תנ"ך על הפרק - דברים יט - צרור המור

תנ"ך על הפרק

דברים יט

172 / 929
היום

הפרק

עָרֵי מִקְלָט, לֹא לָחוֹס עַל רוֹצֵחַ וְחוֹבֵל, לֹא לְהַסּיג גְּבוּל, דִּינֵי עֵדִים

כִּֽי־יַכְרִ֞ית יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ אֶת־אַרְצָ֑ם וִֽירִשְׁתָּ֕ם וְיָשַׁבְתָּ֥ בְעָרֵיהֶ֖ם וּבְבָתֵּיהֶֽם׃שָׁל֥וֹשׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֣יל לָ֑ךְ בְּת֣וֹךְ אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃תָּכִ֣ין לְךָ֮ הַדֶּרֶךְ֒ וְשִׁלַּשְׁתָּ֙ אֶת־גְּב֣וּל אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר יַנְחִֽילְךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְהָיָ֕ה לָנ֥וּס שָׁ֖מָּה כָּל־רֹצֵֽחַ׃וְזֶה֙ דְּבַ֣ר הָרֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־יָנ֥וּס שָׁ֖מָּה וָחָ֑י אֲשֶׁ֨ר יַכֶּ֤ה אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמֹ֥ל שִׁלְשֹֽׁם׃וַאֲשֶׁר֩ יָבֹ֨א אֶת־רֵעֵ֥הוּ בַיַּעַר֮ לַחְטֹ֣ב עֵצִים֒ וְנִדְּחָ֨ה יָד֤וֹ בַגַּרְזֶן֙ לִכְרֹ֣ת הָעֵ֔ץ וְנָשַׁ֤ל הַבַּרְזֶל֙ מִן־הָעֵ֔ץ וּמָצָ֥א אֶת־רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת ה֗וּא יָנ֛וּס אֶל־אַחַ֥ת הֶעָרִים־הָאֵ֖לֶּה וָחָֽי׃פֶּן־יִרְדֹּף֩ גֹּאֵ֨ל הַדָּ֜ם אַחֲרֵ֣י הָרֹצֵ֗חַ כִּי־יֵחַם֮ לְבָבוֹ֒ וְהִשִּׂיג֛וֹ כִּֽי־יִרְבֶּ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ וְהִכָּ֣הוּ נָ֑פֶשׁ וְלוֹ֙ אֵ֣ין מִשְׁפַּט־מָ֔וֶת כִּ֠י לֹ֣א שֹׂנֵ֥א ה֛וּא ל֖וֹ מִתְּמ֥וֹל שִׁלְשֽׁוֹם׃עַל־כֵּ֛ן אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ לֵאמֹ֑ר שָׁלֹ֥שׁ עָרִ֖ים תַּבְדִּ֥יל לָֽךְ׃וְאִם־יַרְחִ֞יב יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֶת־גְּבֻ֣לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶ֑יךָ וְנָ֤תַן לְךָ֙ אֶת־כָּל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּ֖ר לָתֵ֥ת לַאֲבֹתֶֽיךָ׃כִּֽי־תִשְׁמֹר֩ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֨ה הַזֹּ֜את לַעֲשֹׂתָ֗הּ אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֣י מְצַוְּךָ֮ הַיּוֹם֒ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ וְלָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו כָּל־הַיָּמִ֑ים וְיָסַפְתָּ֨ לְךָ֥ עוֹד֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים עַ֖ל הַשָּׁלֹ֥שׁ הָאֵֽלֶּה׃וְלֹ֤א יִשָּׁפֵךְ֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֣רֶב אַרְצְךָ֔ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָ֑ה וְהָיָ֥ה עָלֶ֖יךָ דָּמִֽים׃וְכִֽי־יִהְיֶ֥ה אִישׁ֙ שֹׂנֵ֣א לְרֵעֵ֔הוּ וְאָ֤רַב לוֹ֙ וְקָ֣ם עָלָ֔יו וְהִכָּ֥הוּ נֶ֖פֶשׁ וָמֵ֑ת וְנָ֕ס אֶל־אַחַ֖ת הֶעָרִ֥ים הָאֵֽל׃וְשָֽׁלְחוּ֙ זִקְנֵ֣י עִיר֔וֹ וְלָקְח֥וּ אֹת֖וֹ מִשָּׁ֑ם וְנָתְנ֣וּ אֹת֗וֹ בְּיַ֛ד גֹּאֵ֥ל הַדָּ֖ם וָמֵֽת׃לֹא־תָח֥וֹס עֵֽינְךָ֖ עָלָ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֧ דַֽם־הַנָּקִ֛י מִיִּשְׂרָאֵ֖ל וְט֥וֹב לָֽךְ׃לֹ֤א תַסִּיג֙ גְּב֣וּל רֵֽעֲךָ֔ אֲשֶׁ֥ר גָּבְל֖וּ רִאשֹׁנִ֑ים בְּנַחֲלָֽתְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּנְחַ֔ל בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לְרִשְׁתָּֽהּ׃לֹֽא־יָקוּם֩ עֵ֨ד אֶחָ֜ד בְּאִ֗ישׁ לְכָל־עָוֺן֙ וּלְכָל־חַטָּ֔את בְּכָל־חֵ֖טְא אֲשֶׁ֣ר יֶֽחֱטָ֑א עַל־פִּ֣י ׀ שְׁנֵ֣י עֵדִ֗ים א֛וֹ עַל־פִּ֥י שְׁלֹשָֽׁה־עֵדִ֖ים יָק֥וּם דָּבָֽר׃כִּֽי־יָק֥וּם עֵד־חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה׃וְעָמְד֧וּ שְׁנֵֽי־הָאֲנָשִׁ֛ים אֲשֶׁר־לָהֶ֥ם הָרִ֖יב לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה לִפְנֵ֤י הַכֹּֽהֲנִים֙ וְהַשֹּׁ֣פְטִ֔ים אֲשֶׁ֥ר יִהְי֖וּ בַּיָּמִ֥ים הָהֵֽם׃וְדָרְשׁ֥וּ הַשֹּׁפְטִ֖ים הֵיטֵ֑ב וְהִנֵּ֤ה עֵֽד־שֶׁ֙קֶר֙ הָעֵ֔ד שֶׁ֖קֶר עָנָ֥ה בְאָחִֽיו׃וַעֲשִׂ֣יתֶם ל֔וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר זָמַ֖ם לַעֲשׂ֣וֹת לְאָחִ֑יו וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ׃וְהַנִּשְׁאָרִ֖ים יִשְׁמְע֣וּ וְיִרָ֑אוּ וְלֹֽא־יֹסִ֨פוּ לַעֲשׂ֜וֹת ע֗וֹד כַּדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה בְּקִרְבֶּֽךָ׃וְלֹ֥א תָח֖וֹס עֵינֶ֑ךָ נֶ֣פֶשׁ בְּנֶ֗פֶשׁ עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ שֵׁ֣ן בְּשֵׁ֔ן יָ֥ד בְּיָ֖ד רֶ֥גֶל בְּרָֽגֶל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וסמך לכאן כי יכרית ה' אלהיך וגו' שלש ערים תבדיל לך וגו' והיה לנוס שמה כל רוצח. להורות כי הנביא שקר אין ראוי לחוס עליו אלא להמיתו. לפי שהוא קשה מהרוצח. כי הרוצח הוא הורג הגוף. אבל נביא השקר הוא צודה נפש האדם לקחתה. ולאבדה מן העולם הזה ומן העולם הבא. ולכן אין ראוי לחמול עליו אלא ומת הנביא ההוא. אבל הרוצח ראוי לחמול עליו אחר שהרג בשוגג. ולכן תכין לך הדרך וערי מקלט רבים. בענין שלא ישיגו הרוצח. אחר שהוא לא שונא לו ומבקש רעתו ומנפש ועד בשר יכלה. וכל זה אני אומר פן ירדוף גואל הדם והשיגו והכהו נפש ולו אין משפט מות. אבל הנביא השקר לו משפט מות. ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך בזמן המשיח. ויספת לך עוד שלש ערים. לפי שאז יתקיים הרבית הגוי ולא ישפך דם נקי בקרב ארצך. אבל דם נביא השקר הוא דם חייב. ואתה חייב לבערו מן הארץ. אבל אם יהיה איש שונא לרעהו ויהרגנו לא יועילו לו ערי מקלט. אלא ינתן ביד גואל הדם ומת לא תחוס עינך עליו: ואמר ובערת הדם הנקי מישראל. להורות על מה שר' אליעזר אומר ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה וכו'. וכן בכאן אם יראו הדיינים באומדנא דמוכח ובאמתלאות מוכיח שהוא רוצח. אע"פ שלא יהיו להם עדים ברורים. הם יכולים להורגו לפי צורך השעה ולפי הזמן. אע"פ שנראה שהוא דם נקי. ולכן לא אמר ואתה תבער דם החייב. אלא ואתה תבער דם הנקי. או שרמז בזה סוד גדול מסתרי התורה בענין ההרוגים. כי ההרוג ששופכים דמו כמים הולך נע ונד בארץ ואינו עולה למעלה ונפשו ירעה לו. לפי שאולי במרירות נפשו אמר דברים לא כן בשעת ההריגה. וז"ש בתעניות על יאשיהו גחין עליה ירמיהו וכו'. כי אולי אגב צעריה אמר דברים לא כן. ושמע שאמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי וכו'. עד שנראה שרוב ההרוגים אגב צערייהו יהרהרו בלבם או יאמרו בפיהם כלפי שמיא. עד שלזאת הסבה נשמתם אינה עולה למעלה במהרה. ומיני מדות הדין שהם הכלבים עזי נפש פוגעות בהם. ולכן אמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. ולכן אמר בקין קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה. ובאומרו מן האדמה נראה שלא עלו למעלה. כי הדם הוא הנפש והולכים נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר. עד שינקמו נקמתו ויהרגו לרוצח. עד שלזאת הסבה צותה התורה לא תחוס על הרוצח. והחומל עליו עושה רע להרוג. שהולך נע ונד ודמיו צועקים אלי מן האדמה. וזהו לא תחניפו את הארץ. ואמר לארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו וכמו שפירשתי במקומו. ואז כששופכים דם הרוצח. מיד עולה נפש ההרוג למעלה. ובזה מבערים אותו מן הארץ שהולך וצועק ואומר אל נקמות ה'. ובזה גורם רע ליושבי הארץ אחר שאין עושין דין. וכששופכים דם הרוצח מיד מתבער אותו דם ההרוג מן הארץ. ולזה אמר בכאן לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי מישראל. כי זהו דם ההרוג שנשפך על לא חמס בכפיו והולך נע ונד בארץ. ובשעת הנקמה עולה מן הארץ ואינו שואל דין כנגד ישראל. וזהו וטוב לך. כי בנקמה. כמו שעושין טוב להרוג. כן עושים טוב לכל ישראל. וזהו סוד עגלה ערופה כמו שנפרש שם בע"ה. ולכן תמצא שכתב ג"כ שם ואתה תבער דם הנקי וגו': וסמך לכאן לא תשיג גבול רעך אצל דין הרוצח. לפי שידוע שעל עסקי המצרים והגבולים האנשים הורגים אלו לאלו. ולפי שידוע ענין הגבולים והרוצחים אינו יכול להתברר אלא על פי עדים. לזה סמך לכאן. לא יקום עד אחד באיש וגו' ע"פ שנים עדים. ולפי שלפעמים יקרה שהאדם מצד אהבה או שנאה או חמדת ממון יעיד עדות שקר. לזה אמר כי יקום עד חמס באיש וגו' ודרשו השופטים היטב. כי בזה צריך דרישה וחקירה. ואם הוא עד שקר ראוי שתהרגנו ולא תחמול עליו. בענין שהנשארים ישמעו וייראו. ואמר ועשיתם לו כאשר זמם. ולא כאשר עשה. ואחז"ל הרגו אין נהרגים ואם לא הרגו נהרגים. ואע"פ שהדבר נראה דבר זר. כבר כתב הרמב"ן ז"ל טעם לזה. ואני כתבתי למעלה הטעם האמת על פסוק כי מזרעו נתן למולך. ואמרו מזרעו ולא כל זרעו והדבר נראה בהפך. וכן בכאן כשהרגו אין נהרגין. לפי שידוע שמיתת בית דין מכפרת. דתנן בפרק נגמר הדין היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומר לו התודה שכן דרך כל המומתין וכו'. ואם אינו יודע להתודות אומר תהא מיתתי כפרה על כל עונותי. ואחר שמיתת בית דין מכפרת. כשהרגו אין נהרגין. בענין שלא יהיה להם כפרה. כי אין ראוי לכפר לעושה כזה. אבל אם העיד עדות שקר ולא נהרג חבירו בעדותו ימות. באופן שמיתת ב"ד יכפר עליו. ולזה אמרו הרגו אין נהרגין. כי זה לרעתו ולא לטובתו. בענין שיהיה אבוד לגמרי. כמו הנותן כל זרעו למולך שלא נשאר לו נין ונכד והכל נתנו לע"ז. ראוי הוא שלא יכופר. ולכן לא ימות. אבל אם נתן מזרעו למולך ולא כל זרעו. אחר שהניח בן להקים לו שם בישראל. ראוי שלא יהיה אבוד לגמרי. ולכן ימות בכרת. בענין שתהיה לו כפרה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך