תנ"ך על הפרק - במדבר כו - צרור המור

תנ"ך על הפרק

במדבר כו

143 / 929
היום

הפרק

מפקד בני ישראל, אופן חלוקת הנחלות, פְּקוּדֵי הַלְוִיִּם

וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן־אַהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר׃שְׂא֞וּ אֶת־רֹ֣אשׁ ׀ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֹתָ֖ם בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּצְאִ֖ים מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃רְאוּבֵ֖ן בְּכ֣וֹר יִשְׂרָאֵ֑ל בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִֽי׃לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרוֹנִ֑י לְכַרְמִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַכַּרְמִֽי׃אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הָרֻֽאוּבֵנִ֑י וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃וּבְנֵ֥י פַלּ֖וּא אֱלִיאָֽב׃וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם הֽוּא־דָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜םקרואיקְרִיאֵ֣יהָעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל־מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל־אַהֲרֹן֙ בַּעֲדַת־קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל־יְהוָֽה׃וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת־פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת־קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָעֵדָ֑ה בַּאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּהְי֖וּ לְנֵֽס׃וּבְנֵי־קֹ֖רַח לֹא־מֵֽתוּ׃בְּנֵ֣י שִׁמְעוֹן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִנְמוּאֵ֗ל מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַנְּמ֣וּאֵלִ֔י לְיָמִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּמִינִ֑י לְיָכִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּכִינִֽי׃לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִ֑י לְשָׁא֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הַשָּׁאוּלִֽי׃אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הַשִּׁמְעֹנִ֑י שְׁנַ֧יִם וְעֶשְׂרִ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם׃בְּנֵ֣י גָד֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִצְפ֗וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַצְּפוֹנִ֔י לְחַגִּ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחַגִּ֑י לְשׁוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּנִֽי׃לְאָזְנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָאָזְנִ֑י לְעֵרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵרִֽי׃לַאֲר֕וֹד מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲרוֹדִ֑י לְאַ֨רְאֵלִ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הָאַרְאֵלִֽי׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי־גָ֖ד לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֥י יְהוּדָ֖ה עֵ֣ר וְאוֹנָ֑ן וַיָּ֥מָת עֵ֛ר וְאוֹנָ֖ן בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃וַיִּהְי֣וּ בְנֵי־יְהוּדָה֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשֵׁלָ֗ה מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַשֵּׁ֣לָנִ֔י לְפֶ֕רֶץ מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּרְצִ֑י לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִֽי׃וַיִּהְי֣וּ בְנֵי־פֶ֔רֶץ לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרֹנִ֑י לְחָמ֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הֶחָמוּלִֽי׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יְהוּדָ֖ה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שִׁשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֤י יִשָּׂשכָר֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם תּוֹלָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַתּוֹלָעִ֑י לְפֻוָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַפּוּנִֽי׃לְיָשׁ֕וּב מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּשׁוּבִ֑י לְשִׁמְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְרֹנִֽי׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יִשָּׂשכָ֖ר לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֣י זְבוּלֻן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְסֶ֗רֶד מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַסַּרְדִּ֔י לְאֵל֕וֹן מִשְׁפַּ֖חַת הָאֵלֹנִ֑י לְיַ֨חְלְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְלְאֵלִֽי׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַזְּבוּלֹנִ֖י לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שִׁשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֥י יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶפְרָֽיִם׃בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֗ה לְמָכִיר֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמָּכִירִ֔י וּמָכִ֖יר הוֹלִ֣יד אֶת־גִּלְעָ֑ד לְגִלְעָ֕ד מִשְׁפַּ֖חַת הַגִּלְעָדִֽי׃אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י גִלְעָ֔ד אִיעֶ֕זֶר מִשְׁפַּ֖חַת הָאִֽיעֶזְרִ֑י לְחֵ֕לֶק מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶלְקִֽי׃וְאַ֨שְׂרִיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י וְשֶׁ֕כֶם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁכְמִֽי׃וּשְׁמִידָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַשְּׁמִידָעִ֑י וְחֵ֕פֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶפְרִֽי׃וּצְלָפְחָ֣ד בֶּן־חֵ֗פֶר לֹא־הָ֥יוּ ל֛וֹ בָּנִ֖ים כִּ֣י אִם־בָּנ֑וֹת וְשֵׁם֙ בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֔ד מַחְלָ֣ה וְנֹעָ֔ה חָגְלָ֥ה מִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת מְנַשֶּׁ֑ה וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת׃אֵ֣לֶּה בְנֵי־אֶפְרַיִם֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשׁוּתֶ֗לַח מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַשֻּׁ֣תַלְחִ֔י לְבֶ֕כֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַבַּכְרִ֑י לְתַ֕חַן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽתַּחֲנִֽי׃וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י שׁוּתָ֑לַח לְעֵרָ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵרָנִֽי׃אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֤ת בְּנֵי־אֶפְרַ֙יִם֙ לִפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת אֵ֥לֶּה בְנֵי־יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃בְּנֵ֣י בִנְיָמִן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְבֶ֗לַע מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַבַּלְעִ֔י לְאַשְׁבֵּ֕ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׁבֵּלִ֑י לַאֲחִירָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲחִירָמִֽי׃לִשְׁפוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּפָמִ֑י לְחוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַחוּפָמִֽי׃וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־בֶ֖לַע אַ֣רְדְּ וְנַעֲמָ֑ן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הָֽאַרְדִּ֔י לְנַֽעֲמָ֔ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽנַּעֲמִֽי׃אֵ֥לֶּה בְנֵי־בִנְיָמִ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת׃אֵ֤לֶּה בְנֵי־דָן֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְשׁוּחָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּחָמִ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת דָּ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הַשּׁוּחָמִ֖י לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֣י אָשֵׁר֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְיִמְנָ֗ה מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַיִּמְנָ֔ה לְיִשְׁוִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּשְׁוִ֑י לִבְרִיעָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַבְּרִיעִֽי׃לִבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה לְחֶ֕בֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶבְרִ֑י לְמַ֨לְכִּיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַמַּלְכִּיאֵלִֽי׃וְשֵׁ֥ם בַּת־אָשֵׁ֖ר שָֽׂרַח׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵי־אָשֵׁ֖ר לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁלֹשָׁ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃בְּנֵ֤י נַפְתָּלִי֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְיַ֨חְצְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְצְאֵלִ֑י לְגוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַגּוּנִֽי׃לְיֵ֕צֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּצְרִ֑י לְשִׁלֵּ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁלֵּמִֽי׃אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת נַפְתָּלִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃אֵ֗לֶּה פְּקוּדֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וָאָ֑לֶף שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃לָאֵ֗לֶּה תֵּחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת׃לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַחֲלָת֑וֹ אִ֚ישׁ לְפִ֣י פְקֻדָ֔יו יֻתַּ֖ן נַחֲלָתֽוֹ׃אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ׃עַל־פִּי֙ הַגּוֹרָ֔ל תֵּחָלֵ֖ק נַחֲלָת֑וֹ בֵּ֥ין רַ֖ב לִמְעָֽט׃וְאֵ֨לֶּה פְקוּדֵ֣י הַלֵּוִי֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְגֵרְשׁ֗וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַגֵּ֣רְשֻׁנִּ֔י לִקְהָ֕ת מִשְׁפַּ֖חַת הַקְּהָתִ֑י לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַמְּרָרִֽי׃אֵ֣לֶּה ׀ מִשְׁפְּחֹ֣ת לֵוִ֗י מִשְׁפַּ֨חַת הַלִּבְנִ֜י מִשְׁפַּ֤חַת הַֽחֶבְרֹנִי֙ מִשְׁפַּ֤חַת הַמַּחְלִי֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמּוּשִׁ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הַקָּרְחִ֑י וּקְהָ֖ת הוֹלִ֥ד אֶת־עַמְרָֽם׃וְשֵׁ֣ם ׀ אֵ֣שֶׁת עַמְרָ֗ם יוֹכֶ֙בֶד֙ בַּת־לֵוִ֔י אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֥ה אֹתָ֛הּ לְלֵוִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וַתֵּ֣לֶד לְעַמְרָ֗ם אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־מֹשֶׁ֔ה וְאֵ֖ת מִרְיָ֥ם אֲחֹתָֽם׃וַיִּוָּלֵ֣ד לְאַהֲרֹ֔ן אֶת־נָדָ֖ב וְאֶת־אֲבִיה֑וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִיתָמָֽר׃וַיָּ֥מָת נָדָ֖ב וַאֲבִיה֑וּא בְּהַקְרִיבָ֥ם אֵשׁ־זָרָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף כָּל־זָכָ֖ר מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ וָמָ֑עְלָה כִּ֣י ׀ לֹ֣א הָתְפָּקְד֗וּ בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י לֹא־נִתַּ֤ן לָהֶם֙ נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃אֵ֚לֶּה פְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֨ר פָּֽקְד֜וּ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃וּבְאֵ֙לֶּה֙ לֹא־הָ֣יָה אִ֔ישׁ מִפְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֥ר פָּקְד֛וּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃כִּֽי־אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם מ֥וֹת יָמֻ֖תוּ בַּמִּדְבָּ֑ר וְלֹא־נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

שאו את ראש כל עדת בני ישראל. הנה זה המנין נראה שהוא מיותר. כי לידע הנותרים מעצמו היה נודע מהמתים במגפה. ועוד למה הוצרך בכאן בני ישראל היוצאים מארץ מצרים. אבל נראה כי במה שכתבנו למעלה הכל מתורץ. כי אחר שהנצמדים לבעל פעור היו כולם מערב רב. לפי שנתערבו בשבט שמעון. וכל זה לפי שהשם רצה לכלות האספסוף אשר בקרבו. לפי שקבלם משה מעצמו. כי ה' לא הוציא אלא צבאות בני ישראל בלי ערב רב. ולפי שהחטיאו לישראל. מהם נפלו בעגל ומהם במתאוננים ומהם במרגלים. וכאן בפעור תמו כולם. ולכן רצה השם לידע כמה נשארו מישראל. אחר שספו ותמו כל ערב רב במגפה. ולכן אמר ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' שאו את ראש כל עדת בני ישראל. כי אני רוצה לידע כמה הם הנשארים מישראל. ולכן אמר כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. להורות שאלו האנשים היו כאלו הם עצמם יצאו מארץ מצרים. ולכן אמר שבטי יה עדות לישראל. כי השם חתם שמו בהם ה"א בראש ויו"ד בסוף. להורות שלא היה בהם תערובת פיסול. ולכן אמר משפחות הראובני ביו"ד ה"א. והזכיר כאן מחלוקת קרח. להורות לנו כמה קשה המחלוקת וגודל עונשו שפתחה הארץ את פיה. ושבט ראובן שלא היו להם סבה לחלוק עם משה מתו. ובני קרח שהיו סבת המחלוקת לא מתו. להודיענו מעלת התשובה. וכן בשמעון כתב משפחת השמעוני בי' ה'. לפי שכבר נשארו בלי תערובת חמץ. כי במספר של במדבר סיני. היו קרוב לששים אלף. ושם כתב פקודיו במספר שמות. מה שלא כתב כן בשאר השבטים. שפקודיו היו במספר שמות. אע"פ שלא היו ראויים להמנות במספר ישראל. מפני עון פעור של זמרי בן סלוא. ועכשיו נשארו שנים ועשרים אלף ומאתים. אבל בשבט גד לא כתב משפחת הגדי אלא משפחת בני גד. ואולי הטעם בזה לפי שעשו בגידה גדולה שלא רצו ליכנס לארץ. והכתוב אמר שבטי יה עדות לישראל וסמיך ליה כי שמה ישבו וכו' שאלו שלום ירושלים. רוצה לומר השואלים בשלום ירושלים הם שבטי יה. אבל הבורחים מירושלים אין ראוי להטיל בהם יו"ד ה"א. ובשבט יהודה לא כתב היהודי לפי שכל השם רשום בו. וכן ביששכר לא כתב בו ה"א. לפי שתורת אמת היתה בפיהו. והתורה כולה שמותיו של הקב"ה. ביוסף כתיב בני יוסף למשפחותם. וחזר לומר בסוף אלה בני יוסף למשפחותם. להורות כי מנשה ואפרים לא היו צריכים שם י"ה. אחר שהיו בני יוסף שנגדר בערוה במצרים. ובכל האחרים לא כתב שם י"ה. כי אולי לא הקפידה תורה אלא על האבות. כי הבנים בידוע שהם כשרים. ומה שנכתב בראובן ושמעון י"ה. לפי שנחשדו על הנשים. ובזבולון כתב שם י"ה. אולי לשמרו מצרת הים לפי שהיה עובר אורחות ימים: ואמר לאלה תחלק הארץ. לפי שאלו היו ראוים ליטול חלק בארץ. ולא היה בהם ערב רב. אחר כך ספר כי באלה הפקודים לא היה איש מפקודי משה. לפי שמאסו בארץ חמדה. אבל הנשים לא מתו לפי שחבבו הארץ. ולזה סמך לכאן דין בנות צלפחד איך חיבבו הארץ ואמרו ותנה לנו אחוזה. ואמר ויקרב משה את משפטן. כדי שלא ליטול עטרה על הסנהדרין. אע"פ שהיה יודע הדין. כמאמרם זכרונם לברכה כי מיד באו לפני שרי עשרות ואמרו אלו דיני נחלות ואינו ראוי לנו. וכן אמרו כולם עד שסלקו הדבר למשה וכשראה משה כך. אמר איני ראוי ליטול זאת העטרה. וסלקו לב"ד של מעלה. ובזוהר אמרו כי טעם הסילוק אינו זה. אלא לפי שהם אמרו אבינו מת במדבר. ומה לנו אם מת במדבר או ביישוב. וכן למה אמרו והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה'. כי מה לנו אם מת במדבר או שלא היה מהנועדים. אבל אמרו שם כי צלפחד היה מאותם שדברו באלהים ובמשה. ועליו אמר שם וימת עם רב מישראל. לפי שלא היה בעל תורה אבל היה גדול בשבט מנשה. וזהו עם רב. עם בתורה וגדול הרבה במעלה. והוא דבר דברים רעים כנגד משה. ולכן אמרו אבינו מת במדבר. כי מיתתו היתה בסבת הדיבור שדיבר כנגד משה. וזהו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה'. בענין שבעבורו נאבדה הנחלה. כי בחטאו מת. הוא חטא הדיבור שדבר כנגד משה בנחשים השרפים. ולכן אמרו אבינו בזרקא שהוא כדוגמת נחש כרוך על הוא"ו. כי הם נקברו מהנחשים. ולכן אמרו אבינו בזרקא. לפי שהיה יוצא זה הדיבור בכאב ומחלת לב. ולפי שצלפחד דבר כנגד משה. כשבאו בנותיו לשאול הנחלה. אמר שעמדו לפני משה ולפני אלעזר הכהן והנשיאים וכל העדה בפרהסיא. בענין שמשה יתבייש ולא יזכר להם איבת אביהן שדבר כנגדו. ולכן אמרו אחר שאין לו בן. למה יגרע שם אבינו. אם לא תרצה לשמור לנו איבה ושנאה. ולכן תנה לנו אחוזה. וכשראה משה כך. אמר כל הכנופיא זאת עלי. אנא פסילנא להאי דינא. ולכן ויקרב משה את משפטן לפני ה'. כי איני ראוי לדון דין זה. אחר שחושדים אותי. ראה ענותנותו של משה שנסתלק מהדין. לא כאלו הדיינים שהם עזי פנים. ואע"פ שהם שונאים הם רוצים לדון את השונא על כרחו ע"כ. ולפי שהדין עמהן היה אומר כן בנות צלפחד דוברות. נתון תתן. אתה בידך נחלתן. כי אתה נאמן ביתי. ואין בך איבה ושנאה. ואחר שאתה ברחת מהשררה. אני רוצה להחזיר לך העטרה. ולכן נתון תתן להם אחוזת נחלה. אתה בידך: וסמך לכאן עלה אל הר העברים. לפי שמשה רבינו ע"ה נתאוה לראות את הארץ. והיה מחבב אותה כמו בנות צלפחד שחבבו את הארץ. ולכן אמר וראה את הארץ. כי אין לה תיקון אחר אלא בראיה. [כמו] שא"ל משה. וינס משה מפניו כי מיד פחד ממנו. ולכן כשהכה במטה פעמים נגזרה עליו גזירה לכן לא תביאו את הקהל הזה. וכששלח השם הנחשים בעם. ראה השם תאות משה ליכנס לארץ חמדה. וא"ל עשה לך שרף לתועלתך. והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. כי תיקן הדבר בראיה. לרמוז שיראה את הארץ. וזהו וראה את הארץ כי לא תעבור שמה. וכשראה זה אמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר. ואמר אלהי הרוחות. ולא אלהי הנשמות והנפשות. לפי שרצה משה לשאול איש ממוצע. כמו הרוח הממוצע בין הנשמה והנפש. כי אם יהיה בעל נפש ינהיג העם במדת הדין. ואם יהיה בעל נשמה לא ידקדק כל כך. לזה אמר אלהי הרוחות. שיהיה ממוצע להנהיג את העם. ולכן השיבו איש אשר רוח בו. והדרשה תדרש ואין זה פשוטו איש על העדה. איש גבור חיל ואיש צדיק וחסיד. וזה כלול באומרו איש על העדה. כמו שנאמר בדניאל איש חמודות נחמד למטה ולמעלה. כנגד הגבורה אמר אשר יצא לפניהם כאיש חיל ולא ישב בביתו. כמו שעשיתי אני לסיחון ועוג. ואשר יוציאם ואשר יביאם בזכיותיו. והשם השיבו קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו. כי בזה כלל עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'. ונתת מהודך עליו. זהו הודו וענותנותו. בענין שיהיה שלם בכל המעלות. ובזה ישמעו אליו כל עדת בני ישראל. אחר שאיננו חסר מכל המעלות הנמצאות בעם. והנבואה יתירה עליהם. ולכן אמרו אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. שהם המעלות הנמצאות בכל העם. ואמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד על פיו יצאו ועל פיו יבואו. להורות שמה שאמר איש גבור אשר יצא לפניהם. שאין הדבר תלוי בגבורה אלא באלעזר שישאל במשפט האורים. ועל פיו יצאו ולא על פי יהושע: וסמך לכאן פרשת הקרבנות. לרמוז כי בסבת עשיית המצות ינצחו המלחמות ולא מצד הגבורה. ולפי שאמר קרבני לחמי ולבנון אין די בער. אמר שנים ליום עולה תמיד. כי איני שואל מכם כפי כחי אלא כפי כחכם. בענין שבזה תזכו ליום הדין. וזהו מאמרם ז"ל שנים ליום בשביל היום ב' פרקליטים ליום. כענין שנאמר והיו לי ליום אשר אני עושה סגולה. ובזה רמוז יום מלחמת גוג ומגוג ודינה של גהינם וחבלו של משיח. כמוזכר בשבת כתיב הכא יום וכתיב התם יום עברה היום ההוא. וכתיב בגוג ומגוג לפני יום בא גוג. בענין שהקרבנות יש בהם נצחון המלחמות. ונצחון יום הדין. וזהו שנים ליום עולה תמיד. וכן הזכיר קרבנות שבת ור"ח. ובכולם הזכיר שעיר אחד. זולתי בשבת שאין בו שעיר ולא חטאת לפי שכולו מנוחה. ובראש חדש כתב בו שעיר עזים אחד לחטאת לה'. לפי שיש בו חטאת בחסרון הלבנה. וכן כתב בו לה' מה שלא הזכיר בכולם. לפי שחסרון הלבנה הוא דבר סתר. הוא ראוי לה' ולא לאחר. ובו תלוי גלות ישראל וגאולתם. וזהו שאמרו הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח וכבר פירשתי אותו. ובפסח כתיב שעיר חטאת אחד לכפר עליכם. לפי שהם ימי שמחה ומתוך השמחה חוטאים. לזה אמר שעיר חטאת אחד. אבל ביוה"כ לא כתיב אלא שעיר עזים אחד לכפר עליכם. ולא כתיב חטאת לפי שהתורה מכפרת ואין שם חטא. אבל בראש השנה לפי שהוא יום הדין ובו נזכרים העוונות. אמר שעיר עזים אחד חטאת. וכן ביום הכיפורים כתב שעיר עזים אחד חטאת. לפי שבו כפרת העוונות. ולא אמר לכפר עליכם כמו באחרים. לפי שאמר מלבד חטאת הכפורים. אבל ברגל שמונת ימי החג לפי שיש בהם ריבוי שמחה. אמר בכולם שעיר חטאת או שעיר עזים אחד חטאת. והנה בענין השעירים של אלו הימים תמצא שינוי. כי ביום הראשון כתב שעיר עזים אחד חטאת. ובשני ג"כ כתב ושעיר אחד חטאת. ובשלישי כתב ושעיר חטאת אחד ולא כתב עזים. וברביעי כתב ושעיר עזים אחד חטאת. ובחמישי ובששי ובשביעי ובשמיני כתב שעיר חטאת אחד. ולא כתב שעיר עזים: והנה יש בכאן רמיזה גדולה בענין גלותינו וגאולתינו. ולכן אמר בלעם בעמלק ואחריתו עדי אובד. וכן אמר וגם הוא עדי אובד. וכן המשורר רמז זה באומרו אבד זכרם המה. וידוע כי אלו הע' פרים הם כנגד אומות העולם כמאמר רבותינו ז"ל. והשעירים הם רמז למלכיות. כאומרו והצפיר השעיר מלך יון וגו'. והנה הפרים הולכים ומתמעטים לפי שהם כנגד אומות העולם שיתמעטו ויכלו באפס תקוה. אבל השעירים בכל הימים שהם שעיר עזים אחד בכל יום ויום. וההוראה שיש בהם. שיכלו אלה הרשעים שהם רמז לשעירים. הוא רמוז באומרו שעיר חטאת בכולם להורות שיהיו חטאים וחסרים ויכלו כהם. וכן רמז השעיר לעשו שהוא איש שעיר ושעירים ירקדו שם. והם עתידים להיות נעקרים מהעולם. לפי שבחו מכח נחש הקדמוני אשר כתוב בו על גחונך תלך בלא רגלים לפי שהשקר אין לו רגלים. ולכן אנו בטוחים שאע"פ שאלו הרשעים יהיו חזקים ועזים כאלה וכאלון. פתע פתאום ישברו ויאבדו. ולכן כתב בעמלק ואחריתו עדי אובד. ועליו אמר האויב תמו חרבות. הוא עשו הרשע שהוא אויב לישראל ומבקש רעתם. וזמן יבא שיאבדו. וזהו אבד זכרם המה. שיאבד הזכרון שיש להם באלו הימים. כי תמצא כי ביום הראשון כתב שעיר עזים. וביום השני ג"כ כתב שעיר עזים. וביום הרביעי כתב ג"כ שעיר עזים. והסימן שלהם אב"ד. אבל בכל שאר הימים לא כתב שעיר עזים אלא שעיר חטאת. וזה לרמוז כי שלשה עזים הם והם שלשה מלכיות. המלך הראשון הוא ארי בחיות נבוכדנצר מלך בבל. דכתיב ביה עלה אריה מסבכו. והוא מלך עז וחזק ופתע פתאום ישבר חזקתו ועוזו. ולכן כתיב ביום הראשון שהוא כנגד גלות בבל שעיר עזים. לפי שהוא עז וקשה ועם כל זה ישבר ויחסר וזהו חטאת. וכן ביום השני כתב בו שעיר עזים. לפי שהוא כנגד מלך פרס שהוא מלך עז ולקח מלכות בבל. ואע"פ שהיה מלך עז נשברה גבורתו ביד מלך יון. שהוא מלך השלישי הרמוז ביום השלישי. אבל ביום השלישי לא כתיב בו עזים לפי שמלך יון היה מלך טוב לישראל כמוזכר באלכסנדרוס מוקדון עם שמעון הצדיק. והוא הנקרא הצפיר השעיר מלך יון. אבל לא היה עז כראשונים. ולכן לא כתב בו שעיר עזים אלא שעיר חטאת. אבל ביום הרביעי שהוא רמז למלכות אדום שהוא מלכו תקיפא כתב בו שעיר עזים. לפי שהוא עז מאד וגבה עד לשמים. ואנו מובטחים כי פתע ישבר ויחסר עזותו ומלכותו וישכח זכרונו שיש לו באלו הימים. בסימן יום ראשון ושני ורביעי. והסימן אב"ד זכרם שיאבד הזכרון שיש להם באלו הימים. וזה שאמר בעמלק ואחריתו עדי אב"ד. וכן מה שאמר גם הוא עדי אב"ד. שהוא סימן אלו הימים. לרמוז כי עד יום הרביעי שהוא רמז למלכות רביעית יגיע מלכותו. ואז יאבד זכרונו וישכח שמו וישבר עזותו. ולכן תמצא שאחר יום רביעי לא כתב בכל שאר הימים שעיר עזים אלא שעיר חטאת. לרמוז שאז במלכות רביעי תפסק מלכותו ועזותו ויקם מלכו אחרן דלעלמין לא תתחבל. והארבעה ימים האחרונים הם רמז לארבע מלכיות אחרות שהם כלולות בארבע מלכיות הראשונות. אבל אין להם קיום וחיזוק ולכן לא כתב בהם שעיר עזים. ובמדרש ראיתי כי אע"פ שאנו אומרים ארבע מלכיות. הם שמנה מלכיות והם כלולות בארבע מלכיות. שהם מלכות בבל ופרס ויון ואדום. ולכן כתב בכאן שמנה ימים כנגד אלו השמנה מלכיות. ולפי שיום השמיני הוא סוף וקץ לכל המלכיות. אמר ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לרמוז כי זה היום יום ישועתינו ויום גאולתינו ופדות נפשנו. לפי שהוא תשלום ארבע מלכיות:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך