ובקר תזבח לחגיגה שאם נמנו כו'. ובספרי צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אם כן למה נאמר צאן ובקר צאן לפסח ובקר תזבח לחגיגה והוסיף מלת תזבח אחר ובקר מפני שבזה יובן שהבקר אינו דבק עם הצאן רק הוא ענין לעצמו שכמו שתזבח צאן לפסח כך תזבח גם בקר לחגיגה ואם לאו אין מביאין עמו חגיגה אלא הפסח לבדו:
כי בחפזון יצאת ולא הספיק הבצק להחמיץ וזה יהיה לך לזכרון. וזהו ששנינו מצה זו שאנו אוכלין על שם שנגאלו אבותינו ממצרים ואנו אומרים בהגדה על שום שלא הספיק בצקן של אבותינו להחמיץ ואם תאמר והלא בזולת זה לא היו רשאין לאכול חמץ שכבר הוזהרו על כך שנ' שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי י"ל דאזהרה זו אינה אלא לדורות שהיה גלוי וידוע לפניו יתברך שיצאו ממצרים בחפזון עד שלא יספיק בצקן להחמיץ ולפיכך הזהירן שיהיו אוכלין מצה לדורות בזמן הזה שבעת ימים זכר ליציאת מצרים אבל פסח מצרים לא היה נוהג חמוצו אלא יום אחד כדנפקא לן מסמיכות דלא יאכל חמץ עם קרא דהיום אתם יוצאים כדאיתא בפרק כל שעה ובפרק בתרא דפסחים:
למען תזכור על ידי אכילת הפסח והמצה את יום צאתך. פי' קרא דלמען תזכור לאו אדסמיך ליה קאי אלא אוזבחת פסח ואשבעת ימים תאכל עליו מצות:
ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר אזהרה למותיר בפסח דורות. כי בפסח מצרים לא היה צריך שכבר הוזהרו עליו במאמר ולא תותירו ממנו עד בקר ולפי שאותה אזהרה לא נאמרה אלא בפסח מצרים והיה עולה על הדעת דוקא בפסח מצרים שהיו אוכלים אותו בחפזון והיו מוכנים לצאת משם הוזהרו שלא יותירו ממנו שלא יהיה סבה להתעכבותן אבל בפסח דורות לא קמ"ל וא"ת אכתי למה לי הרי כבר אמור בפרשת כי תשא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח יש לומר דההוא באמורי הפסח קא מיירי ולעניין הקרבה כדתנן הקטר חלבים ואברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר ופרש"י הקטר חלבים ואברים של קרבנות שנזרק דמן ביום מצותן לעלות כל הלילה ואינן נפסלין בלינה עד שיעלה עמוד השחר והן למטה מן המזבח דכתיב ולא ילין דמרבויא דזבח אתרבו כל שאר הקרבנות וכן פירש רש"י בפרשת כי תשא זבח חג הפסח אמוריו ומכאן אתה למד לכל הקטר חלבים ואברים אבל הכא בבשר הפסח קמיירי לענין אכילה שיאכלו כל הלילה ולא יותירו ממנו עד בקר:
ויום ראשון האמור כאן הוא י"ד בניסן. ויהיה פירושו אשר תזבח דהיינו ביום הראשון שהוא יום י"ד ולבקר עם ולא ילין כאילו אמר ולא ילין לבקר מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון:
ולפי שנסתלק הכתוב מעניינו של פסח כו'. הוצרך לפרש באי זו זביחה הוא מזהיר ואמר ביום הראשון שהוא יום י"ד בניסן אבל לולא ההפסק לא היה צריך לומר אלא ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב לבקר ופשיטא דבערב יום י"ד קמיירי דהא עליה קאי דכתיב לעיל מיניה וזבחת פסח ליי' אלהיך אבל מפני ההפסק הוצרך לפרש דאזביחת פסח קאי:
שלמים הנשחטים כל שבעה כלן בבל תותירו. אבל לא כל שלמים הנשחטים בכל השנה דמה ענין שלמים דעלמא אצל הפסח:
בערב כבא השמש מועד צאתך ממצרים הרי שלשה זמנים חלוקים בערב משש שעות ולמעלה זבחהו וכבא השמש תאכלהו ומועד צאתך אתה שורפו כלומר נעשה נותר ויצא לבית השריפה. ובספרי כאילו אמר שם תזבח את הפסח בערב דהינו בין הערבים וכבא השמש תאכלנו דהיינו בלילה ובמועד צאתך שרפהו דהיינו בבקר ומפני שאין השריפה חובה עליו כמו הזביחה והאכילה חזר ופירש שמה שאמר שרפהו כלומר נעשה נותר ויצא לבית השריפה לא שחובה עליו לשרפו שכן במנין המצות של הלכות פסח לא מנו אלא הזביחה והאכילה ושלא ישאירו ממנו עד בקר אבל לא השריפה:
ופנית בבקר לבקרו של שני מלמד שטעו' לינה ליל מוצאי י"ט. בספרי שא"א לומר לבקרו של ראשון שבקרו של ראשון י"ט הוא א"ח לצא' חוץ מן התחו' ואיך יאמר בו והלכת לאהליך ומפני שלא התיר הכתוב ללכת לאהלו בליל מוצאי י"ט מיד אלא בבקר למדו רבותינו מכאן שטעון לינה שיעמוד שם כל ליל מוצאי י"ט:
ששת ימים תאכל מצות ובמקום אחר הוא אומר שבע' ימי' למד על אכילת מצה בשביעי שאינה חובה ומכאן אתה למד לששת ימים. במכילת' ואינו ר"ל דמדכתיב ששת ימים תאכל מצות משמע ששת ולא שבע ולמדנו מכאן ששביעי רשות ולא חובה דא"כ צריך לומר דקרא דששת ימים בחובה קמיירי דאם לא כן היכי דייק מינה הא שביעי רשות אדרבה איפכא משמע ששה רשות הא שביעי חובה ומכיון דקרא דו' ימים בחובה קמיירי היכי מצי תו למימר מה שביעי רשות אף ששה רשות ועוד דאם כן יהיה פירושו זה מתחלף מפירושו דשלהי פסחים דהתם פירש מה שביעי רשות דכתיב וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות שהרי הוציאו מן הכלל ועוד דממיעוטא דששת ולא שבע אינו נדון במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מפני שהמדה הזאת בכל מקום אינה אלא כשחזר וכתב המשפט הנאמר על הכללו לפרט אחד מפרטי הכלל ההוא בלא שום חדוש כלל דומיא דשלמ' ושהכלל באסור והפרט באסור דכתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו דכתיב ביה כל אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו כו' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא ולמה יצאו להקיש אליהן ולומר מה שלמים קדשי מזבח כו' יצאו קדשי בדק הבית אבל כשהכלל באיסור והפרט בהתר כנדון דידן לא דיינינן ליה במדה זו כדאיתא בריש ת"כ ובריש יבמות אלא ה"ק ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות ובמקום אחר הוא אומר שבעת ימים תאכל מצות הא כיצד ששה מן החדש ושבע' מן הישן וליכא למימר דקרא דו' ימים תאכל מצות וביו' השביעי עצרת שלא הזכיר בו תאכל מצות הוא מפני שסמך אקרא דז' ימים מצות תאכלו ולא בא אלא לעצרת דכיון דכתיב ששת ימים תאכל מצות ויש לחשוב ששת ולא שבע הוה ליה לפרושי וביום השביעי תאכל מצות וכך פירשו אותו רש"י ורשב"ם בשלהי פסחים וכך פירש אותו רבינו הלל בת"כ בפרשת אמור והשתא אתיא שפיר שנקרא יצא מן הכלל שהרי הכתוב עצמו חזר וכתב וביום השביעי עצרת ולא כתב בו תאכל מצות דמשמע שאכילת מצה בשביעי רשות וכאילו אמר וביום השביעי אין חיוב אכילת מצה נוהגת בו ולולא המדה דדבר שהיה בכלל כו' מה שביעי רשות אף ששה רשות ה"א דוקא שביעי רשות אבל ששה חובה וקרא דשבעת ימים מצות תאכלו מצות ולא חמץ קאמ' דבהאי שוו כולהו יומי אבל לענין חיוב מצה והרשות בה הששה מהן חובה והשביעי רשות השתא דאיתא הקישא דמה שביעי רשות אף ששה רשות למדנו שכלם שוין לרשות לעניין אכילת מצה וקראי דז' ימים מצות תאכלו וששת ימים תאכל מצות מצות ולא חמץ קאמר ומפני שאין אכילת המצה בהם חובה לא חשש הכתוב לכתוב גבי וביום הז' רק דין העצרת בלבד שהיא חובה אך קשה היכי דיינינן ליה במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא ולא במדה דדבר שהיה בכלל ויצא לדון בדבר חדש דלא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה ולקמן יתבאר זה בס"ד וא"ת אי הכי כיון דכלהו ז' ימים לרשות ולא לחובה למה חלקן הכתוב וכתב ששת ימים תאכל מצות דמשמע ששת ולא שבע יש לומר דאי לאו זה החלוק לא הוה ידעינן דשבעה ימים רשות ולא חובה אלא ה"א כלהו יומי לחובה והא דלא כתב גבי ביום השביעי עצרת גם אכילת המצות משום דסמוך אקרא דז' ימים מצות תאכלו ולא בא הכתוב אלא להודיענו רק העצרת בלבד השתא דחלקן הכתוב וכתב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת תהיה לכם ולא הוזכר בו אכילת מצות ולא היה לו לסמוך אקרא דשבעת ימי' מצות תאכלו מאחר שכבר חלקן הכתוב וכתב ששת ימים וביום השביעי שיש לחשוב דוקא ו' ולא שבע ולא נכתב בשביעי אכילת מצות משמע דאכילת מצות בשביעי רשות הוא ולפיכך לא חשש הכתיב לכתוב בו אכילת מצה אלא דין העצרת בלבד שהיא חובה והשתא אתיא שפיר הת דאצטריכו כלהו קראי קרא דשבעת ימים מצות תאכלו וקרא דששת ימים תאכל מצות וקרא דוביום השביעי עצרת דאי לאו קרא דששת ימים תאכל מצות ה"א דקרא דשבעת ימי' מצות תאכלו באכילת מצה לתובה קמיירי דומיא דואכלו את הבשר בלילה הזה ולא מקרא דגבי יום השביעי עצרת דה"א דלא כתיב בקרא דוביום השביעי עצרת גם באכילת מצות קמיירי אלא משום דסמוך אקרא דשיבעת ימים מצות תאכלו לא בא המקרא הזה רק להודיענו דין העצרת בלבד ואי לאו קרא דוביו' השביעי עצרת נהי דמקראי דששת ושבע שמענין בשביעי רשות מכל מקום לא הוא דיינינן ליה במדה דיצא מן הכלל אלא כשיצא בפירוש כמו וביום השביעי עצרת ולא נאמר בו תאכל מצות וה"ל כאילו אמר וביום השביעי אין בו חיוב אכילת מצה כדלעיל ואי לאו קרא דשבעת ימים אין כאן דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל וה"א דוקא שביעי רשות אבל הששה חובה וא"ת כיון דקראי דתאכל מצות לפי ההיקש דמה שביעי רשות אף ששה רשות כולהו ברשות קמיירי היאך דקדקו מכאן דמדלא כתי' וביו' השביעי תאכלו מצות ש"מ דשביעי רשות הוא דמשמע הא אי הוא כתוב ביה תאכלו מצות הוה משמע חובה ולא רשות והלא כולהו קראי דכתיב בהו תאכלו מצות רשות הוא יש לומר דהא דדייקינן דמדלא כתיב ביה ביום השביעי תאכל מצות ש"מ דאכילת מצו' בשביעי רשות הוא בממה נפשך הוא דדייקינן לה דאי קרא דששת ימים תאכל מצות בחובה קמיירי א"כ מדה"ל למכתב נמי אכילת מצות גבי וביום השביעי עצרת ולא כתביה ש"מ דאכילת מצה בשביעי רשות היא ולא חובה ואי קרא דששת ימים תאכל מצות ברשות קמיירי כלומר מצות ולא חמץ כ"ש אכילת מצה דשביעי דלא כתיבא כלל דודאי רשות היא ולפיכך לא חשש הכתו' לכתו' בו תאכלו מצות א"נ אי קרא דששת ימים תאכלו מצות באכילת רשות קמיירי עכ"ל דקר' דשבעת ימי' מצות תאכלו נמי באכילת רשות קמיירי ואם כן אכילת מצה דשביעי רשות הוא בממה נפשך:
שהרי שביעי בכלל היה ויצא מן הכלל ללמד שאין אכילת מצה בו אלא רשות ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה שביעי רשות אף כלן רשות חוץ מהלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה שנאמר בערב תאכלו מצות. י"מ דשביעי בכלל שבעת ימים מצות תאכלו היה ויצא מן הכלל ללמד לעצמו שהוא רשות ולא חובה ומן המדה הזאת למדנו שלא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא גם על הכלל כלו וכך פירש הרשב"ם ז"ל בשלהי פסחים שביעי הוי דבר שהיה בכלל דכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות והאי קרא דוביום השביעי שהוא רשות לא ללמד על עצמו לבדו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא דהיינו כל שבעה ימים דזו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן וקשה היכי דיינינן ליה במדה דלא על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו והלא הכלל באיסור והפרט בהיתר והמדה הזאת אינה נוהגת אלא כשהכלל באיסור והפרט באיסור דומיא דשלמים כדלעיל אבל כשהכלל באיסור והפרט בהתר כנדון דידן לא דיינינן ליה אלא במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש דומיא דאשת את דלא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה אלא אשת אח דאשתרי אשתרי שאר עריות לא כדאיתא בריש יבמות הכא נמי שביעי שיצא לרשות הוא רשות אבל שאר יומי חובה ויש מתרצים דשביעי לא דמי לאשת אח דהתם הכלל באיסור והפרט בהתר אבל הכא הכלל מסופק אם הוא רשות או חובה דתרוייהו משתמעי מיניה או תאכלו מצות ולא חמץ ואם רצה לאכול בשר או בצים בלבד שפיר דמי או תאכלו מצות דוקא ואם לא אכל מצה לא יצא והפרט מפורש שהוא רשות ולא חובה ואין הכלל איסור והפרט בהתר ומשום הכי דיינינן ליה במדה דדב' שהי' בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מידי דהוי אהבערה שהכלל מסופק אם חייבין חטאת על כל מלאכה ומלאכה אף על פי שעשאן כלן בהעלם אחד או כיון שעשאן כלן בהעלם אחד אינן חייבין עליהן אלא חטאת אחד וכשיצאת ההבערה ללמד שחייבין עליה חטאת אף על פי שהיא אחת אנו דנין אותה במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה הבער' שהוא מיוחדת וחייבין עליה חטאת לעצמה אף כל המלאכות כלן חייבין חטאת על כל אחת ואחת אף על פי שעשאן כלן בהעלם אחד אך קשה דשביעי לא דמי להבערה דהתם אף על פי שלענין חיוב חטאת הכלל מסופק והפרט מבואר מכל מקום לענין האיסור שניהם שוים שהכלל והפרט שניהם יחד באיסור וכיון שכן דיינינן ליה במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו אבל שביעי שבענין האסור עצמו נפל הספק שהכלל מסופק אם הוא בחיוב או ברשות והפרט מפורש שהוא ברשות ואין הכלל והפרט שוין באיסור היכי דיינינן ליה במדה דדב' שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו והוה לן למדייניה במדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לדון בדבר חדש שאי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפי' ולא הוא גמר מכלליה ולא כלליה גמר מיניה אבל מצאתי בת"כ ברית' אחת שבה יתוקן הכל והיא זאת שבעת ימי' מצות תאכלו מת"ל לפי שנא' שבעת ימים תאכל מצות וביו' השביעי חג ליי' שביעי בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה שביעי רשות אף לילה הראשון רשות ת"ל עליו תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין ב"ה קיים מניין תלמוד לומר בערב תאכלו מצות אם כן למה נאמר שבע' ימים מצות תאכלו מצה הנאכל' כל שבעה אד' יוצא בה ידי חובתו בפסח יצאו חלו' תודה ורקיקי נזיר שאינן נאכלין כל שבעה ונ"ל דהכי פירושא שבעת ימים מצות תאכלו למה נאמר והלא כבר נאמר שבעת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג ליי' ודרשינן שבע' בכלל שבעת ימים תחוג ליי' היה שכל השבעה ראויין לחגיגה שמי שלא חג בי"ט ראשון הולך וחוגג כל שבעה ואם כן למה יצא השביעי מן הכלל ונכתב הוא לבדו אלא להקיש אליו כל שבעה מה שביעי רשות באכילת מצה כדנפקא לן מקרא דוביום השביעי עצרת אף כלן רשות וכו' ואם כן מאחר שלמדנו מזה שכל שבעה רשות באכילת מצה למה נאמר כאן שבעת ימים מצות תאכלו אלא לומר לך שאין אדם יוצא ידי חובת מצה בליל ט"ו שהיא חובה אלא במצה הנאכלת כל שבעה יצאו חלות תודה ורקיקי נזיר שאין נאכלו' אלא ליום ולילה שאם רצה לאכול מהן לחובת מצה אינו יוצא ידי חובתו אע"פ שהן מצה כהלכתה מכיון שאינן נאכלות כל שבעה והשתא אתיא שפיר הא דדיינינן ליה במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מאחר שהכלל כל שבז' ימים תחוג ליי' אלהיך והפרט של וביום השביעי חג ליי' שוין בכל ענין בין בענין אכילת מצה בין בענין חגיגה שהרי המקרא הזה הוא בכלל שבע' ימים תאכל מצות הכתוב בצדו ולא נכתב לבדו אלא לענין החג שהוא ראוי לתשלומי חגיגה די"ט ראשון ומכיון שהשביעי כמו השבעה בכל ענין בין לאכילת מצה בין לחגיגה ראוי לומר עליו למה יצא מן הכלל ונכתב לבדו והלא בכלל שבעה היה אלא להקיש אליו ולומר מה שביעי כו' זהו הפירוש המסכים עם השרשי' התלמודיים ואם נפשך לומר שאין המדה הזאת נוהגת אלא באותו ענין שהיתה בו היציאה וכאן היציאה היא בענין החגיגה והמדה היה בענין המצ' תפרש הבריתא הזאת כפי מה שפירשה רבינו הלל ז"ל שביעי בכלל שבעת ימים תאכל מצות היה ואי משום דכתיב חג ליי' הא כתיב קרא אחרינא ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג שבעת ימים וגו' ולמה יצא מכלל שבע' ימים תאכל מצות וכתב וביום השביעי להקיש אליו כלו' להקיש ששת ימים ליום השביעי מה יום השביעי רשות כדמפרש ליה במכילתא בסוף פ' בא אל פרעה דכתיב ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ולא כתיב ביה תאכל מצות משמע דיום שביעי רשות הוא לאדם אם יאכל מצה אם לאו אף כלן רשות דאי בעי אכיל מצה ואי בעי לא אכיל עכ"ד משמע שהוא סובר שפירוש וביום השביעי חג ליי' הוא כאילו אמר שבעת ימים תאכל מצות ואף ביום השביעי וגם יהיה חג ליי' שמאחר שאי אפשר לומר שיצא כדי ללמד שיש בו חג שהרי למדנו זה מקרא דשבעת ימים חג ליי' עכ"ל שלא יצא אלא לאכילת מצה כאילו אמר שבעת ימים תאכל מצות ואף ביום השביעי והשתא הכלל והפרט שוין באכילת מצה וכיון שכן יש לנו לדון אותו במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה שביעי רשות אף ששה רשות אבל הפי' הראשון נכון בעיני:
חוץ מלילה הראשון שהכתוב קבעו חובה. דשביעי שיצא לרשות וששת ימים שהוקשו אליו ימים ולילות במשמע כדנפקא לן מקרא דעד יום האחד ועשרים לחדש כדלקמן ואם כן גם הלילה הראשון בכלל היקשא דמה שביעי רשות אף ששת ימי' רשות הוא ולפיכך אתא בער' תאכלו מצו' קרא יתירא דלא הוה ליה למכתביה דשבעת ימים תאכל מצות ימים ולילו במשמע ואם הם רשות גם לילה הראשון רשות הוא כמותם ואם הם חובה גם לילה הראשון חובה הוא כמותם וליכא למימר דהא דאתא לקובעו חובה אינו אלא בזמן דאיכא פסח שאכילתו במצה דההוא מעל מצות ומרורים יאכלהו נפקא וא"ת כיון דקרא דבערב תאכלו מצות לא אתא אלא לקובעו חובה לילה הראשון שלא יהיה הלילה הזה כשאר הלילות שהם רשות ולא חובה אם כן למה חזר וכתב שם עד יום האחד ועשרים לחדש שהם רשות ולא חובה כבר הקשו זה בשמות רבה ואמרו אם סופנו לרבות בערב תאכלו מצות לקובעו חובה מת"ל עד יום האחד ועשרים ותרצו אם אינו ענין לשלפניו תנהו עניין לשלאחריו עד יום האחד ועשרים לחדש בערב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם אבל לפי המכילתא ששנו עד יום כ"א למה נאמר לפי שהוא אומר שבעת ימים מצות תאכלו אין לי אלא ימים לילות מניין דמשמע דס"ל דקרא דעד יום כ"א אלפניו קאי קשיא וא"ת אמאי לא דרשינן הכא דומיא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב אי אפשר לומר בי"ד שכבר נאמר בערב ואי אפשר לומר בערב שכבר נאמר בי"ד הא כיצד מוסיפין מחול על הקדש יש לומר כיון דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דמשמע דאכילת מצה אינה אלא עם אכילת הפסח שוב א"א לומר שתהיה אכילת מצה מבעוד יום משום דאכילת הפסח אינה אלא בלילה כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה ולא מבעוד יום אי אפשר לומר כן הא כיצד מוסיפין מחול על הקדש וא"ת מכל מקום קשו קראוי אהדדי דאי אפשר לומר בי"ד שכבר נאמר בערב ואי אפשר לומר בערב שכבר נאמ' בי"ד יש לומר שאני התם דכתיב ועניתם את נפשותיכם מעיקרא ואחריו תשעה ערב אבל הכא דכתיב תאכלו מצות לבסוף לא קאי אלא אערב הסמוך לו ולא אי"ד כך תרצו התוספות בפרק קמא דברכות וליכא לאקשויי אימא איפכא ערב בכלל היה ולמה יצא לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו מה ערב חובה אף כל הלילות חובה יכול אף ליל השביעי חובה תלמוד לומר וביום השביעי עצרת הכתוב הוציאו לרשות משום דבלאו קרא דבערב כולהו קראי דששת ושבע לחובה משמע ולמה לי היקשא דמה ערב חובה אף כלם חובה ועוד דקרא דבערב אינו מבואר שהוא לחובה אלא אחר הביאור שכלם לרשות מכח המדה דמה שביעי רשות אף ששה רשות מפני שאז יש לנו לומר כיון שהערב הראשון הוא בכלל כל הלילות של שבעת ימים תאכל מצות דמשמע ימים ולילות ויצא מן הכלל ונכתב לבדו לא יצא אלא לחייב עצמו שלא יהיה בכלל שאר הלילות שהן לרשות ולפי זה תו ליכא לאקשויי למה לי ששת ושבע' ומדה דדבר שהיה בכלל תיפוק לי מדאצטריך קרא דבערב לקבעו חובה מכלל דכלהו לילהו רשות ולא חובה וכיון דימים דמצה ימים ולילות במשמע גם הימים רשות ולא חובה במשמע וא"ת כיון דכולהו יומי דמצה רשות ולא חובה חוץ מהלילה הראשון אם כן כולהו קראי דששת ושבע למה לי לא לכתוב רחמנא אלא קרא דבראשון בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות ותו לא יש לומר דקרא אורחא דמילתא נקט שבכל אותן הימים שאינכם אוכלים חמץ תסתפקו באכילת מצה וכדי שלא נטעה לחשוב שהוא לחובה נכתב קרא דששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ללמד על השביעי שהוא רשות ולא חובה ומכח המדה למדנו שכלן רשות ולא חובה ויש קצת שמקשים מדוע לא דרש' קרא דשבעת ימים תאכל מצות ולא חמץ ולאו הבא מכלל עשה עשה ויהיה האוכל חמץ בפסח עובר בעשה ולא תעשה דומיא דכל עוף טהור תאכלו ולא הבא מכלל עשה עשה והאוכל עוף טמא עובר בעשה ולא תעשה ונ"ל שאין זאת קושיא מפני שאין כל עשה נדון בלאו הבא מכלל עשה אלא כשיש בו מיעוטא דומיא דאותה תאכלו ולא את בהמה טמאה כדכתב רש"י אחר זה והרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות בפרק שני או כשהעשה ההוא יותר שלא היה צריך לו כמו שנראה מכל עוף טהור תאכלו שלא היה צריך לו שכבר נכתבו כל העופות הטמאות ולמדנו שזולתם טהורים לאכילה וכבר נכתב עוד כל צפור טהור תאכלו ואמרו שהאחד מהם להתיר משולחת והאחר ללאו הבא מכלל עשה והרמב"ם דרש קרא דכל צפור טהור ללאו הבא מכלל עשה ונשאר קרא דכל עוף טהור תאכלו להתיר המשולחת אבל קרא דשבעת ימים מצות תאכלו דלגופיה הוא דאתא לומר שתאכלו מצות ולא חמץ לאורחא דמילתא כדלעיל אינו נדון ללאו הבא מכלל עשה דאם לא כן נדרוש כל עשה שבתורה ללאו הבא מכלל עשה:
מהחל חרמש בקמה משנקצר העומר שהו' ראשי' הקציר דכתיב והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. פי' לא בתחלת הקציר תליא מלתא אלא בקצירת העומר אך מפני שתחלת הקציר הוא העומר כתב מהחל חרמש במקום מקציר' העומר והראיה על שבקציר העומר תליא מלתא מדכתיב וספרתם לכם מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות וכתוב אחר אומר מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועו' אלמא יום הבאת העומר הוא תחלת חרמש בקמה ואין זה אלא קציר הראוי להביא ממנו עומר אבל בית השלחין שבעמקים הואיל ואינו ראוי להביא ממנו קוצרין אותו מלפני העומר ואין בכך כלום:
מסת נדבת ידך די נדבת ידך. דתרגום די מחסורו במס' חסרוניה ומ"ם מסת שרש ושרשו מסס ודגש הסמ"ך לחסרון אות הכפל ובתשלומו מססת:
דבר אחר באספך מגרנך ומיקבך למד שמסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב. בפ"ק דסוכה ופירושו אין מסככין את הסוכה אלא בדברים הדומים לפסולת גורן ויקב שפסולת גורן הוא התבן ופסולת יקב הם החרצני' מה אלו גדולן מן הארץ ותלושין ואינן מקבלין טומאה אף כל דבר שמסככין את הסוכה לאפוקי מיני מתכות שאין גדולן מן הארץ או אם הדלה עליה את הגפן בעודו מחובר לקרקע או אם סככה באוכלין שהן מקבלין טומאה:
והיית אך שמח רבותינו למדו מכאן לרבות ליל י"ט האחרון לשמחה. כדתניא בפ' לולב וערבה והיית אך שמח לרבות לילי י"ט האחרון או אינו אלא לילי י"ט הראשון תלמוד לומר אך חלק ומה ראית לרבות לילי י"ט האחרון ולהוציא לילי י"ט הראשון מרבה אני לילי י"ט האחרון שיש שמחה לפניו ומוציא אני לילי י"ט הראשון שאין שמחה לפניו ופרש"י לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה שלפניו לכוללו עם שבעה הימים שיזבח שלמים בשביעי כדי לאכול ליל שמיני וכיון דאתרבי ליל י"ט האחרון שהוא טפל ק"ו היות שהוא עקר חיוב השמחה ושאר הלילות לא צריכי רבויא דומי' אפילו לילות במשמע כדדרשינן גבי סוכה וכי אצטריך לליל י"ט האחרון דאינו בכלל שבעה וע"כ לילה אתרבי שהוא סמוך לשבעת הימים דקרא ויום אתי בקל וחומר ואשמעינן שהשלמים הנזבחים בחג הסוכות ישמחו בליל שמיני שאינו יכול להקריב בלילה או אינו אלא לרבות לילי י"ט הראשון ואשמועינן לזבח שלמים בערב י"ט לשמחת לילה הראשון דלא בעינן זביחה בשעת שמחה:
ולא יראה את פני יי' ריקם אלא הבא עולת ראיה ושלמי חגיגה. אף על פי שאין במצות יראה כל זכורך אלא עולת ראיה בלבד כדכתב רש"י בפרשת משפטים גבי ולא יראו פני ריקם כשתבאו לראות פני ברגלים הביאו לי עולות לפיכך צריך לומר שאף על פי שעקר אזהרת ולא יראו פני ריקם הוא להביא עולת ראיה בלבד הוכרח רש"י ז"ל לפרש פה ולא יראה את פני יי' ריקם על העולות ועל שלמי חגיגה מפני שאחר ולא יראה את פני יי' ריקם כתוב מיד איש כמתנת ידו כברכת יי' אלהיך המורה על עולת ראייה ועל שלמי חגיגה כדתניא בספרי שכל אתד מאלו אין לו שיעור מן התורה אלא כפי מתנת ידו רק שרבותינו גזרו שלא יהא קרבן עולת ראיה פחות משוה מעה כסף ולא שלמי חגיגה פחות משוה שתי כסף וכיון שהכתוב הבא אחריו מורה על שתיהן פי' גם המקרא של לא יראה את פני יי' ריקם דלעיל מיניה על שתיהן על העולות ועל שלמי חגיגה כי שתיהן יחד הם מעניין א':
שופטים ושוטרים הרודין את העם אחר מצותן במקל וברצועה עד שיקבל עליו דין השופט. י"א שהשוטרים הם המושלים מגזרת משטרו בארץ והם אשר בידם הכח והממשלה להוציא לאור משפט השופטים ובזולתם אין לשופטים שום כח ושום ממשלה על בעלי הריב כלל אלא להורות את הדין בלבד ואחרי הוראתם את הדין אז השוטרים הם שבידם הכח והממשלה להכות ולרדות את החייב לקבל עליו את הדין ופי' אחר מצותן אחר הוראתם כי הם אין להם כח לצוות רק להורות אבל הרמב"ם ז"ל כתב שוטרים אלו בעלי מקל ורצועה והם עומדים לפני הדיינים המסבבים בשווקים ובחנויות לתקן השערים והמדות ולתקן כל מעוות וכל מעשיהם על פי הדיינין וכן כתב גם הטור בח"ה ושוטרים הם בעלי מקל ורצועה העומדים לפני הדיינים לרדות ע"פ הדיינים משמע שהשוטרים הם הנערים העומדים לפני הדיינים לצוות אותן להכות ולרדות את המעוותי' ע"פ מצות הדיינים שכל הממשלה והכח הוא לשופטים בלבד ולשוטרים אין להם שום כח ושום ממשלה אלא מצוואת השופטים ובקראו שוטרים מענין ממשלה אע"פ שאין להם שום ממשלה מעצמם כמו ויכו שוטרי בני ישראל אשר שמו עליהם נגשי פרעה שפירושו שוטרים על ישראל אף כאן נקראו שוטרים מפני הממשלה שיש להם על אותם שנתחייבו בב"ד להכותם ולרדותם עד שיקבלו עליהם את הדין וכן על שאר העם לתקן השערים והמדות שלהם ע"פ הדיינים וזהו המובן מפרש"י ז"ל ממה שאמר הרודין אחר מצותן ולא אמר אחר הוראתן וכך אמרו בהדיא בפרק משוח מלחמה מה שוטר שיש ממונה על גביו ופרש"י השופט ממונה על השוטר שהשוטר עשוי לנגוש ולכוף את מי שיצוה השופט לכוף:
בכל שעריך בכל עיר ועיר. כמו בשעריך תאכלנו לא מענין שער כמו על מזוזות ביתך ובשעריך שהוא לרבות שערי חצרות ושערי מדינות ושערי עיירות והראיה על שעריך הכתוב פה שהוא כמו בשעריך תאכלנו שפירושו בכל עיר ועיר שכן כתוב ביהושפט מלך יהודה ויעמד שופעים בארץ בכל ערי יהודה הבצורות לעיר ועיר וכן תרגמו המתרגם על קרוך ותרגם על מזוזות ביתך ובשעריך ובתרעך:
לשבטך מוסב על תתן לך שופטי' ושוערי' תתן לך לשבטיך בבל שעריך מלמד שמושיבין דיינין לכל שבע ושבע ובכל עיר ועיר. וא"כ יחסר וי"ו מן בכל שעריך כאילו אמר לשבטיך בכל שעריך והוצרך לומר לשבטיך מוסב על תתן לך מפני שלא יתכן להיותו דבק עם נותן לך הסמוך לו כי מאחר שאמר אשר יי' אלהיך נותן לך הרי כל שבטיך בכלל אבל תתן לך הוא כמו תתן ומלת לך מדרך הכתו' כמו לך לך עשה לך עלה לך היערה וכך שנינו בספרי מניין שממנין ב"ד לכל עיר ועיר ת"ל שופטים בכל שעריך ומניין שממנין ב"ד לכל שבט ושבט ת"ל שופטים לשבטך ולמדנו מכאן שמושיבין דיינין לכל שבט ושבט ובכל עיר ועיר כדפרש"י ז"ל. והרמב"ן ז"ל כתב ולא ידעתי פי' דבר זה כי כיון שמנינו בית דין בכל עיר ועיר הרי בתי דינים רבי' לכל שבט ושבט אולי לומר שאם היתה עיר אחת לשני שבטים בירושלם שיש בה יהודה ובנימן שנושיב שם שני בתי דינים וכן העלו בפרק חלק שחולקין עיר אחת לשני שבטים וכן ירושלם הוה בה ליהודה ובנימן ויתכן לפרש שיחייב הכתוב למנות בית דין על כל השבט והוא ישפוט את כלם ואח"כ נמנה ב"ד בכל עיר ועיר שישפוט את העיר ואע"פ שכלם שוים במנין שהם כ"ג בדיני נפשות וג' בדיני ממונות אבל הגדולים שבהם בחכמה יתמנו על כל השבט ותחתיהם לכל עיר ועיר ואין בעלי הדין יכולין לכוף זה את זה לדון אלא בפני ב"ד שבעירם לא בפני ב"ד שבעיר אחרת ואפילו היו שני בעלי דינין בעיר אחרת יכולין לומר נלך לפני ב"ד שבעירנו אבל ב"ד השבט יכול לכוף את כל אנשי שבטו לדון בפניהם ואפילו היו הנדונין בעירם יכול לומר לב"ד הגדול של שבט אזלינא וכן אם נסתפקו בעלי הדין של העיירות יבאו לפני בית דין הגדול של השבט וישאלו כדרך שהסנהדרין גדולה ממנה על כל בתי דינין של ישראל וכך יהיה ב"ד אחד ממונה על כל שבט ושבט ואם הוצרכו לגזור ולתקן דבר על שבט שלהם גוזרין ומתקנין והיא לשבט כגזרת סנהדרין גדולה לכל שבט וזה הב"ד הוא המוזכר במסכת הוריות ששנינו בו הורו בית דין של אחד מן השבטים ועשה אותו שבע על פיהם אותו שבט חייב ושאר כל השבטים פטורין עכ"ד ודברים נכונים הם:
ושפטו את העם משפט צדק מנה דיינים מומחים וצדיקים לשפוט צדק. פי' האי ושפטו אתתן לך שהוא המנוי קאי כאילו אמר מנה לך שופטי' שישפטו את העם משפט צדק וזה כשיהיו מומחים וצדיקים מומחים שידעו הדינים וצדיקים שלא יעוותו הדין לא צווי לדיינים שישפטו צדק דא"כ הוה ליה למכתב ושפטתם דומיא דלא תטה משפע לא תכיר פנים ולא תקח שוחד שכלם לנכח אבל בספרי שנו משפט צדק והלא כבר נאמר לא תטה משפט מח"ל משפט צדק זה מנוי הדיינים דמשמע דהא דפי' ושפטו למנוי הדיינים ולא לצווה הדייגי' הוא מפני שכבר נאמר לא תטה שהוא צווי לדיינים שישפטו צדק ולא ידעתי למה לא יהיו שניהם צווי לדיינים ויהיה ושפטו מצות עשה ולא תטה מצות לא תעשה:
ולא תקח שוחד אפי' לשפוט צדק. וכן שנינו בספרי אין צ"ל לזכות את החייב ולחייב את הזכאי אלא אפי' לזכו' את הזכאי ולחייב את החייב וי"מ דהא דפי' אותו אפי' לשפוט צדק הוא משום דא"א לפרשו שלא לשפוט צדק שהרי כבר נאמ' לא תטה משפט וא"צ אלא מגופה דקרא משמע הכי דמדכתב ביה כי השוחד יעור עיני חכמים וגו' משמע דאפי' לשפוט צדק קמיירי דאל"כ מאי כי השוחד יעור דקאמר דמשמע שהשוחד מוציאו בעל כרחו מן הדרך הישר אל הדרך הנוטה הרי על מנת כן קבל':
דברי צדיקים דברים המצודקים משפטי אמת. ויהיה דברי צדיקים על דרך חלוני שקופים נטעי נעמנים כי לא יתכן שיהיה סמוך שא"כ יהיה פי' דברי הדיינים הצדיקים וא"א לומר זה מפני שהשוחד מעור עיני החכמים מלהביט האמת אבל אינו מקלקל דבריהם כי הדברים שיצאו כבר מפי הדיינים הצדיקי' שלא יתכן להתקלקל רק פירושו כמו ששנינו במכילתא ויסלף דברי צדיקים משנה דברים המצודקים שנאמרו מסיני ופירושו מקלקל הדברים המצודקים שנאמרו למשה מסיני שהם משפטי אמת כדכתיב משפעי יי' אמת צדקו יחדיו:
צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה. כמו ששנינו בספרי אחר בית דינו של רבן יוחנן בן זכאי ואחר בית דינו של רבי אליעזר וזו אזהרה לבעל הריב:
למען תחיה וירשת כדי הוא מנוי הדיינין הכשרי' להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתן. בספרי פי' למען תחיה מוסב למעלה שופטים ושוטרי' תתן לך לשבטיך ובכל שעריך לשפוט את העם משפט צדק למען תחיה וירשת את הארץ ואשר הכריחם לפרש כן ולא שיהיה דבק עם הסמוך לו הוא מפני שתחיה דרשת הוא שכ' כולל לכל ישראל ולא יתכן שיהיה זה שכר איש פרטי שהוא הבעל ריב ההולך אחר ב"ד יפה או הדיין הנזהר מלהטות משפט ומלקחת שוחד ומלהכיר פנים:
לא תטע לך אשרה לחייבו עליה משעת נטיעתה ואפילו לא עבדה עובר בלא תעשה על נטיעתה ולא תטע לך כל עץ אצל מזבח יי' אלהיך ואזהרה לוטע אילן ולבונה בית בהר הבית. ואם כן יחסר וי"ו מן כל עץ כאילו אמר לא תטע לן אשרה וכל עץ אצל מזבח יי' אלהיך שפירושו לא תטע לך אילן בשום מקו' כדי שיהא לעבודת כוכבים אע"פ שלא עבדתו גם לא תטע לך אצל מזבח יי' אלהיך שום אילן אפילו לנוי בעלמא אבל מה שאמר ולבונה בית בהר הבית אין זה אלא דרך אסמכת' מדבריהם מדלא כתיב ולא תטע לך כל עץ בהדיא אלא כל עץ סתם ל"ש בנטיעה ל"ש בבנין אבל פשטיה דקרא אינו אלא בנטיעה דלא תטע דקרא אתרוויהו קאי בין אאשרה בין אכל עץ אצל מזבח יי' וזאת היא סברת הרמב"ן ז"ל על דברי רש"י ז"ל וכן כתב גם הרמב"ם ז"ל בפ' ששי מהלכו' עבודת כוכבים הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזר' בין אילן סרק בין אילן מאכל אף על פי שעשאו לנוי למקדש ויופי לו הרי זה לוקה שנאמר לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח יי' אלהיך מפני שהיה זה דרך עבודת כוכבים נוטעי אילנות בצד מזבח שלה כדי שיתקבצו שם העם ואחר כך כתב אסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש כדרך שעושין בחצרות אעפ"י שהוא בבנין ואינו עץ נטוע הרחקה יתרה היא שנאמר כל עץ הרי שפירש האזהרה הזאת בנטיעה בלבד והבנין אין איסורו אלא להרחקה בעלמא מדבריהם ומ"ש אחר זה שנאמר כל עץ לאו דוקא אלא דרך אסמכתא דמדלא פי' בו נטיעה אלא סתמא ש"מ אפילו בבניין וכה"ג בריש י"ט שחל להיות ערב שבת מה"מ אמר שמואל דאמר קרא זכור את יום השב' ופרש"י מה"מ לאו דוקא מקראי יליף דערובי תבשילין דרבנן אלא הכי קמבעיא ליה אהיכא אסמכוה רבנן אבל בספרי שנו לא תטע לך אשרה מלמד שכל הנוטע אשרה עובר בלא תעשה ומניין לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית שהוא עובר בלא תעשה ת"ל כל עץ אצל מזבח יי' אלהיך רבי אליעזר בן יעקב אומר מניין שאין עושין אכסדרה בעזרה ת"ל כל עץ אצל מזבח יי' אלהיך ואלו היה הבניין דרך האסמכתא מדבריהם לא היו שונים בלשונם עובר בלא תעשה:
אשר שנא מזבח אבנים ומזבח אדמה צוה לעשות וזאת שנא כי חק היתה לכנעניי' ויהיה פי' אשר שנא ביאור לא הבדל כאילו אמר ולא תקום לך אשר הוא השנואי עכשיו ליי' אלהיך:
עכשיו שנאה מפני שעשאוה אלו חק לעבודת כוכבים. מה שאין כן המזבחות שאע"פ שהכנעניים היו מקריבים בם כדכתיב ונתצתם את מזבחותם מכל מקום לא החזקו בם כל כך שיהיו להם חק לעבודת כוכבים עד שלא יהיה להם עבודת כוכבים בזולתם כמו שהחזיקו במצבות שלא היה להם עבודת כוכבים שאין שם מצבה להקטיר עליה וליצוק שמן על ראשה וכך פירש גם הרמב"ן ז"ל את דברי הרב:
