לא יקח אין לו בה לקוחין שאין קדושין תופסין לו בה. בקדושין פרק האומר מדכתיב לא יקח לשון לקוחין דאל"כ לא יגלה ערות אשת אביו מיבעי לי' כמו לא גלה כנף אביו הסמוך לו וא"ת דילמא האי לא יקח לאו למימרא שלא יהא לו בה קדושין אלא שלא יקדשנה לכתחלה ומיהו אי קדיש להו קדושין כבר תרצו בגמרא הא כתיב קרא אחרינא והיתה לאיש אחר שהוא אח' אצלה ולא שהיתה קרובה ועכ"ל חד לכתחלה וחד בדיעבד ואע"ג דהאי לאיש אחר ולא לקרובים כל קרובים במשמע והאי קרא דלא יקח איש את אשת אביו מיירי בבן דוקא ואיכא למימר תרוייהו בלכתחלה וחד לבן וחד לשאר קרובי' כבר פרש"י שם דמכיון דלא פירש הי קרוביה נינהו אין לך להביא באסור זה אלא האסור שבכלן שקרוב מן הכל:
ולא יגלה כנף אביו שומרת יבם של אביו הראויה לאביו והרי כבר הוזה' עליה משום ערות אחי' אביך אלא לעבור על זו בשני לאוין כו'. ביבמות פרק נושאין ופריך התם ותיפוק לי' משום יבמה לשוק ומשני לאח' מיתה שמת אביו וליכא לאו ביבמה לשוק שאין לעבור עליה אלא בשני לאוין בלאו דכנף הראוי לאביו דאע"ג דמית מ"מ כנף שהיה ראוי לאביו בחייו הוא ובלאו דודתו:
ולסמוך לא יבא ממזר ללמד שאין ממזר אלא מחייבי כריתות ק"ו מחייבי מיתות ב"ד שאין בעריות מיתת ב"ד שאין בה כרת. פירו' הא דקאמר שאין ממזר אלא מחייבי כריתות מפיק לה מסמיכות דלא יבא ממזר עם ולא יגלה כנף אביו דמיירי בשומרת יבם של אביו שהיא דודתו שהיא בכרת כדאיתא בפרק החולץ וא"ת והא קמפסיק קרא דלא יבא פצוע דכא בנתיים כבר תרצו התוס' דכיון דלאו בני בנים נינהו ולא שייך מנייהו ממזר לא חשיב הפסק והא דקאמר ק"ו מחייבי מיתות ב"ד וחזר ואמר שאין בעריות מיתת ב"ד שאין בה כרת נ"ל דהוצרך לזה משום דאין עונשין מן הדין ואין מזהירין מן הדין ולפיכך הוצרך לומר שהק"ו הזה הוא אם מחייבי כריתות בלבד הוי הולד ממז' מחייבי כריתות שיש בהן גם חיוב מיתת ב"ד אם היה בעדים והתראה לכ"ש דהשת' בלאו ק"ו נמי הולד ממזר מכיון דכולהו חייבי כריתות נינהו:
פצוע דכא שנפצעו או נדכאו בצים שלו וכרות שפכ' שנכר' הגיד ושוב אינו יורה קלוח זרע אלא שופך ושותת ואינו מוליד. דפירוש פצוע דכא או פצוע או דכא שנפצעו בציו או שנדכאו בציו ושואל הגמרא ממאי דהאי פצוע דכא באותו מקום אימא בראשו ומשני דומיא דכרות שפכה מה כרות שפכה באותו מקום אף האי נמי באותו מקום וכרות שפכה ממאי דבאותו מקום הוא אימא משפתיה ששופכין רוק שפכה כתיב במקום ששופך ופיו אינו שופך אלא זורק למרחוק ואימא בחוטמו מי כתיב בשופך כרות שפכה כתיב פירוש מי כתיב כרות בשופך שפירושו במקום הרגיל לשפוך קודם לכן כרות שפכה כתיב שעל ידי כריתה שופך פירוש שותת ושלא על ידי כריתה אינו שופך אלא מקלח לאפוקי האי דאידי ואידי שופך הוא פירוש בין קודם כריתה בין לאחר כריתה במתניתא תנא נאמר לא יבא פצוע דכא ונאמר לא יבא ממזר מה להלן באותו מקום אף כאן באותו מקום ואי קשיא אמאי נקט כריתה בגיד ופציעה ודכיאה בבצים הא אמר רבא פצוע בכלן דך בכלן כרות בכלן פצוע בכלן בין שנפצע הגיד בין שנפצעו הבצים בין שנפצעו חוטי בצי' דך בכלן בין נדך הגיד בין שנדכו בצים בין שנדכו חוטי בצים כרות בכלן בין שנתרת הגיד בין שנכרתו בצים בין שנכרתו חוטי בצים כבר תרץ ר"י משום דגיד ע"י כרית' שופך בלא כריתה מקלח נקט כרות שפכה בגיד ובספרי מה בין פצוע דכא לכרות שפכה אלא שפצוע דכא חוזר וכרות שפכה אינו חוזר:
לא יבא ממזר בקהל לא ישא ישראלית. תקן בזה שני עניני' האחד שהביאה הזאת אינה לשון ביאה ממש כמשמעה אלא לשון נשואין והאחר שקהל יי' אינו אלא קהל כהנים או קהל לוים או קהל ישראלים כדתניא בספרי אליבא דחכמים דאמרי אין כאן כי אם ג' קהלות ולא כרבי יהודה דאמר ד' קהלות הן אלו הג' וקהל כותים וזהו שכתב רש"י שלא ישא ישראלית לאפוקי גיורת דקהל גרים לא אקרי קהל ומותר בגיורת והכי איתא בפ' י' יוחסין:
על דבר על העצה שיעצו להחטיאכם כדכתיב בדבר בלעם. ותניא בספרי כשהיא אומר על דבר אף על העצה וכן הוא אומר זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב דאם לא כן על דבר למה לי הוה ליה למכתב על אשר לא קדמו אתכם אלא על כרחך לומר דה"ק על דבר העצה ועל אשר לא קדמו אתכם ואשר שכר עליך:
בדרך כשהייתם בערוף. בספרי דאל"כ בדרך למה לי:
לא תדרוש שלומם מכלל שנ' עמך ישב בקרבך יכול אף זה כן ת"ל לא תדרוש שלומם. ותניא בספרי לא תדרוש שלומם מכלל שנאמר כי תקרב אל עיר יכול אף כאן כן תלמוד לומר לא תדרוש שלומם מ"מ וטובתם מכלל שנא' בטוב לו לא תוננו יכול אף כאן כן ת"ל וטובתם:
לא תתעב אדומי לגמרי אלא עד שלשה דורות. כדכתיב בספיה דקרא דור שלישי יבא להם בקהל יי' וכ"ת מהי תיתי שיתעבם לגמרי אדאצטריך לומר לא תתעבם לגמרי השיב ואמר המצרים אפי' שזרקו זכוריכ' ליאור אעפ"כ לא תתעב' לגמרי אלא עד שלשה דורות והאדומי אע"פ שיצא בחרב לקראתכם אין ראוי לתעבו לגמרי ונתן הטעם בזה ואמר כי אחיך הוא ונתן הטעם למצריים ואמר כי גר היית בארצו שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק:
לפיכך בנים אשר יולדו להם דור שליש וגו' ושאר אומות מותרין. ולפיכך מיד איצאו בחרב לקראתך ואזרקו בניכם ליאור קאי וה"ק לפיכך אחר שיצאו בחרב לקראתכם וזרקו זכוריכם ליאור ראוי להענישם שהבנים אשר יולדו להם דור שלישי דוקא יהיו מותרים אבל הבנים אשר יולדו להם דור ראשון ודור שני יהיו אסורים ואילו לא היה להם עון זה היו מותרין מיד כשאר כל האומות:
ואסור ליכנס למחנה לויה וכ"ש למחנה שכינה. בספרי ומייתי לה בפסחים בפ' אל דברים ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה ופרש"י ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה וכשבא לצאת הימנה אל יכנס למחנה שכינה ואי לא כתיבי שתי מחנות הוה מוקמינן לה בעומד במחנה שכינה ומצריכו לצאת הימנה אבל עומד במחנה לויה אינו משתלח השתא דכתיבי שתי מחנות הכי מתוקמא על כרחיך מתקיף ליה רבינא אימא אידי ואידי למחנה שכינה ולעבור עליו בעשה ולא תעשה אם כן לימא קרא ולא יבא אל תוך המחנה למה לי ליתן לו מחנה אחרת פירוש נימא קרא ויצא אל מחוץ למתנה ולא יבא אל תוך ולשתוק מהמחנה השתא דכתיב המחנה ש"מ ליתן לו מחנה אחרת שיהא אסור ליכנס אף למחנה לויה ואם תאמר אי הכי מהיכא קא דייק רש"י לומר ויצא אל מחוץ למחנה זו מלות עשה ולא יבא אל תוך המחנה זו מצות לא תעשה הא מדקאמר תלמוד' אימ' אידי ואידי למחנה שכינה ולעבור עליו בעשה ולא תעשה מכלל דאי דרשינן להו לשתי מתנות תו ליכא למדרשינהו לעבור בעשה ולא תעשה משום דחד מנייהו מיירי למחנה שכינה וחד למחנה לויה וכיון שאין שני המקראות הללו אל מחנה אחת היאך ידרשו אותם לעבור בעשה ולא תעשה ושמא יש לומר דמכיון דחייבה תורה לא תעשה על הנכנס למחנה לוייה למדנו שהנכנס במחנה שכינה עובר בעשה דויצא אל מחוץ למחנה שכינה ובלא תעשה דלא יבא אל תוך המחנה לויה וכל שכן תוך מחנה שכינה וליכא למימר הכא אין מזהירין מן הדין דמחנה שכינה ומחנה לויה תרוייהו משום קדושתה של שכינה הוא וכחד ממנה חשיבי להו והא דאמרינן אין מזהירין מן הדין אינו אלא כמו ק"ו דבתו מבת בתו שהן גופות מתחלפות וכיוצא בו אבל קל וחומר דמחנה שכינה ממחנה לויה הוי דומיא דונגע בקצהו אפי' בקצהו ק"ו בגוף ההר עצמו שהקצה וגוף ההר עצמו תרוייהו חד גופא הוו וקדושתה של שכינה שורה על ההר כלו וזהו שכתב רש"י ז"ל ואסור ליכנס למחנה לויה וכ"ש למחנה שכינה שהיה לו לכתוב ואסור ליכנס למחנה לויה ולמחנה שכינה אם היו שני המקראות הללו דויצא ולא יבא בשתי מחנות חד במחנה שכינה וחד במחנה לויה למה כתב וכ"ש למחנה שכינה אלא עכ"ל כדפרישית שאע"פ שמחנה שכינה הוא בפירוש במצות עשה מכל מקום לענין לא תעשה אינו אלא במכ"ש א"נ רש"י ז"ל כת"ק דרבי שמעון ה"ל דדריש קראי דויצא ולא יבא תרוייהו במחנה אח' ודריש ויצא זו מצות עשה ולא יבא זו מצות לא תעשה וההיא אתקפתא דרבינא דפריך אימא אידי ואידי למחנה שכינה ונעבור עליו בעשה ולא תעשה אינה אלא לר' שמעון דקתני ויצא אל מחוץ למחנה זו מחנה לויה לא יבא אל תוך המחנה זו מחנה שכינה ותרי מחנות הוו והא דכתב רש"י ואסור ליכנס למחנה לויה וכל שכן למחנה שכינה הוא משום דסבירא ליה דת"ק דר' שמעון במחנה לויה דריש להו:
והיה לפנות ערב סמוך להערב שמשו יטבול שאינו טהור בלא הערב שמש. פירוש הא דכתיב קרא והיה לפנות ערב לאו דוקא אלא הוא הדין נמי כל היום שטובל והולך כל היום אלא הא דכתיב קרא לפנות ערב מפני שאינו טהור בלא הערב שמש ואין תועלת בטבילה שטבל ביום כל עוד שלא העריב שמשו ומפני שבהערב שמש הוא עת טהרתו כתב קרא והיה לפנות ערב ירחץ במים שיטבול סמוך להערב שמש שהוא עת טהרתו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ' ראשון מהלכות מקואות שהבעל קרי טובל והולך כל היום כלו מתחלת הלילה והיה לפנות ערב ירחץ במים מלמד שטובל והולך מתחלת הלילה עד הערב שמש:
ולא יראה בך הב"ה. הנזכר בראש הפסוק דאם לא כן לא ירא' בך מיבעי ליה:
לא תסגיר עבד כתרגומו עבד עממין. שהוא ישראל הנמכר לכותים:
דבר אחר אפי' עבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לא"י. וזהו ששנינו בספרי לא תסגי' עבד אל אדניו מכאן אמרו המוכר עבדו לכנענים או בחוצה לארץ יצא לחרות:
לא תהיה קדשה מזומנת לזנות. כמו הקדשה דיהודה ותמר ועל כיוצא בזה הזהירה תורה את האב בפסוק אל תחלל את בתך להזנותה כדתניא בספרי בפרשת קדושים זה המוסר בתו שלא לשם אישו' שהמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה עליה משום לא תהיה קדשה בין מדעתה בין מדעת אביה כדכתב הרמב"ם פרק שני מהלכות נערה בתולה ואנקלוס שתרגם לא תהא אתתא מבנת ישראל לגבר עבד הוא מפני שאף זו מופקרת לבעילת זנות הוא מאחר שאין קדושין תופסין לו בה שהרי הוקשו העבדים לחמור שנאמר שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור ורבותא קמ"ל שאף זו שאינה מפקרת עצמה לכל היא בכלל אזהרת לא תהיה קדשה וכל שכן המפקרת עצמה לכל זהו הנראה מפרש"י ז"ל ומדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ראשון מהלכות אישות קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצתה היא והוא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך וזו היא הנקראת קדשה משנתנה תורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהיה קדשה לפיכך כל הבועל אישה לשם זנות בלא קדושין לוקה לפי שבעל קדשה הרי שפירוש הלאו הזה בין לאות' המופקרת ומזומנת לכל בין לאותה שבעל לשם זנות בלא קדושין אף על פי שאינה מופקרת לכל מאחר שבא עליה בלא קדושין אך בבעילת השפתה פסק בפרק שנים עשר מהלכות אסורי בית העבדים שהטבילום לשם עבדות וקבלו עלוהם המצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל הכותים ולכלל ישראל לא באו לפיכך השפחה אסורה לבן חורין והבא עליה מכין אותו מכת מרדות מד"ס מפני שהוא סובר שכיון שיצאת מכלל כותים ולכלל ישראל לא באה אע"פ שאין קדושין תופסין לו בה אינה בכלל אזהרת לא תהיה קדשה דהתם מבנות ישראל כתיב וזו לאו מבנות ישראל שהרי גם הכותים אין קדושין תופסין בה ואע"פ כן אינה בכלל אזהרת לא תהיה קדשה מאחר שאינה מבנות ישראל אבל אנקלוס ורש"י ז"ל סברין שמכיון שטבלה וקבלה עליה המצות והרי היא חייבת בכל המצות שהישראלית חייבת בהן הרי היא כבנות ישראל ואינה אסורה לבן חורין אלא מד"ס וגבי טבילת העבדים וקבלתן המצות צריך לומר ג"כ שהם גרים גמורים מן התורה ואינן אסורין בבת חורין אלא מד"ס ואם כן למה אמרו שאין העבד חייב רק במצות עשה שאין הזמן גרמה אבל במצות עשה שהזמן גרמה הם פטורין והלא כבר קבלו עליהן כל המצות ולפיכך אין צריכין בעת שיהיו בני חורין אלא טבילה בלבד לא קבלת המצות שכבר קבלום בעת שטבלו לשם עבדות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' שלשה עשר מהלכות איסורי ביאה ושמא יש לומר שהכתוב רצה לפטרה הגזרה שוה דלה לה מאיש' אע"פ שהם ישראלים גמורים מפני שהם משועבדים לאדוניה כמו שהאשה משועבד' לבעלה וכמו שהאשה אף על פי שהיא ישראלית גמורה פטרה הכתוב מהן כך העבדים אף על פי שהם ישראלים גמורים פטרם הכתוב מהן:
ולא יהיה קדש מזומן למשכב זכר. כדתני' בפ' ד' מיתות אזהרה לנשכב מניין ת"ל לא יהיה קדש מבני ישראל ואומר וגם קדש היה בארץ וגו' דברי ר' ישמעאל ופרש"י וגם קדש היה בארץ מה קדש האמור כאן יש בו תועבה אף בלא יהיה קדש יש בו תועבה והדר גמרי' תועבה האמור בלא יהיה קדש מתועבה האמור במשכב זכר דכתיב אשר ישכב את זכר משכבי אישה תועבה עשו שניהם דמיהם בם מה תועבה האמור שם אף נשכב במשמע אף תועבה האמור כאן אף נשכב במשמע וכיון דשוכב כתוב בהדיא ואת זכר לא תשכב משכבי אשה נשא' קרא דלא יהיה קדש בנשכב וחזר ופירש וגם קדש היה בארץ לשון זנות דכתיב כתועבות הגוים ומשכב זכר תועבה הוא. והרמב"ן טען ואמר ואם הלאו הזה הוא אזהרה באשה הנשכבת ויזהיר בהיותה מקדושת ומזומנת לזנות אם כן אין הפנויה הנבעלת במקרה ובהצנע מחייבי לאוין אע"פ שהוא לשם זנות ולא לשם אישות וכן הקדש הזה למה יזהיר בהיותו קדש ומזומן אפי הנבעל בחדרי חדרים יש בו כרת ומיתת בית דין ועוד שהיה ראוי שיאמר לא תהיה בכם קדשה ולא בכם קדש כי מבנות ישראל ומבני ישראל כאילו בעם אחר ידבר ואמר והנראה בעיני בלאו הזה כי הוא אזהרה לבית דין שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות יושבת בפרשת דרכים בעינים על הדרך לזמה או שתתקן לה קופה של זנות כמנהג ארצות יושבות על הפתח בתפים ובכנורות כעניין שכתוב קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה הטיבי נגן הרבי שיר למען תזכרו וכן יזהיר לבית דין על הקדש אחר זה כתב וראיתי בספרי לא תהיה קדשה מבנות ישראל אין אתה מוזהר עליה באומות ולא יהיה קדש מבני ישראל אין אתה מוזהר באומות שהיה בדין ומה אם קדשה קלה אתה מוזהר עליה בישראל קדש חמור אינו דין שתהא מוזהר עליו בישראל או חלוף אם קדש חמור אין אתה מוזהר עליו באומות קדשה קלה אינו דין שלא תהא מוזהר עליה באומות וכו' ונראה מזה שאין מדרשם כדברי אנקלוס שהרי לדבריו אין חומר בקדש יותר מן הקדשה ועוד מהו זה שאומר אין אתה מוזהר עליו באומות ולא אם היה מדרשם בקדש לזכר הנשכב כמדרשו של רבי ישמעאל במסכת סנהדרין לא יתכן שיאמרו אין אתה מוזהר עליו באותות שהנשכב מן הכותי בסקילה הוא עכ"ד. ואני תמה מאד כי מאמרו והנראה בעיני בלאו הזה שהוא אזהרה לבית דין שלא יניתו אחת מבנות ישראל להיות יושבת בפרשת דרכים בעינים על הדרך לזמה וסיים וכן יזהיר לבית דין על הקדש נראה שהוא רוצה לבטל דברי ר' ישמעאל שאמר בפירוש שהיא אזהרה לזכר הנשכב שבמקום שהוציא רבי עקיבא האזהרה לזכר הנשכב מקרא דואת זכר לא תשכב קרי ביה לא תשכב הוציא אותה רבי ישמעאל מקרא דולא יהיה קדש גם מה שהוכיח מדברי הברייתא ששנו בספרי אין אתה מוזהר באומות שאין מדרשם כמדרשו של רבי ישמעאל לא ידעתי למה הוצרך לכל זה וכי משום דתנא דברייתא חולק בפירוש ולא יהיה קדש עם רבי ישמעאל יבטל פירושו של רבי ישמעאל ועוד למה לא הוכיח זה מדברי ר' עקיבא שהוא בר פלוגתיה דרבי ישמעאל דפליג עליה בהדיא רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב קרי ביה לא תשכב אבל הוכרח להוכיח זה מבריתא דספרי ומה שטען למה יזהיר בהיותו קדש ומזומן והלא אפילו הנבעל בחדרי חדרים יש בו כרת ומיתת ב"ד וכן למה יזהיר בהיותה מוכנת ומזומנת לזנות והלא גם האשה הפנויה הנבעלת במקרה ובהצנע היא מחייבי לאוין אינה טענה כי רש"י עצמו פירש בפרק ארבע מיתות גבי וגם קדש היה בארץ שהיא לשון זנות דכתיב ביה כתועבות הגוים ומשכב זכר תועבה היא ולא שהיה מזומן להבעל אך מפני שמדרך הנבעל והנבעלת בזנות בלא קדושין הוא להיות מוכנים ומזומנים לזנות נקראו כל הנבעלים והנבעלות קדשים וקדשות מלשון הכנה והזמנה תדע שהרי אח' שפירש על לא תהיה קדשה מופקרת ומזומנת לזנות חזר וכתב ואנקלוס תרגום לא תהא אתתא מבנות ישראל לגבר עבד שאף זו מופקר' לבעילת זנות היא מאחר שאין קדושין תופסין לו בה הנה מאמרו שאף זו נראה שכוונתו לומר שאף זו בכלל קדשה היא ואם היתה אזהרת הקדשה במזומנת לזנות דוקא אין זו מזומנת אלא מופקרת לבעילת זנות מחמת שאין קדושין תופסין בה וכן כתב הרב עצמו שאף זו מופקרת ולא אמר שאף זו מופקרת ומזומנת וכן כתב ולא יסב גברא מבני ישראל אתתא אמה שאף הוא נעשה קדש על ידה שכל בעילותיו בעילות זנות שאין קדושין תופסין לו בה כלו' והרי הוא בכלל ולא יהיה קדש ואלו היתה אזהרת ולא יהיה קדש במזומן דוקא אין זה מזומן אלא שכל בעילותיו עם זו הן בעילות זנות מאחר שאין קדושין תופסין לו בה אלא על כרחינו לומר שאין אזהרה הקדש והקדש' במזומנה בלבד או במזומן בלבד אלא שנקראו בשם קדש וקדשה מגיד שרוב הנבעלות לזנות דרכן להיות מזומנות לכל וכן הנבעל ומה שטעו עוד שהיה ראוי שיאמר לא תהיה בכם קדשה ולא יהיה בכם קדש כי מבני ישראל ומבנות ישראל כאילו בעם אחד ידבר אינה טענה כי דרך הכתוב כן הוא כי כמוהו כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל ולא אמר כי ימצא איש גונב נפש מכם:
אתנן זונה נתן לה טלה באתננה פסול להקרב' ומחיר כלב החליף שה בכלב. הא דפי' טלה באתננה ושה בכלב לאו למעוטי שנוייהן כגון חטין ועשאתן סלת לומר שאותן כשרין למזבח מפני שאינן קרבין הן עצמן לגבוה דהא אחר זה פי' בהדיא גם שניהם לרבות שנוייהם כגון חטין ועשאתן סולת שגם הם אסורין למזבח אלא משום דבעי לפרושי גם שניהם לרבות שנוייה' הוכרח לפרש אתנן ומחיר דמיירי בטלה ושה שעצמן קרבין למזבח כדי לפרש מלת גם לרבות שנוייהם שאע"פ שאינן אתנן ומחיר אלא שנוייהם וחלופיהם אפי' הכי כיון שהן באין מכח האתנן והמתי' אסורין וא"ת היכי שביק דברי ב"ה שאמרו הם ולא שנוייה' ונקיט דברי בית שמאי שאמר גם לרבות שנוייהם כדתניא בפי' מרובה נתן לה באתננה חטין ועשאתן סלת זתים ועשאתן שמן ענבים ועשאתן יין תני חדא אסור ותני חדא מותר אמר רב יוסף בית שמאי אוסרי' וב"ה מתירין מאי טעמא דבית שמאי דכתיב גם לרבות שנוייהם וב"ה הם ולא שנוייה' יש לומר שאני הכא דלב"ה גופיה קשיא גם כדאיתא התם ולב"ה הא כתיב גם גם לב"ה קשיא. והרמב"ן ז"ל טען על דברי הרב ואמר היכי שביק ב"ה ונקיט כבי' שמאי ורצה לתרץ קושית גם לב"ה ואמר וטעם גם בעבור שהזכיר כבר פסולי הקרבן במומן ואמר בהם לא תזבח ליי' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום כל דבר רע כי תועבת יי' אלהיך הוא הוסיף כאן לומר כי גם האתנן והמחיר שגופם תמים הם תועבת יי' אלהיך כמותם תו טעם גם בעבור שהאחד באמת תועבה גדולה והוא האתנן תלה הקטן בגדול ואמר תועבת יי' גם שניהם כלומר הקטון כמו הגדול וכמוהו מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת יי' גם שניהם תלה הקטן בגדול וכן ומתו גם שניהם אבל הרב ז"ל ימאן זה כי היאך יתכן לתרץ קושיא גם לב"ה שהיא על פי דרכי הדרש שכל אתין וגמין רבויין עם דרכי הפשט שאין דנין אותם אלא לתוספות על האמורים למעלה והנה ומתו גם שניה' שהביאו הוא לעזרו ואמר כמו שפירשתי איננו כי אם על דרך הפשט כמו שנראה ממה שכתב שם הוא בעצמו אבל רז"ל דרשוהו בספרי לרבות הבאים אחריהם והביאו גם הוא בפירושו ואם כן קושיית גם הוא לב"ה על פי דרכי רז"ל במקומה עומדת:
לא תשיך אזהרה ללוה שלא יתן רבית למלוה. בספרי דאל"כ לא תשיך מיבעי ליה כי המלוה הוא הנושך והלוה הוא הגורם למלוה שישכנו אבל אזהרת המלוה אינו אלא מקרא דאל תקח מאתו נשך ותרבית:
עובר עליו בשני לאוין ועשה. הרב ז"ל לא פיר' השני לאוין הללו מי הם אבל הרמב"ם ז"ל כתב שהם לא תשיך לאחיך ולפני עור לא תתן מכשול והמגיד משנה כת' ולא הזכיר רבי' לאו דולאחיך לא תשיך לא בלוה ולא במליה ובגרס' ספרינו לוה עובר משום לא תשיך ולאחיך לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול והן ג' לאוין וכן כתב הסמ"ג והלוה עובר בג' לאוין ועשה ולכן לרש"י ז"ל שכתב בשני לאוין ועשה ולא פירש מי הם צ"ל שהם לא תשיך לאחיך ולפני עור לא תתן מכשול הכתובים בספרי הרמב"ם שלא הוזכר בם הלאו של ולאחיך לא תשיך דליכא למימר שמה שכתב הרמב"ם ז"ל משום לא תשיך לאחיך הוא כולל שתי האזהרות של לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך שבשניהם כתוב לא תשיך דא"כ היה לי לעשות כן גבי מלוה שכתב לעיל הא למדת שהמלוה עובר על ששה לאוין ובמתניתי' הן חמשה אלא שכללו שתי האזהרות של כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך בלאו אחד מפני שבשניהם כתוב לא תתן והרמב"ם ז"ל חלקו וכתב אותם שתי האזהרות כל א' לעצמו ונהיו ששה ולמה לא כללם כמו שכללם במשנה וכמו שכללם הוא עצמו גבי שתי האזהרות באחת וא"כ עכ"ל דה"ק אין ללוה אלא שני לאוין לאו דלא תשיך לאחיך ולאו דולפני עור לא תתן מכשול א"ק א"כ למה לא מנו ג"כ הלאו דולאחיך לא תשיך דהיה עובר בשלשה לאוין וכו':
לא תאחר לשלמו שלש רגלים ולמדוהו רבותינו מן המקראות. כדתני' בפ"ק דר"ה א' הנודר ואחד המקדיש ואחד המעריך כיון שעברו עליו שלשה רגלים עובר בבל תאחר ומפרש בגמרא מאי טעמא מכדי מנייהו סליק למה לי למהדר ולמכתב בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות שמע מינה לבל תאחר ופרש"י מכדי מנייהו סליק כשאמר הכתוב שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך בחג המצות וגו' מהם היה עולה כבר כתב למעלה שמור את חדש האביב שבעה שבועות תספור לך חג הסוכות תעשה לך למה לי למהדר וממנינהו בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ש"מ לבל תאחר דה"ק היו נראים לפני לשלם נדריכם ולא תבאו ריקם:
מוצא שפתיך ליתן עשה על לא תעשה. כדתניא בספרי ומייתי לה בפרק קמא דר"ה מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמור זו מצות לא תעשה ופרש"י מוצא שפתיך זו מצות עשה דמסתמא ה"ק קרא מוצא שפתיך קיים ופירשו התוספות דכתיב והיוצא מפיכם תעשו תשמור זו מצות לא תעשה כדרבי אבין אמר רבי אלעזר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה ואם תאמר הא אמרינן בפרק בתרא דיומא גבי הא דאמר ריש לקיש מפני מה לא נאמר אזהרה בענוי משום דלא אפשר דהיכי נימא ופריך ולכתוב לימא השמר בענוי ומשני השמר דעשה פשה וא"כ הכא נמי השמר דעשה הוא וכאילו אמר תשמור לשלם והוי עשה ותרצו התוספות דתשמור דהכא על לא תאחר דלעיל מיניה קאי כאילו אמר תשמור שלא תאחר אבל רש"י כתב בפרשת ראה בפסוק תשמרו לעשות ליתן לא תעשה על משה האמור בפרשה שכל השמר לשון לא תעשה הוא אלא שאין לוקין על השמר של עשה וא"כ פי' השמר דעשה עשה אינו אלא לעניין שאין לוקין עליו כמו בעשה אבל לעולם לא תעשה הוא:
כי תבא בכרם רעך בפועל הכתוב מדבר. כדתניא בספרי כי תבא בכרם רעך יכול לעולם תלמוד לומר ואל כלייך לא תתן בשעה שהוא נותן לתוך כליו של בעל הבית דהיינו פועל בבציר לאפוקי פועל בעדור או בקשקוש:
כנפשך כמו שתרצה. כאילו אמר כרצונך כמו אל תתנני בנפש צרי כלומר ברצונם ובתאותם וכן לאסור שריו בנפשו כלומר ברצונו שלא ברשות המלך:
כי תבא בקמת רעך אף זו בפועל הכתוב מדבר. כדתניא בספרי כי תבא בקמת רעך יכול לעולם תלמוד לומר וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף חרמש על קמת בעל הבית:
