תנ"ך על הפרק - במדבר לה - מזרחי

תנ"ך על הפרק

במדבר לה

152 / 929
היום

הפרק

עָרֵי הַלְוִיִּם, עָרֵי מִקְלָט ורוצח בשגגה

וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֖ה בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃צַו֮ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְנָתְנ֣וּ לַלְוִיִּ֗ם מִֽנַּחֲלַ֛ת אֲחֻזָּתָ֖ם עָרִ֣ים לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרָ֗שׁ לֶֽעָרִים֙ סְבִיבֹ֣תֵיהֶ֔ם תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּֽם׃וְהָי֧וּ הֶֽעָרִ֛ים לָהֶ֖ם לָשָׁ֑בֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶ֗ם יִהְי֤וּ לִבְהֶמְתָּם֙ וְלִרְכֻשָׁ֔ם וּלְכֹ֖ל חַיָּתָֽם׃וּמִגְרְשֵׁי֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תִּתְּנ֖וּ לַלְוִיִּ֑ם מִקִּ֤יר הָעִיר֙ וָח֔וּצָה אֶ֥לֶף אַמָּ֖ה סָבִֽיב׃וּמַדֹּתֶ֞ם מִח֣וּץ לָעִ֗יר אֶת־פְּאַת־קֵ֣דְמָה אַלְפַּ֪יִם בָּֽאַמָּ֟ה וְאֶת־פְּאַת־נֶגֶב֩ אַלְפַּ֨יִם בָּאַמָּ֜ה וְאֶת־פְּאַת־יָ֣ם ׀ אַלְפַּ֣יִם בָּֽאַמָּ֗ה וְאֵ֨ת פְּאַ֥ת צָפ֛וֹן אַלְפַּ֥יִם בָּאַמָּ֖ה וְהָעִ֣יר בַּתָּ֑וֶךְ זֶ֚ה יִהְיֶ֣ה לָהֶ֔ם מִגְרְשֵׁ֖י הֶעָרִֽים׃וְאֵ֣ת הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אֵ֚ת שֵׁשׁ־עָרֵ֣י הַמִּקְלָ֔ט אֲשֶׁ֣ר תִּתְּנ֔וּ לָנֻ֥ס שָׁ֖מָּה הָרֹצֵ֑חַ וַעֲלֵיהֶ֣ם תִּתְּנ֔וּ אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁתַּ֖יִם עִֽיר׃כָּל־הֶעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ לַלְוִיִּ֔ם אַרְבָּעִ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה עִ֑יר אֶתְהֶ֖ן וְאֶת־מִגְרְשֵׁיהֶֽן׃וְהֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר תִּתְּנוּ֙ מֵאֲחֻזַּ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֤ת הָרַב֙ תַּרְבּ֔וּ וּמֵאֵ֥ת הַמְעַ֖ט תַּמְעִ֑יטוּ אִ֗ישׁ כְּפִ֤י נַחֲלָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר יִנְחָ֔לוּ יִתֵּ֥ן מֵעָרָ֖יו לַלְוִיִּֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאָמַרְתָּ֖ אֲלֵהֶ֑ם כִּ֥י אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֖ן אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃וְהִקְרִיתֶ֤ם לָכֶם֙ עָרִ֔ים עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֣ינָה לָכֶ֑ם וְנָ֥ס שָׁ֙מָּה֙ רֹצֵ֔חַ מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃וְהָי֨וּ לָכֶ֧ם הֶעָרִ֛ים לְמִקְלָ֖ט מִגֹּאֵ֑ל וְלֹ֤א יָמוּת֙ הָרֹצֵ֔חַ עַד־עָמְד֛וֹ לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לַמִּשְׁפָּֽט׃וְהֶעָרִ֖ים אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑נוּ שֵׁשׁ־עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶ֥ינָה לָכֶֽם׃אֵ֣ת ׀ שְׁלֹ֣שׁ הֶעָרִ֗ים תִּתְּנוּ֙ מֵעֵ֣בֶר לַיַּרְדֵּ֔ן וְאֵת֙ שְׁלֹ֣שׁ הֶֽעָרִ֔ים תִּתְּנ֖וּ בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן עָרֵ֥י מִקְלָ֖ט תִּהְיֶֽינָה׃לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֤ר וְלַתּוֹשָׁב֙ בְּתוֹכָ֔ם תִּהְיֶ֛ינָה שֵׁשׁ־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה לְמִקְלָ֑ט לָנ֣וּס שָׁ֔מָּה כָּל־מַכֵּה־נֶ֖פֶשׁ בִּשְׁגָגָֽה׃וְאִם־בִּכְלִ֨י בַרְזֶ֧ל ׀ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃א֡וֹ בִּכְלִ֣י עֵֽץ־יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בּ֥וֹ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ׃גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם ה֥וּא יָמִ֖ית אֶת־הָרֹצֵ֑חַ בְּפִגְעוֹ־ב֖וֹ ה֥וּא יְמִיתֶֽנּוּ׃וְאִם־בְּשִׂנְאָ֖ה יֶהְדָּפֶ֑נּוּ אֽוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו בִּצְדִיָּ֖ה וַיָּמֹֽת׃א֣וֹ בְאֵיבָ֞ה הִכָּ֤הוּ בְיָדוֹ֙ וַיָּמֹ֔ת מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַמַּכֶּ֖ה רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא גֹּאֵ֣ל הַדָּ֗ם יָמִ֛ית אֶת־הָרֹצֵ֖חַ בְּפִגְעוֹ־בֽוֹ׃וְאִם־בְּפֶ֥תַע בְּלֹא־אֵיבָ֖ה הֲדָפ֑וֹ אוֹ־הִשְׁלִ֥יךְ עָלָ֛יו כָּל־כְּלִ֖י בְּלֹ֥א צְדִיָּֽה׃א֣וֹ בְכָל־אֶ֜בֶן אֲשֶׁר־יָמ֥וּת בָּהּ֙ בְּלֹ֣א רְא֔וֹת וַיַּפֵּ֥ל עָלָ֖יו וַיָּמֹ֑ת וְהוּא֙ לֹא־אוֹיֵ֣ב ל֔וֹ וְלֹ֥א מְבַקֵּ֖שׁ רָעָתֽוֹ׃וְשָֽׁפְטוּ֙ הָֽעֵדָ֔ה בֵּ֚ין הַמַּכֶּ֔ה וּבֵ֖ין גֹּאֵ֣ל הַדָּ֑ם עַ֥ל הַמִּשְׁפָּטִ֖ים הָאֵֽלֶּה׃וְהִצִּ֨ילוּ הָעֵדָ֜ה אֶת־הָרֹצֵ֗חַ מִיַּד֮ גֹּאֵ֣ל הַדָּם֒ וְהֵשִׁ֤יבוּ אֹתוֹ֙ הָֽעֵדָ֔ה אֶל־עִ֥יר מִקְלָט֖וֹ אֲשֶׁר־נָ֣ס שָׁ֑מָּה וְיָ֣שַׁב בָּ֗הּ עַד־מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל אֲשֶׁר־מָשַׁ֥ח אֹת֖וֹ בְּשֶׁ֥מֶן הַקֹּֽדֶשׁ׃וְאִם־יָצֹ֥א יֵצֵ֖א הָרֹצֵ֑חַ אֶת־גְּבוּל֙ עִ֣יר מִקְלָט֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָנ֖וּס שָֽׁמָּה׃וּמָצָ֤א אֹתוֹ֙ גֹּאֵ֣ל הַדָּ֔ם מִח֕וּץ לִגְב֖וּל עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ וְרָצַ֞ח גֹּאֵ֤ל הַדָּם֙ אֶת־הָ֣רֹצֵ֔חַ אֵ֥ין ל֖וֹ דָּֽם׃כִּ֣י בְעִ֤יר מִקְלָטוֹ֙ יֵשֵׁ֔ב עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֑ל וְאַחֲרֵ֥י מוֹת֙ הַכֹּהֵ֣ן הַגָּדֹ֔ל יָשׁוּב֙ הָרֹצֵ֔חַ אֶל־אֶ֖רֶץ אֲחֻזָּתֽוֹ׃וְהָי֨וּ אֵ֧לֶּה לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת מִשְׁפָּ֖ט לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶֽם׃כָּל־מַ֨כֵּה־נֶ֔פֶשׁ לְפִ֣י עֵדִ֔ים יִרְצַ֖ח אֶת־הָרֹצֵ֑חַ וְעֵ֣ד אֶחָ֔ד לֹא־יַעֲנֶ֥ה בְנֶ֖פֶשׁ לָמֽוּת׃וְלֹֽא־תִקְח֥וּ כֹ֙פֶר֙ לְנֶ֣פֶשׁ רֹצֵ֔חַ אֲשֶׁר־ה֥וּא רָשָׁ֖ע לָמ֑וּת כִּי־מ֖וֹת יוּמָֽת׃וְלֹא־תִקְח֣וּ כֹ֔פֶר לָנ֖וּס אֶל־עִ֣יר מִקְלָט֑וֹ לָשׁוּב֙ לָשֶׁ֣בֶת בָּאָ֔רֶץ עַד־מ֖וֹת הַכֹּהֵֽן׃וְלֹֽא־תַחֲנִ֣יפוּ אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ בָּ֔הּ כִּ֣י הַדָּ֔ם ה֥וּא יַחֲנִ֖יף אֶת־הָאָ֑רֶץ וְלָאָ֣רֶץ לֹֽא־יְכֻפַּ֗ר לַדָּם֙ אֲשֶׁ֣ר שֻׁפַּךְ־בָּ֔הּ כִּי־אִ֖ם בְּדַ֥ם שֹׁפְכֽוֹ׃וְלֹ֧א תְטַמֵּ֣א אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתֶּם֙ יֹשְׁבִ֣ים בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י שֹׁכֵ֣ן בְּתוֹכָ֑הּ כִּ֚י אֲנִ֣י יְהוָ֔ה שֹׁכֵ֕ן בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אלף אמה סביב ואחריו הוא אומר אלפים אמה הא כיצד אלפים הוא נותן להם סביב ומהם אלף הפנימיים למגרש והחצוניים לשדות ולכרמים. דמדותם מחוץ לעיר מקיר העיר וחוצה קמיירי כדאיתא בעירובין פרק מי שהוציאוהו מגזיר' שוה דמקום ממקום ומקום מניסה וניסה מניסה וניסה מגבול וגבול מגבול וגבול מחוץ וחוץ מחוץ ומ"ה קשיא ליה מרישיה דקרא לסיפיה דקרא כתיב ומגרשי הערים אשר תתנו ללוים מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב וכתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה שפירושו מקיר העיר וחוצה ותירץ אלפים הוא נותן להם סביב מקיר העיר וחוצה ומהם אלף הפנימיים למגרש והאלף החצוניים לשדות ולכרמים וזהו ששנינו בשלהי מסכת ערכין אין עושין שדה מגרש ולא מגרש שדה ולא מגרש עיר ולא עיר מגרש וא"ר אלעזר בד"א בערי הלוים אבל בערי ישראל עושה שדה מגרש ובערי הלוים מ"ט לא א"ר אלעזר דאמר קרא ושדה מגרש עריהם לא ימכר מה לא ימכר אילימא לא ימכר כלל הא כתי' גאולת עולם תהיה ללוים מכלל דמזדבן אלא מאי לא ימכר לא ישנה ופרש"י מגרש הוי אלף אמה סביב לעיר כדכתיב מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב וחוץ לאותן אלף היה להם ללוים סביב אלף אמה לשדות ולכרמים כדכתיב ומדותם מחוץ לעיר וגו' ואוקמיה מקיר העיר וחוצה הוצא מהם אלף אמה מגרש והשאר שדות וכרמים מגרש פנוי מכלום אין בו בית ואין זורעין אותו אלא נוי הוא לעיר ואין עושין שדה מגרש משום דמחריב יישוב ארץ ישראל והיינו חרבן שממעט את הזריעה ולא מגרש שדה שמחריב את נוי העיר ואין עושין אותו עיר שיעשו בו בתים שאין עיר נאה בלא מגרש וכ"ש שאין עושין העיר מגרש מפני שמחריבין את יישוב העיר. ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל שאם היה אומר למדוד מן העיר אל החוץ אלפים אמה לכל רוח היה אומר ומדותם מחוץ לעיר לפאת קדמה וגו' אבל ומדותם את פאת קדמה היא מדידת הצד ההוא אינה טענה כי אין מלת את פה כמשמעה כאשר חשב רק במקום מן כמו כצאתי את העיר כאילו אמר ומדותם מחוץ לעיר מפאת קדמה אלפים באמה ואדרבה יש לטעון עליו שאם היה אומר למדוד הפא' המזרחי היה די לומר ומדותם את פאת קדמה אלפים באמה מה טעם מחוץ לעיר וכי תעלה על דעתך שימדנ' בתוך העיר אלא עכ"ל דהכי קאמר ומדותם מחוץ לעיר מפאת קדמה אלפים באמה שפירושו שתמדדו מקיר העיר וחוצה מצד קדמה אלפים באמה: מגואל מפני גואל הדם שהוא קרוב לנרצח. פי' המ"ם מפני ולא כמ"ם מבית ומחוץ שכל המקרא מלא מהם מפני שהמקלט איננו נקרא מקלט רק בערך אל הרוצח שקולטו בתוכו שלא יוכל הגואל הרודף אחריו להמיתו לא מקלט בערך אל הגואל לפיכך פי' המ"ם הזה מלשון מפני כמ"ם מהיכלך על ירושלים לך יובילו מלכי' שי שפירושו שמפני הכבוד השוכן בהיכלך יראו כל המלכים ויובילו לך שי וכאילו אמר והיו לכם בערים למקלט רוצח מפני גואל הדם הרודף אחריו ובעבור ששם הגואל נופל על קרוב הרוצח כמו על קרוב הנרצח הוצרך להוסיף על הגואל מלת להורות על קרוב הנרצח וזהו שכתב רש"י אחר זה שהוא קרוב לנרצח: שש ערי מקלט מגיד שאע"פ שהבדיל משה בחייו ג' ערים בעבר הירדן לא היו קולטות עד שנבחרו הג' שנתן יהושע בארץ כנען. במכות בפ' אלו הן הגולין אבל בספרי מפיק ליה מקרא דתהיינה שש הערים האלה למקלט דתניא תהיינה שש הערים האלה למקלט למה נאמר לפי שהוא אומר את ג' הערים תתנו מעבר לירדן שומע אני הראשונה שמפרשין תהא קולטת ת"ל תהיינה שש הערים האלה מגיד שלא קלטה אחת מהן עד שהופרשו כלם משמע דמייתורא דקרא הוא דקא מפיק לה לפיכך צ"ל דמתני' דמכות לאו מקרא דשש ערי מקלט תהיינה הוא דקא דייקי לה אלא יתירה דתהיינה שש הערים האלה הוא דקא מפיק לה אע"פ שכתבה פה: אף על פי שבארץ כנען תשעה שבטים וכאן אינן אלא שנים השוה מנין ערי מקלט שלהם משום דבגלעד נפישי רוצחים. בספרי וא"ת והלא ערי המקלט אינן אלא לשוגגין והשוגגין לא יהיו אלא לפי רבוי העם ומיעוטו י"ל אע"פ שאין הערים מקלט אלא לשוגגין מ"מ יש מזידין רבים שמראה עצמם שוגגים ולפיכך אנשי גלעד דנפישי בהו רוצחים היו בהם הרבה שופכי דמים במרמה ומראים עצמן שוגגין והוצרך להרבות להם ערי מקלט לקלוט את כלם כי לא נדע מי הוא השוגג האמיתי ומי הוא השוגג שאינו אמיתי: ואם בכלי ברזל אין זה מדבר בהורג בשוגג הסמוך לו אלא במזיד ובא ללמד כו'. הו' לומר ובא ללמד על המזיד ולא על השוגג מפני שאם הוא על המזיד לא היה צ"ל ואם בכלי ברזל מאחר שהורג במזיד הוא בר קטלה בכל דבר שיהרגנו אבל אם הוא על השוגג הו' לומר אם בכלי ברזל וכל הנמשכים אחריו להודיע שאע"פ שהוא שוגג אם הורג בכלי ברזל הו' בר קטלא אע"פ שהוא שוגג: שאם תאמר בהורג בשוגג הכ' מדבר. עד ואם בשנאה יהדפנו דא"כ מ"ש אחריו ואם באבן יד וגו' מות יומת הרוצח בשוגג הוא מדבר וא"א זה שהרי הוא אומר למטה מזה או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות וגו': באבן יד שיש בה מלא יד. בספרי ולא ידעתי למה נכתב זה והלא כבר כתב אש' יומת בה שפירושו שיהא בה שיעור כדי להמית וכשיש בה מלא יד אם היא ממיתה הרי היא בכלל אשר ימות בה ואם אינה ממיתה אינה בכלל אשר ימות בה ופטור אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות רוצח משמע שאין פי' באבן יד אלא לענין ההכאה שמשערין את היד שאינו דומה זורק אבן בחבירו ברחוק שתי אמות לזורק בו ברחוק י' אמות שברחוק י' אמות יהיה כחה יותר ולפי זה לא קשיא ולא מידי: בפגעו בו אפי' בתוך ערי מקלט דאל"כ בפגעו בו הוא ימיתנו ל"ל הרי כבר נאמר גואל הדם הוא ימית את הרוצח: או בכל אבן אשר ימות בה הכהו בלא ראות שלא ראהו. הוסיף מלת הכהו בין אשר ימות בה ובי' בלא ראות לשתי סבות האחת שבזלת זה התוס' יהיה המבון ממנו שבלא ראות דבק אם אשר ימות בה ופירושו שלא ראה מיתתו ואין הדבר כן רק פירושו שלא ראה הכאתו ועוד שבזולת זה התוס' יהיה מאמר או בכל אבן חסר בהכרח כי היה צ"ל או הכהו בכל אבן דא"א לומר דקאי אהשליך דלעיל מיניה דא"כ או כל אבן מיבעי ליה: ויפל עליו מכאן אמרו ההורג דרך ירידה גולה דרך עליה אינו גולה. במכות בפ' אלו הן הגולין שנינו היה מעגל במעגלה ונפלה עליו והרגתו או שהיה משלשל בחביות ונפלה עליו והרגתו או שהיה יורד בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה גולה פי' מפני שכל אלו דרך ירידה הן אבל היה מושך במעגלה ונפלה עליו והרגתו היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפל עליו והרגו הי' עולה בסולם ונפל עליו והרגו הרי זה אינו גולה פי' מפני שכל אלו דרך עליה הן ופי בגמרא מנה"מ אמר שמואל דא"ק ויפל עליו וימות עד שיפול דרך נפילה: אלא להביא את הנמשח בימיו שמחזירו במיתתו. פי' הכה"ג השני שנמשח בימיו של רוצח הזה כשימות חוזר הרוצח לעירו ונמצא שהכה"ג הזה מחזירו לעירו שפי' אשר משח אותו אשר נמשח בימיו וקורא אותו הכ' שהוא משח אותו: בכל מושבותיכם למד שתהא סנהדרין נוהגת בחוצה לארץ כל זמן שנוהגת בארץ ישראל. אבל בפ"ק דמכות שנינו סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ ומפיק לה מקרא דהכא וכן שנינו בספרי בכל מושבותיכם בארץ ובחוצה לארץ ומה שכתב רש"י כל זמן שנוהגת בארץ ישראל הוא מפני שאינן נקראים אלהים שפירושו דיינים אלא הסמוכים בלבד לא שנא מפי ב"ד הגדול לא שנא מפי בית דין של עשרים ושלשה לא שנא מפי בית דין של שלשה ואינם נקראים סמוכים אלא הסמוכים מפי הסמוך איש מפי איש עד בית דינו של יהושע או בית דינו של מרע"ה בלבד וכן אינם נקראים סמוכין אלא א"כ נסמכו בא"י בלבד שאין סומכין זקנים בח"ל ואע"פ שהסמוכין עומדים בארץ כיון שהנסמכים בח"ל וכ"ש אם היו גם הסמוכים בחוצה לארץ מכל הני משמע שאין סנהדרין נוהגת בחוצה לארץ אלא בזמן שסנהדרין נוהגת בארץ אבל בזמן הזה שאין סנהדרין נוהגין בארץ שכבר בטלה הסמיכות אינה נוהגת כלל לא בארץ ולא בחוצה לארץ אלא דברים המצויין תמיד ויש בהם חסרון כיס כגון הודאות והלואות שאף על פי שאין בית דין של חוצה לארץ נקראים אלהים אנו שליחותייהו דידהו קא עבדינן: כל מכה נפש הבא להורגו על שהכה את הנפש לפי עדי' ירצחנו שיעידו שבמזיד ובהתראה הרגו. פירוש הרי זה מקרא קצר כאילו אמר כל מכה נפש שהרג נפש אינו רשאי להורגו אלא אחר שיעידו שבמזיד ובהתראה הרגו ובספרי לפי שהוא אומ' ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט שומע אני יהרגנו בבית דין שלא בעדים תלמוד לומר כל מכה נפש לפי עדים מגיד שאינו הורגו אלא בבית דין ובעדים מפני שהוקשה להם וכי היכן מצינו שיתחייב האדם מיתה או ממון בלא עדים אדאיצטריך הכא לומר שלא יהרגו אלא על פי עדים אמרו לפי שהוא אומר ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט שומע אני כו': לא תקחו כופר לא יפטר בממון. פי' הרי זה מקרא קצר כאילו אמר לא תקחו כפר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות לפוטרו מן המיתה כי מות יומת. ובספרי לפי שהוא אומר אם כופר יושת עליו אי כשם שנותנין פדיון למומתין בידי שמי' כך נותנין למומתין בידי אדם תלמוד לומר ולא תקחו כופר שלא יפטר בממון כמו שנפטרין המומתין ביד שמים ומפני שהוקשה להם וכי היכן מצינו שהמחוייב מיתה נפטר על ידי ממון אדאיצטריך הכא לומר שלא יפטרו אמרו סד"א דנפטר דומיא דמומתין בידי שמים: לנוס אל עיר מקלטו למי שנס אל עיר מקלטו שהרג בשוגג אינו נפטר מגלות ממון ליתן כפר לשוב לשבת בארץ בטרם ימות הכהן. פירוש מי שהרג בשוגג ונס ונכנס אל עיר מקלטו אינ' רשאין לא הדיינין ולא גואלי הדם לקחת ממנו כופר לפטרו מן הגלות הזה לשוב לעירו בעוד שהכהן הגדול חי וקיים אלא יעמוד בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול שכמו שאין הרוצח במזיד נפטר מידי מיתתו בממון כך אין הרוצח בשוגג נפטר מידי גלותו בממון: לא תחניפו לא תרשיעון כתרגומו לא תחייבון. אמר זה כי לא תפול חנופה בדם עד שיאמר כי הדם הוא יחניף דבשלמא גבי ארץ אפשר לפרש בה אנשי הארץ כמו ארץ כי תחטא כאילו אמר ולא תחניפו את אנשי הארץ אשר אתם דרים בה אלא בדם מה חנופ' נופל בו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך