תנ"ך על הפרק - דברים כד - מזרחי

תנ"ך על הפרק

דברים כד

177 / 929
היום

הפרק

מִצְוֹת רַבּוֹת נוֹסָפוֹת

כִּֽי־יִקַּ֥ח אִ֛ישׁ אִשָּׁ֖ה וּבְעָלָ֑הּ וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א תִמְצָא־חֵ֣ן בְּעֵינָ֗יו כִּי־מָ֤צָא בָהּ֙ עֶרְוַ֣ת דָּבָ֔ר וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּיתֽוֹ׃וְיָצְאָ֖ה מִבֵּית֑וֹ וְהָלְכָ֖ה וְהָיְתָ֥ה לְאִישׁ־אַחֵֽר׃וּשְׂנֵאָהּ֮ הָאִ֣ישׁ הָאַחֲרוֹן֒ וְכָ֨תַב לָ֜הּ סֵ֤פֶר כְּרִיתֻת֙ וְנָתַ֣ן בְּיָדָ֔הּ וְשִׁלְּחָ֖הּ מִבֵּית֑וֹ א֣וֹ כִ֤י יָמוּת֙ הָאִ֣ישׁ הָאַחֲר֔וֹן אֲשֶׁר־לְקָחָ֥הּ ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃לֹא־יוּכַ֣ל בַּעְלָ֣הּ הָרִאשׁ֣וֹן אֲשֶֽׁר־שִׁ֠לְּחָהּ לָשׁ֨וּב לְקַחְתָּ֜הּ לִהְי֧וֹת ל֣וֹ לְאִשָּׁ֗ה אַחֲרֵי֙ אֲשֶׁ֣ר הֻטַּמָּ֔אָה כִּֽי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְלֹ֤א תַחֲטִיא֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה׃כִּֽי־יִקַּ֥ח אִישׁ֙ אִשָּׁ֣ה חֲדָשָׁ֔ה לֹ֤א יֵצֵא֙ בַּצָּבָ֔א וְלֹא־יַעֲבֹ֥ר עָלָ֖יו לְכָל־דָּבָ֑ר נָקִ֞י יִהְיֶ֤ה לְבֵיתוֹ֙ שָׁנָ֣ה אֶחָ֔ת וְשִׂמַּ֖ח אֶת־אִשְׁתּ֥וֹ אֲשֶׁר־לָקָֽח׃לֹא־יַחֲבֹ֥ל רֵחַ֖יִם וָרָ֑כֶב כִּי־נֶ֖פֶשׁ ה֥וּא חֹבֵֽל׃כִּי־יִמָּצֵ֣א אִ֗ישׁ גֹּנֵ֨ב נֶ֤פֶשׁ מֵאֶחָיו֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהִתְעַמֶּר־בּ֖וֹ וּמְכָר֑וֹ וּמֵת֙ הַגַּנָּ֣ב הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃הִשָּׁ֧מֶר בְּנֶֽגַע־הַצָּרַ֛עַת לִשְׁמֹ֥ר מְאֹ֖ד וְלַעֲשׂ֑וֹת כְּכֹל֩ אֲשֶׁר־יוֹר֨וּ אֶתְכֶ֜ם הַכֹּהֲנִ֧ים הַלְוִיִּ֛ם כַּאֲשֶׁ֥ר צִוִּיתִ֖ם תִּשְׁמְר֥וּ לַעֲשֽׂוֹת׃זָכ֕וֹר אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לְמִרְיָ֑ם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֥ם מִמִּצְרָֽיִם׃כִּֽי־תַשֶּׁ֥ה בְרֵֽעֲךָ מַשַּׁ֣את מְא֑וּמָה לֹא־תָבֹ֥א אֶל־בֵּית֖וֹ לַעֲבֹ֥ט עֲבֹטֽוֹ׃בַּח֖וּץ תַּעֲמֹ֑ד וְהָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ נֹשֶׁ֣ה ב֔וֹ יוֹצִ֥יא אֵלֶ֛יךָ אֶֽת־הַעֲב֖וֹט הַחֽוּצָה׃וְאִם־אִ֥ישׁ עָנִ֖י ה֑וּא לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב בַּעֲבֹטֽוֹ׃הָשֵׁב֩ תָּשִׁ֨יב ל֤וֹ אֶֽת־הַעֲבוֹט֙ כְּבֹ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וְשָׁכַ֥ב בְּשַׂלְמָת֖וֹ וּבֵֽרֲכֶ֑ךָּ וּלְךָ֙ תִּהְיֶ֣ה צְדָקָ֔ה לִפְנֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃לֹא־תַעֲשֹׁ֥ק שָׂכִ֖יר עָנִ֣י וְאֶבְי֑וֹן מֵאַחֶ֕יךָ א֧וֹ מִגֵּרְךָ֛ אֲשֶׁ֥ר בְּאַרְצְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ׃בְּיוֹמוֹ֩ תִתֵּ֨ן שְׂכָר֜וֹ וְֽלֹא־תָב֧וֹא עָלָ֣יו הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֤י עָנִי֙ ה֔וּא וְאֵלָ֕יו ה֥וּא נֹשֵׂ֖א אֶת־נַפְשׁ֑וֹ וְלֹֽא־יִקְרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃לֹֽא־יוּמְת֤וּ אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וּבָנִ֖ים לֹא־יוּמְת֣וּ עַל־אָב֑וֹת אִ֥יש בְּחֶטְא֖וֹ יוּמָֽתוּ׃לֹ֣א תַטֶּ֔ה מִשְׁפַּ֖ט גֵּ֣ר יָת֑וֹם וְלֹ֣א תַחֲבֹ֔ל בֶּ֖גֶד אַלְמָנָֽה׃וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֛ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִשָּׁ֑ם עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃כִּ֣י תִקְצֹר֩ קְצִֽירְךָ֨ בְשָׂדֶ֜ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֧ עֹ֣מֶר בַּשָּׂדֶ֗ה לֹ֤א תָשׁוּב֙ לְקַחְתּ֔וֹ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶ֑ה לְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ׃כִּ֤י תַחְבֹּט֙ זֵֽיתְךָ֔ לֹ֥א תְפָאֵ֖ר אַחֲרֶ֑יךָ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶֽה׃כִּ֤י תִבְצֹר֙ כַּרְמְךָ֔ לֹ֥א תְעוֹלֵ֖ל אַחֲרֶ֑יךָ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶֽה׃וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

כי מצא בה ערות דבר מצו' שלא תמצא חן בעיניו. דהכי משמע ליה אם לא תמצא חן בעיניו מפני שמצא בה ערות דבר מכלל שכשמצא בה ערות דבר מצוה שלא תמצא חן בעיניו להחזיקה אלא שיגרשנה אבל בשלהי גיטין שנינו מי שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטוה בשוק ופרומ' משני צדדיה פי' אצל אצילי ידיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצים פירוש שנכנסת לעיניה' לאחר יציאתן כשהן לובשין בגדיהם זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר כי מצא בה ערות דבר ושלחה מביתו משמע דסמיכות כי מצא בה הוא עם ושלח לא עם והיה אם לא תמצא חן בעיניו ושמא י"ל דה"ק אין ראוי שיעכבנה בידו מחמת שמצאה חן בעיניו אלא מצוה עליו מן התורה שיגרשנה ולא שיחזיקנה מפני החן שנמצה בעיניו אבל זהו דבר תימה כיון דהך ברייתא לא אתיא אלא כב"ש דמפרשי קרא דכי מצא בה ערות דבר בערוה לחודה ודבר דבר לג"ש נאמר כאן דבר ונאמר להלן דבר מה להלן בשני עדים אף כאן בשני עדים דאי לבית הילל דמפרשי או ערוה או דבר אפילו הקדיחה תבשילו א"א לומר בה מצוה לגרשה דבשלמא היכי דאיכא ערוה מצוה לגרש' אלא בהקדיחה תבשילו דאין בה שום איסור' מאי מצוה לגרשה וכיון דהך ברייתא אתיא כב"ש היכי שביק ה"ה ונקיט כב"ש ושמא י"ל כיון דבדאיכא ערוה או פריצות מצוה לגרש אפי' אליבא דב"ה נקט סתמא כי מצא בה ערות דבר אע"פ שאין בהקדיחה תבשילו איסורה מצוה לגרש וכן כתב הטור שאם מצא בה דבר ערוה או פריצות' מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ ויצא מדון: לאיש אחר אין זה בן זוגו של ראשון. פי' אין זה השני הנושא אותה עתה בן זוגו של ראשון שגרשה פירו' דומה לו שהרי הראשון גרש אותה מפני מעשיה המקולקלים וזה הכניסה וכן שנינו בשלהי גיטין והיתה לאיש אחר הכתוב קראו אחר לומר שאין זה בן זוגו של ראשון שזה הוציא רשע' מביתו וזה הכניס רשע' לתוך ביתו דאל"כ אחר למה לי: לא תפאר לא תטול תפארתו ממנו מכאן שמניחין פאה באילן. כדתנא דבי רבי ישמעאל בפרק הזרוע לא תפאר לא תטול כל תפארתו ממנו ופי' רש"י כלומר לא תטול כל פריו לשון וכל תבואתו תשרש דמשמע עקירה ולשון ויזנב בך נטל את זנבך פי' לא תטול כל פירותיו ממנו עד שלא תשאי' בו פאה: אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה. כדתניא בפ"ק דיבמות ר' יוסי בן כופר אומר משום רבי אלעזר המחזיר גרושתו מן הנשואין אסור' מן הארוסין מותר' שנא' אחרי אשר הוטמאה וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ופרש"י אחת זו ואחת זו אסורה דכתיב והיתה לאיש אחר והויה היינו קדושין וכתיב לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה הילכך עכ"ל דקרא דאחרי אשר הוטמאה אינו אלא לרבות סוטה שנסתרה כאלו אמר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה ואחרי אשר הוטמאה שפירושו וכן הסוטה אחרי אשר הוטמאה לא יכול להיות לו לאשה שאסרה לבעל ולבועל ואע"ג דאיסור סוטה לבעלה בהדיא כתיב בה טומאה דכתיב ונסתרה והיא נטמא ופי' במסכת סוטה מנטמא נטמא ג' פעמים חד לבעל וחד לבועל וחד לתרומה כבר תרצו בגמרא דאצטריך קרא דאחרי אשר הוטמאה למיקם עלה בלאו: ולא יעבור עליו לכל דבר דבר הצבא לא לספק מים ומזון ולא לתקן דרכים. וכן שנינו בספרי ומייתי לה בפרק משוח מלחמה לא יצא בצבא יכול לא יצא בצבא אבל יספק כלי זיין ומים ומזון ת"ל ולא יעבור עליו לכל דבר ומאחר דכתיב ולא יעבור עליו לכל דבר לא יצא בצבא למה לי לעבור עליו בשני לאוין ומכאן תשובה להרמב"ן ז"ל שכתב על דברי הרב וא"כ יהי' עליו על הצבא הנזכר דאי עליו שב על הצבא מאי האי דפריך דמאח' דכתיב לא יעבור עליו לכל דבר לא יצא בצבא למה לי הא א"א לומר לא יעבור עליו בלתי שיזכיר מקודם הצבא ועוד אם עליו שב על הצבא מאי האי דקאמר עליו מיעוט הוא עליו אינו עובר אבל עובר הוא על האחרים שהם האנשים שבנו בית ולא חנכוהו או שנטעו כרם ולא חללוהו או שארשו אשה ולא לקחהו קאי בצבא וממעט אנשים ועוד אם עליו שב אל הצב' מהו זהו שפרש"י לכל דבר הצבא כיון דעליו מורה על הצבא פשיטא דכל דבר הוא דבר הצבא אלא עכ"ל דעליו שב על האיש שנשא אשה חדשה: אבל החוזרים מעורכי המלחמה על פי הכהן כו' מספיקין מים ומזון כו'. כדתניא בספרי ומייתי לה בפ' משוח מלחמה יכול אף בנה בית ולא חנכו נטע כרם ולא חללו ארש אשה ולא לקחה יהא פטור מצרכי צבא בכלי זין ומים וכיוצא בהם ת"ל ולא יעבור עליו מיעוט הוא עליו אינו עובר אבל עובר הוא על האחרים ותנן נמי כל אלו שומעין את דברי כהן וחוזרים מעורכי המלחמה ומספיקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים: נקי יהיה לביתו אף בשביל ביתו אם בנה בית וחנכו נטע כרם וחללו אינו זז מביתו בשביל צרכי המלחמה. כדתנן בפרק משוח מלחמה ואלו שאין זזין ממקומן הבונה בית וחנכו הנוטע כרם וחללו והנושא את ארוסתו והכונס את יבמתו שנאמר נקי יהי' לביתו לביתו זה ביתו יהי' זה כרמו ושמח את אשתו זו אשתו אשר לקח להביא את יבמתו אינן מספקין מים ומזון ואינן מתקנין את הדרכי' פרש"י ואלו שאין זזין ממקומן דהנך דלעיל שהן החוזרים הולכין עד הספ' ושם שומעין דברי כהן וחוזרין מן המערכה לא"י ואינן חוזרין לבתיהן אלא עוסקין בספוק מי' ומזון להולכי המלחמה ואלו אין זזין ממקומן ואפי' ללכת עד הספר ולשוב ע"פ כהן הבונה בית וחנכו ועדיין לא דר בו שנה וכן נטע כרם וחללו ועדיין לא עברה שנה רביעית שלימה נקי יהיה לביתו בשביל ביתו יהיה רבויא הוא הוסיף לה הויה אחרת להיות כזה הרי שהשוה את הבונה בית וחנכו ולא עלתה לו שנה תמימה בחנוכו והנוטע כרם וחללו ולא עלתה לו שנה שלימה לאותו שכנס את אשתו ולא עלתה לו שנה לחופתו שכל אלו אינן זזין ממקומן: לא יחבול אם בא למשכנו על חובו בב"ד לא ימשכנו בדברי' העושי' בהן אוכל נפש. דלאו דוק' רחים ורכב אלא כל דבר העוש' אוכל נפש כדתני' בספרי לא יחבול רחים ורכב אין לי אלא רחים ורכב מנין לרבות כל דבר תלמוד לומר כי נפש הוא חובל פירוש כל מידי דחיי נפש אם כן למה נאמר רחים ורכב מה רחים ורכב מיוחדין שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ותנן בפר' המקבל החובל את הרחי' עובר משו' לא תעשה וחייב משום שני כלים שנ' לא יחבול רחיים ורכב ופרש"י משום שני כלים העליונה רכב והתחתונה רחיים ואמ' רב יהודה חבל רחיים לוקה אחת חבל רכב לוקה אחת חבל רחים ורכב לוקה שתי' כך כל שני כלי' שעושין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ותנן נמי בפרק המקבל לא רחיים ורכב בלבד אמרו אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש שנאמ' כי נפש הוא חובל: כי ימצא בעדים והתראה. בספרי שנו כי ימצא בעדים אבל התראה לא הוצרך לשנותה דמילתא דפשיטא היא דאין מלקין ולא ממיתין אלא אם כן מתרין אבל עדי' דה"א דנמצא בידו תלה רחמנא אפי' ליכא עדים בשעה שגנבו קמ"ל דסתם מציאה בעדים כדתניא אין מציאה בכל מקום אלא בעדים: השמר בנגע הצרעת שלא תתלוש סימני טומאה ולא תקוץ את הבהרת. מפני שבתלישת סימני טומאה מהנגע או בקציצת הנגע עצמו מבשרו או מן הבגד או מן הבית בין קודם שיבא לכהן בין בתוך ימי ההסגר בין בתוך החלט בין אחר הפטור הוא עוקר בהם בחינה הטומאה מן הנגע שאי אפשר לשום כהן עוד שיבחין את הנגע אם הוא טמא או טהור לפיכך תפש באזהרת הלאו הזה תלישת הסימנין וקציצת הנגע ואמר שלא תתלוש ולא תקוץ ומפני שלא תלישת הסימנין בלבד עוקר הבחינה מן הנגע אלא אף הגלוח הזהיר גם הגלוח ואמר ואת הנתק לא יגלח ואח"כ חזד והזהיר בכל הוראות הכהן על הנגע שלא ימרה את פיו ואמר בכל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים תשמרו לעשות אם להסגיר אם להחלוט אם לטהור וכן פירש גם הסמ"ג אבל הרמב"ם כת' ככל אשר יורו אתכם הכהני' הלוי' כאשר צויתי' תשמרו שלא יתלוש או שיקוץ והא תמיה מאד כי כבר הזהיר על התלישה והקציצה במאמר השמר בנגע הצרעת ומה צורך להזהיר במאמר תשמרו לעשות: זכור את אשר עשה יי' למרים אם באת להזהר כו'. וכן שנינו בספרי מה ענין זה לזה ללמדך שאין נגעים באים אלא על לשון הרע: כי תשה ברעך ארי תחוב בחברך. פירש בזה תשה מלשון חוב כמו כנושה כאשר נושה בו ובקצת נוסחאות כתוב ארי תרשי וגם זה לשון חוב הוא כמו ממרי רשותך פארי אפרע בבבא קמא שפירושו מבעל חובך אפי' סובין תקבל לפרעון חובך גם תרגם משאת מאומה רשות מדעם לשון חוב שפירושו חוב של כלום וחוב של כולם הוא שכר שכיר והקפת החנות כדתניא בספרי כי תשה ברעך אין לי אלא מלוה מניין לרבות שכר שכיר והקפת החנות ת"ל משאת מאומה: לא תשכב בעבוטו לא תשכב ועבוטו אצלך. כלומר לא תשכב וישאר עבוטו בביתך בלילה אלא השב תשיבנו לו אם כסות לילה הוא וזהו האמור כאן השב תשיב לו את העבוט כבא השמש ואם כסות יום הוא החזירהו בבקר והוא מה שכתוב בפרשת משפטים עד בא השמש תשיבנו לו וכבא השמש תקחנו: והלא כבר כתוב לא תעשוק את רעך. בפרשת משפטים: אלא לעבור על האביון בשני לאוין. משו' לא תעשו' שכר שכיר שמורה על העני ומשום לא תעשוק את רעך שכולל עשיר ועני: אביון התאב לכל דבר. בויקרא רבה כי אבה ותאב קרובים בעינינם: בשעריך זה גר תושב אשר בארצך לרבות שכר בהמה וכלים. וכאילו אמר או מגרך או אשר בארצך או בשעריך ומפני שאו בשעריך מורה על גר תושב ואו מגרך מורה על גר צדק שניהם מכונים בשם גר פירש בשעריך אחר מגרך קודם אשר בארצך המורה ועל שכר בהמה וכלים כי שכר העני מאחיך או מגרך שהוא גר צדק או מגרך אשר בשעריך שהוא גר תושב הוא מגופם שנהיו שכירים לך אבל שכר בהמה וכלים הוא שכר בהמתם ושכר כליהם: ואליו הוא נושא את נפשו אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות עלה בכבש ונתלה באילן. וכך שנו בספרי ומייתי לה בפ' המקבל ואליו הוא נושא את נפשו למה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר את נפשו למו לא שתתן לו שכרו בו ביום ופרש"י כל עצמו שהוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן עצמו ליפול וליתלות באילן כשעלה עליו: והיה בך חטא מ"מ אפי' לא יקרא עליך אלא שע"י הקורא ממהרים ליפרע. וכך שנו בספרי יכול אם קרא עליך יהא בך חטא ואם לא יקרא עליך לא יהא בך חטא תלמוד לומר והיה בך מכל מקום א"כ למה נאמר וקרא עליך ממהר אני ליפרע ע"י קורא יותר ממי שאינו קורא: ולא תחבול שלא בשעת הלואה. אע"ג דמתניתין דפר' המקבל סתמא קתני אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכינן אותה ומשמע בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה מ"מ מדברי ר' שמעון דקתני בברית' עשירה ממשכנין אותה ענייה אין ממשכנין אותה מפני שאתה חייב להתזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה למדנו שאינו אלא שלא בשעת הלואה שאם היה אפילו בשעת הלואה היאך יאמר ר' שמעון מפני שאתה חייב להחזיר לה והלא הממשכן בשעת הלואה אינו חייב להחזיר כדתניא בפ' המקבל המלוה את חבירו אינו רשאי למשכנו ואם משכנו חיי' להחזיר לו ואם לא החזיר לו עובר בכל השמות הללו בד"א שמשכנו שלא בשעת הלואתו אבל משכנו בשעת הלואתו אינו חייב להחזיר ופרש"י אינו חייב להחזיר לו דקרא בחובלו לאחר הלואה כתיב אבל היכא דאתייה ניהלי' לאו חובלו הוא ומדר' שמעון שלא בשעת הלואה ש"מ דת"ק נמי דפליג עליה ואמר אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שלא בשעת הלואה קאמר דאל"כ כי היכי דתני פלוגתייהו באלמנה דלת"ק בין ענייה בין עשירה ולרבי שמעון דוקא בענייה ה"ל לממני נמי פלוגתייהו במשכון דלת"ק בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה ולרבי שמעון דוקא שלא בשעת הלואה אלא ודאי לדברי הכל בשעת הלואה מותר ולא נחלקו אלא בעשירה שלא בשעת הלואה אבל הרמב"ם ז"ל דרך אחרת ואין כאן מקומו: מכאן אמרו עומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכח' דשערו רז"ל שאין גדיש פחות מסאתים וכיון דכתב רחמנא עומר למעוטי גדיש נתמעט העומר גם כן כשיש בו סאתים: בשדה לרבות שכחת קמה. דלא תימא ושכחת עומר ולא קמה דומיא דעומר ולא גדיש כתב בשדה יתירה לרבו' שכחת קמה שאם שכח מקצת שדה ולא קצר אותה הוי הקמה ההיא לעניי' כשאין בקמה ההיא שיעור סאתים אבל יש בה סאתי' היינו גדיש דמעטיה קרא שאינו לעניי': למען יברכך ואע"פ שבאת לידו שלא במתכוין קל וחומר לעושה במתכון אמור מעתה כו'. פירוש שכששכח אותו ועדיין לא ידעו בו הבעלים כבר זכו בו העניי' מיד שלא בכוונת הבעלים ושלא מדעתו ואפילו הכי כתיב למען יברכך אמור מעתה כו' וכך שנו בספרי אמר רבי אלעזר בן עזריה מניין למאבד סלע מתוך ידו ומצאה עני והלך ונתפרנס בה שמעלה עליו הכתוב כאילו זכה העני מדעת הבעלים ת"ל לגר ליתום ולאלמנה וכתיב למען יברכך והלא דברים קל וחומר מי שלא נתכוון לזכות וזיכה מעלה עליו הכתוב כאילו זיכה מדעתו המתכוין לזכות וזיכה על אחת כמה וכמה: לא תעולל אם מצאת בו עוללות לא תקחם. כי פי' לא תעולל לא תטול העוללות מפני שאין עוללות נמצאות בכל הכרמים כמו הפירות לאילנות והשרשים לתבואות והזנב לבהמות לפיכך הוצרך לומר פה אם מצאת בו עוללות ופירוש עוללות הם הקטנות שבאשכלות מגזרת עוללים ויונקים וכתיב אם בוצרים באו לך הלא ישאירו עוללות: ואי זהו עוללות כל שאין לה לא כתף ולא נטף. במסכת פאה והן התלויות בראשי הזמורות הנקראות בלשון יון סביא"ה שאין בהן לא כתף שהן הפסיגים שזה ע"ג זה כזה @77 ולא נטף שהן הגרגרין התלויין בשדרות האשכלות כזה @77 ונקרא הכתף פסיג מפני שמפסי' בינו לבין הכתף האחר מלשון מפסיג ועולה שפירושו מפסיק ועולה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך