תנ"ך על הפרק - במדבר ל - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

במדבר ל

147 / 929
היום

הפרק

פרשת נדרים

וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַיהוָ֑ה וְאָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ׃וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהוָה֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃וְאִם־הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָֽׁהּ׃וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ׃וְ֠אִם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֮ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃וְנֵ֥דֶר אַלְמָנָ֖ה וּגְרוּשָׁ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָק֥וּם עָלֶֽיהָ׃וְאִם־בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ־אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל־נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה׃וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃וְאִם־הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם ׀ אִישָׁהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃כָּל־נֵ֛דֶר וְכָל־שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ׃וְאִם־הַחֲרֵשׁ֩ יַחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֮ מִיּ֣וֹם אֶל־יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת־כָּל־נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת־כָּל־אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּי־הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שָׁמְעֽוֹ׃וְאִם־הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ויאמר משה אל בני ישראל. פירש"י להפסיק הענין דברי ר' ישמעאל וכו'. וכתב הרמב"ן ולא הבינותי זה שכך אמר בסוף פרשת המומין וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל ואמר ג"כ בסוף פרשת המועדות וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. אבל כפי פשוטו בא הכתוב לומר אע"פ שפרשה זו בתורת הקרבנות לא ייחד בה אהרן ובניו כאשר עשה בפרשת המועדות שבתורת כהני' אבל אמר אל כל בני ישראל כאשר צוה ה' את משה בין בדין שביתת המלאכה בין בתמידין ומוספין כי כן נאמר לו צו את בני ישראל. והטעם מפני שהמצוה לאחר ביאתם לארץ והיא אזהרה לישראל כולם שישמרו במועדים התמידין והמוספין ויקריבו הנדרים והנדבות. ועוד כי עיקר המצוה להיות הימים נזכרים ונעשים לשבות בהם מכל מלאכה והפרשה הזאת שוה עם פרשת המועדים שבתורת כהנים שם נאמר בתחלתה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ובסוף וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל ובכאן ככה בתחלתה צו את בני ישראל ובסוף וידבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה'. ולא הזכיר מועדי ה' בעבור שהזכירו כאן דברים אחרים שאינו במועדים כגון תמידי החול ומוספי השבת וראשי חדשים. ומדרש ר' ישמעאל שדרש להפסיק הענין רוצה לומר להפסיק שלא תלמוד מועדות מנדרים לומר מה נדרים ביחיד מומחה או ג' הדיוטות אף מועדים כן אלא מועדים צריכין ג' מומחין לקדשם כענין שדרש בן עזאי מקרא דוידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מועדי ה' נאמרו ולא נאמרה פרשת נדרים עמהם כמו שמפורש בת"כ ואותה דרשה עצמה דורש ר' ישמעאל מפסוק ויאמר משה וגו'. והנכון בעיני שאין כוונתו אלא לומר שאם השלים פרשת המועדות באלה תעשו לה' במועדיכם ויתחיל וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר היה אפשר שיחזור הכתוב למעלה לומר שדיבר משה אל ראשי המטות פר' המועדים ויהיה נדרש לפניו על פרשת מועדים ולפיכך הפסיק וסיים בפרשת של מועדים ויאמר משה וגו' והתחיל בפרשת נדרים וידבר משה וגו' זה הדבר אשר צוה ה': וידבר משה אל ראשי המטות. פי' הרמב"ן בשביל שהוזכר למעלה לבד מנדריכם ונדבותיכם גבי גבוה אמר עוד מלבד אלה הנדרים והנדבות יש עוד נדרי הדיוט וכל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות. וי"מ טעם הסמך שראשי המטות מזהירין על הנדרי' ונדבות ואם אינו רוצה ליתן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכתב הרמב"ן לא הקדים בכאן לומר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל ראשי המטות ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה' כמו שאמר בפ' שחוטי חוץ ובשאר פרשיות ולכך אמר בסוף הפרשה אלה החוקים אשר צוה ה' את משה: ראשי המטות לבני ישראל. הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על הדגלים אחר שמתו נחשון וחביריו. ואפשר שהם הנזכרים בפרשת (הנחלה) אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ או שהיו אחרים כי שם דבר הכתו' על העתי' כי בעת חילוק הארץ יהיו הנזכרים חיים ויעמדו עליהם. ואמר' אל ראשי המטות ולא אמרה לכל בני ישראל ביחד כי אין צורך לכל ישראל שידעו שהאב והבעל יכולין להפר נדרי עינוי נפש. ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד להם המשפט. ורומז עוד למה שאמרו חכמים שיחיד מומחה מתיר הנדרים. והנה היתר הנדרים אינו מפורש בתורה אלא הוא הלכה למשה מסיני ותלאו הכתוב בחוט השערה כמו שאמרו היתר נדרים פורחים באויר אלא רמז לו באומרו לא יחל דברו ולא אמר לא יעבור על דברו אלא צוה שלא יחלל הנדר כי בבואו לפני ב"ד וימצאו לו פתח וניחם עליו והם ימחלו לו אינו מחלל אותו וכל הטעם להסתיר הדבר שלא יהו פרוצים בנדרים: איש כי ידור נדר לה'. פי' שנודר על עצמו לכבוד השם ולכן לא יבא בלשון נדר בה' כמו בשבועה שבא זה הלשון כמו בשמו תשבע השבעה לי באלקים ואשביעך בה': וה' יסלח לה כי הניא אביה אותה. להגיד כי יסלח לה רק מה שעשתה אחר הנאת האב אבל אם עברה על הנדר ואחר כך הניא אותה אינו סולח דמיגז גייז זה ואינו עוקר הנדר מעיקרו: כל נדר וכל שבועת איסר לענות נפש. בא לפרש שאין הבעל מיפר אלא נדרי עינוי נפש כגון שנדרה מכל פירות העולם או אפי' על מין אחד שלא תטעום אותו והה"נ לדברים שבינו לבינה כגון שלא אכחל ושלא אפרקס. וכל מה שהבעל מיפר האב מיפר ג"כ שדין האב והבעל שוין שהכתוב השוה אותם דכתיב בין איש לאשתו ובין אב לבתו: ונשא את עונה. שהגורם תקלה לחבירו הוא נכנס תחתיו. וכתב הרמב"ן דוקא שהיא שוגגת שאינה יודעת שאינו ביום שמעו או שהיתה מוטעת שאינה יודעת שיש חילוק בין יום שומעו לאח"כ אבל אם היא מזידה שיודעת שאינו ביום שומעו ושאינו יכול להפר אח"כ היא חייבת וגם הבעל אינו גורם לה שום תקלה אבל עונשו כמי שיש בידו למחות ואינו מוחה:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך