאכי ג) שובו אלי ואשובה אליכם, ולמדנו כי הדבר תלוי בתשובה, ובאור ואשובה אליכם, ואשוב לה"א אחרונה, לצרככם, והבן זה. כי המצוה הזאת. יאמר זה על התורה, כלשון (דברים ח) כל המצוה אשר אנכי מצוך היום. לא נפלאת היא אין ענינה נסתר ומכוסה שלא תוכל לעשותה, וזהו שאמר לא בשמים היא, שהוא באור ללא נפלאת היא, וכן לא מעבר ליום באור ללא רחוקה היא. והים זה הוא הים הגדול שהוא חשוך והוא מן הנמנע שיהיו בני אדם רשאין ליכנס שם מפני חשכת המים, ואין הכוונה בשאר הימים שבני אדם יכולין להכנס בהם, לפי שכשם שאמר לא בשמים היא והיא מניעה שהרי מן הנמנע שיעלה אדם בשמים, כך מעבר לים הוא מניעה. לא בשמים היא. יתכן לפרש כי מפני שהתורה הזאת היתה בשמים, יאמר מעתה לא בשמים היא, שכבר הורדתיה לכם משם, ומלת היא תרמוז כי החכמה העליונה בשמים. ולא מעבר לים היא. זה ים אוקיאנוס הוא הסובב את כל הישוב ששם החכמה העליונה, ולכך הוצרך להזכיר ים, שאם לא כן היה לו להזכיר התהום, ושיאמר לא בתהום היא, כדבר איוב שאמר (איוב כח) תהום אמר לא בי היא, והיה הספור יותר נאות להזכיר דרך עליה ודרך ירידה. והזכיר על כל דבר ודבר מלת היא שהוא לשון מעוט, ולרבות החכמה העליונה המקפת את הכל, מקפת את הגלגלים והגלגלים את הים והים את הישוב, וזהו שאמר לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, להורות כי יש חכמה רחוקה, וכן לא בשמים היא, ולא מעבר לים היא. ועוד נוכל לומר כי הזכיר ארבעה פעמים מלת היא כנגד ארבעה יסודות העליונים הנמשכים ונאצלים מן החכמה העליונה, ואלו שמותם ברמז, אברהם יצחק ויעקב ודוד, נאצלו מהם כנגדם בעולם הנפרדים ארבע חיות הקודש וארבעה אופנים, ובעולם השפל הזה ארבעה יסודות שהם קיום כל מורכב ועמידתו. ובמדרש לא בשמים היא, לא תמצא בגסי הרוח, ולא מעבר לים היא, לא תמצא לא בסחרנין ולא בתגרין, שמואל אמר אין התורה מצויה לא באסטרולוגין ולא באצטגנינין, שנאמר לא בשמים היא, אין התורה מצויה אלא במי שמתעסק במלאכת שמים. אמרו לו לשמואל והלא אסטרולוגוס אתה, אמר להם מימי לא הסתכלתי בחכמה זו אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים, עד כאן. ועל חכמות אלו היה מזהיר ישעיה לישראל ואמר להן (ישעיה נה) למה תשקלו כסף בלוא לחם ויגיעכם בלוא לשבעה, יאמר להם אתם שוקלים כסף ומפזרים ממון לקנות חכמות שאינן לחם ואין הנפש נזונית בהן, או למה אתם יגעים ומאבדים כוחכם ומכלים ימיכם בדברים שלא תשבע נפשכם מהם, שמעו שמוע אלי ואכלו טוב, היא התורה הנקראת לקח טוב, כי זהו הלחם האמתי ושיהיה לכם לשבעה, וכן תתענג בדשן נפשכם, כלומר בלחם הזה תתענג נפשכם בזיו העליון כמו שהגוף מתענג בדשן, וכן אמר דוד על תענוג הנפש (תהלים סג) כמו חלב ודשן תשבע נפשי. ומכאן שאין להתעסק בשאר החכמות אלא בעיקר שהיא תורתנו. צא ולמד משמואל שלא היה מתעסק בהם אלא במקום האסור לדבר שם דברי תורה, והוא מקום בלתי טהור, וכן אמרו רז"ל צא ובקש שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמד חכמת יונית. והטעם מפני שמתוך עסק שאר החכמות יבא האדם לפעמים בדת לידי נטיה מדרך האמת, כי אין לך שום חכמה בעולם שאין בה פסולת וסיג, כי לכך נמשלות החכמות כלן לכסף, כי הכסף ברוב יש בו סיגים ואינו כסף צרוף, אבל תורתנו כסף שאין בו סיג כלל, ולכך נמשלה לכסף צרוף, הוא שכתוב (תהלים יב) כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים. מי יעלה לנו השמימה. יש בכאן רמז כי השם המיוחד לא תתכן השגתו כי אם לעם ישראל הנמולים שהם חתומים באות ברית קדש, ומצינו ג"כ שלא יתנבא מעומד אלא מי שהוא נמול, שכן מצינו באברהם קודם המילה שכתוב בו (בראשית יז) ויפול על פניו, לא היה מתנבא אלא נופל, לאחר המילה מעומד שכן כתוב (שם יח) ואברהם עודנו עומד לפני ה', ובלעם לא התנבא מעולם אלא נופל שנאמר (במדבר כד) נופל וגלוי עינים, וכן רמזו משה במה שאמר להקב"ה בסנה (שמות ג) ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם, יאמר כי הנמולים ישאלוהו על השם המיוחד. ומפני שהמצוה חתומה באות ברית קדש, על כן אמרו במדרש (שיר ב) בצבאות או באילות השדה, צבא שיש לי בה אות. ולא אמרו שהיה לי לאות. והזכיר הכתוב ברמז מילת הבשר בחתימת השם המיוחד אחר שהזכיר בפירוש מילת הלב באמרו למעלה ומל ה' אלהיך את לבבך וגו', כי מילת הלב הוא בטול יצר הרע, וכשיתבטל היצר הרע נמצאו אבריו של אדם כולם נמשכים ומדובקים בשם המיוחד ויעשו בטבע מה שהשכל מחייב. ובא הרמז בפרשה הזאת להורות כי בזמן הגאולה יהיו כל ישראל בעלי ההשגה מולי הלב והבשר, דבקים בשם המיוחד, וזהו רמז מי יעלה לנו השמימה. וכן אמר הנביא ע"ה (ירמיה לא) כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. בפיך ובלבבך לעשותו. הזכיר בכאן שלשה דברים, הפה והלב והמעשה. והנה כל המצות נכללות בשלשה חלקים אלו, כי יש מצות תלויות בפה ויש תלויות בלב ויש במעשה, ועל זה דרשו רז"ל על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, על התורה זהו בפיך, ועל העבודה זהו בלבבך זו עבודה שבלב, ועל גמילות חסדים זהו לעשותו. ומן הידוע כי המצות התלויות בלב עבודה גדולה להקב"ה מן המצות התלויות בדבור, ולכך אמרו רז"ל פוסק מדברי תורה לפסוק קריאת שמע, ואמרו על פסוק ראשון זו היא ק"ש של רבי יהודה הנשיא. והתלויות בדבור עבודה גדולה יותר מן התלויות במעשה, ולכך אמרו גדולה תורה יותר מכל הקרבנות כלן, שנאמר (ויקרא ז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים. ומפני זה הזכיר ובלבבך באמצע לחשיבותו מכלן והזכיר לעשותו אחריו. וכתב הרמב"ן ז"ל, בפיך ובלבבך הוא ענין הודוי על התשובה שהזכיר למעלה, ואמר, כי המצוה הזאת, על התשובה נאמר שהוא מצווה בה, כמו שאמר ושבת עד ה' אלהיך, ואמר לא נפלאת היא ולא רחוקה, כי אף בהיותם בארץ אויביהם בגלות והם נדחים ונפוצים יכולין הם לשוב בתשובה בכל מקום שהם, אף אם היו בסוף העולם קרוב אליך הדבר מאד לעשותו בשני דברים אלו, בפיך ובלבבך, שתסכים במחשבתך ותגמור בלבך ותתודה בפיך. ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב. מכאן שהרשות נתונה לו לאדם והבחירה בידו לעשות טוב או רע, שאם לא כן לא היה מקום לתורה והיה העונש והשכר בטל. וטעם את החיים ואת הטוב, בקיום התורה. ואת המות ואת הרע אם לא יקיימוה. או יאמר החיים והטוב והמות והרע, על התורה עצמה, וכענין שאמר (יחזקאל כ) וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם, כי התורה לצדיק היא החיים והטוב, ולרשע הוא המות והרע. ויתכן לפרש ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, כי סמך הכתוב פרשה זו לפרשה של מעלה שהיא מדברת בהבטחת הגאולה, ולפי שזמן תחיית המתים עתיד להיותו סמוך לזמן הגאולה מנין רא"ה, ולכך סמך לפרשת הגאולה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ומזה אמר שלמה (שיר ח) האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו, ומאתים, שש שנים על מאתים, וגלה לך כי זמן תחיית המתים מאתים ושש אחר ביאת שלמה, כלומר ביאת המשיח שהוא מזרע שלמה, והנה סמיכות מלת ראה רומז אל הזמן הסמוך. ומה שנחתמה פרשת הגאולה של מעלה במלת לעשותו, כדי להשוות ענין הגאולה למעשה בראשית שנחתם (בראשית ב) אשר ברא אלהים לעשות, והשוה אחרית הזמן עם ראשית הזמן למען הודיעך כי שוין הן לענין פעולות הטבע ומנהגו של עולם, כי כן ינהג בזמן המשיח כל מנהג הטבע כמעשה בראשית. ובפירוש אמרו כן אין בין העוה"ז לימות המשיח אלא שעבוד גליות בלבד. ותוספת הוא"ו לרמוז כי האלף הששי ינהוג מנהג ששת ימי המעשה, וסמך לו מיד ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, להודיע כי בו יהיה תחיית המתים, ומזה אמר את החיים ואת הטוב, כי באותן החיים יזכו אל הטוב הצפון, ורצה לומר כי מעולם התחיה יעתק אל העולם הבא שהוא הטוב הצפון, וזהו שאמר את החיים והוא תחיית המתים, ואת הטוב הוא העולם הבא שאחר התחיה שעליו נאמר (תהלים לא) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ואת הרע זה נאמר על כת הרשעים שתהיה תחיה שלהם לרעתם, והיו דראון לכל בשר, כענין שכתוב (דניאל יב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. ודעת הרמב"ם ז"ל בענין תחיית המתים כי בני תחיית המתים יאכלו וישתו ויולידו, כי הכלים שבהם לא יהיו לבטלה, ויחיו ימים ארוכים, ואחרי התחיה ימותו ויבאו לחיי העולם הבא, הוא שמזכירין ז"ל תמיד מזומן לחיי העולם הבא, הוא עולם הבא שאחר התחיה שעליו אמרו רז"ל העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה, אלא נפשות בלא גופות, שאם היו גופות הנה הכלים לבטלה כיון שאין משתמשין בהן בפעולות גופניות שהן אכילה ושתיה ותשמיש. ואם תאמר אין תמה בזה שהרי מצינו פליאה במשה ואליהו שעמדו זמן בגופות בלא אכילה ושתיה, כן תהיה הפליאה בבני העולם הבא שיתקיימו בגופות כקיום משה בגוף בהר סיני או כקיום אליהו. אי אפשר לומר כן, לפי שאם נתבטלו הכחות הגופניות ממשה ואליהו היה זה לפי שעה ואין בזה כלים לבטלה, שהרי קודם הפליאה הוצרכו לכלים גם אחר הפליאה הוצרכו להם, לא שבו כליהם ריקם, אבל בבני העוה"ב שאין שם לא אכילה ולא שתיה שיברא הקב"ה עולם חדש ויהיו שם בגופות והכלים פועל בטל, זה מן הנמנע, כי אין מפועל חכם שיפעל דבר לבטלה, ולכך יש לכל משכיל להאמין שאין בבני העולם הבא גופות אלא נפשות בלבד, זה כלל דעת הרב ז"ל והעולה מתוך דבריו. אמנם לא כן דעת חכמי התלמוד ויודעי הקבלה, כי הם סוברין שאין מיתה אחר התחיה ממה שכתוב (ישעיה כה) בלע המות לנצח, וממה שדרשו רז"ל מתים שעתיד הקב"ה להחיות שוב אינן חוזרין לעפרן, ועל העולם שאחר התחיה אמרו רז"ל בברכות, מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא קנאה ולא תחרות אלא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. והמאמר הזה יורה בודאי שיש שם גופות וזהו שאמרו אין בו לא אכילה ולא שתיה, שאם לא היו שם גופות אין צריך לומר שאין בו לא אכילה ולא שתיה לנפשות, ועל כן נאמין שיהיו בני העוה"ב בגופות יתבטלו מהם הכחות הגופניות כהתבטל הכחות הגופניות ממשה ואליהו, ותתעלה נפשם על גופם כענין במשה ואליהו. ואם תקשה עוד ותאמר שיהיו הכלים לבטלה, אינן לבטלה מאחר שהם מקבלים השכר והתענוג בגוף ובנפש יחדו כשם שהשתדלו בקיום המצות וטרחו בהן כאחד בגוף ובנפש, שהרי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ואינו רוצה שיהיה הגוף עשוק במשפטו אלא רוצה הוא שיגמלהו שכר בתענוג שאין לו סוף, ושיהיה נעתק מעולם התחיה אל העולם הבא בגוף ובנפש. וכן דרשו רז"ל, הקב"ה משביעם מזיו שכינתו לעוה"ב, שנאמר (תהלים יז) אשבעה בהקיץ תמונתך, כלומר שיזכו להיותם שבעים מזיו השכינה בגופות כקיום הנפש בעולם הזה באכילה ושתיה. וכן דעת הרמב"ן ז"ל בשער הגמול, והביא מדרש זה לראיה מה שאמרו בספרי על משה רבינו ע"ה, גנזו לחיי העוה"ב, כלומר שגנז את גופו לחיי העוה"ב, לא שהוא עכשיו, וכן אמרו על ר' עקיבא אשריך ר' עקיבא שיצתה נשמתך באחד אתה מזומן לחיי העולם הבא. ובפרק הרואה, ברוך שהמית אתכם בדין ועתיד להקימכם לחיי העוה"ב. ובבראשית רבה, ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו, ברך הקב"ה העולם הבא שמתחיל באלף השביעי, ויקדש אותו, זימנו לישראל. וזהו לשון מזומן לחיי העולם הבא. העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ. כבר הזכרתי בפרשת כי תוליד (דברים ד) באור עדות השמים והארץ לפי שהם עדים נצחיים, כי כל הדורות חולפים והם קיימים, ועוד יכלול המלאכים שבשמים ובני אדם שבארץ, ועוד יכלול המטר והפירות, ואחר שסיים משה תוכחותיו ודברי נבואתו הזמין עדים אלו, כמי שמחתים העדים בסוף דבריו. ויתכן לפרש עוד בעדות השמים והארץ שירמוז לקיומם אחר החורבן, כי היום השביעי חרב מאין אדם ובהמה והשמים והארץ קיימים, ולפיכך אחר שהזכיר משה ענין הגאולה וסמך לה תחיית המתים שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים, וסמך לתחיית המתים העולם הבא שהוא הטוב, הוצרך להזמין העדים הקיימים, הם הנשארים בעולם, שנאמר (ישעיה ב) ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, כי הם כנגד השמים והארץ שבפסוק ראשון, והבן זה. ובמדרש העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ, אמר להם הקב"ה לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם שמא שנו את מדתם, שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם, כענין שנאמר (קהלת א) וזרח השמש ובא השמש, הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם, שמא שנתה את מדתה שמא זרעתם אותה חטים ולא צמחה, או שמא זרעתם אותה חטים והעלתה שעורים, ומה אלו שלא נעשו לא לשכר ולא לפורענות, שאם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות, לא שנו את מדתן, אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה, לכך ובחרת בחיים, כאדם האומר לחברו ברור לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על היפה ואומר לו את זה ברור לך, כך פירש רש"י ז"ל. וזהו שכתוב (תהלים טז) ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי, אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע הנח ידי על גורל הטוב, שהקב"ה נקרא טוב שנאמר (שם קמה) טוב ה' לכל, (שם כה) טוב וישר ה', ונתן לישראל התורה שנקראת לקח טוב שנאמר (משלי ד) כי לקח טוב נתתי לכם, ועמה יהיה לכם בעוה"ז החיים והטוב שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ויזכו לעוה"ב שכלו טוב, שכן דרשו רז"ל (דברים ה) למען יאריכון ימיך, לעולם שכלו ארוך, ולמען ייטב לך, לעולם שכלו טוב, וכן אמר שלמה ע"ה (משלי כד) ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך