תנ"ך על הפרק - דברים ה - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

דברים ה

158 / 929
היום

הפרק

עשרת הדברות ומעמד הר סיני

וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁה֮ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם שְׁמַ֤ע יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־הַחֻקִּ֣ים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י דֹּבֵ֥ר בְּאָזְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם וּלְמַדְתֶּ֣ם אֹתָ֔ם וּשְׁמַרְתֶּ֖ם לַעֲשֹׂתָֽם׃יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֗ינוּ כָּרַ֥ת עִמָּ֛נוּ בְּרִ֖ית בְּחֹרֵֽב׃לֹ֣א אֶת־אֲבֹתֵ֔ינוּ כָּרַ֥ת יְהוָ֖ה אֶת־הַבְּרִ֣ית הַזֹּ֑את כִּ֣י אִתָּ֗נוּ אֲנַ֨חְנוּ אֵ֥לֶּה פֹ֛ה הַיּ֖וֹם כֻּלָּ֥נוּ חַיִּֽים׃פָּנִ֣ים ׀ בְּפָנִ֗ים דִּבֶּ֨ר יְהוָ֧ה עִמָּכֶ֛ם בָּהָ֖ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃אָ֠נֹכִי עֹמֵ֨ד בֵּין־יְהוָ֤ה וּבֵֽינֵיכֶם֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְהַגִּ֥יד לָכֶ֖ם אֶת־דְּבַ֣ר יְהוָ֑ה כִּ֤י יְרֵאתֶם֙ מִפְּנֵ֣י הָאֵ֔שׁ וְלֹֽא־עֲלִיתֶ֥ם בָּהָ֖ר לֵאמֹֽר׃אָֽנֹכִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֲשֶׁ֧ר הוֹצֵאתִ֛יךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֣֥ית עֲבָדִֽ֑ים׃לֹ֣א יִהְיֶ֥ה־לְךָ֛֩ אֱלֹהִ֥֨ים אֲחֵרִ֖֜ים עַל־פָּנָֽ֗יַ׃לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֥ה־לְךָ֥֣ פֶ֣֙סֶל֙ ׀ כָּל־תְּמוּנָ֔֡ה אֲשֶׁ֤֣ר בַּשָּׁמַ֣֙יִם֙ ׀ מִמַּ֔֡עַל וַאֲשֶׁ֥ר֩ בָּאָ֖֨רֶץ מִתָּ֑֜חַת וַאֲשֶׁ֥ר בַּמַּ֖֣יִם ׀ מִתַּ֥֣חַת לָאָֽ֗רֶץ׃לֹא־תִשְׁתַּחֲוֶ֥֣ה לָהֶ֖ם֮ וְלֹ֣א תָעָבְדֵ֑ם֒ כִּ֣י אָנֹכִ֞י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֵ֣ל קַנָּ֔א פֹּ֠קֵד עֲוֺ֨ן אָב֧וֹת עַל־בָּנִ֛ים וְעַל־שִׁלֵּשִׁ֥ים וְעַל־רִבֵּעִ֖ים לְשֹׂנְאָֽ֑י׃וְעֹ֤֥שֶׂה חֶ֖֙סֶד֙ לַֽאֲלָפִ֑֔ים לְאֹהֲבַ֖י וּלְשֹׁמְרֵ֥ימצותומִצְוֺתָֽי׃לֹ֥א תִשָּׂ֛א אֶת־שֵֽׁם־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לַשָּׁ֑וְא כִּ֣י לֹ֤א יְנַקֶּה֙ יְהוָ֔ה אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִשָּׂ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ לַשָּֽׁוְא׃שָׁמ֣֛וֹר אֶת־י֥וֹם֩ הַשַׁבָּ֖֨ת לְקַדְּשׁ֑֜וֹ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖֣ ׀ יְהוָ֥֣ה אֱלֹהֶֽ֗יךָשֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֜֔י שַׁבָּ֖֣ת ׀ לַיהוָ֖֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹ֣א תַעֲשֶׂ֣ה כָל־מְלָאכָ֡ה אַתָּ֣ה וּבִנְךָֽ־וּבִתֶּ֣ךָ וְעַבְדְּךָֽ־וַ֠אֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ֨ וַחֲמֹֽרְךָ֜ וְכָל־בְּהֶמְתֶּ֗ךָ וְגֵֽרְךָ֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ לְמַ֗עַן יָנ֛וּחַ עַבְדְּךָ֥ וַאֲמָתְךָ֖ כָּמֽ֑וֹךָ׃וְזָכַרְתָּ֞֗ כִּ֣י־עֶ֤֥בֶד הָיִ֣֙יתָ֙ ׀ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔֗יִם וַיֹּצִ֨אֲךָ֜֩ יְהוָ֤֨ה אֱלֹהֶ֤֙יךָ֙ מִשָּׁ֔ם֙ בְּיָ֤֥ד חֲזָקָ֖ה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֑֔ה עַל־כֵּ֗ן צִוְּךָ֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לַעֲשׂ֖וֹת אֶת־י֥וֹם הַשַׁבָּֽת׃כַּבֵּ֤ד אֶת־אָבִ֙יךָ֙ וְאֶת־אִמֶּ֔ךָ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לְמַ֣עַן ׀ יַאֲרִיכֻ֣ן יָמֶ֗יךָ וּלְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ׃לֹ֥֖א תִּֿרְצָֽח׃וְלֹ֖֣א תִּֿנְאָֽ֑ף׃וְלֹ֖֣א תִּֿגְנֹֽ֔ב׃וְלֹֽא־תַעֲנֶ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ עֵ֥ד שָֽׁוְא׃וְלֹ֥א תַחְמֹ֖ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֑ךָוְלֹ֨א תִתְאַוֶּ֜ה בֵּ֣ית רֵעֶ֗ךָ שָׂדֵ֜הוּ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ שׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃אֶֽת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה דִּבֶּר֩ יְהוָ֨ה אֶל־כָּל־קְהַלְכֶ֜ם בָּהָ֗ר מִתּ֤וֹךְ הָאֵשׁ֙ הֶֽעָנָ֣ן וְהָֽעֲרָפֶ֔ל ק֥וֹל גָּד֖וֹל וְלֹ֣א יָסָ֑ף וַֽיִּכְתְּבֵ֗ם עַל־שְׁנֵי֙ לֻחֹ֣ת אֲבָנִ֔ים וַֽיִּתְּנֵ֖ם אֵלָֽי׃וַיְהִ֗י כְּשָׁמְעֲכֶ֤ם אֶת־הַקּוֹל֙ מִתּ֣וֹךְ הַחֹ֔שֶׁךְ וְהָהָ֖ר בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֑שׁ וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַ֔י כָּל־רָאשֵׁ֥י שִׁבְטֵיכֶ֖ם וְזִקְנֵיכֶֽם׃וַתֹּאמְר֗וּ הֵ֣ן הֶרְאָ֜נוּ יְהוָ֤ה אֱלֹהֵ֙ינוּ֙ אֶת־כְּבֹד֣וֹ וְאֶת־גָּדְל֔וֹ וְאֶת־קֹל֥וֹ שָׁמַ֖עְנוּ מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ הַיּ֤וֹם הַזֶּה֙ רָאִ֔ינוּ כִּֽי־יְדַבֵּ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָֽאָדָ֖ם וָחָֽי׃וְעַתָּה֙ לָ֣מָּה נָמ֔וּת כִּ֣י תֹֽאכְלֵ֔נוּ הָאֵ֥שׁ הַגְּדֹלָ֖ה הַזֹּ֑את אִם־יֹסְפִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ לִ֠שְׁמֹעַ אֶת־ק֨וֹל יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ ע֖וֹד וָמָֽתְנוּ׃כִּ֣י מִ֣י כָל־בָּשָׂ֡ר אֲשֶׁ֣ר שָׁמַ֣ע קוֹל֩ אֱלֹהִ֨ים חַיִּ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כָּמֹ֖נוּ וַיֶּֽחִי׃קְרַ֤ב אַתָּה֙ וּֽשֲׁמָ֔ע אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֖ר יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְאַ֣תְּ ׀ תְּדַבֵּ֣ר אֵלֵ֗ינוּ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יְדַבֵּ֜ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶ֖יךָ וְשָׁמַ֥עְנוּ וְעָשִֽׂינוּ׃וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֔ם בְּדַבֶּרְכֶ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י שָׁ֠מַעְתִּי אֶת־ק֨וֹל דִּבְרֵ֜י הָעָ֤ם הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבְּר֣וּ אֵלֶ֔יךָ הֵיטִ֖יבוּ כָּל־אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽרוּ׃מִֽי־יִתֵּ֡ן וְהָיָה֩ לְבָבָ֨ם זֶ֜ה לָהֶ֗ם לְיִרְאָ֥ה אֹתִ֛י וְלִשְׁמֹ֥ר אֶת־כָּל־מִצְוֺתַ֖י כָּל־הַיָּמִ֑ים לְמַ֨עַן יִיטַ֥ב לָהֶ֛ם וְלִבְנֵיהֶ֖ם לְעֹלָֽם׃לֵ֖ךְ אֱמֹ֣ר לָהֶ֑ם שׁ֥וּבוּ לָכֶ֖ם לְאָהֳלֵיכֶֽם׃וְאַתָּ֗ה פֹּה֮ עֲמֹ֣ד עִמָּדִי֒ וַאֲדַבְּרָ֣ה אֵלֶ֗יךָ אֵ֧ת כָּל־הַמִּצְוָ֛ה וְהַחֻקִּ֥ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תְּלַמְּדֵ֑ם וְעָשׂ֣וּ בָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לָהֶ֖ם לְרִשְׁתָּֽהּ׃וּשְׁמַרְתֶּ֣ם לַעֲשׂ֔וֹת כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶ֖ם אֶתְכֶ֑ם לֹ֥א תָסֻ֖רוּ יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאל׃בְּכָל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֜ה יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם אֶתְכֶ֖ם תֵּלֵ֑כוּ לְמַ֤עַן תִּֽחְיוּן֙ וְט֣וֹב לָכֶ֔ם וְהַאֲרַכְתֶּ֣ם יָמִ֔ים בָּאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּֽירָשֽׁוּן׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויקרא משה וגו׳. כבר כתבנו ריש הספר דלא נאמר כל הספר בפעם אחת ולא במק״א. וכן בזה היה דבור חדש ואסיפה במק״א: אל כל ישראל. היינו ת״ח שבדור לדרוש חדש מה שנוגע לעיונה ש״ת: ולמדתם אותם. הוא למוד מה שכבר הנכם למדים ממני: ושמרתם לעשותם. יהיו משומרים לא רק בשביל שיהיו נזכרים בלבבכם אלא כדי לעשותם וזהו עיקר הדרוש שילמדו ע״ע לעשות היינו לחדש עוד וכהא דתנן במסכת אבות הלומד ע״מ לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות. וביארנו בס׳ ויקרא י״ח ה׳ שפירושו ע״מ לעשות לחדש עוד ולהוסיף לקח. וזהו אשר העלה משה רבינו. דיש נ״מ בזה שלמדים מתחלה בשביל זה המעלה אז מסייעים מן השמים לבא לידי כך כי סייעתא דשמיא תלוי בכח ורצון המקבל והוסיף עוד דוגמא לזה: כרת עמנו ברית. ידוע היה לישראל ענין אותו הברית שהיה לפני מ״ת במאמר אתם ראיתם שנהיה אנחנו משועבדים להקב״ה לתורה ועבודה וגמ״ח והוא ית׳ יהי׳ משגיח עלינו לטוב בהגנה ופרנסה והבאת שלום והשגחה הלז הוא בשני אופנים. א׳ בהנהגה טבעית. ב׳ באופן למעלה מה״ט ומובדל מהליכות עולם כמו שנתבאר שמה יפה ועתה זכר משה בקיצור אותו ברית כדי להגיע למקרא ד׳ דהוא מעין הדרוש אשר החל: לא את אבותינו וגו׳. בשביל שאמר כרת עמנו. והיה המשמעות משום שגם המה רובם היו באותו מעמד אלא שהיו אז בכלל הטף היינו לפני עשרים שנה. אבל מכ״מ היו שמה וא״כ לא כרת הברית אלא עם אותו הדור ולא עם הבאים אחריו מש״ה פירש משה דמה שאני אומר עמנו אין הכונה בפועל וגלוי לעין היה עמנו דודאי לא היה הדבור עמנו אלא את אבותינו ורק מכ״מ אני אומר עמנו משום שלא את אבתינו כרת וגו׳ כלנו חיים. הברית שעם אבותינו היה לדור דור שהוא בחיים והרי גם כעת היה ודאי הרבה שנולדו אחר מ״ת. וגם אתנו כולנו שאפילו נולדו אח״כ היה הברית וממילא מובן שכמו כן לדור שיבא אחרינו עד סוף כל הדורות דמכ״מ נפשנו היה באותו מעמד וכמו שפי׳ משה להלן כ״ט י״ד לענין ברית השנית בערבות מואב: פנים בפנים דבר וגו׳. משמעות פנים בפנים באותו פנים שאתם תהיו עמו באותו פנים יהיה הוא ית׳ עמכם. וזהו עיקר הדרוש שכלל בזה שני ענינים גדולים. א׳ במה שהחל בדרך הלמוד אשר כמו שהאדם מכין עצמו בלימודו כך בא הסיעתא עליו מה״ש. והביא הוכחה לזה ממה שלא כולם השיגו אז באותו מעמד בשוה. וכדאי׳ ברבה כ״פ קול ה׳ בכחו לא נאמר אלא קול ה׳ בכח של כל א׳ וא׳. והיינו לפי הכנתו של כ״א. ומזה מביא ראיה לדורות על השגת התורה. ב׳ במה שהביא דוגמא לזה בענין השגחה העליונה שהוא לפי מעשי האדם שדבר ה׳ היה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. שהן המה שני אופני ההשגחה תהיו אתם לי היינו כמו שתתנהגו אתם במעשי תורה ועבודה וגמ״ח כך תהיה השגחתי בשכר כל פרט באותו אופן. וכמו שביארנו באותה פרשה. וכזה ג״כ בא במקרא ועושה חסד לאלפים לאהבי וגו׳ כמבואר שם. ומכל זה למדו ענין פנים בפנים. ויהיו נוכחים מזה ג״כ שכמו ההשגחה העליונה תלוי׳ במקבלים כך השגת כח התורה תלוי׳ במקבל אם נותן נפשו על בחינה גבוה או מסתפק במועט. והביא עוד ראיה לזה: אנכי עמד וגו׳. אחר שאמר דבר ה׳ עמכם. דמשמעו עמהם ממש לא ע״י משה כמש״כ להלן י׳ ד׳ שהוא ההבדל מש״כ בדברות הראשונות עמכם ובדברות השניות אליכם ואמר משה הרי דבר ה׳ עמכם ומכ״מ אנכי עומד וגו׳ להגיד לכם את דבר ה׳ והיינו משום שהיה בזה הדבור ששמעו עוד דבור א׳ שלא היה כח באזניהם לשמוע רק ע״י משה שהגיד להם דברות השניות. ומדוע לא שמעתם בעצמכם: כי יראתם מפני האש. שלא מסרו נפשם לעלות בהר ע״כ לא שמעו למעלה מה״ט. משא״כ משה אע״ג שבאותה שעה שדבר ה׳ עשרת הדברים עמד ג״כ תחת ההר. אבל לא משום שהיה ירא אלא שהיה עפ״י דבר ה׳ לך רד ועלית אתה ואהרן וגו׳. ובשעה שירד משה בא דבר ה׳ לכל ישראל. אבל כל ישראל אע״ג שבאמת אם אפילו היו רוצים לעלות הרי היו מוזהרים על כך מכ״מ באמת אפילו בלי אזהרה היו יראים לעלות ומש״ה לא השיגו המה דברות השניות כמו משה ומזה הביא הוכחה שהכל תלוי בדעת המקבל: אנכי וגו׳. כל הענין עם ההבדל בין דברות הראשונות הכל מבואר בס׳ שמות במקומו בס״ד: לאהבי ולשמרי מצותו. הנה עיקר משמעות שומרי מצותי מבואר שם ע״פ המכילתא שהוא שומר במס״נ ובדרך חסידות. אכן היה ראוי לכתוב מצותי כמו לאוהבי. ועוד יש להבין חסרון יו״ד להלן ז׳ ט׳ דמצותיו מיבעי ובא ללמדנו דמצוה אחת בזה האופן סגי להיות נקרא שומר מצוה באהבת ה׳ וכדתניא במכילתא פ׳ בשלח עה״פ אז ישיר רנ״א כל המקבל עליו מצוה אחת באמנה כו׳ ובירושלמי קדושין ספ״א עה״מ כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל אה״א אר״י בר׳ בון מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מעולם כו׳ והיינו אפילו במס״נ. מש״ה כתיב כאן מצותו כדי שיהי׳ במשמע מצוה שלו אפילו אחת מהן. וע׳ להלן ו׳ א׳: לא תשא וגו׳. מבואר יפה בפרשת יתרו: שמור וגו׳. ידוע בברכות ד״כ זכור ושמור מאן דאיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. ופרש״י משום שהוא ל״ת דאיתנהו בנשים. מכ״מ נראה דעיקר המקרא לא אתי לל״ת שהרי בפירוש כתיב לא תעשה כ״מ. ותו דא״כ מאי כאשר צוך ה׳ אלהיך הלא כה״ת צוה הקב״ה. הן אמת דבסנהדרין דנ״ו מפרשי כאשר צוך במרה שנצטוו עה״ש במרה. כבר כתב הרמב״ן שאין זה פשט המקרא ואינו אלא כונה שניה אבל עיקר פשט המקרא נראה דכמו דתניא במכילתא יתרו והובא בפרש״י שם זכור את יום השבת תהא זוכרו מאחד בשבת שאם יתמנה לך מנה יפה תהא מתקנו לשם שבת. ה״נ פי׳ שמור את יום השבת. משמעו כך שיהי׳ נזהר מאחד בשבת שלא יהי׳ נצרך לחלל שבת אם לא יהיה לו מה לאכול ויהא מסוכן. ומזכור נ״ל להקדים להכין לעונג שבת . ומשמור נ״ל להקדים להכין שלא יהא מוכרח לחלל שבת. [וכש״כ לש״ס דילן בפסחים דק״ו דנ״ל מזכור קידוש שבת ולא כהמכילתא דס״ל קידוש היום מלקדשו הוא דנ״ל כמש״כ בהע״ש בסי׳ נ״ד בס״ד]. וע״ז כתיב כאשר צוך ה׳ אלהיך. הכנה זו לא יהא כדי שיהא לו מה לאכול בריוח בשבת אלא משום שהקב״ה הזהיר ע״ז. ועוד יבואר לפנינו עיקר ההקפד במה שהוא עושה הכנה זו למצוה: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. דוקא הני תרתי. דבנך ובתך דע״כ מיירי בקטנים כמש״כ הרמב״ן בפ׳ יתרו וא״כ אין איסור אלא בדעבדי אדעתא דאבוה אבל לצורך עצמם הקטן תולש ואוכל ואין האב מוזהר. וכן בהמה ידוע בשבת דקכ״ב דמעמיד אדם בהמתו ע״ג עשבים וה״ה גר תושב עושה לעצמו וא״כ אין מנוחתם כמוך אבל עבד ואמה מוזהרים כישראל. ועדיין ק׳ פשיטא שהרי מחויבים במצות כאשה. והרמב״ם הל׳ שבת פכ״ד הי״ב פי׳ למען ינוח וגו׳ שלא יהיו עמוסים בעבודת משא וכדומה. וא״כ חידוש דין הוא אפילו בישראל עצמו אלא משום דזה מצוי בעבד ואמה. וגם לזה הפירוש אינו אלא בעבד ואמה. דאלו בהמה אין איסור כי אם במלאכה גמורה ואינה נחה כמוך: וזכרת כי עבד וגו׳ על כן צוך ה׳ אלהיך לעשות וגו׳. ביאר הכתוב שאין זכירה זו טעם על גוף מצות שבת דא״כ הכי מיבעי ע״כ צוך וגו׳ לקדש או לשמור את יום השבת. וגם א״א לפרש שהוא טעם על שביתת עבדים שהרי מפרש ע״כ וגו׳ לעשות וגו׳ דמשמע בעצמו. ותו דאי משום עבדים למאי כתיב שהוציאך ביד חזקה ובזרוע נטויה למאי נ״מ בזה. אלא אינו טעם רק על שמור וגו׳ כאשר צוך ה׳ אלהיך והנה בלי מ״ע זו היה החיוב להכין על שבת שהרי מצוה לאכול בו ואסור לעשות מלאכת אוכל נפש וע״כ יכינו מע״ש אבל בא האזהרה בהכנה זו יהא כאשר צוך ה׳ והנ״מ הוא דבזה נחשב הכנה זו כגוף מ״ע אלא שאין המצוה נגמרת עד גוף מעשה המצוה. משא״כ אי לא היה נכתב בתורה לא היה בהכנה חשיבות גוף המצוה וכמש״כ מדיוק הכתובים בשמות י״ב כ״ח ולהלן י׳ כ׳. ונ״מ לדין הוא בתרתי. חדא דבזה מצוה בו יותר מבשלוחו משא״כ בהכנה שאינה כתובה בתורה כמש״כ בהע״ש סי׳ קס״ט בכמה הוכחות. עוד נ״מ דאי אינו כתוב בתורה אין מצוה אלא בע״ש לפני ש״ק כדי שיהא לו מה לאכול בשבת אבל השתא כתיב שמור שיכין על ש״ק משום מצוה א״כ כל השבוע בכלל אפילו מחד בשבא לשבתיך. וע״ז נותן המקרא טעם וזכרת וגו׳: ביד חזקה. זו הדבר שהיה בישראל משום שלא רצו לצאת ולהשתעבד למלכות שמים כמש״כ בפ׳ קדש ובכ״מ: על כן צוך ה׳ וגו׳ לעשות את יום השבת. בעצמו כדי להרגיל עצמו לעבודת מלכות שמים. וכמו מצות תפלין בא בשביל זה כמבואר שם: ובזרוע נטויה. הוא החרב היינו שכל מכה שימשה מיתה אחרי כלותה ג״כ כמש״כ בס׳ שמות ו׳ ו׳ היינו שלא הרף הקב״ה כרגע מלהכות באותו עת שהיה השגחתו על מצרים לכך. ובשביל זה ציוה ה׳ עלינו לעשות את יום השבת מחד בשבת שיהא עלינו זכרון קדושת השבת בלב תמיד: כאשר צוך ה׳ אלהיך. באשר מצות כבוד או״א הוא מצוה שכלית שכל דעת אדם מודה בה הזהיר הכתוב כאן שיעשה מצוה זו בשביל צווי ה׳ כמו כל חקי התורה ויש בזה נ״מ לכמה דינים כמש״כ בס׳ שמות י״ח ט״ז וכ׳ י״ב. וע״ז פי׳ הכתוב למען יאריכון ימיך וגו׳. ומפרשי חז״ל בקדושין ספ״א למען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ולמען ייטב לך בעולם שכולו טוב. ולמדו זה הפי׳ מדיוק המקרא. ומתחלה יש לבאר מהו עולם שכולו ארוך ומהו עולם שכולו טוב. והנה ידוע דעולם הנשמות הוא ארוך שנוצר לפני בריאת העולם אבל אין כולו טוב שהרי קודם שנברא האדם והגיע לחלקו עפ״י מעשיו בעוה״ז אינו טוב. ועולם התחיה הוא עולם שכולו טוב אבל אינו ארוך. ומעתה למדו חז״ל מסדר הכתוב שהרי דרך להקדים ההוה לעתיד וא״כ להיפך מיבעי למען ייטב לך ולמען יאריכון ימיך אלא ע״כ למען יאריכון ימיך בעולם הנשמות לאחר מיתה ולמען ייטב לך בעולם התחיה. ובפר׳ שלוח הקן נתבאר יותר. והנה בדברות הראשונות כתיב למען יאריכון ימיך לחוד ואין יוצא מ״פ שהוא בעוה״ז. ומש״ה לא פירש הכתוב איך שיעשה המצוה ולעולם שכרו בעוה״ז משלם עבור גמ״ח. אכל כאן דמבטיח שכר עוה״ב מש״ה הקדים שיעשה כאשר צוך וגו׳ ואז יהי׳ שכרו רוחני. וכמש״כ בס׳ בראשית בענין ברכת נח לשם ויפת. והא דכתיב על האדמה וגו׳ דמשמעו בא״י ובאמת מצות כבוד או״א נוהג בכל מקום מבואר בדברות הראשונות: ולא תענה ברעך עד שקר. כבר נתבאר שם עפ״י דברי הרמב״ם משמעות ברעך. ע״י רעך היינו ששמע מחבירו ומעיד שראה וע״ש עוד מה שהוספנו בזה בדיוק לשון המקרא. והנה כאן כתיב עד שוא דמשמעו בחנם ללא תועלת. והיינו לענין עדות ע״ד עבירה. ואי׳ בפסחים דקי״ג ב׳ שהרואה דבר עבירה בחבירו אסור להעיד יחידי משום שא״צ להאמינו וא״כ אינו אלא הוצאת שם רע כיון שאינו אלא שמע שוא בלי תועלת אם לא דמהימן לרבים כבי תרי אז ה״ז נאמן להעיד ע״ד עבירה אפילו יחידי כדאי׳ שם. ושוב אינו שמע שוא שהרי הוא לתועלת. מעתה אם א׳ ראה בעיניו והוא אינו נאמן כבי תרי להרב. אבל הוא נאמן כבי הרי לאחר אסור לאותו אחר להאמין למי שראה ולהגיד לרביה שהוא מהימן לי׳ כבי תרי שראה בעיניו שהרי אם הרואה היה מגיד להרב היה עד שוא וא״כ הרי הוא עונה ע״י ריעו עד שוא: ולא תחמוד אשת רעך. ייחד הכתוב בדברות הללו אזהרה באשת ריעו בפ״ע. ובלשון אחר מכל אשר לרעך דכתיב לא תתאוה ללמדנו שיש באשה אזהרה מיוחדת היינו שאסור ליהנות מראייתה אפילו באופן שאינו מקום להשיגה לאשה וזה אינו אסור אלא באשת רעך משא״כ בשאר קנינים אינו אסור בזה האופן: ולא תתאוה וגו׳. היינו תאוה להשיגם אע״ג שאינו משתדל בכך כמש״כ הרמב״ם הל׳ גזילה פ״א. ובדברות הראשונות כתיב אזהרה זו בסדר אחר ומבואר שם: את הדברים האלה וגו׳ בהר. כ״ז נראה מיותר וכן הא דמסיים ויכתבם על שני לחות אבנים וגו׳. וזה היה מעשה אחר ארבעים יום ולא באותו יום שמדבר בו עוד כמבואר במקראות אותה פרשה. אלא בשביל שאמר משה לפני הדברות הללו שהוא הגיד את דבר ה׳. וביארנו שלשון דברות השניות הללו לא שמעו בעצמם אלא משה שמע מה שאין האוזן יכול לשמוע שני דברות כאחד. והוא הגיד לישראל. מש״ה הוסיף לבאר. שלא יאמרו ישראל שזה הלשון השני היה דבור בפ״ע כמו שאר דברות התורה ולא בדבור אחד נאמרו זכור ושמור. מש״ה פירש דלא כן הוא אלא כ״ז דבר ה׳ בהר מתוך האש הענן והערפל כמו דברות הראשונות: ולא יסף. לא היה בזה קול אחר כ״א באותו מעמד. והוכיח שכן הוא שהרי ויכתבם על שני לחות אבנים וגו׳. דזה ברור דבלוחות אחרונות היה כתוב לשון דברות השניות כדמוכח בב״ק דנ״ה ח׳ מפני מה בדברות הראשונות לא נאמר בהם טוב ובדברות האחרונות כתיב בהם טוב הואיל וסופן להשתבר. הרי דבלוחות האחרונות שלא נשתברו כתיב בהם באמת טוב. וכ״כ בפרש״י סנהדרין דנ״ו ב׳ בד״ה כאשר צוך. וכל מה שכתוב בדברות האחרונות היה כתוב בלוחות וכן שמע בסיני עכ״ל. וכ״כ הראב״ע בס׳ שמות ר״פ פסל לך בשם גאון. והיינו דמצלינן בשחרית של ש״ק ושני לוחות אבנים הוריד בידו וכתוב בהם שמירת שבת. וזה אינו אלא דברות אחרונות דכתיב לשון שמור וע״ע להלן י׳ ד׳ הוכחה לזה מדיוק לשון המקרא ומזה הביא משה ראיה שהן הדברים ששמעו קול הברה באותו מעמד ולא ידעו מה עד שפירש אח״כ משה. ומזה הגיע לדרוש שהחל משה שמחמת שיראתם מפני האש לא זכיתם לשמוע אלו הדברים כמני וכמש״כ במקרא ה׳ מה שהוציא מזה דבר תוכחה: כל ראשי שבטיכם וגו׳. כבר נתבאר לעיל א׳ כ״ב. דלהכי כתיב זה הלשון ולא כולכם. משום שלא היה באסיפה והסכם כל העם אלא הראשים והזקנים שעמדו בסמוך להר קרבו למשה מיד אחר הדברות: הן הראנו וגו׳ היום הזה ראינו וגו׳. באשר תכלית דבר נפלא הלז שיהיו הכל זוכים לנבואה היה בשביל שיראו ויאמינו שני דברים הנראים לנמנע בשכל שיראו שהיו שניהם גם יחד אמתים. היינו אם כח אלהים הוא בלי תכלית וגבול מן הנמנע שיהיה דבק עם האדם נוצר מאדמה. וא״כ או שיש גבול ח״ו למעלה או שזה שקר שהקב״ה מנבא את האדם. אבל חקירה זו אינו אלא שכל אנושי והאמת אינו כן שאע״ג שהקב״ה הוא בלתי תכלית מכ״מ יכול לצמצם כחו כ״י ולדבר עם האדם. ובזה המעמד הראנו ה׳ שני הדברים היינו כבודו וגדלו שהוא נפלא בלי תכלית. וגם שמענו קולו. הרי שני הפכים גם יחד: ועתה למה נמות וגו׳ אם יוספים אנחנו וגו׳ ומתנו. אמרו שמשני דברים עלולים המה למות. א׳ מראיית האש הגדולה הזאת. כמו שאמר מנוח על ראיית המלאך. כך היה מראה האש האלהי. ב׳ מחמת שמיעה נפלאה מכח אנושי. והרי ידוע ברבה דהמשכן היה טוב לאוה״ע כי הקול שהגיע למשה היה שמץ מנהו מתפשט אליהם עד שלא היה המשכן והיו נתרזין והרי לא שמעו הקול ממש מכש״כ שמיעת הקול למי שאינו ראוי ומוכן לזה: כי מי כל בשר וגו׳ כמנו ויחי. ביארו דבריהם שנראין סותרות זא״ז שהרי אמרו שיודעים אשר ידבר אלהים את האדם וחי וא״כ למה אמרו ועתה למה נמות. מש״ה ביארו מי כל בשר שהולך אחר חיי בשרים כמונו שאינו מפשיט את גופו בפרישות. וכן פי׳ הגר״א ז״ל. וע׳ מש״כ בס׳ במדבר כ״ז ט״ז ובס׳ בראשית ו׳ ג׳. והנה כבר ביארנו לעיל ד׳ ל״ו דבאמת לא היו יכולים לסבול זה המעמד אם לא שהיה במרוק מפחד הקול שהיה לפני הדברות. אבל זה ג״כ אינו אלא בפעם ראשונה דבפעם שניה אין הפחד גדול כ״כ ואין ממרק הגוף וזהו שאמרו כי מי כמנו שהננו בעלי בשר יכול לשמוע ולהיות בחיים. ע״כ אם יוספים אנחנו וגו׳ ומתנו: את כל אשר יאמר וגו׳ ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר וגו׳. אריכות לשון הוא. גם החלו באשר יאמר ומסיימו באשר ידבר. וגם ואת בלשון נקבה יש לשום לב ע׳ פרש״י ורמב״ן. והענין דבקשתם היה גם בדברות התורה גם בדברות שלצורך השעה גם תורה שבע״פ שמכונה אמירה כדאי׳ בפתיחתא דאיכה רבתי ואת אמרת קדוש ישראל נאצו זה תורה שבע״פ והוא מלשון אימרא שמחבר ומקשר ענינים וכמ״ש ריש ס׳ ויקרא. ואמרו את כל אשר יאמר הוא תורה שבע״פ את כל אשר ידבר שני אופני דברות מש״ה כתיב אחר אמירה שהוא תורה שבע״פ. משום שקדמו לדברות הנאמרים לשעה באשר התורה נצחית ונקרא שבועת אלהים כמש״כ בספר במדבר ז׳ פ״ט בהר״ד: ושמענו. היינו שנעמוד ונטה אזנינו לשמוע מפיך ועשינו. וע׳ ס׳ שמות י״ט ח׳: את קול דבריכם. לעיל א׳ מ״ה ביארנו שהדברים שאינם באים בחין ערך סדור תפלה רק ממצוקות הלב מיקרי קול משא״כ הבא בסדור תפלה מיקרי דבור וא״כ היה ראוי לכתוב את דבריכם שהרי באו בסדור תפלה ובקשה. אכן באשר היה מקום לחשוד שבאים בעלילה איך להנתק ממורא שמים מש״ה סדרו בקשה זו. אך הקדוש ברוך היא יודע ומבין יצרי לב. הוא ידע שלא משום עלילה אלא באמת דברו מאימת מות שנפל עליהם מש״ה אמר ששמע את קול דבריהם: היטיבו כל אשר דברו. בין בבקשתם על דברות התורה שבכתב ושבע״פ בין בבקשתם בדברות שבאו לשעה. מש״ה כתיב כאן כל אשר דברו. ובפ׳ שופטים דמיירי רק בדבור לשעה כתיב היטיבו אשר דברו: והיה לבבם זה להם. אמר הקב״ה ידוע לי שלא מחמת פריקת עול אמרו כזה אלא דעתם באמת ליראה אותי וגו׳. והלואי שיהיה כן לעולם: למען ייטב וגו׳: שובו לכם לאהליכם. לחיי בשרים ותענוגות בני האדם כטבע האנושי: עמד עמדי. בהתפשטות הגשמיות: את כל דמצוה. נכלל בזה מ״ע ול״ת שבתורה שבכתב וגם המשנה היינו קבלות בהלכות פסוקות המכונה בשם צווי כ״פ: והחקים. אלו כללי התורה איך לדרוש ולחדש מה שלא נאמר בפירוש: ועשו בארץ. זהו מעשה המצות כמשמעו: ושמרתם לעשות וגו׳. היינו מצות שבין אדם לשמים שאין לאדם להוסיף ולגרוע מן המקובל. וע״ז כתיב לא תסרו ימין ושמאל דכולם חקים הם ואין בהם נטיית הדעת כמש״כ בפ׳ יתרו עה״פ והודעתי את חקי האלהים: בכל הדרך וגו׳. היינו מצות שבין אדם לחבירו שזה מיקרי דרך כדאי׳ בסוף פ״ב דב״מ בכל הדרך זו גמ״ח. וע״ז לא כתיב לא תסרו ימין ושמאל דאלו דברים שאין להם שיעור: למען תחיון. כבר ביארנו משמעות חיות דכתיב בקיום המצות שהוא חיות הנפש השש ועושה צדק. וכתיב כאן בנו״ן הנוסף להקטין הענין דכח מעשה גמ״ח אינו נותן חיות ודביקות ואהבת ה׳ כמו כח מצות שבין אדם לשמים: וטוב לכם. בעניני עוה״ז שהרי אוכלין פירותיה בעוה״ז: והארכתם ימים. כמשמעו וזהו הבטחה שלא יהי׳ הטוב בעוה״ז בא למעט החיות כדרך ההולכים אחר אכילה ושתיה וטוב עוה״ז במדה יתירה שממעט חיות האדם ע״ז הבטיח שתהי׳ חיות הגוף ואריכות ימים גם יחדיו: בארץ אשר תירשון. אע״ג שהוא מצוה שאינה תלוי׳ בארץ ונוהג גם בחו״ל מכ״מ שכר המצות מסוגל יותר בא״י כמש״כ בס׳ שמות בפסוק של כבוד או״א. ומכ״מ כתיב תירשון בנו״ן הנוסף להקטין הירושה היינו אפילו בחו״ל שהירושה שאדם מישראל יושב בה הוא ירושה קלה וקטנה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך