תנ"ך על הפרק - במדבר ל - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

במדבר ל

147 / 929
היום

הפרק

פרשת נדרים

וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽיהוָ֗ה אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַיהוָ֑ה וְאָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ׃וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽיהוָה֙ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃וְאִם־הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָֽׁהּ׃וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ׃וְ֠אִם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֮ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃וְנֵ֥דֶר אַלְמָנָ֖ה וּגְרוּשָׁ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָק֥וּם עָלֶֽיהָ׃וְאִם־בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ־אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל־נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה׃וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃וְאִם־הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם ׀ אִישָׁהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַיהוָ֖ה יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃כָּל־נֵ֛דֶר וְכָל־שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ׃וְאִם־הַחֲרֵשׁ֩ יַחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֮ מִיּ֣וֹם אֶל־יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת־כָּל־נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת־כָּל־אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּי־הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שָׁמְעֽוֹ׃וְאִם־הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויאמר משה אל ב״י וגו׳. הלכות מועדים הי׳ משה רבינו מפרש לכל ישראל. יותר מכל פרשיות שבתורה הן המרומז בשנוים הנפלאים. אשר בכל מוסף בלשון אחר. ובל״ס לא דבר ריק הוא. או עפ״י סודות התורה. או הנלמד ע״י חקים ומשפטים להלכה. וכ״ז נכלל במשמעות אמירה כמש״כ ריש ס׳ ויקרא. והנה בס׳ אמור סיים וידבר משה את מועדי ה׳ אל ב״י. ופירשנו עפ״י הגמרא שנכלל בזה שני ענינים. שקרא משה הפרשה ברגל. וגם פירש בכל מועד לב״י הלכות ואגדות השייך לפ׳ מועדים. אבל זה לא הי׳ אלא במועדות דפ׳ אמור שנאמר בתחלת ארבעים שנה. ומשה הי׳ מתנהג כן כל משך ארבעים שנה. משא״כ פרשת מוספין לא נאמרה עד שנת הארבעים לאחר החג. ומשה מת לפני הפסח. וא״כ לא הגיעה שעה לקרוא בצבור פ׳ מוספין. ע״כ לא כתיב כאן אלא ויאמר משה וגו׳ ככל אשר צוה ה׳ את משה. לא בא אלא להורותם כונת המועדים. כי המה עיקל גדול למוסר והנהגה: אל ראשי המטות. באשר נדרים מצוה להעשות בע״כ כדאי׳ בר״ה ד״ו אזהרה לב״ד שיעשוך. אלא דשם מיירי בנדרי מצוה. וכאן מיירי בנדרי רשות. מכ״מ ודאי אם ידוע שנדר אזהרה להעשות אותו. כמו שכופין ע״כ המצות אלא שיחד הכתוב בנדרים יותר מבכל המצות. היינו משום שדרך לידור בעת צרה. ואח״כ תהות מצויה ומיקל לעצמו. כמבואר בס׳ קהלת ה׳ אל תתן את פיך וגו׳ מש״ה הזהיר הכתוב גם שם. גם כאן הזהיר לראשי המטות שישגיחו כ״כ על זה. ולכפות בכחם להקים נדרם: איש כי ידור נדר לה׳. ידוע דמופלא סמוך לאיש ג״כ יכול לנדור. ורק הנ״מ דאיש אע״ג שאינו יודע לשם מי הוא נודר מכ״מ הוי נדר. והיינו דדייק הכתוב איש כי ידור. הוי נדר לה׳. אפי׳ אינו יודע טיב הענין. משא״כ מופלא סמוך לאיש בעינן שידע כי כן. והיינו דכתיב גבי ערכין איש כי יפליא נדר. היינו שיפרש הנדר לה׳. וא״כ מתפרש האי כי יפליא למעלה ולמטה. כמו איש כי יפליא. כי יפליא נדר. מופלא סמוך לאיש דוקא אם יפליא נדר: או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו. שבועת בטוי אינו כמו קרבן לה׳. אלא מיתסר נפשי׳ על חפצא. מש״ה בנדר יכול לאסור ככרו על אחרים. משא״כ שבועה אינו רק לאסור על נפשו. ומש״ה לא כתיב מופלא סמוך לאיש גבי שבועה. שהרי מסיק בנדה דמ״ו דמופלא ס״ל שהקדיש ואכל הוא אינו לוקה אלא אכלו אחרים לוקין וזה א״א בשבועה. כמש״כ התוס׳ שם בד״ה כגון: כל נדריה. באב כתיב זה הלשון גם בהפרה. משא״כ בבעל לא כתיב כל נדריה אלא בהקמה ולא בהפרה. היינו משום דבעל אינו מיפר אלא מה שבינו לבינה או נדרי ע״נ דמפורש להלן מקרא י״ד. אבל האב מיפר כל נדריה וכמש״כ הרמב״ם ז״ל. ובאמת כל נדרי הבת המה בינו לבינה שאין זה כבוד לאב כדתנן ר״פ ר״א פותחין לו בכבוד או״א ומכש״כ בת. והא דתני׳ בספרי היקש אב לבעל מה הבעל אינו אלא בנדרים שבינו לבינה כך אב כו׳ אינו אלא בארוסה שצריכים דעת שניהם. והארוס ודאי אינו יכול להפר אלא מה שבינו לבינה או ע״נ. וס״ד דמה שאינו כן נשאר הרשות לאב. מש״ה תני שאין להאב ג״כ רשות. ובחיבורי הע״ש שאלתא קל״ו הראיתי לדעת הכרח מסוגית הגמ׳ כדעת הרמב״ם. מש״ה כתיב באב דאם יחוש לכבודו בטלו כל נדריה: וה׳ יסלח לה כי הניא וגו׳. פי׳ אחר שהניא. אבל לא למה שעברה קודם הפרה. דאב מיגז גייז להבא (פי׳ הטור עה״ת): ושמע אישה ביום שמעו והחריש לה. אין הלשון מדויק. ובת״י אי׳ וביומא דשמע יתכוין לקיומי והוי כמו דכתיב וביום שמעו החריש לה. אבל הרמב״ם פי״ב בה״נ הי״ז פירש ושמע איש ביום שמעו הא למדת שאחר שהפר האב ושמע הארוס ה״ז מיפר ביום שמוע האב. וכל לשון שאינו מדויק יש בו שתי משמעות בפשט: יניא אותה והפר וגו׳. באב כתיב יניא אותה לחוד. בבעל נשואה כתיב ואם הפר יפיר. ובארוס כתיב יניא והפר. והענין דהפרת נדרים בשני אופנים כמש״כ הרמב״ם ז״ל. א׳ שאומר מובטל ליכי ואיני רוצה בנדרך. ואז תעשה כמו שתרצה רק שיהא בלי נדר. וזה מיקרי הניא בלשון תורה. ומכ״מ צ״ל מופר ליכי מש״ה מיקרי זה הלשון בלשון חכמים הפרה כמבואר בלשון הרמב״ם ז״ל. והב׳ שכופה אותה לבטל דבריה ולעשות ההיפך. וזהו הפרה בל״ת. ודרך האב שאינו חושש לקיום רצונה אלא שלא תהא נדרנית כי גנאי הוא לו. אבל הבעל בנדרים שיש בהם ע״נ ובינו לבינה מקפיד על שמירת הדברים שנדרה. וכופה אותה שלא לנהוג כלל כפי שנדרה לעשות בדברים שבינו לבינה או לענות נפשה. מש״ה כתיב הפרה. וע״ע להלן מקרא ט״ז שמבואר דכך הכונה. והנה הבעל דאשתו ברשותו ממש. כופה אותה כמשמעו. משא״כ ארוס אין אשתו ברשותו. ואינו יכול אלא לומר שאינו רוצה בנדרה. אבל היא אסורה לנהוג בנדרה. משום שאין זה רצונו. ויהי׳ בזה העדר שלום בינו לבינה. מש״ה יניא אותה והפר וגו׳. במה שהוא יניא אותה. ממילא והפר וגו׳. שתעשה להיפך ממה שנדרה: בשבועה. באב לא כתיב בפירוש בשבועה. רק בבעל. וכן בארוסה כתיב מבטא שפתיה ומבטא היינו שבועה כדאי׳ במס׳ שבועות ד״כ. והיינו דאע״ג שהאב יכול להפר שבועה ג״כ. מכ״מ מצוה שלא יפר כדי שלא יהי׳ הזכרת ש״ש לבטלה והוי כמו התרת נדרים שהוא מצוה ולא כן שבועה כמבואר ביו״ד סי׳ ר״ג ואע״ג דלא דמי התרת חכם שעוקר מעיקרו להפרה שמיגז גייז. מכ״מ טוב שלא לבטל מה שנקרא ש״ש על הדיבור. משא״כ בעל שנדרי׳ שבינו לבינה או ע״נ נוגע להקמת שלום בית. ע״כ רשאי להפר לכתחלה אפי׳ שבועה: כל מוצא שפתיה. בכל לשון היותר טוב ומועיל. אפי׳ בשם. מכ״מ לא יקום: ואם הפר יפר וגו׳. היינו שיכריחנה לנהוג היתר. ע״כ ונשא את עונה. אבל אם הוא מניא אותה לחוד. אינה רשאה לשמוע לו. ואם מבטלת הנדר. העון חל על ראשה: בנעוריה בית אביה. בכלל שארי זכותים שיש לאב על נעוריה. יש גם זה הזכות:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך