נדר לה'. ע"ד הפשט נ"ל פי' לה' כענינו בכל שאר מקומות, כמו כי יקריב קרבן לה' להזיר לה' שפירש"י יבדל מן היין לשם שמים, וטעמו כאן לשם עבודת הש"י, כגון לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, שעליהם אמרו נדרים סייג לפרישות, כגון שהי' זולל ואוסר עליו בשר זמן מה, שהי' שוגה ביין ואוסר עליו היין זמן מרובה, שהי' נבהל להון ואוסר עליו מתנות והניית אנשי מדינה, התגאה ביפיו ונדר בנזירות, וכדומה מהנדרים שהם דרך עבודה להש"י. והראב"ע פי' נדר לה', שהזכיר השם והנדר, אם יהי' כן אתן לשם כך וכך או אתענה. וזה אינו, כמבואר בספרי שאין צריך להזכיר את השם לא בנדר ולא בשבועה, שהאומר נזיר אני או נשבע אני שאעשה או שלא אעשה, ה"ז נדר ושבועה אף שלא הזכיר את השם. אמנם לרבותינו בספרי ובנדרים י"ד פי' ידור נדר לה', שידור בדבר הנדור להשם, כלומר שישים דבר המותר כדבר האסור, ואותו דבר האסור יכול לעשותו בנדר, אז גם הדבר המותר נאסר עליו, כגון שיאמר פירות אלו עלי כקרבן ה"ז נדר בדבר הנדור, מפני שאפשר שידיר אדם קרבן ולעשות בהמתו שהיתה חול להיות קרבן ותאסר. אבל המשים דבר המותר כדבר האסור ואותו דבר האסור אינו יכול לעשותו בנדר, שיאמר פירות אלו עלי כבשר חזיר, אין זה נדר, כי אי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר להיותו בשר חזיר. ועוד פי' שם (בנדרים ט"ז) נדר לה' שידור נדר שיש בו בטול מצות השם, כגון שיאמר הרי מצה בלילי פסח אסורה עליו, ישיבת סוכה בחג הסכות אסורה עליו, תפלין אסורות בהנחה עליו, ה"ז נדר, ואלו הדברים אסורים עליו, שהנדרים חלים ע"ד מצוה, וע"ז נאמר נדר לה'. אמנם מלת לה' אינו מוסב רק על נדר, ולא על שבועה. שהנשבע לבטל את המצוה, יש בו משום שבועת שוא, ומחוייב לקיים את המצוה, וע"ז נאמר לא יחל דברו כלומר דברו לא יחל אבל מיחל הוא לחפצי שמים, שאם יש בשבועתו לבטל את המצוה שהוא חפץ שמים, מיחל שבועתו, כי אין שבועה חלה ע"ד מצוה. לפירוש זה למ"ד של לה' יוצא כאן מדרך כל חבריו שבמקרא, שיורה על ההתנגדיות לעשות שלא כרצון השם, אמנם יש דומה לזה, מלת אל, שבכל הוראותיו הוא שוה לאות למ"ד ומצאנוהו על ההתנגדיות, כמו (ישעי' ג') לשונם ומעלליהם אל ה' למרות עיני כבודו ופירש"י אל ה' לנגדו ולהכעיסו, וכן לה' כאן פי' נגד ה' ורצונו ולבטל מצותיו. וכן בכ"מ שמדבר מדברים הנמאסים בעיני ה' והוזכר בו מלת לה' ענינו נגד ה' כמו אנשי סדום רעים וחטאים לה', ר"ל מה שהוא נגד ה' ושלא לרצונו, וכן נדר הוא דבר הנמאס בעיני ה' כמ"ש (נדרי' כ"ב, ע"ז פ"ב) כל הנודר אעפ"י שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא וכאלו בונה במה בשעת איסור הבמות והמקיימו כאלו הקריב עלי' קרבן שיש בו משום שחוטי חוץ, לכן פי' מלת לה' לנגדו ושלא לרצונו. ואסברו לן אביי ורבא התם טעמא דנדר חל ע"ד מצוה ולא שבועה, כי נדר אוסר החפץ עליו הילכך אינו נראה כנודר לבטל את המצוה, שהרי לא קבל על עצמו רק אסר החפץ עליו, ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל כל לשון שבועה הוא אוסר עצמו מלעשות את הדבר, ואחרי שהוא מחוייב לעשות המצוה, אין בכחו להפקיע את עצמו מחיוב המצוה. ע"ש רא"ש ור"ן. והנה הרשב"א בחי' שם הקשה ליתי עשה דמצוה ולדחי ל"ת דלא יחל (פי' להקשות על הך טעמא דאסברא לן בחלות הנדר על המצוה, לפי שאוסר החפץ עליו, ואין מאכילין לו דבר האסור עליו, הך מילתא בעצמה טעמא בעי, נימא דעשה דוחה ל"ת, ולהוי קיום המצוה כמאכילין לו דבר המותר), ותירץ דנדרים עשה ול"ת הוא, עשה ככל היוצא מפיו יעשה, ול"ת לא יחל דברו (וכיון שאין הנדר יכול לידחות מפני המצוה, שפיר מקרי קיום המצוה כמאכילין לו דבר איסור, וכענין מצוה הבא בעברה). קושי' זו, דהרשב"א ותירוצו כתב גם הרא"ה בס' החינוך מצוה ל"א. ואין להקשות על דבריהם, ממה דאמרי' (יבמות ה') דעשה דתגלחת מצורע דחי לל"ת ועשה דנזיר מפני שישנו בשאלה, א"כ ה"נ בנדר דאיתי בשאלה לדחי העשה ול"ת, ויהי' א"כ קיום המצוה כמאכילין לו דבר היתר, דזה אינו, למ"ש התוס' שם (ד"ה שכן) דלית לן למילף בעלמא מנזיר ולומר דעשה דוחה ל"ת ועשה היכי דאיתי' בשאלה, דשאני נזיר, דקיל איסור, דידי', מדמיקל כל גופו בתער, וכיון דהותר מכללו לא נוכל למילף מני' למילתא אחריתי. וכדבריהם כתב הרשב"א שם בחי' ליבמות, וביתר ביאור בתשו' הרשב"א ח"ג סי' שמ"ג. (ובמה שפי' קושית הרשב"א אין מקום למה שהקשה עליו בשער המלך פ"ג מנדרי' איך יקשה דליתי עשה ולדחי לל"ת ועשה דנדר, הא גזרת הכתוב הוא מדכתיב לה', ע"ש שנדחק בישובו. ולמ"ש קושיתו מעיקרו ליתה, דהרשב"א לא מקשה אדרשא דלה', רק אטעמא דיהבי אביי ורבא, דאע"ג דאסר חפצא עלי' מ"מ אין מהראוי להיותו כמאכילין דבר איסור מטעם דעשה דחי לל"ת. ולכן ציין הרשב"א קושיתו על מה דאמר ישיבת סוכה עלי, ולא אדרשא דלה'. וכן הרא"ה לא הזכיר דרשא דלה', רק טעם חלות הנדר ע"ד מצוה, וע"ז הקשה קושיתו. והדברים פשוטים. והרב משנה למלך בפרשת דרכים תמה אהך תירוצא דרשב"א ורא"ה מהך דיבמות, דנדר איתי' בשאלה, והניח בצ"ע. ומן התימה עליו שנתעלמו ממנו דברי התוס' והרשב"א בחי' ובתשובה הנ"ל). ובהא דאין השבוע' חלה ע"ד מצוה, דעת הרי"ף דהיינו רק בשאמר שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח, שנשבע רק על המצוה, אבל בכולל שאמר שבועה שלא אוכל מצה, מגו דחייל אמצה דכל השנה חייל נמי אמצה דליל פסח (והקשה עליו בשאגת ארי' סי' ס"א, אמאי בכולל חל ע"ד מצוה, ואסור לאכול מצה של מצוה, נימא דעשה דמצה דחי לל"ת ועשה דשבועה, כיון דשבועה איתי' בשאלה, דומה לנזיר מצורע דיבמות הנ"ל, ע"ש. ולדעת התוס' והרשב"א שהזכרנו נסתלקה תמיהתו. וגם מלבד דעת התוס' והרשב"א אין לדמות שבועה לנדר, דבנדר מצוה לאתשולי משא"כ בשבועה, כמ"ש רמ"א סי' ר"ג דלקצת גאונים בשבועה אין מועיל התרה, ומטעם זה אע"ג דבנדר מדבר ונתערב לא בטל דהוי דשיל"מ למשאל על נדרי', מ"מ בנשבע שלא לאכול דבר א' ונתערב בטל דלא הוי דשיל"מ, כיון דליכא מצוה לאתשולי על שבועתי' כמ"ש בת' בית יעקב סי' ק"י ובתשובה מאהבה סי' ק"ב ק"ד, נזיר דאיתי' בשאלה ומצוה לאתשולי עלי' קליש עשה ול"ת שבו לידחות מפני עשה, משא"כ בשבועה). וכדאמרי' (נדרים נ"ט) קונמות מצוה לאתשולי, תרומה מאי מצוה לאתשולי. אמנם זה אינו רק בשב וא"ת כגון שלא אוכל מצה, או שבועה שלא אוכל תמרים ונבלות אז אם אכל כזית נבלה חייב אף משום שבועת בטוי, שהרי כלל דברים המותרים עם דברים אסורים, אבל בקום ועשה אין שבועה חלה ע"ד מצוה אפי' בכולל, כגון שנשבע לאכול נבלות ושחוטות אין השבועה חלה, שאין אומרי' לאדם עמוד וחטא כדי לקיים שבועתו. כ"ה הסכמת הפוסקים (עיי' יו"ד רל"ו ס"ה ובש"כ); ונ"ל דלכוונה זו לא אמר קרא, כל היוצא מפיו יעשה, רק "ככל" בתוספת כ"ף, דמשמעותו תרין אנפין, אם כ"ף ההשתוות הגמורה המצומצמת, כמו כחטאת כאשם, כחצות לילה, אם כ"ף השיעור והקירוב בלבד, שהדבר משוער בדבר אבל אינו מצומצם ממש כ"א קרוב לו (ביינאהע אונגעפאָהר); כמו כדברים האלה (וישב ל"ט) שלא ספרה הדברים כהויתה מצומצמים ומדויקים כ"א דמיון בעלמא ואפשר שאינם בשלמות כ"א בגרעון מעט, וכן כאן, כמו דלאו דלא יחל דברו ידבר מתרי ענינים מדבר רשות ומדבר מצוה, דברו דברי רשות לא יחל, אבל חפצי שמים דברי מצוה מיחל שאין שבועה חלה ע"ד מצוה, ככה עשה דככל היוצא מפיו יעשה ידבר מהנך תרי עניני מרשות ומצוה, כגון שנשבע ע"ד מצוה בכלל עם דבר רשות דאז השבועה חלה על המצוה כעל הרשות, בזה האופן הכ"ף תורה על ההשתוות הגמורה והמצומצם, והיינו בשב וא"ת, אמנם בנשבע לבטל מצוה, בקום ועשה וכולל שבועתו עם דבר רשות, שאין השבועה חלה ע"ד מצוה, ובזה אינו מקיים שבועתו כאשר יצא מפיו, הנה הכ"ף בזה האופן אינו רק לשיעור וקירוב בלבד, כי אין עליו חיוב קיום שבועתו בשלמותה. הנה נתוספה הכ"ף להבין בכוונת המקרא הנך תרי עניני שבועה ע"ד מצוה בכולל, שהאחת חלה והאחת לא. ואף דבריש נדרים מפיק ידות נדרים מכל היוצא מפיו יעשה, וכן הרמב"ם (פ"ג מנדרים ה"ח) ילמוד מהך קרא דנדרים חלים ע"ד מצוה, מ"מ לא יסופק דעל שבועה ודאי נמי קאי, דבדידי' קרא משתעי. ודע דבירושלמי ילפי מהך קרא דנדר ושבועה שהותר מקצתו הותר כולו, מדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה, משמעותו דוקא כשכולו קיים, לכן כשראה אנשים מרחוק אוכלין פירותיו ואמר הרי הן עליכם קרבן וכשהגיע אליהן והנה הם אביו ואנשים זרים, הואיל אביו מותר כולן מותרין. אמנם יש הבדל, באמר אח"כ אילו הייתי יודע כן הייתי אומר פ' ופ' אסורים ואבי מותר אז הותרו כולן, אבל אם אמר הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבי, הרי כולן אסורים חוץ מאביו, דבזה מעמיד דבריו ראשונים, כמ"ש הפוסקים. וגם בזה מתפרש הכ"ף להנך תרי אנפי דלפעמים מחוייב עכ"פ לקיים מקצתו אף שאינו כדבור ממש, ולפעמים כשאינו כדבורו ממש גם מקצתו אינו קיים:
לאסור אסר. הנשבע לעשות דבר יסגיר ויאסר בעד כח בחירתו שהי' לו עד הנה להמנע מעשיית הדבר, ובשבועתו אין לו בחירה זו עוד והוכרח לעשותו, וכן הנשבע לבלי עשות דבר מה יקשר ויאסר כח חפשיותו שהיה לו לבחור בעשיית הדבר, ובשבועתו נטלה ממנו חפשיותו והוכרח להמנע ממנו, הנה בשניהם רצון החפשי שבאדם נעשה ע"י שבועה כאילו היה קשור ונאסר בחבלי דבריו, כן נראה לפרש לשון המקרא להסכי' עם דעת רבותינו שהשבוע' היא שאוסר נפשו אחפצא. (זיינער בעגיערדע איינע פעססעל אנצולעגען). ובתוס' ריש נדרים כתבו, אע"ג דכתיב לאסר אסר על נפשו דמשמע דאסר חפצא עלי', מ"מ גלי קרא לא תשבעו דמזהיר אגברא (עתי"ט שם); ויש לגמגם קצת, וכי חד קרא דלא תשבעו יכריע לשון לאסור אסר על נפשו שנאמרה ונשנה עד עשרה פעמים בפרשה, אמנם לפי המבואר א"צ לזה, כי גם לשון המקרא יש לפרשו אגברא ולא אחפצא:
לא יחל. היו"ד פתוחה, ולא אמר יחל ביו"ד צרוי' כמו איך יחל (ישעי' מ"ח) בלשון נפעל כמו הרבה לאוין שנאמרו בלשון נפעל (כמ"ש בפ' בא), דא"כ היה משמעותו דלא משכחת לה לחלל את נדרו אפילו כשהוא נפעל לכך ע"י התרה, לכן אמר קרא בלשון פועל, להורות שהוא מצד עצמותו אין לו רשות לחלל, אבל להיות נפעל ע"י אחרים רשאי לחלל, והיינו בהתרת אחרים, וז"ש רז"ל (חגיגה יו"ד) הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו:
ואם הניא. פירש"י הניא לשון מניעה והסרה וכן למה תניאון; הורה לנו בזה שיש בלשון הניא אחת משתי כוונת, אם לשון מניעה או לשון הסרה, אמנם יש הבדל ביניהם כהבדל שיש בין הסרת הרצון לבין מניעת הרצון, כי אם הוא הסרת הרצון יהיה המכוון במאמר. ויניאו את לב בנ"י לבלתי בוא אל הארץ. שהסירו את רצון לבם שהיה בהם עד הנה, כי נתגנה הארץ בעיניהם עד שנשתנה ללא רצון, ואם הוא לשון מניעת הרצון יהיה המכוון בו שרצון הלב וחפצו שהיה בהם עד היום הזה לא נשתנה ללא רצון אבל מיראת המלחמה וחוזק הערים נחלש כח רצונם בם עד שנמנעו להוציא מחשבתם מן הכח אל הפועל ולא יבואו; וכן במאמר הניא מחשבות עמים יש לכוון בו אחד משתי פנים האלה, אם מניעת הרצון, שנולד סבה חוצית עד שלא יוכלו לגמור במעשה את מחשבתם הרע, אם הסרת הרצון שנשתנה דעתם עליהם עד שלא יחשבו עוד הרע בלבבם כאשר חשבו עד הנה; וכן כאן במאמר. אם הניא אבי' אותה. יש לפרשה אם לשון הסרת הרצון שמסיר האב את בתו ממחשבתה אשר חשבה בלבה לקבל נדר, שמשתדל עמה לדבר על לבה מגנות המתילד מקיום נדרה, כי תתגנה בזה בעיני הבריות, יאמרו עלי' א"א באשה נדרנית וכדומה מן הדברים המגנים בעיני' קבלת נדרה וקיומה, עד שתתחרט על נדרה ותסירנה ממחשבתה; אם מניעת הרצון והוא שמונע אותה מלקיים את נדרה, שרצונה עומד במקום איסור הדבר אמנם נמנע ממנה בבטלו מן הדבר את שם האיסור; היוצא לנו שיש לספק במלת הניא אם המכוון בו הסרת הרצון שבגוף הנודר או מניעת הרצון מצד הדבר הנדור. אמנם ממה שאמר אח"ז בארוס. ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה וגו'. הנה גילתה התורה בזה שהמכוון במלת יניא איננו הסרת הרצון שבגוף הנודר, רק מניעת הרצון שבגוף הנדר והיינו להפר את נדרה, וז"ש בספרי הנאה זו איני יודע מה היא, כשהוא אומר ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר בבעל, הוי אומר הנאה זו הפרה, עכ"ל. והרא"ם מתקשה מאד בביאור דברי הספרי והעלה דלרבותינו שפי' הניא לשון הפרה איננו ע"ד הפשט שפי' בכ"מ לשון מניעה והסרה. הנה מלבד שפירושו כבר מופרך ועומד מהרב בעל צד"ל. גם זה אינו נכון לומר שפירשו רבותינו המלה דלא כמשמעותו בשאר לשונות, אמנם לפירושנו דבריהם מיוסדים על אדני עומק הלשון כראוי. ודברי הצד"ל ומשכיל לדוד בפירוש דברי הספרי הנ"ל הם דחוקים כנראה לכל מעיין בצדק. אמנם יש להתבונן עוד על ביאורנו הנ"ל בדברי הספרי, דממה שאמר בארוס, ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר את נדרה אינו מוכרח עדיין שמלת והפר הוא ביאור על מלת הניא ולהורות בא שהנאה היינו הפרה כלומר מניעת הרצון, דלמא לעולם הנאה היינו הסרת הרצון עד שנשתנה דעת הנודר להתחרט על הנדר, ולזה אצרכה התורה הפרת הנדר גם כן, שיסולק שם איסור מדבר הנדור כי אין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ותרווייהו צריכי הסרת הרצון ומניעת הרצון, ויהיה באמת הפרת האב והארוס דומה להתרת חכם, שצריך חרטה מצד הנודר והתרה מצד הנדר. לכן נ"ל דבאמת ממקרא זה הנאמר בארוס אין הדבר מוכח עדיין, אבל אמתת ההכרעה היא ממ"ש בבעל (פ' י"ג) ואם הפר יפר אותם אישה וגו', שלא הוזכר שם לשון הנאה כלל רק הפרה, וכבר אמרו שם בספרי אלה החקים בין איש לאשתו ובין אב לבתו, מקיש את האב לבעל מה הבעל אינו מפר אלא נדר שיש בהם ענוי נפש אף האב וכו', ואין היקש למחצה ומקשינן ג"כ האב לבעל מה בבעל די בהפרה לחוד ה"נ בהאב; והדברים מסתייען ממה דגרסינן בספרי (פיסקא קצ"ג) אלה החקים אשר צוה ה' למשה ע"כ אתה מקיש את האב כבעל מה בעל עשה בו חרישה ושמיעה ביום נדר להפר, כ"ה הגרסא הישנה בספרי, ובעל זרע אברהם בפי' לספרי מחק מלת להפר, דהא להפר אין צריך ללמוד מן ההיקש דהא גם בהאב כתיב בהדי' ואם הניא אבי' אותה ביום שמעו, ולדברינו אין לשבש הנוסחא, והמכוון במלת להפר שאמרו הוא, להורות שההיקש ילמדנו ג"כ לפרש מלת הניא שאינו אלא הפרה לחוד, והוא מניעת הרצון, וא"צ להסרת הרצון:
כל נדרי'. ממקרא זה למד הרמב"ם שהאב מפר כל נדרי בתו ואפי' שאין בהם ענוי נפש, כי רק בבעל חלק הכתוב ואמר כל נדר וכל שבועת איסור לענות נפש (ע' רמב"ם רפי"ב דנדרים ובמגדל עוז ובכ"מ שם), וכבר חלקו עליו כל הראשוני', דבספרי וירושלמי מבואר שגם האב אינו מפר נדריה שאין בהם ענוי נפש; אמנם לא יישבו לנו לישנא דפשטי' דקרא דמשמעותו האב מפר כל הנדרים, ויישוב רבינו יחיאל שבטור יו"ד סי' רל"ד כבר דחאו הגר"א בביאורו ליו"ד שם ס"ק ס"ט. ויראה דלדעת הספרי אין מלת כל כאן כמלת כל בלא תעשה כל מלאכה, שפי' כל מה שהוא מין מלאכה, כל שהוא מין נדר (אללע געליבדע), עד שאין הבדל בין שיש בו ענוי נפש או לא, אבל יתבאר כמלת כל שבלא יעיר כל חמתו, דהיינו כלו של חמתו (זיינען גאנצען צארן), וכן כל נדרי' כלו של נדרי' (איהרע געליבדע אים גאנצען, עמ"ש בבא בכל מחמצת) דכל זמן שהיא בבית אבי' ואיננה ארוסה, אם האב מפר הנדר הופר כלו, לאפוקי כשהיא ארוסה, אף אם האב מפר אין כלו מופר רק מקצתו, כי בהפר האב ולא הפר הבעל מופר ואינו מופר:
וה' יסלח לה. דברי רש"י במ"ש במה הכתוב מדבר באשה שנדרה ושמע בעלה וכו' הוא מגמ' (נזיר ד' כ"ג), אבל לא על פסוק זה כ"א ע"פ י"ג, אישה הפרם וה' יסלח לה, ושם הלשון מכוון באשה ובעלה, ולא כאן דמיירי באב ובתו. ובספרי מאמר זה על פסוק דילן אבל לא כלשון רש"י. ע"ש. ובחומש הנדפס עם פי' הגר"א נדפסו דברי רש"י אלה על מקומם הראוי בפסוק אישה הפרם, והוא נכון. ותמיהני על הרא"ם ושאר מפרשי רש"י שהאריכו מאד על דבריו כאן ולא השגיחו שהוא מטעות הדפוס:
ואם הי' תהי' לאיש. מפרשי הפשט יאמרו דקרא בנשואה מדבר, שנדרה עודה בבית אבי' ולא הניא אותה אבי' ואח"כ נשאת, יניא אותה בעלה והבעל מפיר בקודמין (כ"כ רשב"ם ורי"א), ולרז"ל אין הבעל לבדו מפיר לאשתו הנשואה הנדרים שהביאה מבית אבי' אל ביתו, כנגלה מן הכתוב, שא"כ מה צורך שיחזור ויאמר (פ' י"א) ואם בית אשה נדרה, בקודמין הוא מפר בנדרים שבביתו לא כש"כ, ולזה פירשו ואם הי' תהי' לאיש היינו שנתארסה, כי גם הארוסה תקרא אשת רעהו, ויאמר הכתוב. ואם הי' תהי' לאיש. האשה הזאת אשר אסרה אסר בבית אבי' בנעורי' ונדרי' עלי', שלא שמע בהן אבי' ולא הופרו ולא הוקמו, ושמע גם אישה בהן והפר את נדרה, כי גם הוא ישתתף עם האב בהפרת הנדרים; וטעם אם הי' תהי' לאיש, שתהי' לאיש בבית אבי' ולא באה אל ביתו והיא הארוסה, והקבלה תכריע (הרמב"ן). ולשון המקרא מסייע לדעת רז"ל כי למעלה בפנוי' אמר קמו כל נדרי' ואסרה, וכן בנשואה אמר (פ' י"א) וקמו כל נדרי' וכל אסר, וכאן השמיט מלת כל ואמר וקמו נדרי' ואסרה, וכן בהפרת האב אמר כל נדרי' ואסרה, ובהפרת הבעל כל מוצא וגו', ובארוס אמר והפר את נדרה והשמיט בו מלת כל, וזה נכון מאד לדעת רז"ל, דבעלה הארוס אינו מפיר אלא בשותפת האב, ואם מפר לבד מופר ואינו מופר, רצונ' במופר שהנדר הוקל והוקלש ממה שהי' עד עכשיו, שכבר הוסר האיסור החמור מכל הנדר עד שאין עלי' חיוב מלקות בעברה נדרה, ואינה מופר לגמרי כי עדן איסורא דנדרה עלי' מחסרון הפרת האב, וכיון שלא הופר הנדר לגמרי, לכן לא הזכיר מלת כל, כי לא הופר רק מקצת הנדר, (ע' נדרים פ"ח) בעל מקליש קליש, וכ"פ הרמב"ם בפי"א מנדרים הפר הבעל ועברה על נדרה קודם שיפר לה האב אינו לוקה, והסתכל עוד דבפנוי' אמר (מ"ז) לא יקום, וכן בנשואה אמר פי"ג) לא יקום, וכאן אמר והפר, והשמיט מלת לא יקום, דבאב ובעל אחר שהפרו מיד בטל הנדר לגמרי, אבל כאן אפי' הפר הארוס עוד הנדר תלוי וקיים עלה כל זמן שלא הפר לה האב. והנה לפי המפרשי' אינו מבואר בקרא להדיא דארוסה צריכה גם להפרת האב (ערש"י ורא"ם). ונ"ל ע"ד הפשט לומר, כי אחר שאמר שכח האב להפר נדרי בתו, אמר אם בת זו שהפר לה היא ארוסה לאיש, אין הפרת האב מבטל נדרה, ואסורה עדן לעבור עלי', עז"א. ונדרי' עלי'. כלומר אע"ג שהפר לה האב, עדן מוטל עלי' חובת נדרה כיון שהיא ארוסה, לפי"ז מאמר. ואם הי' תהי' לאיש. הוא חלק התנאי, ומאמר. ונדרי' עלי'. היא תשובת התנאי, ונדרי' תלויים עדיין בהקמת והפרת הארוס, וזהו שביאר במקראות שאחריו, ואות וי"ו ממלת ונדרי, כטעם מלת אז לתשובת התנאי, כמו אם בחקותי תלכו ונתתי גשמכם, שאות וי"ו לתשובת התנאי אז אתן, וכן אם את הדבר תעשה ויכלת עמוד אז תוכל לעמוד; הנה בזה מבואר להדי' בקרא דארוסה שהפר לה האב עדן צריכה להפרת הארוס, וזהו פשטי' לישנא דתלמודא (נדרים ס"ז) דאמר רבא אמר קרא ואם הי' תהי' לאיש ונדרי' עלי' מכאן לנערה המאורסה שאבי' ובעלה מפירין נדרי', יעו"ש בר"ן וברא"ש. ולפי המבואר בדברינו הדברים כפשטן:
ושמע אישה ביום שמעו. הרמב"ם למד מלשון מקרא זה דין חדש, שאין האב והארוס יכולים להפר לה רק בששמעו שניהם ביום אחד, אבל אם שמע אחד היום והפר ושמע השני ביום אחר אינו יכול להפר, מדאמר קרא ושמע אישה ביום שמעו, הך ביום שמעו קאי לשמיעת האב (ערמב"ם פי"ב מנדרים הי"ז, ובלח"מ שם ובדברי הגר"א ביו"ד סי' רל"ד); אמנם הפוסקים חולקים על הרמב"ם בזה וסוברים שכל אחד מפר ביום שמעו אעפ"י שלא שמעו שניהם ביום אחד. ולהנך פוסקים לשון המקרא צריך יישוב. ונ"ל לפרש מלת ושמע ענין קבלה, כמו לא אדוני שמעני (חיי שרה כ"ג) דתרגומו קבל מני, וכן נעשה ונשמע (משפטים כ"ד) תרגומו ונקבל, והתלמודיים רגילים בלשון לא שמיע לי על מניעת קבלת דעת חברו, וכן ושמע אישה פי' שהבעל גלה דעתו שמקבל ומתרצה לקיים נדרה, ותרגומו (איינשטיממען), ואמר אח"כ והחריש כלומר או החריש לה, כי קיום הנדר תלוי אם במקיימו בפירוש, או בשתיקה בעלמא; וראיתי ליב"ע שתרגם וביומא דשמע יתכוון לקיימותהון וישתוק לה, נראה שכיוון לדברי; וכשנתבונן בשנויי לשון המקראות, דבהפרת האב אמר ואם הניא אביה אותה ביום שמעו וכן בהפרת הבעל אמר ואם הפר יפר אותה ביום שמעו, הנה בשניהם חיבר הפועל והפעולה ברישא דקרא ואח"כ הגביל זמן הפעולה באמרו אחריו. ביום שמעו. אמנם בארוס שינה המקרא את לשונו ואמר ואם ביום שמעו אישה. בזה יורה ששמיעת הארוס מוגבלת לעצמה ואיננה תלויה מצורפת בשמיעת האב, וברור הוא לכל בעל נפש משכלת בדרכי הלשון וסדורי המלות והתיבות במאמר בקודם ואחור, (כמבואר באחרי בויכסהו בעפר). הנה מלשון המקרא מבואר כדעת החולקים על הרמב"ם בזה:
ונדר אלמנה, מלתא דפשיטא הוא דאלמנה וגרושה שאין מי שיפר לה למה לא יהיו נדריה קיימים עליה, אבל ישמיענו שנדריה קיימין אף בשנשאת אח"כ לאיש, כגון בעודה אלמנה וגרושה נדרה על דבר שיחול לאחר שלשים יום, ואם נשאת תוך שלשים אין בכח הבעל להפר נדרה זה, דאחר זמן נדרה אזלינן והוא היה קודם הנשואין, ואין הבעל מפר בקודמין; והנה גם מפסוק זה סמוכים לדעת רז"ל דלא כמפרשי הפשט, דלדידהו הך קרא מיותר לגמרי. וע' מתניתין דנדרים (ד' פ"ט):
בית אישה נדרה. בנשואה הכתוב מדבר (רש"י), וכ' רי"א לדעת רש"י מ"ש הכתוב ואם היה תהיה לאיש מדבר בארוסה, ואינו נכון בעיני כי הכתוב אינו מחלק בין ארוסה לנשואה, אבל פי' אצלי שחוזר לנדר אלמנה וגרושה, שאם בית אישה קודם שמת הבעל או גרשה נדרה ואח"כ נתאלמנה או נתגרשה, אם בהיותה בבית אישה נדרה ואז החריש לה הבעל יקומו כל נדריה אחרי שנתאלמנה ונתגרשה, ואם הפר יפר לה האיש שהיה לה ביום שמעו כשהיה חי ונשוא עמה, לא תוכל לומר עוד כיון שבעלי כבר מת או גרשני והיום אינו בעלי לא תהיה הפרתו לנדרי הפרה מוחלטת, אין הדבר כן כי אישה הפרם, אישה ובעלה היה כאשר הפרם לכן כשהחריש ביום שמעו נתקיים הנדר ואם הפר הותר נדרה, ומה לנו אם אח"כ מת הבעל ההוא או גרשה. עכ"ד. וכ"כ הרשב"ם דאם היה תהיה לאיש וכאן בנשואה איירי והבעל מפר בקודמין. אינהו בדידהו לפרש המקראות עפ"י פשטן, ואנן בדידן ללכת בעקבות רז"ל מקבלי התורה לבלי גלות פנים בתורה שלא כהלכה, ולהשתדל להתאים תורת הפה עם תורת הכתב, וכבר זכינו להראות אמתת דעת רז"ל כמבואר למעלה, ודברי רי"א אינם נכונים לדעתי, אף שהדין דין אמת דבתר זמן נדרה אזלינן וכמבואר בנדרים דפ"ט, מ"מ קרא דילן אינו סובל פירושו, דא"כ הו"ל לקרא לומר לשון עבר, ואם הפר אותה אישה, כיון דהפרה היתה מקודם בזמן היותה תחת בעלה, למה ליה לומר בלשון עתיד יפר, אלא ודאי דבנשואה לחוד קרא משתעי, ולאשמעינן דהבעל אינו מפר אלא נדרים שנדרה בעודה תחתיו ואינו מפר בקודמין, ודברי רז"ל שרירין וקיימין אף בפשטיה דקרא, וגם הראב"ע ראש הפשטנים הבין פרשת ואם היה תהיה לאיש בארוסה ובשותפת האב יוכל הבעל להפר וכדעת רז"ל:
לענות נפש. כי הנדרים שיש בהם ענוי נפש הבעל הוא נוגע בדבר, כי האשה קנין מקניניו, והיא פוחתת בזה קנין הבעל, וטוב לבעל שתהיה אשתו בזולת ענוי נפש, כי בצרתה לו צר, ומכש"כ שיש לבעל להפר נדרים שבינו לבינה, כי בזה היא נוגעת יותר בדבר שמשועבדת לו ממה שיש בהם ענוי נפש לבד, כגון בנודרת שלא תרחץ מטומאתה או שאסרה על נפשה משכב בעלה (רלב"ג); והראב"ע שכתב לענות נפש אפילו לענות נפש, ג"כ כוונתו דמכש"כ דברים שבינו לבינה, והרי"א הבין מדברי הראב"ע כש"כ להיטיב ולתת צדקה. ואינו נכון:
אישה יקימנו ואישה יפרנו. בנדרים ע"ב פליגי בזה ר' יאשיה ור' יונתן דלר' יאשיה דוקא אישה ולא שליח, דגזרת הכתוב הוא אישה יקימנו ואישה יפרנו. ולר' יונתן מצי משוי שליח דבכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו. וכתב שם הרא"ש וקיימא לן כר' יאשיה דבשל תורה הלך אחר המחמיר, לכן כתב הטור (סי' רל"ד) אין יכולים לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה. והרב בתשובת ר"ע איגר (סי' מ"ז) תמה ע"ז דהא לענין הקמה הוי ר' יאשיה לקולא במה דס"ל דע"י שליח לא הוי' הקמה, וכיון דליכא הכרעה הילכתא כמאן ממילא נקטינן לחומרא לענין הקמה דע"י שליח הוי' הקמה. והניח שם בצ"ע. והוסיף לבאר תמיהתו זאת בסי' מ"ח וכתב שאין לומר כיון דלדעת הרא"ש אינו יכול להפר בלי שמיעת הנדר ממילא לא משכחת לה לקיים ע"י שליח רק במשוהו שליח לקיים לכי שמענא, א"כ למה ליה למשוי שליח הא יכול בעצמו לקיימו, דבהא ליכא למימר דלמא מטרידנא, דהא בזה לא יפסיד, דאף אם ישכח הוא ולא יקיים מ"מ יתקיים הנדר בשתיקתו דזה אינו דמ"מ שייך לומר גם בזה דלמא מטרידנא, ואף שבשתיקתו ג"כ יתקיים הנדר, מ"מ רוצה יותר בקיימו בפועל, כמו בכל קיום שהוא לכאורה דבר שפתים אך למותר, אלא ע"כ שרוצה בכך לאיזו סבה, או דחושש על עצמו שמא יתחרט אח"כ וירצה בהפרת הנדר, וע"י שתיקה לא יהיה בידו אח"כ להפר למחרתו, אבל ע"י קיום יש לו תקנה להשאל על הקיום ולהפר לה, יהיה מאיזה טעם שיהיה עדיין יקשה באומר לשלוחו לכי שמענא קיים לה נימא דלחומרא הוי קיום. ע"ש בתשו', תמיהתו היא בנדרים שנדרה כבר, וכשישאר לו עוד זמן להפר אחר ההקמה, כי כשהקיום יהיה ברגע אחרונה הסמוך לשקיעת החמה, אז אין חומרא כשנאמר שיש קיום ע"י שליח ואדרבה קולא היא דמצי למחר לשאול על קיומו ולהפר, לדעת הטור (סי' רל"ד) שיש שאלה על ההקם אפילו לאחר כמה ימים, ולהפך חומרא היא כשנאמר שאין קיום ע"י שליח, א"כ עבר עליו היום בשתיקה, ותו לא מצי למשאל, דאין שאלה אחר השתיקה כמ"ש הר"ן ר"פ המדיר, אלא ע"כ דקושייתו היא בשיש לו עוד שעות ביום אחר הקיום להפר, דאז יש קולא כשנאמר שאין קיום השליח קיום. וכן כשלא נדרה עדיין לכ"ע לא הוי קיום אפילו בלכי שמענא, כמבואר האומר לאשתו כל נדרים שתדורי הרי הן קיימין לא אמר כלום, ואפילו בלכי שמענא, דומיא דסיפא דאיירי בלכי שמענא. אלא ע"כ שקושיתו היא כששמע שנדרה אשתו נדר מה ולא ידע מה זה נדרה, ועושה שליח לקיים לה לכשישמע מהות נדרה, דאל"כ הוי קיום בטעות, כמבואר (נדרים פ"ו ב') שאין הקמה, והפרה רק אחר ידיעת מהות הנדר. ולדעתי העניה אין כאן קושיא לדעת הרא"ש, דלפי מ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים ע"ב בטעם שאינו יכול לקיים נדרים שלא חלו, דשמא תדור דברים שהוא מצטער ובוש עליהם ואינו חפץ בקיומן והוי כמו נדר בטעות (וכ"כ הרא"ש בפי' למתניתן שם ע"ה, וכ"פ הר"ע ברטנורא) א"כ אף בנדרים שחלו כבר לא מהני קיום לכי שמענא, כי אף ששמע עתה שנדרה אשתו נדר מה' ואינו יודע ענין נדרה, אם מקיימו עתה שיחול הקיום בשעה שישמע מהות נדרה, עדיין קיום בטעות הוא, דלמא כשישמע ויתברר לו אופן נדרה ירע בעיניו על שקיימו מתחלה, וכיון שהוא בעצמו אין בידו לקיים מה שנדרה בדרך לכי שמענא מטעם קיום בטעות מכש"כ שאינו יכול לעשות שליח לקיים בלכי שמענא, דכיון דאיהו לא מצי עבד לא מצי למשוי שליח. (ואף דיכול לעשות שליח להפר לכי שמענא, כמ"ש הב"י בשם ר' ירוחם, והעתיקו רמ"א בסי' רל"ד סכ"ה וכמ"ש הש"ך סקמ"ג. נ"ל דהיינו טעמא, דודאי בכל נדרים ניחא ליה לבעל שיהו מופרין, כמ"ש הרא"ש בפי' לנדרים בהפרת נדרים שלא חלו. משא"כ בקיום. ומ"מ לא ידענא אם לומר גם בזה כל שאינו בא לכלל הקמה לא בא לכלל הפרה). ובאמת משכחת לה הקמה ע"י שליח דהוי' לחומר', כגון ששמע את נדרה, ודעתו תלוי' אם להפר אם להקם שאין בדעתו הכרעה לאחד משני הצדדים, וחושש פן ישאר מסתפק עד דערב שימשא וישכח מחמת טרדתו לקיים נדרה, ותיחשב שתיקתו לקיום ותו לא יהיה בידו לשאול על השתיקה, ולקיים עתה אינו רוצה דטריחא לי' מילתא למכנף בי תלתא לשאול על הקמתו אם דעתו תסכים אח"כ להפר, לכן עושה שליח שימתין עד סמוך לערב ואז יקיים לה, הנה ירוויח בזה פן בהמשך זמן זה יכריע במחשבתו יותר להפר, אז יבטל שליחות השליח (ער"ן נדרים ע"ג סד"ה סבר), ואף אם ישאר מסתפק עד אחר שכבר עשה שליח את שליחותו ויקיים לה, עדיין תהיה הברירה בידו להשאל על ההקם ויפר. הנה בזה האופן אם נאמר הקמת השליח הויא הקמה יש כאן קולא, כי יוכל לשאול על הקמתו ולהפר אח"כ, אבל אם נאמר שאין בהקמת השליח כלום יש כאן חומר, שאין בידו עוד להפר, דכיון ששתק עד דערב שמשא על השתיקה א"י לשאול. ובעיקר התמי' נ"ל דהחומר' והקולא בענין זה יש לדון בו משני צדדים, אם מצד שליחות הבעל אם מצד נדר האשה, דמצד האשה יש חומר' כשנאמר אין הפרת שליח הפרה ונדרה קיים עלה, וקולא כשנאמר כשאין קיום השליח קיום ויש ביד הבעל עוד להפר. ומצד הבעל יש קולא כשנאמר שיש ברשותו למנות שליח במקומו להקם ולהפר, והחומר' כשנאמר שאין בכחו לעשות שליח במקומו, אף ששלוחו של אדם כמותו בכל דבר, מ"מ בענין הקמה והפרה גזרת הכתוב הוא שהוא בעצמו יש לו כח זה, ואין בכחו לעשותו ע"י שליח. ודבר ברור הוא שמתחלה צריכים אנו לדון על מנוי השליחות שהוא מוקדם בזמן לעשיית השליח את שליחותו וכיון שמצד מנוי השליחות (שהיא צד הבעל) שאנו דנין עליו תחלה כבר החלטנו בו להחמיר על הבעל ולומר שאין בכחו לעשות שליח בין להפרה בין להקמה, קם דינא הכי שאין במנוי השליחות כלום, ואף שמצד האשה יש צד קולא שאינו יכול לקיים אין להשגיח בו עוד, כיון שכל נדרי האשה תלויים בבעלה, כי כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת ומצד הבעל חומר' היא שאין בידו לעשות שליח, תו לא משגחינן בהתילדות קולא לצד האשה (וסייעני בזה ידידי הרבני טודרס, מדאמרי' (נדרים ע"ט) חומר בהפר מבהקם שאין נשאלין על ההפר, שאין החומר' רק מצד הבעל) ובאמת גם מצד האשה אינו חומר' כשנאמר יש קיום ע"י שליח, כי כמו שבהפרה ע"י שליח אינו חומר' רק כשעבר יום שמועה אחר הפרת השליח, ונאמר שהפרת השליח אינה הפרה ונדרה קיים עליה, הנה בדרך זה גם בקיום ע"י שליח ישנו חומר' כשעבר יום שמועה אחר קיום השליח, אז ישנו חומר' כשנאמר שאין קיום השליח קיום א"כ עבר עליו היום בשתיקה ואין בידו לשאול על השתיקה, אבל כשנאמר קיום השליח הוי' קיום, יהיה קולא דמצי למשאל על הקמתו למחרתו. הכי נ"ל בדעת הרא"ש שכתב דקייל"ן כר' יאשי' מטעם דבשל תורה הלך אחר המחמיר אמנם בשיטה מקובצת (ב"מ צ"ו) כתב בשם הר"ח דקיימל"ן כר' יאשיה משו' דקראי דייקי כוותיה:
אישה יקימנו. לרבותינו דוקא כשכבר נדרה, אבל כשלא נדרה עדיין אין בידו לקיים ולהפר, והאומר לאשתו כל נדרים שתדורי מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הרי הן קיימין לא אמר כלום, וכן בהפרה (נדרים ע"ה) והטעם לדעת הראשונים שם שאין אדם מקיים נדר שלא בא לעולם, והרא"ש בפירושו שם כתב הטעם דקים לן שלא היה בלבו לקיימו שמא תדור דברים שהוא מצטער ובוש עליהם ואינו חפץ בקיומן והוי לי' קיום בטעות, וכ"כ תוס' נזיר י"ב ב', וכ"כ הר"ע ברטנורא שם בנדרים, לפי"ז כשידוע לבעל הנדר שבדעתה לנדור, יש בידו לקיימו אף שלא נדרה עדיין דאין קיומו בטעות, לכן כשאמר הבעל לאשתו הריני נזיר ואת (בניחותא) וענתה אמן, הוי קיום ותו אין בידו להפר, כמ"ש הר"ע ברטנורא (בנזיר פ"ד מ"ב) דאף שהקיום הוא קודם שנדרה, מ"מ כיון שידוע לו ואין בו חששא דקיום בטעות שפיר קיומו קיום, ובתוס' רע"ק שם בנזיר תמה ע"ז, הא קיום קודם הנדר אינו כלום. ע"ש. ולדעתי דבריו נכונים דשפיר הוי קיום כיון דאין כאן חששא דטעות:
ואם הפר יפר אתם אחרי שמעו. קודם שמיעת הנדר אינו יכול להפר, ומהו אחרי שמעו ? לכן תיב"ע יומא חד בתר דשמע, וכן הרלב"ג הוסיף מלת יום. הנה מלבד שדחוק הוא להוסיף מלה בתורת ה' התמימה, הוא נגד הדין, כי גם ביום שמעו אין בכחו להפר אם קיימו פעם אחת, לכן נ"ל כי לשון אחרי שמעו פי' אחרי קבלתו, כלומר אחר שגלה דעתו להתרצות בנדרה (נאך זיינער איינשטיממונג), וכמ"ש למעלה בושמע אישה. וכן ארז"ל בספרי אחרי שמעו אחרי קיימו, וערש"י:
אלה החקים. הזכיר בזה בדרך כלל מה שדיבר מקודם בדרך פרט. ולרבותינו כמה הילכתא גברוות' איכא למשמע ממקרא דנא, דבתלמוד ירושלמי אמרו בין איש לאשתו ולא שבינה לבין אחרים, בין אב לבתו ולא שבינה לבין אחרים. ובספרי אמרו אלה החקים וגו' על כרחך אתה מקיש את האב לבעל ואת הבעל לאב בכל מדות שאמרנו (בפיסקא קנ"ד שאין האב מפר אלא נדרי ע"נ ודברים שבינו לבינה. ובפיסקא קנ"ג מה בעל עשה בו חרישה ושמיעה (כיום) [ביום] נדר אף האב כן. ומה האב מפר נדרים שלא הוקמו ולא הופרו אף (האב) [הבעל] כן), בנעורי' בית אבי' אמרתי ולא נעורי' בבית הבעל (שהבעל מפר אף בבגרת), ר' ישמעאל אומר בנעורי' בית אבי', בנערה המאורסה הכתוב מדבר שיהיו אבי' ובעלה מפירין נדרי', ע"כ. לפי"ד התלמוד ירושלמי יהיה מלת בין כאן כמו ויהי מבדיל בין מים למים, שהרקיע הוא המבדיל בין מים עליונים לתחתונים לבל יתקרבו זה לזה, ככה נדר האשה הוא מבדיל בינו לבינה שאין להם התקרבות הראוי לאיש ואשתו, ולזה אמר ולא שבינה לבין אחרים. ולדעת הספרי יהיה שתי המלות בין הנאמרים כאן, ע"ד ששמשוהו רבותינו באמרם. בין בזה בין בזה, בין כך ובין כך. שענינו להשוות בין המתחלפים. ככה נדר האשה בעודה נערה והיא מאורסה יש לאבי' ולארוס השתוות זע"ז, ושניהם בין האיש בין האב מפירין, זה מצד אשתו וזה מצד בתו. וז"ש הספרי מקיש את האב לבעל ואת הבעל לאב. אמנם לא פליגי הירושלמי והספרי אהדדי, ותרווייהו מודים דהנך תרי עניני איכא למשמע ממקרא, הא' שתי מלות בין כל א' הוא מאמר מיוחד לעצמו, ויורה שאין הפרת כל א' כ"א מה שבינו לבינה ולא שבינה לבין אחרים. והב' דשתי מלות בין שם מאמר אחד מצורף יחד ויורה על השתוותם בעניני פרטי ההפרה. וכ"כ הר"ן (נדרים ס"ח) דלר' ישמעאל שאמר מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין, אית ליה ג"כ דמכאן שאינו מפר רק מה שבינו לבינה. וכן מבואר בירושלמי שאמר, כולא מתמן אית ליה. ונראה עוד פשוט דר' ישמעאל שאמר דבנעוריה בית אביה יורה דבנערה מאורסה הכתוב מדבר אית ליה ג"כ דינא דת"ק לילף מנעוריה בית אביה דאין נעורים בבית הבעל. דאי לנערה מאורסה לחוד הוא דאתי, הול"ל "בין אב לבתו בנערה מאורסה" ובלשון זה היה ענין הארוסין מבואר, ומדסתם לומר בנעוריה בית אביה שפיר שמעי' מנה דבאבי' דוקא יש נערות לא בבעל, וכשתצא המאורסה מנערות לבגרות אין אביה מפר. וכן הא דילפינן (נדרים ד') מבנעוריה בית אביה דכשמת האב בעודה נערה לא נתרוקנה הרשות לבעל, איתיה גם לר' ישמעאל, דהכל איתיה במשמעות לישנא דבנעוריה בית אביה. והדברים פשוטים ולא הוצרכתי לעורר ע"ז רק מפני שראיתי לגדול א' בזמננו שכתב הפך זה, והוא בתשו' משכנות יעקב (סי' נו"ן), דאהך בריית' דספרי דמקשה אי מה אב מפר כל הנדרים אף בעל, ומה אני מקיים לענות נפש, בבגרות, ת"ל בנעוריה בית אביה ולא נעורים בבית הבעל, א"כ ע"כ בעל לא דמי לאב לחלק בו בין נערות לבגרות. ע"ז כ' הרב בעל התשובה דלר' ישמעאל שאמר בנעוריה מכאן לנערה מאורסה שאביה ובעלה מפירין, כולי קרא מצטרך צריכא לגופי' וליכא הקישא כלל, כי ענין אחד הוא אבי' ובעלה ובנערה מאורסה, ולדידי' ליכא למימר דבנעוריה בית אביה אתי לאורויי דלא נקיש להפך. ע"ש הרחבת הדברים בזה עד שהכריח, דלר' ישמעאל נערה העומדת בבית אביה לגמרי האב יכול להפר כל נדריה כפשטי' דקרא, וכדעת הרמב"ם. ודבריו תמוהים לדעתי, דמאן יכריחנו לומר דלר"י דס"ל דבנעוריה בית אביה יורה דבנערה מאורסה משתעי קרא, לית לי' כת"ק דיליף מני' דאין נעורים בבית הבעל, דילפותי' היא מיתור לשון בית אביה. וגם אי יהבינן לי' לבעל התשובה דעתו בזה, היאך מצי למימר דלר"י כולי קרא לגופי' אצטרך, אין כאן היקש כלל, התינח היקישא זו דספרי (פיסקא קנ"ה) להקיש אב לבעל לנדרי ע"נ ובינו לבינה, דמצי למדחו לדעתו, דלר"י אין בנעוריה בית אביה מכריח לומר להפך. אמנם מה יעשה באינך היקישות דספרי, להקיש אב לבעל לעשות חרישה ושמיעה (כיום) [ביום] נדר, ולהקיש בעל לאב להפר נדרים שלא הוקמו ולא הופרו. הגם על כל אלה היקישות יאמר בעל התשובה דלר"י כולי קרא לגופי' אצטרך וליתנהו לכל הנך היקישות. אתמהה!:
