וישמע הכנעני מלך ערד עד ויסעו בני ישראל ויחנו באובות. עם היות שאמרו המרגלי' עמלק יושב בארץ הנגב. הנה לא ימנע שגם כן מלך ערד היה שוכן בצד אחר כי הוא היה יושב בנגב מעבר הירדן ימה בארץ כנען על יד הירדן יריחו והוא היה הכנעני היושב בהר הנלחם לישראל ויכום ויכתום ומה ששמע הוא מה שאמר הכתוב כי בא ישראל דרך האתרים וכתב הראב"ע שאלף נוספת וענינו דרך התרים והמרגלים את הארץ שלא ילכו דרך גלויה ומפורסמת אלא דרך עקלתון ונסתרת לאמר לא תשורנו עין וידע מזה שחזרו ישראל לאחוריהם דרך המקומות שהלכו תחלה כמו שבעה מקומות ויאמר בלבו נבוכים הם בארץ כי לא נתן אותם מלך אדום עבור בגבולו והם לא עצרו כח לעבור בו בעל כרחו וחשב מפני זה הכנעני לבא להלח' בישראל כדי שיטו מעליו כאשר הטו מגבול אדו' בחשבו שהיה כחו רב מכח מלך אדום ושהוא רוצה לומר הכנעני כבר הכה את ישראל פעם אחרת וברחו מפניו וכבר יורה על מסעות שנסעו לאחוריהם מה שכתוב במשנה תורה ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן והלא בהר ההר מת ושבעה מסעות יש ביניהם אלא ששבו אחורנית מהר ההר למוסרה כשסבבו כל ארץ אדום ונדמה להם שיפסידו כל אותו הדרך כאלו מת אהרן עתה. והנה הכנעני כשבא ללחום בישראל לא הרג מהם איש אבל שבה מהם שביה מנפשות בני אדם. וחז"ל אמרו ששפחה אחת שבו מהם להגיד שעם היות שמות הצדיק בעיר עושה רושם ולכן במות אהרן מצאו' הרעות ההם הנה בזכות מה שהשתדלו ישראל בהספדו הן אל ישגיב בכחו מלטם מיד צר ומכף עריצים. ומפני שישראל ראו סימני ההשגחה בעונם לכן נדרו נדר לה'. אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי. כי לפי שלא היה ישר' מכיר אותם לא קראם בשמם ואמרו סתם את העם הזה. והיה הנדר שכל שלל עריהם יהי' חרם לא יהנה אדם ממנו כיריחו. אבל לאוצר בית ה' יבא. האמנם אמרו וישמע ה' בקול ישראל ויתן את הכנעני ויחרם אתהם ואת עריהם ויקרא שם המקום חרמה. נתחבטו המפרשי' בענינו מפני ספק השאלה השלישית אשר זכרתי. והראב"ע כתב שהפסוק הזה כתבו יהושע בתורה וגם זה איננו שוה להתרת הספק ההוא כי הנה אחרי מות יהושע היה הענין ההוא כמו שנזכר בספר שופטים ולכן כתב הרמב"ן במקום הזה וז"ל אבל השלים הכתוב להזכיר כאן הענין והוא כענין הפרשה שנאמרה ברדת המן ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען והוא לאחר מיתתו של משה ממחרת הפסח וכו' כי הרב כסתה כלימה פניו לכתוב שיהושע כתב זה. והניח הדבר בסתם שהכתוב השלימו אבל לא זכר מי היה הכותב כיון שלא היה משה עליו השלום והדעת הזה בכללו לקחהו הראב"ע מדברי הקראי' שבפירושי התורה אשר להם נמנו וגמרו שלא כתב זה משה והרמב"ן נטה אחרי הראב"ע והתימה משלמות תורתו וקדושתו שיצא מפיו שיש בתורה דבר שלא כתב משה. והם אם כן בכלל כי דבר ה' בזה. ואני כבר ביארתי בפי' ובני ישראל אכלו את המן שמשה כתב את התורה כאשר צוהו השם מלה במלה ולכן אינו מהבטל שהוא ע"ה יכתוב בה דברים עתידים להיות אחרי מותו כמו אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ כי משה רבינו ע"ה כתב הכל מידו הכל מפי הגבורה כמו שהיו הדברים עתידין להיות ולכך כתב כמה זמן אכלו ישראל את המן כאשר הודיעו האלהים. וכן נאמר גם כן שכתב כאן איך נתקיי' נדר ישראל עם הכנעני ובעריה' שהיה אחרי מותו כמו שהוא כתב בידו ויעל משה וימת משה ושאר הדברים העתידים בפרש' כי תוליד בנים ודומיהם כי להיותו כותב הדברים העתידים במאמר השם היו כלם כמו הווים ועומדים לפניו ואפשר לומר עוד כי כל מה שזכר הכתוב בכאן היו בימי משה והוא שהכנעני בא בדרך שבאו המרגלים עד מחנה ישראל וילחם שם וישב ממנו שבי ובני ישראל התחזקו ונלחמו בהם והם ברחו ובני ישראל רדפו אחריהם עד שנכנסו אחריהם בעריהם ויחרימו אתהן כי הרגו רבי' מהם ואת עריהם נתנו לבזה ושלל וחרם לה' עד שמשה מפני זה קרא למקום ההוא ששם היתה המלחמה חרמה מפני שהחרימום אבל לא לקח ישראל את עריהם לפי שעדין לא עברו את הירדן ומשה לא עבר את הארץ ואחר כך הרג יהושע את מלך ערד שבא להלח' עם ישראל ובני יהודה אחר כך בימי השופטים באו הם בערים ההם שהיו ממלך ערד והחרימו אותה ולקחו' וקראו שם המקום ההוא חרמה רוצה לומר הארץ שניתן שללה לחרם בימי משה ובזה קיימו וקבלו עליהם את אשר החלו לעשות אבותיהם. ואין לנו כאן אם כן דבר שלא היה בימי משה ושלא נכתב על ידו. והותרה השאלה הה' והו'. וספר הכתוב שכאשר שבו מהר ההר דרך ים סוף שחזרו לאחור כדי לסבוב את ארץ אדום קצרה נפש העם בדרך שלא יכלו לסבול עמל וטורח הדרכי'. והיה זה לסבות. ראשונה לפי שראו שתם הקץ להכנס לארץ כי כבר השלימו כל הארבעים שנה ומתו כל דור המרגלי'. הב' לפי שראו שמשה שלח מלאכים אל מלך אדום לקרא לו ולא נלחמו עמו כל שכן בצאתו כנגד' בחרב ובחנית. והג' לפי שראו שחזרו לאחור דרך ים סוף כמו ששבו דור המרגלים שבאמרו מחר פנו וסעו לכם המדברה דרך ים סוף אמרו מעתה נתעכב במדבר ארבעים שנה שנית התחילו לקוץ בנפשם ולהרהר במה שהבטיחם משה ע"פ ה' ובניכם אשר אמרתם וגו'. ומפני זה כלו וידבר העם באלהים ובמשה כי הנה לא ייחסו היציאה ממצרים למשה לבדו כאשר עשו אבותיהם אבל לש"י ולמשה נביאו כנגד שניהם אמרו למה העליתונו ממצרים למות במדבר כי אין לנו מהישיבה במדבר תכלית אחר כי אם למות שמא תאמר כי היא ארץ מעודנת ונשתעשע בה אין הדבר כן כי אפילו הדברים ההכרחיים אין לנו בה אין לחם ואין מים. ואם תאמר שיש לנו המן שהוא מזון מתיחס אל הנפש. הנה באמת נפשנו קצה בלחם הזה הקלוקל כלומר הקל מאד בטבעו ואנחנו עמלים וטרחנים נצטרך אל המזון הגס והכבד לא אל הדק והקל מאד. ולפי שהם לא התלוננו מחוסר מים וחוסר לחם אבל דברו בה' ובמשה מבלי סבה לרוע נפשם בהיותם מגני' המאכל המשובח שבמאכלי' שהוא המן וחטאו בלשון הרע השוו בעיניהם לנחש המזיק ללא תועלת לעצמו אלא לרוע מזגו וכמ"ש חז"ל (תענית דף ח') שלעתיד לבא מתקבצו' כל החיות אצל הנחש ואומרי' לו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך. והוא משיבם ומה יתרון לבעל הלשון. ולפי שישראל עשו בלשונם הרע כמעשה הנחשים שלח בהם הנחשים השורפים וינשכום בפיהם כמו שהם היו מנשכים בלשונם הרע. האמנם אחר שהתודו עונם ואמרו למשה רבינו דברנו בה' ובך התפלל אל ה' כמו שהתפללת על הערוב בעבור מצרים זכר שהתפלל משה בעד העם. ואין ספק שהוסרו הנחשי' בתפלתו רק נשארו בעם חולים רבים מהנשוכים וכדי לרפאתם צוה השם עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. וידוע כמו שכתב הרמב"ן כי זה היה ראוי שיוסיף בחליים כי הנשוכים מהב"ח הארסיי' אין ראוי שיביטו בצורת הנושך אבל היה זה כדי שיכירו וידעו שחליהם ורפואתם הכל היה כפי הנס לא בדרך טבעי ולכן בדבר ההוא המזיק היו הם מקבלים רפואה. וכדי שכל אדם יוכל לראותו ממקומו צוה שישימו אותו על נס כדי שאליו גוים ידרושו ויביטו הנשוכים ויהיה נחש חי נושך ונחש מת מרפא. ובהיות זה פלא שבאותו דבר שהכה היה מרפא אמר ושים אותו על נס מפני שתוף השם. ואמר ויעש משה נחש נחושת לפי שהנחשים השרפים הם אדומים כעין הנחושת. ולכך כדי שתהיה צורתו כצורת הנחש החי עשהו מנחושת. ולפי דעת חז"ל צוה הקב"ה בזה כדי שהנשוכים יזכרו חטאם שהיה בלשון הרע כנחש בלי לחש ויזכרו את ענשם וישובו אל ה' וירחמם והותרה השאלה הז' והח': ויסעו בני ישראל ויחנו באובות וגו'. עד וישלח ישראל מלאכים אל סיחון. חזר הכתוב לענינו להגיד מסעות העם וקצר בהם שתי מסעות כמו שהתבאר בסדר מסעי כי שם נאמר ויסעו מצלמונה ויחנו בפונון ויסעו מפונון ויחנו באובות. ומשם חנו בעיי העברים ואין זה הר העברים אשר שם מת משה אבל הוא מקום אחר על פני מואב ר"ל בגבולו מפאת מזרח כי משם גבול סיחון וארנון הוא פאת מערב לגבול מואב. ומפני שצוה ית' לישראל כמו שצוה משה בסדר אלה הדברים אל תצר את מואב לפי' פירש הכתוב כאן מאנה ירשו ישראל ואיך נסעו וחנו כמו שמספר והולך. להודיע שלא עברו על הצווי. ונחל זרד הוא דיבון גד והיו לו שני שמות. ואמר כי ארנון גבול מואב להגיד שאם ישראל ירשו את ארנון היה בעבור היות בין ארנון ובין האמורי והאמורי לקחו מבני מואב כי הנה הרחיב את גבולו עד נחל ארנון ואז נאמר לישראל קומו וסעו ועברו את נחל ארנון בתוך גבול האמורי ראה נתתי בידך את סיחון החל רש והתגר בו מלחמה. והביא ראיה מספר מלחמות ה'. והוא ספר היה בין האומות נכתבו בו המלחמות אשר קרו בכל הארץ ויחסום אל השם כי הכל מאתו ובידו. והמספרים היו עושים ספוריהם במשלים וחידות יפות ושם נאמר על מלחמת האמורי ולקיחתו ארץ מואב את והב בסופה ואת הנחלים ארנון. ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב. ופירושו של מקרא כך הוא שירש האמורי מארץ מואב עד מקום שהיה נקרא והב בסופה כי שניהם מלה חדא היא ועד הנחלים ארנון כי מלה את תשמש בזה המקום במקום עם זו אצל זו. עד. ואשד הנחלים. הוא שפוך מימי נחלים. ושם נטה לשבת ער שהיה ממואב כי ער ומואב אחד הם והרמב"ן פירש ג"כ שספר מלחמות ה' היה מחכמי הדורות ההם שכתבו דברי הימים והמלחמות שקרו ולפי שגבורת סיחון במואב היתה נפלאת בעיניהם כתב זה בספר וכתבו עליה מליצות את והב בסופה וגו' וכן בואו חשבון ושם עיר אחת מערי מואב היה והב ואשד הנחלים מארנון הנחל כל אשד הנחלים כגריס מאשדות הפסגה. ומלת בסופה היה מלשון בסופה ובסערה. והנה כאשר לכד סיחון את ערי מואב כתבו המושלים בספר המלחמות את והב בסופה רוצה לומר נלחם זה עם והב עיר מואב בסופה ובסערה. ואת הנחלים ארנון רוצה לומר וכן הלכו בסופה הנחלים אשר בארנון. ואת הנחלים אשר נטה למושב ער שהיה ממואב ונשען האשד לגבול מואב הכל השמיד ה' בסופה ובסערה כי בא עליהם סיחון פתאום פרסות סוסיו כצר נחשבו וגלגליו בסופה. וזכר הכתוב כל זה לבאר כי ארנון היה גבול מואב ולכך היה אסור לישראל. אבל הנחלים וכל האשדות עד ארנון היו מותרים להם. לפי שסיחון לקח ממלך מואב את כל ארצו עד ארנון ולא ארנון בכלל. ולכך נתן משה לראובני ולגדי מן הגלגל עד נחל ארנון. והוא פירוש נאה. ואמר הכתוב משם בארה וכבר הודעתיך שקרות האומר שהבאר הנזכר כאן הוא הסלע שהכה משה בקדש כי למה הזכיר הכתוב כאן שלא במקומו גם שענין הסלע היה בקדש ומשם באו אל הר ההר שם מת אהרן. ומשם באו לאובות ומשם באו לעיי העברים. ומשם לנחל זרד. ומשם לארנון. ומשם אל בארה הוא הבאר אשר אמר ה' ואיך יהיה זה הסלע אשר בקדש. ועוד שאיך יתכן בהיות משה ואהרן אבלים וחפויי ראש על גזרת מיתתם ושלא יבואו אל הארץ אז ישיר ישראל את השירה הזאת ורועיהם ומנהיגיהם בלב רע. ועוד כי איך יאמרו על הסלע באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם כי הנה הסלע אשר היה בקדש לא נגע בו יד אדם להוציא מים ממנו אלא משה ולכן נראה לי ששאר הפעמים נתן הקב"ה מים לישראל ע"ד הפלא. אבל היה זה כאשר ישראל היו שואלים אותם ומתרעמים עליהם ומפני ההכרח היה שולח להם מים לשתות אבל המקום הזה בארה נקרא כן לפי ששם הקדוש ברוך הוא מעצמו מבלי שישאלהו ממנו ישראל מים אמר אל משה אסוף את העם ואתנה להם מים רוצה לומר מבלי שאלתם ובקשתם כי לא אחפוץ בו מבלי שמוע תלונותיהם ועל דעת חכמינו זכרונם לברכה זה היה בארה של מרים שנפסק במותה ונתנו הקדוש ברוך הוא לישראל עתה בזכות משה. והנה ישראל בראותם שהקדוש ברוך הוא היה נותן לפניהם מים ברצון פשוט ושמחה לא מכח תרעומ' נתנו לפניו שירה רבה ברכות והודאות לשמו הגדול וזהו שאמר היא הבאר אשר אמר ה' רוצה לומר זה היה הבאר שהי' הקב"ה נותנו מעצמו ולא בשאלת שואלים כי שאר הבארות נתנן מתוך התרעומת ולכן אז ישיר ישראל כי בשאר הפעמים לא נתנו שירה על המים לפי שהיו באים בכעס ומתוך צעקות ותלונות אבל כאן נתנו שירה ואמרו עלי באר ענו לה רוצה לומר שיענו ויאמרו הכל עלי באר ר"ל שהיו ממים רבים ונובעים באופן שיספיקו אליהם והיה מהכבוד בעבור זה שחפרוהו שרים כרוהו לאותו באר נדיבי העם ואמרו זה להגיד שלא נתנו משה אליהם אלא השם הוא נתן להם מים ונתקבצו השרים והנדיבים לעשות גומה יפה סביבו. והתבונן באמרו במחוקק במשענותם שרצו בזה שהשרים והנדיבים חפרו הבאר הזה במשענותם כמו ששאר הפעמים היה חופר הבאר ומכה הצור משה אדונינו שנקרא מחוקק שנאמר כי שם חלקת מחוקק צפון. ולכן אמרו שזה הבאר חפרו השרים כמו ששאר הבארות חפר המחוקק ע"ה. וקרא את הצור אשר בחורב ואת הסלע שבקדש בארות ע"ד ההעברה לפי שיצאו מהם מים. והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הט'. וזכר שאר המסעות שעשו אחר בארה ממדבר שהי' שם בארה אל מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות שהם שמות המקומות אשר הלכו בחזרתם לסבוב את ארץ אדום. והענין כ"ש הרמב"ן שבכל המסעות ההן לא היה נחל ולא מקור נובע מים זולת זה כי היתה הארץ ההיא כלה מדבר ופני הישימון וראש הפסגה הוא הר העברים ששם מת משה: וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו' עד סוף הסדר. עם היות שלא צוה הש"י למשה שישאל אל סיחון אבל בהפך שאמר קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון וגו' החל רש והתגר בו מלחמה הנה ראה משה ע"ה לשלוח לו מלאכים בדברי שלום כאשר עשה אל מלך אדום לסבות. ראשונה לפי שדמה משה במחשבתו שישראל לא יכבשו כל העשרה עממים והיה חפצו שתהיה נחלתם כלה מעבר לירדן והלאה ויהיה מושבם יחד כי היא הארץ הטובה זבת חלב ודבש ולכן היה טוב בעיניו אם שלום ישיב סיחון ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא שמה להם למס ועבדום. וישראל כלם יתנחלו אחר הירדן בארץ ואם לא ילחמו עמו שאין ספק שאם לא היו בני גד ובני ראובן שואלים את הארץ ההיא לנחלה לא היה משה מניח שם אדם כמו שכתב הרמב"ן. ומשה מעצמו היה אוהב שלום ורודף שלום והיה יודע שהוא לא יכבוש את הארץ ולא יעבור עליה ולכן היה מתעצל במלחמת האמורי וי"י צבאות לא כן יעץ כי מפני כבוד משה ופיוס רוחו רצה שבימיו ועל ידו ינוצחו מלחמות סיחון ועוג שהיו היות' עצומות מכל המלחמות שנעשו בכבוש הארץ. ויחלק את ארצם לאותם השבטים ועם זה ועם מלחמת מדין תנוח נפשו וישמח משה במתנת חלקו כי הנה ארץ האמורי היתה ממתנת אברהם וירושה היתה לישראל מן הדין ארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שניתנו לאברהם אע"פ שהיתה מעבר לירדן והותרה בזה השאלה הי'. וג"כ משה עשה זה לסבה שנית והוא שאם סיחון יכנע אליהם וישמע אליהם כל מלכי כנען לא יעמדו בפניהם למלחמה כי היו סיחון וחשבון ארצו יותר חזקים מכל שאר המלכים יחד. ותהיה הארץ א"כ נכבשת לפניהם כלה בשעה חדא ואם יבא למלחמה עם ישראל וידע שיתנהו השם לידו ישמעו עמים ירגזון וחלו מפניהם ולא יעצרו כח למלחמה בראותם כי מת סיחון גבורם. וחז"ל אמרו שכל מלכי כנען היו מעלים מס לסיחון כדי שיהיה שומר שלא יעברו גייסות עליהם ולכן יצא סיחון להלחם עם ישראל כי בטח בגבורתו וחוזק עמו ומפני כן לא נכנס בחשבון כי היתה חשבון חזקה ובצורה וגדולה ואז"ל אלו היתה חשבון מלאה יתושים אין כל בריה יכולה לתפשם ובזה ראו ישראל את גבורת השם ותשועתו כי המרגלים אמרו אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות וכ"ז היה נמצא יותר בסיחון ובעמו ובחשבון ובעריה. ועכ"ז הכהו ישראל לפי חרב עם כל עזות עמו וירש את ארצו עם כל חזקו מארנון עד יבוק עד בני עמון שכבשו ישראל חשבון וכל בנותיה שהם הערים והכפרים הסמוכים לה. והנה אמר כי עז גבול בני עמון לתת הסבה שאם היו סיחון ועמו וארצו כל כך חזקים איך לא היו כובשים את ארץ בני עמון כלה לזה אמר שגבול ארץ בני עמון היה חזק ועז מאד ולא יכול האמורי לכבשו. ואם יקשה אומרו איך כבשו ישראל את חשבון ובנותיה בהיותה ממואב והשם צוה אותם אל תצר את מואב. הנה להשיב לזה אמר הכתוב כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון וגו' ר"ל שהצווי האלהי אל תצר את מואב לא היה אלא על הערים אשר היו למואב בעת הצווי ההוא. אמנם חשבון כבר היה למלך האמורי מימים רבים כי סיחון נלחם עם מלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון ולכך נחשב חשבון לאמורי ולא למואב והביא ראיה על זה מדברי המושלים והם ממשלי המשלים שעשו שירים ופיוטים על דברי המלחמות הקדומות והם נכתבי' בספר מלחמות י"י כמו שנזכר למעלה שהם עשו שירים ומשלים לכבוד סיחון כשכבש מואב כדי שישאר למשל ולשנינה, והשיר והפיוט הוא בואו חשבון ר"ל בני אדם גם בני איש בואו לפאר ולרומם אל חשבון שתבנה ותכונן להיותה עיר סיחון כלומר שבהיות חשבון ממואב היה חרבה וריקה בוקה ומבולקה אמנם עתה שלקחה סיחון ויגדלה ויכבדה כל אדם בואו חשבון לשמוח בה ולדור בה כי עתה בלי ספק תבנה ותכונן כיון שהיא עיר סיחון. ולפי שאחר שלקח חשבון את סיחון ממואב התאמץ ומשם יצא לכבוש את כל ארץ מואב לכן אמר עוד הפיוט כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון שהא כפל ענין במלות שונות כדרך השירים ואותו אש ולהבה אכלה את ער והוא מחוז מארץ מואב ונקרא ער ע"ש המדינה הגדולה אשר באותו מחוז שנקרא ערוער וכן אכלה במות ארנון. והם כומרי עכו"ם של במות ארנון לבזוי אלהיהם שלא יכול להושיעם. וכמ"ש ויצא כמוש בגולה וכהניו ושריו יחדיו. והרבתי למואב נאם י"י מעלה במה ומקטיר לאלוהיו. או יהיו במות ארנון בני מבצרי ארנון. ולכן היה מקונן על מואב אוי לך מואב אבדת עם כמוש ר"ל עם המואביי' שהיו עובדים לאלהיהם וכמ"ש יפתח (שופטים יא כ"ז) אשר הורישך כמוש אלהיך ואבדת הוא כמו נאבד' כמו וכאשר אבדתי אבדתי ואמרו נתן בניו פלטים חוזר אל כמוש האלוה שזכר כי הוא נתן ועזב את בניו של מואב פלטים מעט מזער ובנותיו שהם כל הנשים בשבית. שהענין הוא שכמוש אלוה מואב הוא נתן והניח רוב הזכרים של מואב להרוג ולאבד במלחמה ומעט מהם היו פלטים והנשים ג"כ נתן והניח בשביה למלך אמורי סיחון. ואפשר לפרש נתן בניו פלטים שכמוש נתן המאמינים בו שנקראו בניו ובנותיו בורחי' ונסים מפני חרב האנשים. ובנותיו שלא יכלו לברוח הלכו בשבי. ואמרו ונירם אבד חשבון. י"מ ניר מלשון מלכות כמ"ש למען היות ניר לדוד. יאמר ומלכותם של המואביי' אבד חשבון עד דיבון ונשי' הוא מלשון אם לא ישים עליהם נויהם מלשון שממה וחרבן. ר"ל שחרבו והרסו עריהם עד נופח שהוא עד מידבה וכן ת"א ומלכו פסק מחשבון עדא שולטן מדיבון ושדיאו עד נופח וגו'. ובפי' הקראים ראיתי שפירשו בזה ונירם מלשון ויורו המורי'. יאמר הכתוב ונירם אבד חשבון כלומר המלכות שהיתה בחשבון אבדה ונשים ונעשה שממה עד נופח כמו אם לא ישים עליהם נויהם. או יהיה ונירם כמו נינם יחד יאמר כאשר כבש האמורי את חשבון ובנותיה מידי מואב באנו אנחנו ישראל וירינו אותם ונשים בחרבן ושממה כל הארץ עד מידבה ונופח ומידבה שמו' מקומות הם, ואמר וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנותיה, להגיד שעם כל מה שקרה מהרעה בשליחות המרגלים מקדש ברנע מפני רשעתם הנה לא נמנע משה בהיותו בארץ האמור מלשלוח לרגל את יעזר אבל שלח משה לבדו ולא ידע ממנו אדם אחר מן המחנה כי שלח המרגלים חרש לאמר והיה מצדקת המרגלים ההם שלא די שתרו את הארץ אבל גם לכדו בנותיה, ומשה לכד את העיר אחר כך. ואמנם איך שני אנשים או שלשה לבדם לכדו העירות ההם יהיה לפי שהמלחמה היתה בשדה והגברים מתו ונשארו הנשים והטף בעירות שלא יכלו להלחם ובזה הדרך לכדום. וספר הכתוב שמשה לא שלח לשאול לשלום את עוג לפי שהם פנו מן יעזר דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתם כי הוא בשמעו שהחרים משה את האמורי יצא באף ובחימה ובקצף גדול להלחם בו ומפני זה לא היה מקום למשה לשלוח לו מלאכים לשלום. ומפני שמשה וכל ישראל פחד קראם ורעדה בחשבם שבהיות עוג יוצא לקראתם אחרי נצחון מלך האמורי לא היה אלא מפני שאמיץ לבו בגבורים וחם לבו בקרבו לנקום את נקמת סיחון לכן אמר השם למשה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו. וכן היה בפועל שבפגעם במלחמה הכה משה את עוג ואת כל בניו ואת עמו ויירשו את ארצו. ואחר שתי המלחמות המופלגו' האלה נסעו בני ישראל מן הגיא אשר בשדה מואב ויחנו בערבות מואב שם ישבו עד מות משה. ומעתה יספר הכתוב מה שקרה בחנותם שמה וכמו שיבא בפרשיות: תם סדר זאת חקת התורה
