תנ"ך על הפרק - במדבר כא - חזקוני

תנ"ך על הפרק

במדבר כא

138 / 929
היום

הפרק

מלחמת ערד, תלונת העם וְתֹּצְאֹתֶיהָ, שירת הבאר, המלחמה בסיחון ובעוג

וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי׃וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽיהוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם׃וַיִּשְׁמַ֨ע יְהוָ֜ה בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חָרְמָֽה׃וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ׃וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֮ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל׃וַיְשַׁלַּ֨ח יְהוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל׃וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי׃וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי׃וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת׃וַיִּסְע֖וּ מֵאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֞וּ בְּעִיֵּ֣י הָֽעֲבָרִ֗ים בַּמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י מוֹאָ֔ב מִמִּזְרַ֖ח הַשָּֽׁמֶשׁ׃מִשָּׁ֖ם נָסָ֑עוּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּנַ֥חַל זָֽרֶד׃מִשָּׁם֮ נָסָעוּ֒ וַֽיַּחֲנ֗וּ מֵעֵ֤בֶר אַרְנוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר הַיֹּצֵ֖א מִגְּב֣וּל הָֽאֱמֹרִ֑י כִּ֤י אַרְנוֹן֙ גְּב֣וּל מוֹאָ֔ב בֵּ֥ין מוֹאָ֖ב וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי׃עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְהוָ֑ה אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן׃וְאֶ֙שֶׁד֙ הַנְּחָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָטָ֖ה לְשֶׁ֣בֶת עָ֑ר וְנִשְׁעַ֖ן לִגְב֥וּל מוֹאָֽב׃וּמִשָּׁ֖ם בְּאֵ֑רָה הִ֣וא הַבְּאֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהוָה֙ לְמֹשֶׁ֔ה אֱסֹף֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָהֶ֖ם מָֽיִם׃אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ׃בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֙וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה׃וּמִמַּתָּנָ֖ה נַחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת׃וּמִבָּמ֗וֹת הַגַּיְא֙ אֲשֶׁר֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וְנִשְׁקָ֖פָה עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן׃וַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ־הָאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר׃אֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֙לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ׃וְלֹא־נָתַ֨ן סִיחֹ֣ן אֶת־יִשְׂרָאֵל֮ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻלוֹ֒ וַיֶּאֱסֹ֨ף סִיחֹ֜ן אֶת־כָּל־עַמּ֗וֹ וַיֵּצֵ֞א לִקְרַ֤את יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּדְבָּ֔רָה וַיָּבֹ֖א יָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת־אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד־יַבֹּק֙ עַד־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן׃וַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הֶעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל־עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל־בְּנֹתֶֽיהָ׃כִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת־כָּל־אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד־אַרְנֹֽן׃עַל־כֵּ֛ן יֹאמְר֥וּ הַמֹּשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן׃כִּי־אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן׃אוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם־כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָ֤יו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן׃וַנִּירָ֛ם אָבַ֥ד חֶשְׁבּ֖וֹן עַד־דִּיב֑וֹן וַנַּשִּׁ֣ים עַד־נֹ֔פַח אֲשֶׁ֖רׄ עַד־מֵֽידְבָֽא׃וַיֵּ֙שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָאֱמֹרִֽי׃וַיִּשְׁלַ֤ח מֹשֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת־יַעְזֵ֔ר וַֽיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָויירשוַיּ֖וֹרֶשׁאֶת־הָאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־שָֽׁם׃וַיִּפְנוּ֙ וַֽיַּעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־מֹשֶׁה֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן׃וַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־אַרְצֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ישב הנגב הוא עמלק כדכתיב עמלק יושב בארץ הנגב ואם עמלק למה נקרא שמו כנעני אלא כשראה הקב״‎ה שחזר ונלחם עם ישראל פעם שניה אמר הקב״‎ה אינו אסור לכם כבני עמון שאמרתי לכם אל תתגרו בם אלא הרי הוא לכם ככנענים שנאמר בהם כי החרם תחרימם ולכך נקרא כנעני. כאן פירש״‎י ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים, לא נקט ליה אליבא דר׳‎ אליעזר הקליר דאמר בפרשת זכור כסות ולשון שנה היות מלך ערד. י״‎מ שפסוק זה מן הפסוקים חסרי תיבה וכן הפירוש וישמע הכנעני מלך ערד ועמלק ישב בארץ הנגב וגו׳‎ ומצינו במקום אחר ששניהם בשכונה אחת ובהסכמה אחת כדכתיב והעמלקי והכנעני יושב בעמק כי העמלק והכנעני שם [בעמק] [לפניכם] וירד העמלקי והכנעני.דרך האתרים מתיבות הפוכות כמו כבשים כשבים שמלה שלמה אף כאן האתרים כמו התארים לשון סבוב כמו ותאר הגבול כששמע שבא ישראל דרך הסבובים של ארץ אדום מצפון לדרום כדכתיב ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבוב את ארץ אדום כסבור עליו הם באים שהרי בדרום של אדום הוא כדכתיב יושב הנגב לפיכך וילחם בישראל.ויקרא שם המקום חרמה על שם החרם ואינו אותו שנאמר עליו ויכום ויכתום עד החרמה.ויסעו מהר ההר חוזר לענינו הראשון איך נטו ישראל מעל מלך אדום אלא שהפסיק בנתיים במיתת אהרן ובמלחמת עמלק שבאת להם ע״‎י מיתת אהרן.מהר ההר דרך ים סוף מצפון לדרום לסבוב את אדום סבוב זה אינו של הר שעיר האמור בפרשת דברים ונסב את הר שעיר ימים רבים שהרי הוא היה בשנת עשרים ואחד לצאתם ממצרים לאחר הי״‎ט שנה שישבו בקדש ברנע משנשתלחו המרגלים וסבבו הר שעיר מקדש ברנע עד קדש מדבר צין וסבוב זה היה בשנת הארבעים לצאתם ממצרים כשבאו לקדש מדבר צין שבקצה גבול ארץ אדום על ידי שלא נתנם לילך מלך אדום לעבור וחזרו מהר ההר מצפון לדרום ויצאו להם מארץ אדום מה שנכנסו בה וזהו שנאמר לסבוב את ארץ אדום וסבבו משם את כל דרומה של ארץ מואב שהרי גם הם לא נתנום לעבור כדכתיב וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וכשהגיעו לאובות שבמקצוע דרומי מזרחי של ארץ מואב הסבו פניהם לצפון וצדדו לשמאלם כל מזרחה עד נחל ארנון כדכתיב וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב ויבאו מזרחה שמש לארץ מואב ויחנו בעבר ארנון. כאן לא פירש״‎י את מה שהזהיר הקב״‎ה לישראל על מואב ועמון ופי׳‎ בפרשת דברים גם כאן לא פירש כמה חניות סבבו מכאן ואילךובפרשת מסעי נכתבו הר ההר וצלמון פונון אובות.ותקצר נפש העם בדרך. דוגמא מקוצר רוח כלומר נתקצרה רוחם ונשמתם בשביל טורח סבוב דרך ארץ אדום כמו שפרש״‎י שהיו קרובים ליכנס מדרום לצפון דרך ארץ אדום והוצרכו לחזור מצפון לדרום את מה שנכנסו בה. ד״‎א ותקצר נפש העם בדרך שהיתה השמש קודרת עליהם שהרי נסתלקו ענני כבוד משמת אהרן.כי אין לחם עד עתה היינו סבורים ליכנס לארץ ומתאוים לאכול מתבואתה.ונפשנו קצה לשון קצתי בחיי.בלחם הבי״‎ת בפתח.הקלקל. לוייזינט בלע״‎ז כמו קלקל בחצים נחשת קלל כמו שנאמר ועינו כעין הבדולח, ד״‎א לשון קלקול כמו והגבעות התקלקלו אינו נותן כח באדם.את הנחשים נחשים לא נאמר אלא הנחשים ר׳‎ יודן אומר הם הנחשים שהיה הענן שורף שהיו בזכותו של אהרן עכשיו שנסתלקו במיתתו היו מזיקים.את הנחש פעמים קורא לרבים בלשון יחיד כמו ותעל הצפרדע.נחש נחשת לפי שהנחושת מבהיק ומבריק כענין שנאמר ונוצצים כעין נחשת קלל ואע״‎פ שמחנה ישראל היה שלש פרסאות על שלש פרסאות מי שהיה נשוך רואהו ממקומו.והביט אל נחש הנחשת על ידי שהיה נתון כתורן על הנס הנשוך תולה עיניו למעלה ומכוין לבו לאביו שבשמים כדפירש רש״‎י ודוקא נחש ולא בריה אחרת להודיע נפלאותיו של הקב״‎ה שכך מדותיו שהוא מכה באיזמל ומרפא באיזמל.ויסעו בני ישראל ויחנו באבת באו להם מפונון לאובות כמו שמפורש במסעות.ויסעו מאבת כאן הפכו פניהם לצפון והמקרא מוכיח שהרי בחנייה זו כתיב אשר על פני מואב ממזרח השמש.ויחנו בעיי העברים פרש״‎י דרך מעבר העוברים שם דרך הר נבו אל ארץ כנען. חז״‎ק לפי הנראה אין הר נבו מכוון שם עד אחר ג׳‎ חניות כמו שמפורש בפרשת מסעי, ומה שפרש״‎י עוד שהר נבו מפסיק בין מואב ובין אמוריים שמא כך היה קודם שנלחם סיחון במלך מואב הראשון אבל כשנלחם עמו לקח את כל ארצו מידו מהר נבו עד ארנון. בעיי העברים כמו באיי אל״‎ף מתחלפת בעי״‎ן.משם נסעו מעיי העברים.ויחנו בנחל זרד ובפרשת מסעי כתיב שמעיים באו להם לדיבון גד אלא ששם מונה המקומות וכאן מונה שם הנהרות על שם שרוצה לירד ולספר במעשה הבאר.ויחנו מעבר ארנון אי היה כתוב בעבר ארנון משמע שחנו באיזה מקום שחפצו בכל העבר השתא דכתיב מעבר ארנון מגיד לך שלא היתה חנייתן אלא במקצת העבר שבחלק היוצא מגבול האמורי כמו שפירש״‎י.מעבר ארנון ובאי זה עבר באותו עבר אשר במדבר היצא מגבל האמרי היינו בדרומו של נחל ארנון והוא הנקרא בפ׳‎ מסעי עלמון דבלתימה שהוא יוצא מכלל גבול סיחון האמרי ונכנס בגבול מואב שנחל ארנון מפסיק בין שניהם.כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמרי. מתחלה היתה ארץ מואב מתפשטת לצד מערב עד הירדן ולצד צפון עד הר נבו ששם היה מתחיל גבול סיחון וע״‎י מלחמה לקח סיחון מצד ארצו כל ארץ מואב עד נחל ארנון ועליו נאמר והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון היינו כי ארנון גבול מואב, ובין האמרי.על כן בשביל הגבולים שהוזהרו עליהם ישראל. יאמר בספר מלחמת ה'. כמה ספרים אבודים ממנו ואינם מצויים אצלנו כגון דברי הימים למלכי ישראל ושירות שלמה ומשליו וכמו כן היה להם ס׳‎ מלחמות ה׳‎ שהיו כותבים בו שמות הגבולים שהלכו שנאסרו להתגרות בהם וקרי להו מלחמות ה׳‎ דוגמא שאמרה אביגיל לדוד כי מלחמות ה׳‎ אד׳‎ נלחם וגו׳‎ יאמר המ״‎ם בפתח.את והב בסופה והב שם מקום בסוף גבולה של ארץ מואב שהלכו בו ישראל כמו בסופה מלאפום מתחלף בשורק דוגמא מול סוף מול הגלגל ותקח צפורה צור הביטו אל צור חוצבתם כיום אתמול כי ערוך מאתמול.ואשד הנחלים וגם אשד הנחלים אסור להלחם בו על ידי אשר נטה לשבת ער לישיבת מקום ששמו ער.ונשען לגבול מואב ששם הגיעו ישראל ושם כתיב בפרשת בלק והוא ישב ממולי.ומשם מגבול מואב פושטת אזהרת האיסור שהלכה עד בארה שהוא קדש של אדום ששם נתן להם הבאר.אז כשנתן להם לישראל את הבאר שרו ושירה זו לא הוזכרה בשעת מעשה לפי שעליה נענשו משה ואהרן וכשבא להזכיר את הבאר הזכיר גם את השירה, ד״‎א בספר מלחמת ה' כמו ספר דברי הימים שהיו כותבים בו המלחמות והנצחונין שבין אומה לאומה.את והב תיבה אחת והוא כמו אתיהב שהוי״‎ו מתחלפת ביו״‎ד כמו בהתודע יוסף שהוא מן ידע הוה גביר כמו היה והוא לשון נתינה וכמו כי לא נתן להם נחלה דמתרגמים הרי לא אתיהב להון אחסנא וכן היה כתוב בספר את והב בסופה כלומר נתן מלך מואב בסופה ובסערה שהיה נצוח.ואת הנחלים ארנון ועם הנחלים היה נצוח שלקח סיחון את כל ארצו עד נחל ארנון.ומשם בארה מאותו אשד הנחלים ומנסיעתן היתה הבאר נובעת ויצאה מן הסלע.חפרוה שרים משה ואהרן כדכתיב ודברתם אל הסלע.במחקק במשענתם כשהכה במטה עשה רושם בסלע ובקעו. לשון מחוקה על הקיר.וממדבר מתנה מוסב למעלה ויחנו בעבר ארנון אשר במדבר וגו׳‎ ומאותו עבר שבמדבר שהוא עלמון דבלתימה באו להם למתנה שנקרא הר העברים בפרשת מסעי הוא שנאמר להלן ויסעו מעלמון דבלתימה ויחנו בהרי העברים לפני נבו שם מקום בצפונו של נחל ארנון בתחלת ארץ סיחון ונקרא מתנה על שם שבו התחילה לישראל מתנת הארץ ומה שלא כתב כאן ויסעו ויחנו לפי שעדיין היו עומדים בעבר ארנון שבמדבר כדכתיב בפרשת דברים ואשלח מלאכים ממדבר קדמות אל סיחון פירוש ממדבר שבמזרח ולא ממדבר שבדרום ובאותו פרק היה כבוש ארץ סיחון ועוד והואיל והתחיל לכתוב המסעות שמקדש ע״‎כ הולך וגומר ומזכיר כולם עד האחרונה.וממתנה באו להם לנחליאל לשון נחל ובקעה, הוא שנאמר בפרשת מסעי ויסעו [מעיי] מהרי העברים ויחנו בערבות מואב היא חנייה אחרונה.ומנחליאל נתפשטו לבמות הוא הנקרא בית הישימות בפרשת מסעי לשון שממה כמו ששנו רבותינו היו קורין אותו בית גליא קורין אותו בית כריא עין כל עין קוץ.ומבמות נתפשטו אל הגיא הנקרא בפרשת מסעי אבל השטים גיא ואבל לשון בקעה וערבה.אשר בשדה מואב ראש הפסגה לתיבת ומבמות קאי כלומר אותה במה שבשדה מואב היא ראש הפסגה הנשקפה על פני הישימן הוא המדבר הגדול.אשר בשדה מואב לפי שמתחלה היה שלו קורא אותו על שמו וכן ערבות מואב. ד״‎א וממדבר מתנה חשיבות גדולה יש באותה באר כי ממדבר מקום צמאון מים נתנה להם במתנה.וממתנה נחליאל לא היתה כשאר בארות שנובעים במקומן אלא משנתן להם נתגבר והיה לנחל גדול והיו״‎ד יתרה בו כמו היושבי בשמים המגביהי המשפילי. ואיל לשון חוזק כמו ואת אילי הארץ לקח וכן כתיב ויצאו מים רבים.ומנחליאל במות ומשנעשה נחל מרוב מים היה הנחל נמשך ומתפשט אחר הבמות ומהבמות שבשדה מואב שהוא ראש הפסגה הנשקפה על פני הישימון היה נחל הבאר יורד אל הגיא.וישלח ישראל מלאכים וכתוב אחר אומר בפ׳‎ דברים ואשלח מלאכים רבותינו אמרו שתי אגרות כתבו אחת של משה לשלום ואחת של ישראל למלחמה.לקראת ישראל המדברה שהיו שם חונים כדכתיב לעיל ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר.מארנן עד יבק ארץ מואב. וארץ בני עמון במזרחה של ארץ כנען וארץ סיחון בין שתיהן. וכמו שלקח סיחון את ארץ מואב מצד דרום מן הירדן עד נחל ארנון, כך לקח הוא מצד צפון את ארץ בני עמון עד יבוק וע״‎י כך הותרה לישראל והוא שאמרו רז״‎ל עמון ומואב טהרו בסיחון.כי עז גבול בני עמון אבל מיבוק ואילך לא כבש כי עז וחזק היה נהר יבוק שהוא גבול בני עמון והיה מפסיק בין סיחון ובין בני עמון.על כן יאמרו המשלים בלעם ובעור אביו ששכרם סיחון לקלל את מואב תנחומא.באו חשבון בואו לדור בתוך חשבון כי עתה תכונן מאחר שהיא עכשיו משל סיחון שבזמן שהיתה ביד מלך מואב היו יראים לדור בתוכה לפי שהיה מלך חלש.תבנה ותכונן יותר משהיתה כבר.עיר סיחון עיר שהיא עתה משל סיחון.כי אש יצאה מחשבון פי׳‎ אנשי חשבון מרדו במלך מואב מלכם.להבה מקרית סיחון מן הקריה שהיא עתה לסיחון.בעלי במות ארנן לשון מישור כמו מבעלי יהודה כלומר כל סביבי אותן במות היו מישור.אוי לך מואב כל זה מהמשל.אבדת עם כמוש שהרי אבדת ונטרדת מן העולם אתה מואב עמו של כמוש בגלות סיחון. ואל תתמה על תיבת אבדת כי פרושו נפעלת כמו אבד חסיד מן הארץ שפירוש נפעל.נתן בניו פליטם הניח כמו ולא נתן סיחון פירוש שאר בניו הקטנים של מואב שהיו פליטי חרבו של סיחון ובנותיו שאין דרכם להלחם הניחם בשבית למלך אמרי סיחון שלא יכול להצילם מידו.ונירם אבד חשבון עד דיבן עיר חשבון אבדה יורש שלה מעל כל הארץ עד דיבון שלא יירשנה עוד יורש משל מואב.ניר לשון יורש כמו למען היות ניר לדוד עבדי. ד״‎א ונירם לשון השלכה כמו ירה בים ופי׳‎ ונשליכם מארצם ואם באת לפרשו כתרגומו היה לו לינקד ונירם וי״‎ו בחטף. ד״‎א ונירם לשון ניר וחרישה כמו נירו לכם ניר ורעו יגיד עליו.ונשים לשון שממה כלומר חרשנו והשימונו את עריהם.ונירם על נקודת יבדילנו להוציאנו זכרנו וכן הרבה.ונשים עד נפח אשר עד מידבא נקוד עליו ללמד שאף מלהלן היה כן.ויירש את האמורי כתיב ויורש קרי.ויפנו ויעלו לצד צפון על שם שכל ההולך מדרום לצפון הוא עולה דרך הבשן שבין ארץ בני עמון והירדן. ויפנו ויעלו עוג שכל ארצו מארץ כנען לא קראו לשלום משום שנאמר בם לא תחיה כל נשמה אבל סיחון שקצת ארצו משל מואב ועמון היתה קראו לו לשלום.ויצא וגו׳‎ כבר פי׳‎ בפרשת לך לך מפני מה זכה שהאריך ימים כל כך מנח ועד משה.אל תירא אתו פירש״‎י שהיה משה ירא להלחם שמא תעמוד לו זכותו וכו׳‎ וא״‎ת אמאי היה משה רבינו ירא הרי בפרשת לך לך פירש״‎י עצמו, היה מתכוין עוג שיהרג אברהם וישא את שרה אשתו אלא י״‎ל ואפי׳‎ הכי זכות הוא לו דהכי אמרינן במסכת הוריות פרק כהן משיח אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה שהרי בזכות מ״‎ב קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצתה ממנו רות בתו של עגלון דאמר רבי יוסי רות בתו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב היתה ולכך נמי היה ירא משה רבינו שמא תעמוד לו הזכות שהגיד לאברהם העברי כי נשבה אחיו עד שאמר לו הקב״‎ה אל תירא אתו.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך