תנ"ך על הפרק - דברים יא - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

דברים יא

164 / 929
היום

הפרק

מֹשֶׁה מדבר במגוון נושאים וביניהם פרשת "והיה אם שמוע"

וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֺתָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים׃וִֽידַעְתֶּם֮ הַיּוֹם֒ כִּ֣י ׀ לֹ֣א אֶת־בְּנֵיכֶ֗ם אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יָדְעוּ֙ וַאֲשֶׁ֣ר לֹא־רָא֔וּ אֶת־מוּסַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם אֶת־גָּדְל֕וֹ אֶת־יָדוֹ֙ הַחֲזָקָ֔ה וּזְרֹע֖וֹ הַנְּטוּיָֽה׃וְאֶת־אֹֽתֹתָיו֙ וְאֶֽת־מַעֲשָׂ֔יו אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה בְּת֣וֹךְ מִצְרָ֑יִם לְפַרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרַ֖יִם וּלְכָל־אַרְצֽוֹ׃וַאֲשֶׁ֣ר עָשָׂה֩ לְחֵ֨יל מִצְרַ֜יִם לְסוּסָ֣יו וּלְרִכְבּ֗וֹ אֲשֶׁ֨ר הֵצִ֜יף אֶת־מֵ֤י יַם־סוּף֙ עַל־פְּנֵיהֶ֔ם בְּרָדְפָ֖ם אַחֲרֵיכֶ֑ם וַיְאַבְּדֵ֣ם יְהוָ֔ה עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃וַאֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֛ה לָכֶ֖ם בַּמִּדְבָּ֑ר עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה׃וַאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְדָתָ֣ן וְלַאֲבִירָ֗ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָב֮ בֶּן־רְאוּבֵן֒ אֲשֶׁ֨ר פָּצְתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֖ם וְאֶת־אָהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם בְּקֶ֖רֶב כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֤י עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹאֹ֔ת אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֥ה יְהוָ֖ה הַגָּדֹ֑ל אֲשֶׁ֖ר עָשָֽׂה׃וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְמַ֣עַן תֶּחֶזְק֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהוָ֧ה לַאֲבֹתֵיכֶ֛ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם וּלְזַרְעָ֑ם אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃כִּ֣י הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתָּ֤ה בָא־שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ לֹ֣א כְאֶ֤רֶץ מִצְרַ֙יִם֙ הִ֔וא אֲשֶׁ֥ר יְצָאתֶ֖ם מִשָּׁ֑ם אֲשֶׁ֤ר תִּזְרַע֙ אֶֽת־זַרְעֲךָ֔ וְהִשְׁקִ֥יתָ בְרַגְלְךָ֖ כְּגַ֥ן הַיָּרָֽק׃וְהָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֙מָּה֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ אֶ֥רֶץ הָרִ֖ים וּבְקָעֹ֑ת לִמְטַ֥ר הַשָּׁמַ֖יִם תִּשְׁתֶּה־מָּֽיִם׃אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם׃וְנָתַתִּ֧י מְטַֽר־אַרְצְכֶ֛ם בְּעִתּ֖וֹ יוֹרֶ֣ה וּמַלְק֑וֹשׁ וְאָסַפְתָּ֣ דְגָנֶ֔ךָ וְתִֽירֹשְׁךָ֖ וְיִצְהָרֶֽךָ׃וְנָתַתִּ֛י עֵ֥שֶׂב בְּשָׂדְךָ֖ לִבְהֶמְתֶּ֑ךָ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ׃הִשָּֽׁמְר֣וּ לָכֶ֔ם פֶּ֥ן יִפְתֶּ֖ה לְבַבְכֶ֑ם וְסַרְתֶּ֗ם וַעֲבַדְתֶּם֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶ֖ם לָהֶֽם׃וְחָרָ֨ה אַף־יְהוָ֜ה בָּכֶ֗ם וְעָצַ֤ר אֶת־הַשָּׁמַ֙יִם֙ וְלֹֽא־יִהְיֶ֣ה מָטָ֔ר וְהָ֣אֲדָמָ֔ה לֹ֥א תִתֵּ֖ן אֶת־יְבוּלָ֑הּ וַאֲבַדְתֶּ֣ם מְהֵרָ֗ה מֵעַל֙ הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יְהוָ֖ה נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם׃וְלִמַּדְתֶּ֥ם אֹתָ֛ם אֶת־בְּנֵיכֶ֖ם לְדַבֵּ֣ר בָּ֑ם בְּשִׁבְתְּךָ֤ בְּבֵיתֶ֙ךָ֙ וּבְלֶכְתְּךָ֣ בַדֶּ֔רֶךְ וּֽבְשָׁכְבְּךָ֖ וּבְקוּמֶֽךָ׃וּכְתַבְתָּ֛ם עַל־מְזוּז֥וֹת בֵּיתֶ֖ךָ וּבִשְׁעָרֶֽיךָ׃לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃כִּי֩ אִם־שָׁמֹ֨ר תִּשְׁמְר֜וּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם לַעֲשֹׂתָ֑הּ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם לָלֶ֥כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֖יו וּלְדָבְקָה־בֽוֹ׃וְהוֹרִ֧ישׁ יְהוָ֛ה אֶת־כָּל־הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִלִּפְנֵיכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֣ם גּוֹיִ֔ם גְּדֹלִ֥ים וַעֲצֻמִ֖ים מִכֶּֽם׃כָּל־הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר תִּדְרֹ֧ךְ כַּֽף־רַגְלְכֶ֛ם בּ֖וֹ לָכֶ֣ם יִהְיֶ֑ה מִן־הַמִּדְבָּ֨ר וְהַלְּבָנ֜וֹן מִן־הַנָּהָ֣ר נְהַר־פְּרָ֗ת וְעַד֙ הַיָּ֣ם הָֽאַחֲר֔וֹן יִהְיֶ֖ה גְּבֻלְכֶֽם׃לֹא־יִתְיַצֵּ֥ב אִ֖ישׁ בִּפְנֵיכֶ֑ם פַּחְדְּכֶ֨ם וּמֽוֹרַאֲכֶ֜ם יִתֵּ֣ן ׀ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֗ם עַל־פְּנֵ֤י כָל־הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תִּדְרְכוּ־בָ֔הּ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם׃רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה׃אֶֽת־הַבְּרָכָ֑ה אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְע֗וּ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃וְהַקְּלָלָ֗ה אִם־לֹ֤א תִשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְסַרְתֶּ֣ם מִן־הַדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לָלֶ֗כֶת אַחֲרֵ֛י אֱלֹהִ֥ים אֲחֵרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יְדַעְתֶּֽם׃וְהָיָ֗ה כִּ֤י יְבִֽיאֲךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ וְנָתַתָּ֤ה אֶת־הַבְּרָכָה֙ עַל־הַ֣ר גְּרִזִ֔ים וְאֶת־הַקְּלָלָ֖ה עַל־הַ֥ר עֵיבָֽל׃הֲלֹא־הֵ֜מָּה בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֗ן אַֽחֲרֵי֙ דֶּ֚רֶךְ מְב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ בְּאֶ֙רֶץ֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּעֲרָבָ֑ה מ֚וּל הַגִּלְגָּ֔ל אֵ֖צֶל אֵלוֹנֵ֥י מֹרֶֽה׃כִּ֤י אַתֶּם֙ עֹבְרִ֣ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן לָבֹא֙ לָרֶ֣שֶׁת אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם נֹתֵ֣ן לָכֶ֑ם וִֽירִשְׁתֶּ֥ם אֹתָ֖הּ וִֽישַׁבְתֶּם־בָּֽהּ׃וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

היקום אשר ברגליהם. מהו היקום אשר ברגליהם, א"ר אלעזר, זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו אומפרש בזה הפסוק דקהלת (ה') יש עושר שמור לבעליו לרעתו, זה עשרו של קרח, שע"י רוב עשרו נתגאה ונטרד מן העולם, כך פירש רשב"ם בפסחים קי"ט א', ויש להוסיף באור ע"פ המבואר במדרשים ר"פ קרח ויקח קרח שלקחם בממון, ר"ל ששחד לאנשיו שיחלקו על משה, וא"כ היתה ממונו תקלתו. –
ועיין בר"ן לנדרים ז' ב' דמדכתיב בפסוק זה בדתן ואבירם בקרב כל ישראל מוכח שלא היו מצורעים משום דאל"ה היו משתלחים חוץ למחנה, ומה שנוגע לענין זה בארנו בפ' שמות בפ' כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך, יעו"ש.
.
(סנהדרין ק"י א')
כגן הירק. תניא, כמה רוחב פרסה – טפח, דכתיב והשקית ברגלך כגן הירק, וכמה רגל – טפח במדייק מבאור הלשון והשקית ברגלך להטעין על כתפך מים ולהלך ברגלך סביבותיה להשקותה, ול"ל למכתב רגלך לומר שבמקום מהלכו להשקותה כשיעור רגל הוא, ונ"מ בזה לענין כלאים דס"ל לר' יהודה שאם היתה שדהו זרועה ירק ומבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר עושה הפסק רוחב כמלא רוחב הפרסה דהוא שיעור טפח. .
(שבת פ"ה א')
למטר השמים. תניא, ר' יהושע אומר, כל העולם כולו ממים עליונים הוא שותה, שנאמר למטר השמים תשתה מים גור' אליעזר ס"ל דמימי אוקינוס הוא שותה שנאמר (פ' בראשית) ואד יעלה מן הארץ והשקה, ור"ל ממים של מטה, וכפי הנראה יסבור דהפסוק למטר השמים קאי על טל, דבאמת כן איתא בספרי כאן, ובפ' בראשית בפסוק הנזכר בארנו ענין פלוגתתם ע"פ יסודי הטבע, יעו"ש. .
(תענית ט' ב')
למטר השמים. תניא, מרחיקין את הזרעים מן הכותל שלשה טפחים מפני שמעלה חלודה, ותיפק ליה משום מיא, תנא בארץ ישראל קאי, דכתיב בה למטר השמים תשתה מים דר"ל דמקשה ל"ל לומר טעם משום שזרעים קשים לכותל שמחלידים את הקרקע שתחתיו תיפק ליה דכיון שצריך להשקותן תמיד, וכיון שא"א לזרעים בלא מים ל"ל למיתני זה, הא כבר תנינן היזק דלחלוח אצל כותל, ומשני דכיון דכתיב בה למטר השמים תשתה מים עיני ה' אלהיך בה וכו', וא"כ הגשמים יורדים בלא"ה והוא לא עשה מאומה ולכן צריך טעם אחר. .
(ב"ב י"ט א')
עיני ה' אלהיך בה. עתים לטובה ועתים לרעה, עתים לטובה כיצד, הרי שהיו ישראל חייבים בר"ה ופסקו להם גשמים מועטים ולבסוף חזרו בהם, להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה, אלא מורידין בזמנן, לרעה כיצד, הרי שהיו ישראל זכאים בר"ה ופסקו להם גשמים מרובים ולבסוף חזרו בהם, לפחות מהם אי אפשר שכבר נגזרה גזירה אלא מורידן שלא בזמנן העיין בדרשה אחרונה מפסוק זה, ובספרי אגדה האריכו הרבה בענין אגדה זו, ותכלית הכונה, שכל ההנהגה שבא"י הכל בהשגחה עליונית. .
(ר"ה י"ז ב')
מרשית השנה וגו'. אמר רב יהודה אמר רב, שנה טובה צריכה רחמים, דכתיב תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה ור"ל כל משך השנה צריך לבקש רחמים שיהיה השנה לטובה ולא די בבקשה זמנית, יען כי כמפרש שעיני ה' אלהיך בה מראשית ועד אחרית שנה, הרי שאין הקב"ה מסיח דעתו כביכול כל משך השנה, ויתכן דס"ל כמ"ד בר"ה י"ז א' אדם נדון בכל יום, ועיי"ש בתוס'. .
(ברכות נ"ה א')
מרשית השנה וגו'. באחד בתשרי ר"ה לשנים, למאי הלכתא, אמר רב נחמן בר יצחק, לדין, דכתיב מראשית השנה ועד אחרית שנה, מראשית השנה נדון מה יהא בסופה זומפרש בגמרא וממאי – דתשרי הוא דכתיב (תהלים פ"א) תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו איזה חג שהחודש מתכסה בו הוי אומר זה ר"ה וכתיב (שם) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, ר"ל אותו יום החג חק לישראל שהקב"ה דן ושופט בו. ויש שכתבו דלכן כתיב המלה מרשית השנה חסר א' לרמז שמתשרי [מתחלת] השנה, כי המלה מרשית בהיפך אותיות יוצא המלה מתשרי – השנה. .
(ר"ה ח' א')
מרשית השנה וגו'. א"ר יצחק, כל שנה שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה, שנאמר מראשית השנה, מרשית חסר כתיב, ועד אחרית – סופה שיש לה אחרית חר"ל כל שנה שישראל עושים עצמם רשים בר"ה לדבר תחנונים ותפלה כענין שנאמר תחנונים ידבר רש, אז יש לה אחרית ותקוה טובה, אם אין עונות שבאמצע השנה גורמות להשתנות באיזו צד כמש"כ בדרשה ראשונה מפסוק זה. .
(ר"ה ט"ז ב')
והיה אם שמע. אמר ר' יהושע בן קרחה, למה קדמה פרשת והיה אם שמע לפרשת ויאמר, מפני שפרשת ויאמר אינו נוהג אלא ביום ופרשת והיה אם שמע נוהג ביום ובלילה טכונת השאלה למה קדמה למה הקדימו אנשי כנה"ג בסדר קריאת הפרשיות, וביותר קשה אחרי שפרשת ויאמר מוקדמת בתורה (פ' שלח) לפרשת והיה אם שמוע תשמעו, ומשני מפני שפרשת ויאמר אינה נוהגת אלא ביום, דבה הוי ענין ציצית, ולילה לאו זמן ציצית הוא, משא"כ ענין פרשת והיה אם שמע קאי על כלל מצות התורה שנוהגות תדיר, והוא ע"ד ע"ש תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. .
(ברכות י"ג א')
אם שמע תשמעו. מה ת"ל אם שמע תשמעו, ללמד שאם שמע אדם מצוה אחת משמיעין אותו מצות הרבה ימדייק כפל הלשון שמע תשמעו, ודריש אם שמע – אם כבר שמעת תשמע עוד, והוא ע"ד המאמר יהיב חוכמתא לחכימין, ומכוונת דרשה זו כלפי הדרשה בפ' זו לעיל (ח' י"ט) והיה אם שכח תשכח, אם שכח אדם מצוה אחת משכחין אותו מצות הרבה, וכאן אמר ההיפך בשמיעה, ועיין מש"כ לעיל בפ' הנזכר. [מכילתא פ' בשלח ט"ו כ"ו]. ולעבדו בכל לבבכם. איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה, וכתיב בתריה ונתתי מטר ארצכם, מכאן אמרו מזכירין גבורות גשמים בתפלה יאר"ל לומר משיב הרוח בברכת אתה גבור, ונקרא גבורות מפני שהגשם הוא אחת מגבורותיו של הקב"ה כמש"כ (איוב ה') עושה גדולות ואין חקר וגו' הנותן מטר וכו'. ובענין הדרשה איזו היא עבודה שבלב זו תפלה ע"ל ס"פ משפטים בפ' ועבדתם את ה' אלהיכם דדרשינן שם זו תפלה, יעו"ש. .
(תענית ב' א')
יורה ומלקוש. יורה במרחשון ומלקוש בניסן, או אינו אלא יורה בכסליו, ת"ל בעתו יורה ומלקוש, מה מלקוש בעתו אף יורה בעתו יבמלקוש בהכרח הוא בעתו בניסן, דמלקוש הוי ענינו שיורד על הקשין ועל המלילות כלומר על הקנים וראש השיבולת שאדם מולל בידיו, וזהו ניסן שיש בו קשין ומלילות, כך יורה בעתו במרחשון שאז תכונת הארץ דורשת למטר. וזו דעת ר' מאיר, ור' יוסי ס"ל דיורה בכסליו וקיי"ל כר' מאיר, עיין באו"ח סי' תקע"ה ס"א. ונ"מ בזה שאם לא ירדו גשמים עד י"ז בחשון מתחילין ת"ח יחידים להתענות, וכשהגיע כסליו ולא ירדו גוזרין ת"צ. .
(שם ו' א')
יורה ומלקוש. ת"ר, יורה שמורה את הבריות להטיח גגותיהם ולהכניס את פירותיהם ולעשות כל צרכיהם יגפירש"י שאר דברים הצריכים לימות הגשמים, עכ"ל. ולפי' זה קשה למה פרט טיח הגגות וכינוס הפירות והלא גם זה כלול בכל הצרכים, ולו"ד היה אפשר לפרש ע"פ מ"ש בברכות ס' ב' בסדר ברכות השחר, כי סיים מסאניה [כשלובש מנעליו] אומר ברוך שעשה לי כל צרכי, הרי דמנעלים קרויים לאדם כל צרכיו, וי"ל הטעם משום דבריאת כל הגוף תלוי בשמירת הרגלים מצינון כנודע, ויותר בימי הגשמים, ולכן כאן אמר שהיורה במרתשון מורה את הבריות להכין להם מנעלים. , דבר אחר יורה – שמרוה את הארץ ומשקה עד התהום ויורד בנחת ולא בזעף ידוכמש"כ תהלים ס"ה תלמיה רוה נחת גדודיה ברביבים תמוגגנה צמחה תברך, דהפי' הוא כשאתה מרוה תלמי חרישה של א"י נחת הוא לגדודי בני האדם, וגם מורה שיורד בנחת. .
(תענית י' א')
יורה ומלקוש. ת"ר, יכול שמשיר את הפירות ומשטף את הזרעים ואת האילנות טור"ל יכול יורה לשון קללה, מלשון ירה יירה ששובר הכל כחץ היורה, ויהיה לפי"ז שיעור הכתובים והיה אם שמע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו אותו יורה ומלקוש אשר שלא בעתו הוא לקללה אני מביא אותו בעתו לברכה, ומיהו שלא בעתו נקרא יורה ומלקוש [מחא"ג]. , ת"ל מלקוש, מה מלקוש לברכה אף יורה לברכה טזומלקוש בודאי א"א לדרשו לשבר גרנות ולהשיר פירות שאינם מצוים באותו הפרק, ואי אתה יכול לדרשו אלא לטובה, שיורד על המלילות ועל הקשין וממלא את התבואה בקשיה וכבדרשה הסמוכה. .
(שם שם)
יורה ומלקוש. ת"ר, יכול מלקוש שמפיל את הבתים ומשבר את האילנות ומעלה את הסקאין יזר"ל יכול מלקש קללא הוא והכי משמע שמל וקשה, כלומר מל את הבתים והאילנות שמפילן ומשברן וקשה לתבואה ומעלה סקאין [מין ארבה], ושיעור הכתוב לפי"ז יהיה כמש"כ לעיל אות ט"ו יעו"ש. ת"ל יורה, מה יורה לברכה אף מלקוש לברכה, ויורה גופה מנלן, דכתיב (יואל ב') ובני ציון גילו ושמחו בה' כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון יחכל מעיין יראה כמה קשה הדרשה בכלל, דבדרשה הקודמת יליף יורה ממלקוש לברכה משמע דמלקוש פשיטא ליה שהוא לברכה ואח"כ יליף בהיפך מלקוש מיורה, וכאן יליף ביורה גופה, וגם ממקום שהביא ראיה שיורה לברכה מפסוק דיואל שם כתיב גם מלקוש. וראיתי בהגהות הגאון הר"ב הכהן שהגיה במקום המלות ת"ל יורה – ת"ל מורה ומלקוש מה מורה לברכה וכו', ואח"ז צ"ל ומורה גופה מנלן דלברכה ת"ל המורה לצדקה, ומ"ש ת"ל מורה ומלקוש הוא ג"כ מקרא דיואל הנזכר, ולפי"ז אתי שפיר, דיורה לא ידע שהוא לברכה רק מהקישא דמלקוש ומלקוש לא ידעינן שהוא לברכה רק מהקישא דמורה דכתיב ביה המורה לצדקה, וכמש"כ, ודו"ק.
ואם נאבה לקיים הגירסא שלפנינו צ"ל באור דרשה זו והקודמת כי מתחלה מדמה יורה למלקוש, ואח"כ יאמר אולי גם מלקוש הוא לקללה, וחזר מדבריו הראשונים ואמר שבאמת מקשינין מלקוש ליורה, ויורה גופא מנלן – המורה לצדקה.
.
(שם שם)
ומלקוש. מאי מלקוש, אמר שמואל, דבר שמל קשיותיהן של ישראל יטדכשאינו יורד חוזרין ישראל בתשובה ומתענין ועושין צדקה. , דבי ר' ישמעאל תנא, דבר שממלא תבואה בקשיה, במתניתא תני, דבר שיורד על המלילות ועל הקשין כמלילות הם ראשי שיבולת שאדם מולל בידיו כדכתיב (פ' תצא) וקטפת מלילות בידך, וקשין הם קנים, ובעיקר הכרת כל דרשות אלו במלת מלקוש נראה ע"פ מש"כ כ"פ בחבורנו, משום דע"פ רוב כל שם מלה"ק, שהוא יותר מג' אותיות דרשו חז"ל, וכה דרשו למשל המלה תלפיות – תל שפונים אליו (ברכות ל"א א'), וכן תלתלים – תלי תלים (עירובין כ"א א'), חשמל – חיות אש ממללות (חגיגה י"ב א'), ממזר – מום זר (יבמות ע"ז ב'), שעטנז – שוע טוי ונוז (נדה ס"א ב'), וכהנה הרבה, ואף הכא מכיון שהמלה מלקוש הוא שם בן ד' אותיות [במקום לקש] דרשוהו חז"ל. .
(שם שם)
ואספת דגנך. ולהלן הוא אומר (הושע ב') ולקחתי דגני בעתו כאר"ל שם מיחס תבואת הארץ לקנין הקב"ה וכאן מיחסן לקנין האדם. , לא קשיא, כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כבמורה להם הקב"ה שהכל שלו. .
(ברכות ל"ה ב')
ואספת דגנך. תניא, רבי ישמעאל אומר, ואספת דגנך מה ת"ל כגהא פשיטא היא שאחר הזריעה והקצירה אוספין התבואה. , לפי שנאמר (יהושע א') לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, יכול דברים ככתבן, ת"ל ואספת דגנך, הנהג בהם מנהג דרך ארץ כדא"כ בהכרח צריך להאציל זמן לעניני חול, ולכן מה דכתיב לא ימוש לאו דוקא הוא אלא שם מושאל הוא לשקידה בעת הפנאי. [שם שם] ואספת דגנך. תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר (ישעיה ס"א) ועמדו זרים ורעו צאנכם, ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך כהעיין במהרש"א ובכמה ספרי דרוש ואגדה כולם הקשו איך יתכן דהפסוק שלפנינו איירי באין עושין רצונו של מקום הא הוא מוסב על תחלת הפרשה והיה אם שמע תשמעו וכו', אבל באמת י"ל דרשב"י בעל המאמר הזה לפי שיטתיה דריש כן דס"ל דהפסוק דיהושע א' לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה הוא דברים ככתבן, [ולא כמו ר' ישמעאל בדרשה הקודמת] כמבואר בסוגיא כאן ובמנחות צ"ט ב', וא"כ לדידיה כל זמן שאין ישראל אוחזין במדה זו נקראים אין עושים רצונו של מקום אע"פ שבכלל שומעים הם למצות התורה, ודו"ק.
וגם י"ל בבאור הענין, כי רשב"י פליג על ר' ישמעאל דפירש ואספת ממש, לנהוג בהם מנהג דרך ארץ, דדבר זה אי אפשר דתורה מה תהא עליה, אך הכונה ואספת ע"י שליח ע"י אחרים [ובמובן זה יש כמה מקומות בכה"ק שהכונה לא דוקא הוא בעצמו כידוע, וכמו אותו הרגת בחרב בני עמון (קדושין מ"ב א') והבית אשר בנה שלמה, והרבה לאין מספר] אם עושין רצונו של מקום, וכמ"ש ועמדו זרים ורעו וגו', אך להפך אם אינם עושים רצונו של מקום בשארי מצות (ולא בע"ז מיירי) אז ואספת ממש.
[שם שם]
ואספת דגנך. תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום, א"ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, לא תגנוב – ואספת דגנך – ולא דגנו של חבירך כועיין מש"כ בדרשה כיוצא בזו בפ' ואתחנן בפסוק שמע ישראל וצרף לכאן. .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"ה)
ואספת דגנך. תניא, א"ר יונה, התמידין הן קרבנותיהם של כל ישראל, ואם יהיו כל ישראל יושבין ובטלין, והא כתיב ואספת דגנך, ומי אוסף להם את הדגן, לפיכך התקינו נביאים הראשונים מעמדות כזר"ל כי דין המקריב קרבן שאסור לו אותו היום במלאכה משום דנחשב לו כיו"ט [עיין תוס' פסחים נ' א'] והתמידין נקרבין בכל יום והם קרבנות של כל ישראל ולכן התקינו מעמדות שהם כ"ד משמרות שיהיו כבאי כח מכל ישראל, ועוד מבואר מענין תיקון מעמדות לפנינו בפ' פינחס ר"פ תמידין. [ירושלמי תענית פ"ד ה"ב]
לבהמתך. אמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת כחולגירסא אחרת אסור שיטעום, ובשו"ע נשמט כלל דין זה, וצ"ע. וברמב"ם פ"ט ה"ח משמע דזה הוי רק מדת חסידות. ועיין במג"א סי' קס"ז ס"ק י"ח בשם ספר חסידים דרק לאכילה קודמים בהמה וחיה אבל לשתיה אדם קודם כדכתיב ברבקה שתה וגם גמלך אשקה, עכ"ל. ויש להעיר שלא הביא יותר מלשון הקב"ה והשקית את העדה ואת בעירם (פ' חקת). וטעם החילוק בין אכילה לשתיה נראה ע"פ מש"כ התוס' בפסחים ק"ז ב' ובנזיר כ"ג ב' שבאכילה לפעמים אדם אוכל אף כשאינו רעב אבל בשתיה דרך האדם לשתות רק לצמאונו, וא"כ אחרי דבשתיה יש צער הגוף [כלומר צער הצמאון] לכן הוא קודם לבהמה, דבודאי צערו של אדם חשוב יותר, ואף כי באכילה אמרו אותו הדין בסתם דמשמע אף כשיש לו צער רעבון, אך הן לא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין. אבל באמת י"ל דכשמצטער האדם ברעבונו הוא קודם, וכמו בשתיה, ואם אינו נוהג כן הוא ממדת חסידות בעלמא, ואולי מטעם זה כתב הרמב"ם דכל דין זה הוי מדת חסידות כמו שהבאנו, יען דדין זה בסתמא כתיב דמשמע אף אם יש לו צער רעבון, ודו"ק. .
(ברכות מ' א')
ועבדתם אלהים אחרים. וכתיב בתריה וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר, מלמד שבעון עבודת כוכבים הגשמים נעצרין כטועיין לפנינו ס"פ אחרי מעונשים אחרים הבאים בעון עבודת כוכבים, וי"ל דאלה ואלה באים מפני גודל חומר העון, כי המודה בעבודת כוכבים ככופר בכל התורה.
(חולין ה' א')
[ירושלמי תענית פ"ג ה"ג]
וחרה אף ה'. תניא, רבי ישמעאל אומר, נאמר כאן וחרה אף ה' ונאמר להלן (פ' משפטים) וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, מה להלן חרב אף כאן חרב לשם בפ' משפטים כתיב לשון זה לענין ענוי אלמנה ויתום, וענין ההיקש הוא ע"פ מש"כ במו"נ ח"א פל"ז שלא נמצא בפסוק חרון אף וכעס בהקב"ה רק בעון עבודת כוכבים, והנה אותו הפסוק דפ' משפטים סותר זה הכלל שהרי איירי שם בענוי אלמנה ויתום וכתיב וחרה אפי, ולכן דריש שבא להשוות חרון אף על דבר זה כחרונו על עבודת כוכבים, דכמו כאן עצירת גשמים וגלות [כמבואר בפסוק ואבדתם מהרה] כך התם בעון ענוי אלמנה ויתום יהיה ג"כ עצירת גשמים וגלות, ומדאין היקש למחצה הוקש גם להיפך, מה התם בענוי אלמנה ויתום כתיב הריגה בחרב אף כאן בעבודת כוכבים היא כן. [מכילתא פ' משפטים] ועצר את השמים. תנא רב יוסף, ועצר את השמים – מן העבים ומן הרוחות, או אינו אלא מן המטר, כשהוא אומר ולא יהיה מטר הרי מטר אמור, הא מה אני מקיים ועצר את השמים, מן העבים ומן הרוחות לאומבואר מזה דגם עבים ורוחות נעצרות כדכתיב ועצר. ומפרש בגמרא דלא כל העבים ולא כל רוחות נעצרים אלא רק עבים הבאים לאחר המטר, אבל הני שבאים קודם המטר אין נעצרות, וכן רוח מצויה אין נעצר, ונ"מ בזה דאין מחויבים להתפלל על עבים ורוחות הדרושות לגידול התבואות, יען כי מכיון שישנם עבים ורוחות שאין נעצרות לא חייבוהו חכמים להזכיר משום אלה הנעצרות. .
(תענית ג' ב')
ועצר את השמים. אמר רב חסדא, גשמים שירדו כדי לגוף בהן פי חבית אין בהם משום ועצר את השמים לבר"ל ששתת מן המים עד שנעשה תוחה כל כך שיכול לעשות מגופת חבית בלא תוספת מים, אין בזה משום קללת ועצר אע"פ שגוזרין תענית, ונ"מ בזה י"ל ע"פ המבואר ביבמות ע"ח ב' דכשיש רעב בעולם מחמת עצירת גשמים צריך לבדוק בעבירות עבודת כוכבים וזנות הגורמות לעצירת גשמים, על זה אמר כיון שאם ירדו גשמים בערך ובמדה כזו אין זה בכלל קללת ועצר שיבדקו בעבירות ההם, וכן הכונה בדרשות הבאות. .
(שם ו' ב')
ועצר את השמים. אמר רב חסדא, גשמים שירדו קודם ועצר אין בהם משום ועצר לגר"ל קודם זמן ק"ש דכתיב ביה ועצר את השמים אע"פ שלא יהיה רוב גשמים אין זה סימן קללה, ונ"מ כמש"כ באות הקודם. , אמר אביי, לא אמרן אלא קודם ועצר דאורתא, אבל קודם ועצר דצפרא יש בהם משום ועצר, דענני דצפרא לית בהו ממשא לדכלומר שירדו גשמים קודם ק"ש של ערבית, אבל קודם ק"ש של שחרית יש בהם משום ועצר, משום דעננים של שחרית אין בהם ממש וכמש"כ (הושע ו') וחסדכם כענן בקר, כלומר שאין בהם ממש, וכל זמן שלא ירדו ביום אין יפים לעולם. .
(תענית ו' ב')
ועצר את השמים. אמר רב חסדא, גשמים שירדו על מקצת מדינה ועל מקצת מדינה לא ירדו אין בהם משום ועצר להר"ל אין בזה קללה של ועצר, ונ"מ בארנו לעיל אות ל"ב. וטעם דבר זה משום דאותן של קצת מדינה שירדו להם גשמים יספיקו לאלה שלא ירדו להם. ופריך על זה בגמרא והכתיב (עמוס ד') והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, חלקה אחת תמטר וחלקה אחת לא תמטר ואמר רב יהודה אמר רב שתיהן לקללה, ומשני לא קשיא הא דאתא טובא הא דאתא כדמבעי ליה, ופי' המפרש [מיוחס לרש"י אבל כבר הסכימו המבקרים שאינו לרש"י] שתיהן לקללה, דגם אותה שימטיר עליה ימטיר הרבה עד שתתקלקל התבואה, ומשני לא קשיא, הא דאתא טובא הא דאתא כשיעור, ר"ל אם באחת יורד יותר מדאי הוו שתיהן לקללה ואם באחת יורד כשיעור שוב לא הוי קללה גם בזו שלא ירדו בה גשמים, מפני שאותה שתמטר תספיק לזו שלא נמטרה, ולכן הא דאמר רב חסדא דאין בה משום ועצר איירי דבהעיר או המדינה האחרת ירדו גשמים כשיעור, ומסיק בגמרא אמר רב אשי, דיקא נמי דכתיב חלקה אחת תמטיר – תהא מקום מטר, כלומר יותר מדאי. –
והנה מה שפי' המפרש מאמר רב יהודה שתיהן לקללה דאותה שימטיר ימטיר הרבה יותר מדאי, הוא פלא, דהא זה מוקי הגמ' לבסוף כמ"ש, לא קשיא הא דאתא טובא וכו', וגם קשה שאם כבר ידע המקשן מחילוק זה בין ירד הרבה ובין ירד כשיעור, א"כ מאי מקשה על רב חסדא, ודילמא איירי רב חסדא כשירד כשיעור במדה הדרושה, וכמו דמוקי באמת לבסוף.
אבל באמת י"ל הבאור פשוט, דמ"ש רב יהודה שתיהן לקללה פירושו שמתוך שזו שלא נמטרה תקבל צרכיה מזו שנמטרה ממילא נחשבת גם לזו לקללה, מפני שהיוקר יאמיר בה מתוך שתספיק לזו שלא נמטרה, ומשני דכשירד כשיעור הדרוש תוכל אותה העיר להספיק לזולתה, מבלי שתגרע מעצמה לגרום יוקר, ודו"ק.
והנה המאמר הנזכר דרב יהודה אמר רב מובא בתענית כ' א' בסמיכות על המשנה דתענית י"ח ב' עיר שלא ירדו עליה גשמים אותה העיר מתענת ומתרעת וכל סביבותיה מתענות ולא מתריעות דכתיב והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר, ופירש"י שכל סביבותיה מתענות מפני שאותה העיר שלא ירדו עליה גשמים תקנה התבואה מאותה העיר, [כלומר בעיירות הסביבות] ויהיה בה רעב, ועל זה איתא בגמ' [כ' א'] אחרי שציין מאמר המשנה עיר שלא ירדו עליה גשמים וכו', אמר רב יהודה אמר רב ושתיהן לקללה, ופירש"י אקרא קאי, האי דכתיב על עיר אחת אמטיר ועל עיר אחת לא אמטיר שתיהן לקללה, אותה שימטיר עליה רוב גשמים שמקלקלין את התבואה ואותה שלא ימטיר אין גשמים ואין תבואה וכו', עכ"ל.
והיוצא מזה דרק אז הוי קללה לעיר שלא ירדו עליה גשמים, רק אם שבעיר שירדו ירדו יותר מדאי, אבל אם בעיר האחרת ירדו כשיעור הדרוש אז אין קללה גם לעיר שלא ירדו עליה, וכפשטות מאמר רב חסדא שלפנינו, גשמים שירדו על מקצת מדינה ועל מקצת מדינה לא ירדו אין בהם משום ועצר וכמו שביארנו, ובזה איירי מתני' עיר שלא ירדו עליה גשמים וכו'.
ובכן קשה לי טובא על הרמב"ם ושארי פוסקים שפסקו סתם דעיר שלא ירדו עליה גשמים מתריעין ומתענין כסתם משנה הנזכרת, בעוד שלפי אוקימתא דגמ' הנ"ל ומאמר רב חסדא כאן וסיוע דרב אשי כאן איירי דרק אז נחשב לסימן קללה אם גם בעיירות ובמדינות הסמוכות לא ירדו גשמים כתקונם, אבל אם רק בעיר אחת לבד לא ירדו אין בכך כלום. ופליאה גדולה איך העלימו עין משתי הסוגיות שלפיהן ישתנה דין המשנה בשנוי נמרץ, וצע"ג.
.
(שם שם)
ועצר את השמים. אמר רבי זעירא מדיהבת, אין הגשמים נעצרים אא"כ נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה, דכתיב ועצר את השמים ואבדתם מהרה לודכך משמע ליה המשך הפרשה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו', אז ועצר את השמים ואבדתם וגו', וכלומר דתכלית עצירת הגשמים הוא משום האבידה שאחריה, ואינו מבואר א"כ הוא דתכלית עצירת גשמים הוא משום ואבדתם, ל"ל כלל ענין עצירת גשמים, המבלי אפשר לבא להתכלית בלי אמצעי זה, וגם למה יסבלו מעצירת הגשמים אנשים כשרים שלא נתחייבו כליה, ואפשר לומר דבמכוון בא מקודם עצירת הגשמים כדי שיתעוררו ויעשו תשובה, יען כי לא יחפוץ ה' במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה, וכמו דמצינו בנבואת יונה בנינוה כנודע. .
(תענית ז' ב')
ועצר את השמים. אמר ריש לקיש, נאמרה עצירה באשה כי עצר ה' בעד כל רחם (פ' וירא) ונאמרה עצירה בגשמים, לפי שבשעה שהשמים נעצרין מלהוריד מטר דומה לאשה שמחבלת ואינה יולדת לזור"ל כמו שהאשה בלידתה צריכה רחמים כך השמים בעננם, וטעם דרשה זו מיתרון הלשון בכלל ועצר את השמים, דדי היה לכתוב ולא יהיה או ולא אתן מטר. .
(שם ח' ב')
ואבדתם מהרה. תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות אלו בכל יום, א"ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולות בהן, לא תרצח – ואבדתם מהרה, מאן דקטיל מתקטיל לחעיין מש"כ בדרשה כיוצא בזו לעיל בפרשה ואתחנן בפסוק שמע ישראל, וצרף לכאן. .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"ה)
ואבדתם מהרה. מהו ואבדתם מהרה – מיד אני מגלה אתכם, דבר אחר ואבדתם מהרה, גולה אחר גולה, ובן אתה מוצא בעשרת השבטים ובשבט יהודה ובנימין גולה אחר גולה לטאינו מפרש ואבדתם מלשון אבידה ממש, משום דא"כ הול"ל ואבדתם על הארץ ולא מעל הארץ, ולכן מפרש ואבדתם מלשון גלות דשייך שפיר לשון מעל, ומצינו השם אבד יונח על הגלות כמו ובאו האובדים בארץ אשור (ישעיה כ"ז), וכן את האובדות אבקש ואת הנדחות אשיב (יחזקאל ל"ד), הרי דאובד אין ענינו אבידה ממש, שהרי שבים הם, וכ"מ בתו"כ פ' בחקתי ואבדתם בגוים אלו עשרת השבטים, אחרים אומרים אין אבדן אלא גולה, עי"ש לפנינו, וכן יתפרש לפנינו בר"פ תבא דרשת הספרי ארמי אובד אבי, מלמד שלא ירד יעקב אבינו לארם אלא להאבד, כלומר להיות גולה, יעוי"ש. [ספרי].
ושמתם. ת"ר, ושמתם – סם תם, נמשלה תורה לסם חיים, אמר להם הקב"ה לישראל, בני, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקין בתורה אין אתם נמסרים בידו מנראה דמדייק הלשון ושמתם דאינו מונח יפה על שם דברים, וכמו דדייקינן כזה בר"פ משפטים עה"פ ואלה המשפטים אשר תשים פריך בגמ' אשר תלמדם מבעי ליה, ובפ' ואתחנן עה"פ וזאת התורה אשר שם משה ובפ' וילך שימה בפיהם, יעוי"ש. ולכן דריש המלה כשתי תיבות ובחילוף ס' בשי"ן שמתחלפות מפני שהן ממוצא אחד, וכה"ג דריש לעיל בפ' ואתחנן בפ' הנזכר אשר שם משה, זכה נעשית לו סם חיים וכו'. .
(קדושין ל' ב')
ושמתם וגו'. אמר להם הקב"ה לישראל, אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל אף על פי כן היו מצויינים במצות, כדי שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם כחדשים מאבפירש"י בפסוק זה מפרש הניחו תפלין עשו מזזות, אבל בספרי בסמוך מפרש ושמתם זו תורה וקשרתם אלו תפלין, אין לי אלא תפלין ות"ת, שאר מצות מנין, הרי אתה דן, לא ראי תפלין כראי ת"ת ולא ראי ת"ת כראי תפלין, הצד השוה שבהן שהם מצות הגוף שאינן תלויות בארץ ונוהגות בארץ ובחו"ל, אף כל מצות הגוף שאינן תלויות בארץ נוהגות בארץ ובחו"ל, ולכן מש"כ רש"י מזוזה צ"ע, ואולי רש"י כלל גם מזוזה משום דכתובה בענין. והספרי לא נחית להביא גם מזוזה משום דמובן הוא מעצמו. ועכ"פ מכאן המקור למצות התלויות בגוף שנוהגות בארץ ובחו"ל, ועיקר טעם דרשה זו ודיוקה הוא משום דאם לא לכונה זו בא הפסוק הזה מה ענין זה אצל גלותם, וע"ע מש"כ השייך לדרשה זו לקמן פ' ראה י"ב כ"ט בדרשה וישבת בארצם. [ספרי]. על לבבכם וקשרתם, מלמד שתהא שימה כנגד הלב, מכאן לתפילין של יד שמניחן בגובה שביד מבהיינו באבר האמצעי שבזרוע והוא הבשר החופה שבמרפק שבין פרק הכתף ובין פרק הזרוע, ונמצא כשהוא מדבק מרפקו לצלעיו תהיה התפלה כנגד לבו ומקיים ושמתם את דברי אלה על לבבכם. [וברמב"ם פ"ד ה"ב מתפלין כתב בענין זה ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך, וצ"ע למה שינה מלשון הגמ' שהביאו פסוק זה שלפנינו ושמתם]. –
ודע דעפ"י המצוייר יתבאר טעם הדבר שלא כתבה התורה מפורש והיו לאות על זרועך במקום על ידך (פ' בא), יען כי באמת לא כל הזרוע כשר לתפלין ורק כפי המצוייר, אבל השם יד כולל כל חלקי היד והזרוע, וכמש"כ (שופעים ט"ו) ותהיינה העבותות אשר על זרועותיו, ושוב כתיב וימסו אסוריו מעל ידיו, ומה שיש עוד לדרוש ולבאר בפסוק זה הובא לפנינו בפ' בא ובפ' ואתחנן.
.
(מנחות ל"ז ב')
ולמדתם מהו ולמדתם – שתהא למודך תם, שיתן ריוח בין הדבקים, כגון בכל לבבך, על לבבך, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, על לבבכם, הכנף פתיל, אתכם מארץ מגר"ל שיבטה יפה השני למדי"ן שבסוף ובראש השני תיבות בכל לבבך שלא יהא נשמע שמבליע למ"ד אחד, וכן בהתיבות הבאות הביתי"ן והממי"ן והפיפי"ן כדמפרש. .
(ברכות ט"ו ב')
ולמדתם. תניא, האשה אינה מחויבת ללמד לעצמה תורה, דכתיב ולמדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו מצוה ללמד את עצמו וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אין מצווה ללמד את עצמו מדהפסוק השני ולמדתם הוא בפ' ואתחנן בענין למוד עצמו (ה' א'), והאשה אין אחרים מצווין ללמדה כפי שיובא בסמוך. .
(קדושין כ"ט ב')
ולמדתם. תניא, אין האשה חייבת ללמד את בנה תורה, דכתיב ולמדתם ולמדתם, כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד מהעי' באות הקודם ציון הפסוק ולמדתם השני, והא דאין אשה מחויבת ללמד עצמה מבאר בדרשה הקודמת. .
(שם שם)
ולמדתם אתם. אמר רב יהודה אמר רב, בתחלה מי שיש לו אב מלמדו תורה ומי שאין לו אב לא היה לומד תורה. דהוי דרשי ולמדתם אתם – עד שבא יהושע בן גמלא והתקין שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות, ועל זה זכור הוא לטוב מוהיו דורשין מה שהמלה אותם כתיב חסר, ובאמת נמצאה דרשה כזו בר"ה כ"ה א' אשר תקראו אתם במועדם (פ' אמור) קרי ביה אתם, אבל כאן בודאי א"א לפרש כן, לענין זה שמי שאין לו אב אינו בלמוד כלל, שהרי תכלית הלמוד היא שמירת המצות וכמ"ש הכתוב (ואתתנן ה' א') ולמדתם לעשותם, ואמרו בתו"כ פ' אחרי (י"ח ל"א) ובספרי פ' ראה (י"ב כ"ח) כל שאינו במשנה אינו במעשה, ובשמירת המצות הלא כל ישראל ערבים זב"ז וא"כ ממילא מצווים ללמדו כדי שידע לשמור ולקיים, ומה דכתיב אתם תסר ו' י"ל דבא לרמז דמי שיש לו אב החובה עליו, משא"כ מי שאין לו אב החובה על כל ישראל, וכמש"כ.
אך אמנם לכאורה קשה ל"ל לדרוש ולמדתם אתם – תיפק ליה דמפורש כתיב את בניכם, דמשמע ולא מי שאינו בניכם, וי"ל משום דלולא הדיוק מאתם היה אפשר לומר דהלשון את בניכם אין הכונה רק בנים מתולדות אבות, אלא ר"ל דורות הבאים כמו בני ישראל בני יהודה, בני הארץ, וכדומה.
גם י"ל דאי לאו אתם אין לדייק זה גם לא מאותיות הגוף דולמדתם גם לא מהשם בניכם, דנוכל לומר דלאו דוקא הוא ואינו מוכרח, אך המלה אתם מכריתתנו לדייק דדוקא אתם את בניכם ולא אחרים, דכלל גדול בשמוש הלשון דבכ"מ שתבא מלת הגוף נוספת על סימן הגוף הרצוף לפעל או לשם, היא באה לחזק את הענין או להגבילו: הוא ולא אחר. וידוע דברי חז"ל בכגון זה במקומות הרבה, וכמו ועברתי בארץ מצרים וגו' אני ה' – אני ולא מלאך אני ולא שליח וכדומה. [וכן דקדקו חז"ל בכזה גם בלשון המשנה, וממאמר כל אחד (משנים האוחזין בטלית, ב"מ ב'): אני מצאתיה (בכנוי כפול, מלת הגוף אני וסימן הגוף במצאתיה) משמע דוקא אני ולא אחר, כלומר כולה שלי, ומדייק, א"כ מאי האי דכפלה המשנה עוד לומר זה אומר כולה שלי, וליכא למימר כמו שאמר הגאון ר' מנשה מאיליא [הובא בתפא"י] דזה אומר אני מצאתיה הוא כלל שאחריו פרט היינו אם שניהם אומרים כולה שלי הדין כך, ואם אחד אומר חציה שלי הדין כך, דאחרי דבהכלל אני מצאתיה מפורש הכונה כולה שלי ולא חציה, ולכן הקשו בגמ' הא תו ל"ל].
.
(ב"ב כ"א א')
את בניכם. מלמד שהאב מחויב ללמד את בנו תורה מזעיין מש"כ באות הקודם ובפ' ואתחנן בפסוק והודעתם לבניך (ד' ט') ועוד שם (ה' א'). .
(קדושין כ"ט ב')
את בניכם. את בניכם ולא את בנותיכם, מכאן שהאשה אין אחרים מצווין ללמדה מחאחרים פירושו האב, ונקט בלשון אחרים כנגד מ"ש שאינה מחויבת בעצמה ללמוד משום דקי"ל כל מי שאחרים מצווין ללמדו מחויב ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אין מחויב ללמד עצמו, כמבואר למעלה. ולכאורה הוי כונת הענין פשוטה שרק אינו מחויב ללמדה, אבל אם רוצה ללמדה רשאי, אך באמת קי"ל דאסור ללמד את הבנות תורה, ואמרו בטעם הדבר (סוטה כ"א ב') דכתיב (משלי ח') אני חכמה שכנתי ערמה, כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית, ופירש"י שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע, עכ"ל. והרמב"ם בפ"א הי"ג מת"ת כתב הלשון מפני שמוציאות דברי תורה לדברי הבאי, עכ"ל. ויסוד כל הדברים האלה הוא עפ"י יסוד טבעי אחד שבתכונת הנשים דדעתן קלות, וכמ"ש בסוף מנחות ק"י א' שהבנות אין דעתן מתיישבת עליהן, ולכן אין ביכולתן להעמיק חקר בדעת תקיפה ולבא עד עומק כוונת התורה, ואפשר שתעבור בדעתה על דעת התורה וממילא גם תעשה מדחה.
ולהבין ביותר דברי רש"י ורמב"ם שהבאנו, נבאר מה שכתבנו במקום אחר לכוין ולהשוות המאמר נשים דעתן קלות עם המאמר בנדה מ"ה ב' בינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש, אשר לכאורה סותרים המאמרים זל"ז, כי האחד מורה על קלות כשרון דעתה והשני על יתרון כשרונה.
אך באמת הבאור פשוט, כי כשרונות דעת ובינה שונים הן, הדעת יונח על המושכלות הראשונות שתופס מוח כל איש תיכף לשמיעה, והבינה הוא הרעיון הבא לאחר התפיסה העיונית בישוב עמוק ובזמן מרובה, ובכח רעיון כזה להבין דבר מתוך דבר ולהמציא חריצות ושכל דק, ולכן אע"פ שהנשים יש להן כח בבינה יתירה אבל דעתן בתפיסת דבר במושכל ראשון קלה היא בלא יסוד נאמן ולזה הסכימו בעלי הגיון.
וכתבו עוד חוקרי הנפש, דמי שיש לו לב חרוץ ושכל חד ההוא צריך יותר להזהר שלא להתרחק מנקודת האמת, יען כי אחרי שכח הבינה היינו כח התריצות גדול ממדת השכל הפשוט אפשר לו להעמיק חקר ולבנות בנינים על יסוד רעוע וחלוש, וזה מורגש בחוש, וזו היא כונת המאמר באבות אם אין דעת אין בינה, כלומר אם אין דעת חזקה אז גם הבינה שבו אינה נאמנית ויסודית, וכמבואר.
אמור מעתה, דאחרי שנשים דעתן קלות, היינו שהמושכלות הראשונות שלהן אינן ביסוד נכון ונאמן לכן אפשר להן ע"פ כח הבינה היתירה שלהן, היינו כח החריצות ושכל הדק, להרחיב דעות נפסדות וכוזבות, וממילא לעולם לא יכוונו דעתן, ומעתה יתבארו בטוב דברי רש"י ורמב"ם.
ורק לענין זה הוי מעלת הבינה מעלה להן, שכח בינתן מתפתח קודם בזמן לבינת הגברים, ולכן לענין תענית ולענין נדרים שצריך להפליא לשם מי נודרין ומקדשין קיי"ל שבת י"ב שנה ויום אחד דינה כזכר בן י"ג שנה כמבואר לפנינו בפ' בראשית בפסוק ויבן ה' את הצלע ובר"פ מטות בפסוק ואשה כי תדר נדר יעו"ש בטעם וסברא.
אך אמנם גם ע"פ מעלה זו יתבאר הענין מה שדעתן קלות דכמו בכל הגידולים ופירות וצמחים שכל מה שיתבשלו במוקדם הזמן הם קלים ונוחים להתקלקל מהר מאשר אלה שיתבשלו באחור הזמן, ולכן עלולה האשה שבכרה בינתה קודם שתהא דעתה קלה, ואין להאריך עוד.
ויש מן החכמים שהפליגו הרבה באיסור למוד תורה לנשים ואמרו (סוטה כ"א ב') כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, וכן אמרו (ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד) ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים, והרמב"ם פ"א הי"ג מת"ת כתב דאיסור זה הוא רק בתורה שבע"פ ולא בתורה שבכתב, והאחרונים טרחו למצוא מקור לדבריו, ויתכן שכתב כן ע"פ הטעם המבואר בגמרא מפני ערמומית וכו' וכמו שבארנו למעלה, וזה שייך רק בתורה שבע"פ שאפשר לנטות הדעת לצדדים שונים בטעמים וסברות שונות, משא"כ בתורה שבכתב.
והנה ראינו להעתיק כאן בסוף הענין מספר עתיק יומין יקר המציאות הנקרא מעין גנים [שו"ת] ומחברו רבי שמואל ב"ר אלחנן יעקב הרקוולטי (וויניציאה שי"ג) מה שכתב אל אשה חכמה אחת בנדון היתר ת"ת לנשים, וז"ל בהמשך הדברים, ומאמר חכמינו כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות אולי נאמר כשהאב מלמדה בקטנותה שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה, דודאי כי האי גונא איכא למיחש שרוב הנשים דעתן קלות מבלות זמנן בדברי הבאי וכרובן כן חטאו מקוצר רוח, אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קדשו כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן לאדרן להדרן לסדרן לחזק ידיהן לאמץ זרועותיהן וכו', עשי והצליחי ומן השמים יסייעוך, עכ"ל. ולא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה שעמד לחדש דין מחודש זה בסברא בעלמא, ובתוי"ט סוף מס' תמיד מביאו ומתארהו בשם מדקדק ומחבר ס' ערוגת הבושם על דקדוק לה"ק.
.
(שם שם)
את בניכם. אין לי אלא בניכם, בני בניכם מניין, ת"ל (פ' ואתחנן) והודעתם לבניך ולבני בניך מטעיין מש"כ בפ' ואתחנן בפסוק המובא כאן. .
(קדושין ל' א')
את בניכם. נשים פטורות מק"ש ומתפילין, לכתיב ולמדתם אותם את בניכם – ולא את בנותיכם, את שהוא חייב בת"ת חייב בתפילין, ונשים כיון שאין חייבות בת"ת אין חייבות בתפילין נטעם שייכות ק"ש ותפלין לת"ת י"ל משום דבק"ש אמרו במנחות צ"ט ב' דבק"ש יוצאין חובת ת"ת, ובתפלין אמרו במכילתא פ' בא העוסק בתורה פטור מן התפלין והמניח תפלין פטור מת"ת, הרי דשקולים הם, ולכן מי שפטור מזה פטור מזה, והנה אע"פ דק"ש ותפלין שניהם מ"ע שהז"ג היא ובלא"ה נשים פטורות, אך דהו"א דבכ"ז חייבות בק"ש משום דיש בה קבלת מלכות שמים, ובתפלין משום דכתיב סמוך למזוזה שחייבים כמבואר בסמוך, קמ"ל. .
(ירושלמי ברכות פ"ב ה"ג)
את בניכם. האב זוכה לבן בחכמה, דכתיב ולמדתם אותם את בניכם נאהכונה פשוטה דמכיון שהאב חייב ללמד את בנו תורה, לכן אם האב חכם הוא מחכים את בנו ביותר, והרי הוא זוכה לבן חכם. וע"ע בפסוק הסמוך בדרשה וימי בניכם. .
(ירושלמי קדושין פ"א ה"ז)
לדבר בם. מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו מדבר עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם אינו מדבר עמו בלה"ק ואינו מלמדו תורה ראוי לו כאלו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ומכלל הן אתה שומע לאו נבהלשון מכאן אמרו נראה דרומז למ"ש בסוכה מ"ב א', ת"ר, קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה וקריאת שמע, וחסר הא דמדבר עמו בלה"ק, אבל בתוספתא ריש פ"א דחגיגה איתא, אביו מלמדו שמע ותורה ולשון הקודש, ונראה דגם בגמרא צ"ל כן, וטעם הדיוק מלשון לדבר בם נראה משום דלפי הפשט היה צ"ל והגית בם, ולכן דריש דגם הדבור עצמו מצוה, והיינו הדבור בלה"ק, וטעם הדבר נראה פשוט כדי שיבין מה שידבר בק"ש ובתורה.
וכבר כתבנו מאמר מיוחד בחיוב ומעלת למוד לה"ק, קראנוהו בשם שפה לנאמנים (ווארשוי תרנ"ג) והרחבנו שם הדבור בכל הנוגע לענין זה, ובנוגע לדרשה שלפנינו הערנו שם פליאה על הפוסקים שהשמיטו הא דספרי ותוספתא בחיוב למוד לה"ק, ותמהנו ביותר על הרמב"ם שקשה לומר שחשב זה לאסמכתא בעלמא, שהרי הוא עצמו כתב בפי' המשנה פ"ב מ"א דאבות על מ"ש שם והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, וז"ל מצוה קלה מצוה שיחשב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמוד לשון הקודש כמצוה שהתבאר לך חומרתה, מילה ופסח, עכ"ל. מבואר מדבריו שרק האנשים ההמונים מחשבים מצות למוד לה"ק למצוה קלה, אבל באמת היא מצוה כשאר המצות החמורות, והרי כלל אותה יחד עם מצות שמחת הרגל שהיא מ"ע גמורה מה"ת, והזהיר התנא עליה כמו על מילה ופסח.
ואפילו אי נימא דאסמכתא היא מ"מ מי גרעא מהדרשה ודברת בם כל השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים (יומא כ"ב ב') וקבעוה הפוסקים להלכה, ומכש"כ דבר זה שחז"ל דברו אימים בו כמבואר לפנינו בספרי, ולכן הדבר תמוה מאוד שהשמיטו זה.
ואולי ס"ל דאין מצוה זו נוהגת רק בא"י ובעת שישראל שרויין על אדמתן משא"כ בגלותינו שהוא דבר שא"א לרוב הצבור לעמוד בו מכמה טעמים, אכן עם כ"ז עדיין לא הונח לנו השמטת זכרון כל עיקר זה. ואפשר שהוא מטעם צוואת ר"א לתלמידיו (ברכות כ"ח ב') שימנעו בניהם מן ההגיון ועי' רש"י שם וע' מהרש"א שם.
[ספרי].
וכתבתם. כל פסוק זה נתבאר לפנינו לעיל בפ' ואתחנן (ו' ט'). למען ירבו ימיכם. כתיב (יהושע כ"ד) וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע, א"ר יוחנן ימים האריכו שנים לא האריכו נגמקודם לזה מבואר בגמ' שבני דורו של יהושע בן נון התעצלו בהספדו של יהושע ולא הספידוהו כראוי, ועוד מבואר שם שכל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, ופריך על זה והכתיב שהזקנים האריכו ימים אחרי יהושע אע"פ שנתעצלו בהספדו, ועל זה משני ימים האריכו שנים לא האריכו, [והפי' הוא שבלו ימיהם בטוב דגם זה חשיב אריכות ימים וכמבואר ביומא ע"א א' ולפנינו בפ' ויגש בפ' כמה ימי שני חייך]. , אלא מעתה למען ירבו ימיכם וימי בניכם, הכי נמי ימים ולא שנים – ברכה שאני נדר"ל מדרך המברך לברך בעין יפה, ולכן כולל לשון זה גם אריכות שנים, וע"ע בסמוך בדרשה וימי בניכם. .
(שבת ק"ה ב')
למען ירבו ימיכם. הנשים חייבות במזוזה, ונקיש מזוזה לת"ת, לא ס"ד, דכתיב למען ירבו ימיכם, אטו גברי בעו חיי, נשי לא בעו חיי נהובתוס' כאן הקשו דלפי סברא זו קשה אמאי פטורות הנשים מת"ת הא כתיב בתורה (ס"פ נצבים) כי הוא חייך ואורך ימיך, ותרצו דההוא קרא לא קאי את"ת כי אם אקיום המצות, עכ"ל. ועיין מש"כ בזה לעיל בפסוק י"ט אות מ"ח וצרף לכאן. .
(קדושין ל"א א')
למען ירבו ימיכם. תניא, מפני מה קורין שלש פרשיות ק"ש בכל יום, א"ר לוי, מפני שעשרת הדברות כלולות בהם, כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך – למען ירבו ימיכם נונראה הכונה ע"פ מ"ש בקדושין ל' ב' שהוקש כבוד אב ואם לכבוד המקום, ולכן ברכה אחת לשניהם, וא"כ יש רמז לפרט זה מעשרת הדברות בפרשת ק"ש, ובעיקר ענין דרשה זו עיין מש"כ בדרשה כיוצא בזו לעיל בפ' ואתחנן בדרשה שמע ישראל וצרף לכאן. .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"ה)
וימי בניכם. תניא, בעון מזוזה בנים מתים, דכתיב וכתבתם על מזוזות למען ירבו ימיכם וימי בניכם, ויש אומרים אף בעון בטול תורה, מאי טעמא, מקרא נדרש לפניו ולפני פניו נזכלומר גם על ושננתם לבניך, וס"ל דמכלל הן אתה שומע לאו וכ"מ במכילתא פ' יתרו עה"פ כבד את אביך, יעו"ש. ויש להעיר למה תלה העונש רק בבנים ולא בגדולים אחרי דכתיב למען ירבו ימיכם ואפשר לומר דבגדולים מגין עליהם זכות מצות ומע"ט וכדומה. .
(שבת ל"ב ב')
וימי בניכם. יכול בניכם ולא בנותיכם, ת"ל למען ירבו – ברכה היא נחר"ל והמברך מברך בעין יפה, וכמו לעיל בדרשה למען ירבו ימיכם ואצטריך לדרוש כן, משום דבעלמא דרשינן בניכם ולא בנותיכם כמו לעיל ולמדתם אותם את בניכם ובכ"מ בגמרא דריש בני ישראל ולא בנות ישראל, כנודע. .
(ב"ב ק"י ב')
על האדמה וגו'. אמרו ליה לר' יוחנן, איכא סבי בבבל, תמה ואמר, והא כתיב למען ירבו ימיכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם וגו', אבל בחו"ל לא נטנראה דלאו דוקא רק פסוק זה היה קשה לו אלא עוד פסוקים כאלה כמו בכבוד אב ובשלוח הקן וכדומה, וחד מהרבה תפיס. , כיון דאמרו ליה שמקדמי ומחשכי לבי כנשתא, אמר, היינו דאהני להו סיש להעיר הא כמה ענינים יש שעבורם מאריכים ימים כמו כל המשלים פרשיותיו עם הצבור (ברכות ח' ב') והמאריך באמן (שם מ"ז ב') ועוד הרבה, ובמגילה כ"ח א' שאלו לריב"ז במה הארכת ימים והשיב להם מפני כמה מדות שנהג, וא"כ מאי קשה ליה לר' יוחנן, וגם למה לא השיבו לו מזה, וצ"ל דהשאלה ותשובה היתה באנשים המונים שאינם יודעים ואינם נוהגים בכל הדברים האלה, ובכ"ז מאריכים ימים, ואמרו דהיינו משום דמקדמי ומחשכי לביהכנ"ס, וכמ"ש בברכות י"ז א' הני נשי במה קזכיין באקרויי בנייהו לבי כנישתא. .
(ברכות ח' א')
לתת להם. לכם לא נאמר אלא להם. מכאן לתחיית המתים מן התורה סאר"ל דלהם משמע להאבות ובאמת הלא לבנים נתנה אלא מלמד שעתידים לחיות וינחלו גם הם את הארץ. ועיין מש"כ בתכונת דרשה כיוצא בזו ר"פ וארא וצרף לכאן. .
(סנהדרין צ' ב')
כימי השמים וגו'. א"ר יהודה אמר שמואל, ימות המשיח כמיום שנברא העולם ועד עכשיו שנאמר כימי השמים על הארץ סבעיין מש"כ לעיל ריש פרשה ח' בדרשה ויענך וירעיבך וצרף לכאן. .
(שם צ"ט א')
כימי השמים וגו'. תניא, רבנן אמרי, עוביו של רקיע מהלך שנים כשני אבות הראשונים, שנאמר לאבותיכם וגו' כימי השמים על הארץ סגר"ל מהלך ת"ק שנה כמספר שני האבות, אברהם חי קע"ה שנה, יצחק ק"פ, ויעקב קמ"ז, הרי תק"ב, ושתי שנים הראשונים של אברהם מפני שעד ג' שנה לא הכיר את בוראו ולא באו בחשבון שניו, ויהיה לפי"ז שיעור הכתוב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, וחיו הם כימי השמים על הארץ, ששיעור שנות שלהם כשיעור השנים שגבוהים השמים מעל הארץ וכמש"כ, ודרשה זו נסמכת ע"ד רמז וסימך לדבר ידוע ומקובל מגובה השמים מעל הארץ. .
(ירושלמי ברכות פ"א ה"א)
ולדבקה בו. וכי אפשר להדבק בשכינה, אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה פרקמטיא לת"ח והמהנה ת"ח מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו מתדבק בשכינה סדעיין מש"כ בדרשה כיוצא בזו לעיל בר"פ ואתחנן בפ' ואתם הדבקים בה' וצרף לכאן. .
(כתובות קי"א ב')
כל הגוים האלה. אין לי אלא הגוים האלה, מניין לרבות מסייעיהם, ת"ל את כל הגוים סהנראה דמדייק מדכתיב כאן כל הגוים ובסוף הפרשה כתיב וירשתם גוים גדולים ולא כתיב כל הגוים האלה, והיינו משום דהקב"ה יגרש מלפניהם את כל מי שיבא לעמוד נגדם, בין אלה העמים שבא"י ובין מסייעיהם מעמי ארצות אחרות, אבל לענין ירושה לא ירשו רק את גויי הארץ כמובן, ולכן בענין הגירוש כתיב כל הגוים ובקנין ירושת הארץ לא כתיב כל. [ספרי]. וסרתם וגו'. מכאן אמרו, כל המודה בעבודת כוכבים ככופר בכל התורה, וכל הכופר בעבודת כוכבים כמודה בכל התורה סוטעם הדרשה פשוט דמדייק שהתחיל בהשמיעה אל מצות ה' בכלל, וסיים בפרט בענין ע"ז, ש"מ ששקול ענין ע"ז כנגד כל מצות התורה, וכדמפרש שאם כופר בה הוי כמודה בכל התורה, וכן להיפך. ובירושלמי נדרים פ"ג ה"ט הובאה דרשה אחרת לענין זה מפסוק דפ' שלח וכי תשגו ולא תעשו וגו', יעוי"ש לפנינו, ודרשה זו שלפנינו מכוונת יותר לענין זה, שהרי כאן מסיים מפורש וסרתם ללכת אחרי אלהים אחרים, משא"כ התם אינו מפורש בקרא דבאיסור עבודת כוכבים איירי, ורק מדרשה אתי שם כמבואר שם לפנינו, וע"ע מענין זה ברמב"ם פ"ג ה"ד מע"ז.
ודע דבכלל יש לדון על מה שבהברכה קצר לומר רק אשר תשמעו, ובקללה האריך אם לא תשמעו וסרתם מן הדרך וגו', וי"ל בבאור הדבר עפ"י מה דקי"ל בקדושין מ' א' ובכ"מ מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה משא"כ מחשבה רעה, ולכן בברכה אמר שדי רק אם תשמעו אל מצות ה', כלומר שתקבלום עליכם, אז מיד הנכם בכלל ברכה, משא"כ בקללה אז אינכם בכלל קללה עד שתעשו מדחה בפועל, וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה וגו', וכל זמן שלא תעשו מעשה לא תצטרף לכם מחשבתכם הרעה למעשה.
[ספרי].
והיה כי יביאך. תניא, אין והיה אלא מיד, כי יביאך – עשה מצוה זו שבשכרה תכנס לארץ סזהכונה אין והיה אלא מיד, היינו תיכף בבואם בקצה גבול ישראל, (וכמש"כ הלא המה בעבר הירדן – סמוך לירדן וכר"א בסוטה ל"ג ב'), ובשכר מצוה זו יכבשו את כל הארץ, ועי' בקדושין ל"ז א' תנא דבר"י, עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ, והיא היא כונתו כמו בספרי כאן, והובאה דרשתו ההיא לפנינו ס"פ בא. .
(שם)
ונתתה את הברכה וגו'. מה ת"ל, אם לגופיה, הרי כבר נאמר (פ' תבא) אלא להקדים ברכה לקללה, יכול יהיו כל הברכות קודמות לקללות, ת"ל ברכה וקללה, ברכה אחת קודמת לקללה ואין כל הברכות קודמות לקללות סחר"ל לא שיגמרו כל הברכות תחלה עד ברוך אשר יקים וגו' (פ' תבא) ואח"כ יפתחו בקללות, אלא רק ברכה אחת מקודם ואח"כ קללה ואח"כ ברכה וכן להלאה. ובירושלמי סוטה פרק ז' ה"ד יליף כן מפסוק דפ' נצבים ל' א' הברכה והקללה, יעוי"ש. ולהקיש ברכה לקללה מה קללה בלוים ובקול רם ובלשון הקודש ובכלל ובפרט ואלו ואלו עונין אמן, אף ברכה כן סטכל הפרטים אלו יתבארו אי"ה לפנינו במקומם בפ' תבא, ופשוט הוא דצריך להקיש ברכה לקללה אע"פ דבחד פרשה כתיבי, אך כל פרטים אלו גבי קללות כתיבי. .
(סוטה ל"ז ב')
הלא המה וגו'. תניא, ר' אליעזר בן יעקב אומר לא בא הכתוב אלא להראות להם דרך בשניה כדרך שהראה להם בראשונה ענראה דמדייק יתור כל הפסוק כאן, דהא לא קאי עתה בציון גבולי הארץ, לכן מפרש שבא להורות להם סדר הליכת דרכם שזה מענין היום שהולכים בדרך, וכמו בצאתם ממצרים הורה להם הדרך ע"פ חניית עמוד הענן כמבואר בר"פ בשלח לא ימיש עמוד הענן וגו' לנחותם הדרך, כך בא עכשיו ליישב דרכיהם ולהורות להם הדרך, יען כי ידע שעמוד הענן יפסק לאחר מיתת משה, לכן נתן להם סימנים כדמפרש בהמשך הפסוק. ונראה דדרך ראשונה קורא להדרך שהוליכם משה ודרך שניה שעתידים לילך עם יהושע. (סוטה ל"ג ב') בעבר הירדן. תניא, רבי יהודה אומר, בעבר הירדן, מעבר לירדן ואילך עאר"ל הרבה להלן מן הירדן לצד מערב ולא סמוך לירדן. .
(שם שם)
אחרי דרך. אמר להם בדרך לכו ולא בשדות וכרמים עברמז להם שילכו דרך כבושה וסלולה וגם לא ישחיתו את הנחלה הנתנת להם. .
(שם שם)
מבוא השמש. מקום שחמה זורחת עגר"ל מקום שהשמש באה משם, כלומר רחוק ממזרחו של ירדן, ורש"י בפסוק זה פירש דרך מבוא השמש לצד מערב, וזו דעת ר' אלעזר בגמרא דס"ל אחרי דרך מבוא השמש מקום שהשמש שוקעת, ולעיל בלשון בעבר הירדן מעבר הירדן ואילך, וזה כדעת ר' יהודה בגמרא, כי ר"א ס"ל בעבר הירדן סמוך לירדן, ותימא דתפס דלא כמאן בהמשך פי' הפסוק. –
ודע דמכאן יש להעיר במש"כ תוס' בריש ברכות ב' ב' דלשון ביאת השמש ע"כ שקיעה היא, משום דלזריחה צ"ל זריחת השמש, יעו"ש, והרי כאן מפורש אליבא דר"י וגם מתניתין אתיא כותיה דמבוא השמש היא זריחת השמש, וצ"ע.
.
(שם שם)
הישב בערבה. אמר להם, בישוב לכו ולא במדבריות, בערבה לכו ולא בהרים וגבעות עדר"ל דרך ארץ הכנעני שהיא ערבה ואל יקיפו סמוך לשפת הירדן דרך ארץ החוי שהיא הרים וגבעות אלא יכנסו לתוכה מצד מערב רחוק מן הירדן ויקיפו ויכבשו. .
(שם שם)
הישב בערבה. אלו הר גריזים והר עיבל שיושבים בהם כותיים עהעכשיו הן יושבים בהם שהושיבם סנחריב כשהגלה עשרת השבטים כמבואר במלכים ב' י"ז ויושב בערי שומרון והני ערי שומרון נינהו וכדתנן במתניתין כיון שעברו ישראל את הירדן ובאו אל הר גריזים ואל הר עיבל שבשומרון וכו'. .
(שם שם)
מול הגלגל. סמוך לגלגל עוובפירש"י בפסוק זה פי' רחוק מן הגלגל, וזה אליבא דר"א דפליג בכל הדרשה על ר"י וכמש"כ לעיל אות ח', ואולי פירש כן משום דפשוטו מורה יותר כן, ועיין בתוס' ומהרש"א. .
(שם שם)
אצל אלוני מורה. ולהלן הוא אומר (פ' לך) ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה, מה אלון מורה דלהלן שכם אף אלון מורה שבכאן שכם עזדהתם ע"כ הפירוש כמו דכתיב עד מקום שכם הוא אלון מורה, דאל"ה מאי עד אלון מורה והרי הוא לא הלך רק עד שכם כדמשמע הלשון עד מקום שכם. .
(שם שם)
וירשתם וישבתם. תנא דבי רבי ישמעאל, וירשתם אותה וישבתם בה – במה ירשתם – בישיבה, מבאן לקרקעות שנקנין בחזקה עחלא נתבאר היטב טעם הדרשה, ונראה לפרש דהכונה היא משום דאם לא היה בא לשון זה להורות איזו כונה בכלל הרי הוא כולו מיותר, כי הלא כבר אמר ענין הירושה, ודריש שבא להורות אשר כדי שיתקיים הארץ בידם גם בכל תוקף הנמוסים יעשו בה קנין, ואמר שבמה יקנוה במה שישבו בה ואשמעינן דישיבה הוי קנין, ואחרי דישיבה בעלמא אין בה מעשה בודאי הוי דבר הישיבה רק שם הכולל לפעולות השייכים ומתקנים ומכינים את הישיבה, כמו נעל גדר ופרץ וכדומה, וממילא מבואר שענינים אלה הם קנינים שקונים בהם קרקע, ודו"ק. .
(קדושין כ"ו א')
וירשתם וישבתם. תניא, וירשתם אותה וישבתם בה, בזכות שתרשו תשבו עטעיין מש"כ בריש אות הקודם בטעם הדיוק בלשון פסוק זה. [ספרי].

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך