תנ"ך על הפרק - במדבר כ - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר כ

137 / 929
היום

הפרק

מות מרים, תלונת העדה, חטא מי מריבה, הַפְּנִיָּה לאדום, מות אהרן

וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן׃וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ׃וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א ׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת׃וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ׃וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם׃וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ׃וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ׃וַנִּצְעַ֤ק אֶל־יְהוָה֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ׃נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבוּלֶֽךָ׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ׃וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה׃וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃וַיְמָאֵ֣ן ׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו׃וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר׃וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר׃יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה׃קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם׃וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה׃וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר׃וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
מדבר צן. תניא, אמר רבי יוסי ב"ר חנינא, הוא מדבר צין הוא מדבר סיני, ולמה נקרא שמו מדבר צין – שנצטוו ישראל עליו אהכונה שנצטוו ישראל את התורה עליו, אך לא ידעתי איפה מרומז בהמלה צין ענין צווי. ולולא מסתפינא הו"א דט"ס הוא, וצ"ל שנצטיינו ישראל עליו, ור"ל שע"י קבלת התורה הובדלו ונצטיינו משאר האומות, וכן נראה הכונה מה שאמרו שנקרא ההר גם מדבר קדש שנתקדשו ישראל עליו, והיינו ג"כ מענין פרישות והבדלה, וכלשון נוסח הברכה אשר קדשנו במצותיו. .
(שבת פ"ט א׳) ותמת שם מרים. תניא, א"ר אמי, למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך, מה פרה אדומה מכפרת אף מיתת צדיקים מכפרת בלכאורה צ"ע לפי"ז למה סמך זה דוקא לפרה אדומה ולא לענינים אחרים שבתורה שג"כ מכפרים, כמו קרבנות ובגדי כהונה, וי"ל ע"פ מ"ש באגדות והובא בפירש"י סוף פרשה הקודמת פסוק כ"ב, דענין כפרת פרה אדומה באה לכפר על מעשה העגל, תבא אמה ותכפר על בנה, כלומר שהפרה היא בערך אם להעגל, עיי"ש בארוכה, ובשנוי לשון קצת, כך מכפרת מיתת מרים על ישראל, שהיא בערך אם להאומה ישראלית. –
והנה בכלל לא נתבאר ערך הענין שמיתת צדיקים מכפרת ומה טעם בדבר, וי"ל כונת הענין ע"פ מ"ש בפדר"א פרק י"ז בענין מיתת שאול דכתיב ביה (ש"ב כ"א) ויקברו את עצמות שאול ויעתר אלהים לארץ אחרי כן, וז"ל, כיון שראה הקב"ה שגמלו לו חסד [שצמו ובכו וספדו לו, כמבואר שם] מיד נתמלא רחמים, שנאמר ויעתר אלהים לארץ אחרי כן וכו', ע"כ. מבואר מזה שלא המיתה עצמה מכפרת אלא האבל והכבוד שנוהגין במיתת צדיקים, כי כבוד זה הוא כבוד ה'. .
(מו"ק כ"ח א׳) ותמת שם מרים. תניא, א"ר אלעזר, נאמר כאן ותמת שם מרים ונאמר להלן (פ' ברכה) וימת שם משה על פי ה׳, מה התם ע"פ ה' אף הכא על פי ה' גר"ל שלא ע"י מלאך המות כדמפרש, וגם לא ביסורים, ויליף ממשה דכתיב וימת שם משה על פי ה', ודרשינן שם בספרי כשהמקום נוטל נשמתן של צדיקים נוטלה מהם בנחת רוח, וכינו חז"ל מיתה כזו בשם מיתת נשיקה. ועיין ברא"מ כאן דילפינן שם שם מאהרן דכתיב וימת אהרן שם (לקמן בפרשה) דאל"כ תרי זימני שם שם במרים ל"ל, עכ"ל, וזה פלא בשתים, חדא בסוגיא דמו"ק כ"ח א' וכן בסוגיא שלפנינו מבואר מפורש דילפינן ממשה, ובאמת כן מוכרח, דעיקר הדרש דעל פי ה' היינו מיתת נשיקה מבואר גבי משה כמש"כ, וגם מש"כ דאל"כ תרי זימני שם שם במרים ל"ל, תמוה מאוד, שהרי בסוגיא דמו"ק שם מבואר דחד שם אתא להורות סמוך למיתה קבורה כפי שיבא לפנינו בדרשה בסמוך. , ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', מפני שגנאי הדבר לאומרו, ומכאן שלא שלט בה מלאך המות ורמה ותולעה דזה יתבאר ע"פ מ"ש בע"ז כ' ב' דמטיפה שזורק מלאך המות ממנה מסריח וכו', וממילא אליה יתאספון רמה ותולעה, וא"כ בזה שמת ע"פ ה' ולא ע"י מה"מ הרי בטלה הסבה מזריקת הטיפה וממילא בטלה השליטה מרמה ותולעה. .
(ב"ב י"ז א׳) ותמת שם מרים. אתמר, האורג בגד למת, אמר רבא, מותר, מאי טעמא, הזמנה לאו מילתא היא, דגמר שם שם מעבודת כוכבים, מה עבודת כוכבים בהזמנה לא מתסרא אף הכא בהזמנה לא מתסרא הבעבודת כוכבים כתיב (פ' ראה) על ההרים אשר עבדו שם הגוים, ומבואר דאינו אסור בהזמנה, כגון האומר בית זה לעבודת כוכבים לא אמר כלום מפני שאין הקדש לעבודת כוכבים, וה"נ כל שלא הלבישו הבגד למת אינו נאסר משום בגד של מת, ואע"פ שהזמינוהו לכך, ועיין ביו"ד סי' שמ"ט ס"א. .
(סנהדרין מ"ז ב׳) ותמת שם מרים. כתיב הכא ותמת שם מרים, וכתיב התם (פ׳ שופטים) וערפו שם את העגלה בנחל, מה עגלה ערופה אסורה בהנאה ׳ אף המת אסור בהנאה וושם בעגלה כתיב כפרה כקדשים, כפר לעמך ישראל, ודרשינן מה קדשים אסור בהנאה אף עגלה ערופה אסורה בהנאה, ועיין במל"מ פי"ד הכ"א מאבל לענין מת עובד כוכבים, וצ"ע שלא העיר כלל ממש"כ רמב"ם בפ"א ה"ג מטומאת מת, יעו"ש, ואין להאריך בזה כאן. .
(ע"ז כ"ט ב׳) ותמת ותקבר. ותמת ותקבר – סמוך למיתה קבורה, מלמד שאין מניחין מטת נשים ברחוב כדי להרגיל את ההספד זכי ע"י זה יתאספו המקוננים ומקוננות, וכך עושים במטות הגברים. וטעם הדבר שאין מניחין את של נשים פשוט הוא, משום דיש חשש ניוול, שלפעמים שופעות זיבה גם לאחר מיתה, והדיוק הוא מלשון ותמת ותקבר, מפני שבכ"מ שבאו שני פעלים סמוכים זל"ז מורה על תכיפת הענין, וכמש"כ מזה בפ' אחרי בפסוק ושפך וכסהו, וחידוש שלא זכרו בגמ' כאן עפ"י דרשה זו קיום המנהג דכשיש שני מתים איש ואשה מוציאין האשה קודם, כמבואר ביו"ד סי' שנ"ד, והיינו משום דצריך לקיים בה סמוך למיתה קבורה. .
(מו"ק כ"ח א׳) ולא היה מים לעדה. תניא, א"ר יוסי ב"ר יהודה, באר ניתן לישראל בזכות מרים, מתה מרים נסתלק הבאר, שנאמר ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה חועיין בב"מ פ"ו ב', בשכר שאמר אברהם למלאכים יוקח נא מעט מים זכו לבארה של מרים, והקשה מהרש"א, א"כ מה זה שאמר כאן דהבאר ניתן בזכות מרים, אחרי דאברהם זכה עוד לזה, וגם מה טעם שנקרא בארה של מרים, ותירץ, דאלו בזכות אברהם לבד היו זוכין בזה רק לשעה, ורק בזכות מרים זכו לכל משך ארבעים שנה שהיו במדבר, עכ"ל. וצ"ל דמש"כ לכל מ' שנה לאו דוקא הוא, דהא משמתה מרים נפסק הבאר, כמבואר כאן, ועדיין לא תמו הארבעים שנה, אלא כונתו לכל זמן שהיתה חיה, אבל בכלל דבריו דחוקים, דמהיכי תיתא להגדיל זכות מרים יותר מזכות אברהם לומר שבשבילו היו זוכים רק לשעה.
ולי נראה דהפי' זכו לבארה של מרים, כלומר זכו שיצאה מהם מרים שבשבילה זכו לבאר, וקיצור לשון הוא, והכונה כמו שהיה אומר זכו למרים שבזכותה ניתן הבאר, וכהאי גונא צריך לפרש מ"ש שם בשכר חמאה וחלב [שנתן לאורחיו] זכו למן, אע"פ שכאן מבואר בסוגיא שזכו למן בזכות משה, וכן מ"ש שם בשכר והוא עומד עליהם זכו לעמוד הענן, אע"פ שכאן מבואר שבזכות אהרן זכו לזה. וצריך ג"כ לפרש ע"ד שכתבנו שבשכר שעשה אברהם מה שעשה זכו בניו שיצאו מהם משה ואהרן שבזכותם ירד המן ולוום ענני כבוד. .
(תענית ט' א׳) לא מקום זרע. מכאן שאין מכסין דם שחיטה בעפר המדבר ואע"פ שמגדל עשבים אפ"ה אין זורעין בו, שנאמר לא מקום זרע ותאנה טנסמך על מ"ש בחולין פ"ח א' שאין מכסין כי אם בדבר המגדל צמחים ואין מכסין בעפר המדבר, ואע"פ דמגדלי עשבים העולין מאליהן, מ"מ מהאי קרא משמע דאי לא הוי מקום זרע הוי עפר המדבר, ולפיכך קי"ל שאם היה מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות שורף טליתו ומכסה, וזו דעת ריא"ז, ועיין ביו"ד סי' כ"ח סעיף כ"ג וכ"ד, ולפנינו לקמן בפ' נצבים בפסוק גפרית ומלת שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמיח. [שה"ג פ"ו דחולין]. והשקית את העדה ואת בעירם. מכאן רמז שחסה התורה על ממונם של ישראל יר"ל מדחשש הקב"ה לחיותן של הבהמות. ועיין במס' נגעים פי"ב מ"ה בבאור הענין שצותה התורה לפנות הכלים מבית המנוגע, כמבואר בפ' מצורע, משום דהתורה חסה על כלי חרסו ועל פכו שלא יטמאו ואין להם תקנה, יעו"ש. ולכאורה צ"ע דאינו מביא כאן אותה דרשה שכמעט היא מפורשת בתורה, ומביא זו שהיא רק עפ"י רמז קל, ובאמת רש"י בחולין מ"ט ב' מביא ענין זה בשם אותה דרשה שבנגעים שם [ורק חידוש הוא שמביאה מתו"כ ולא ממשנה].
וי"ל משום דבמשנה שם מבואר דדרשה זו היא אליבא דר' מאיר, אבל ר"י ור"ש לא מפרשי הפסוק ע"פ הבאור הנ"ל רק בענין אחר, עיי"ש ולפנינו בפ' מצורע, ולכן לא ניחא ליה כאן להביא דרשה שהיא רק אליבא דיחידאה. ועיין בשו"ת נב"י תנינא חלק יו"ד סי' ק"ס מש"כ בענין זה. –
אמנם בכלל הראיה מפסוק זה שלפנינו צ"ע דאפשר למפרכא מעיקרא, לפי מש"כ במכילתא פ' בשלח בענין שהתלוננו ישראל על חוסר המים, אמרו למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת מקני בצמא, דרשו על זה במכילתא, אותי ואת מקני, השוו בהמתם לגופם, מכאן אמרו בהמתם של אדם היא חייו, אדם מהלך בדרך אם אין בהמתו עמו מסתגף הוא, ע"כ. והיינו משום דבהמתו של אדם היא כגופו, וכמש"כ המג"א סי' רמ"ח ס"ק ט"ז בשם הסמ"ג דאם חושש אדם שיקחו לסטים בהמתו ולא יהיה לו במה להחיות נפשו, הוי כמו פקוח נפש שדוחה שבת, והיינו משום דבהמתו כגופו, וא"כ אין ראיה מכאן שבעלמא חסה תורה על ממונן של ישראל, די"ל שאני הכא דחס הקב"ה על בהמתן של ישראל משום דכגופן דמי ולא כממונן, וצ"ע.
ועיין בספרי פ' ראה (ט"ו ט"ו) הובאה דרשה בזה"ל, ר' שמעון אומר, פסח וסוכות שאינם עונת מלאכה אמרה תורה עשה זה שבעה וזה שמונה, עצרת שהיא עונת מלאכה אמרה תורה שאינה אלא יוס אחד, מלמד שחסה התורה על זמנן של ישראל שלא יבטל ממלאכה, והיינו על ממונם, והיא דרשה פשוטה ומבוארה בטעם ומפורשת כמעט בתורה, וצ"ע טובא שלא הביאוה בסוגיא שבכאן ללמוד ממנה שהתורה חסה על ממונן של ישראל בעוד שהביאו הדרשה שלפנינו שהיא רק רמז קל.
ויש ליישב משום דבאמת אותה דרשה היא רק אליבא מאן דס"ל דמלאכת חוה"מ אסורה מדאורייתא, דאל"ה הרי גם פסח וסכות אינם אסורים במלאכה כל שבעה וכל שמונה, וא"כ מכיון דדעת הרבה חכמים דמלאכת חוה"מ אסורה רק מדרבנן, א"כ לא מתקיימא דרשה זו, וא"כ ממילא בטלה הראיה דהתורה חסה וכו', ולכן לא הביא דרשה זו דלא נחית לפלוגתא, ודו"ק. ואין להאריך עוד.
ודע שכתב המג"א בסי' קס"ז ס"ק י"ח בשם ס' חסידים דהא דאמרו חז"ל (גיטין ס"ב א') אסור לאדם שיאכל קודם שיאכיל לבהמתו היינו רק באכילה אבל בשתי' האדם קודם, והביא ראיה מלשון שאמרה רבקה שתה וגם גמליך אשקה (פ' חיי) עכ"ל, ויש להעיר למה אינו מביא ראיה לזה מלשון שאמר הקב"ה והשקית את העדה ואת בעירם.
ובכלל טעם הדבר שמשונה לענין זה שתיה מאכילה, שלשתיה אדם קודם, י"ל ע"פ מש"כ תוס' בפסחים ק"ז ב' ובנזיר כ"ג ב' שבאכילה לפעמים אדם אוכל אף כשאינו רעב, אבל בשתיה דרך האדם לשתות רק לצמאונו, וא"כ אחרי דבשתי' יש צער הגוף לכן הוא קודם לבהמה, דבודאי צערו של אדם חשוב יותר, וכמש"כ הרמ"א באה"ע סי' ה' סי"ד דכל דבר שיש בו צורך אדם אין בו משום צער בעלי חיים, וא"כ מכש"כ צער האדם. ואף כי באכילה אמרו אותו הדין בסתם דמשמע אף כשהוא רעב, אך הן לא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין. .
(מנחות ע"ו ב׳) יען לא האמנתם בי. אמר ר׳ אמי, אין מיתה בלא חטא, והוא שאמר כר' שמעון בן אלעזר, דאמר אף משה ואהרן בחטאם מתו, שנאמר יען לא האמנתם בי, הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם להפטר מן העולם יאהנה בכאן אינו מבואר כלל שמיתת משה היתה מחמת סיבה זו, ורק במיתת אהרן כתיב כן לקמן בפרשה בפ' כ"ד. ונראה שסמך על הכתוב דפ' האזינו ל"ב נ' נ"א שאמר הקב"ה למשה ומות בהר וגו' על אשר מעלתם במי מריבת קדש על אשר לא קדשתם אותי וגו', ונקט כאן פסוק זה ע"ד הקצור, וכה"ג נכתוב בסמוך אות הבא, וכהאי גונא כתבו התוס' בשבת קכ"ז א' בד"ה ונתן הכסף וקם לו. ודע דמבואר בגמרא דר' אמי פליג על הברייתא דב"ב י"ז א' ארבעה מתו בעטיו של נחש דמבואר דיש מיתה בלא חטא, ועיין בגמרא ותוס' כאן. .
(שבת נ"ה ב׳) יען לא האמנתם בי. תניא, שני פרנסים טובים עמדו לישראל, משה ודוד, משה אמר יכתב סרחוני שנאמר יען לא האמנתם בי, דוד אמר אל יכתב, שנאמר (תהלים ל"ב) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה יבלכאורה אינו מבואר כלל שמשה ביקש זאת, והלא הקב"ה אמר כן, ומניין לנו שהיה רצוני לזה, ואפשר לומר שסמכה הגמרא על הפסוק דפ' האזינו (ל"ב נ"א) שבדבר משה אל בני ישראל חזר על דברים אלו, ש"מ דניחא ליה. .
(יומא פ"ו ב׳) יען לא האמנתם בי. תניא, טוב להם לצדיקים שאין נושאין להם פנים בעוה"ז, טוב לו למשה שלא נשאו לו פנים בעוה"ז, שנאמר יען לא האמנתם בי, הא האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם להפטר מן העולם הזה יגענין הטובה מהעדר נשיאת פנים, משום שעם נשיאת פנים מנכין מזכיותיו. .
(שם פ"ז א׳) המה מי מריבה. אמר רבי חנינא, מאי דכתיב המה מי מריבה ידדלשון זה מורה שהמה דבר ידוע משכבר הימים. , המה שראו אצטגניני פרעה וטעו, ראו שמושיען של ישראל לוקה במים, אמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, והם לא ידעו שעל עסקי מי מריבה הוא לוקה טועיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל בפ' בהעלותך בפסוק שש מאות אלף רגלי העם וגו' (י"א כ"א) וצרף לכאן. .
(סנהדרין ק"א ב׳) אשר רבו את ה׳. אמר ר' חמא ב"ר חנינא, כל העושה מריבה עם רבו כאלו עושה מריבה עם השכינה, שנאמר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה׳ טזאע"פ שרבו רק עם משה ואהרן. [שם ק"י א'] את אהרן את בגדיו. תניא, א"ר אלעזר, למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה לומר לך מה בגדי כהונה מכפרים אף מיתתן של צדיקים מכפרת יזענין כפרת מיתת צדיקים בארנו לעיל פסוק א' יעו"ש. ופירשו התוס' הא דכתיב והפשט את אהרן את בגדיו ואהרן יאסף וכו', עכ"ל, ואינו מבואר כלל מאי שייך כאן לדרוש סמיכות הן כל הענין אחד הוא שצוה הקב"ה שיפשיט את אהרן את בגדיו ושילבישם לאלעזר, וסמיכות שייך לדרוש רק בשני ענינים נפרדים וכמו בריש פרשה זו דדריש סמיכות מיתת מרים לפרשת פרה אדומה וכדומה, משא"כ כאן.
ויש לומר דדריש כיון דכתיב אחר צווי ההפשטה וההלבשה ויעש משה כאשר צוה ה', הלא מבואר ענינו שהפשיט והלביש כפי שנצטוה, וא"כ למה נאמר עוד אח"כ ויפשט משה את אהרן וילבש אותם את אלעזר בנו וימת אהרן, לרמז דכמו שבגדי כהונה מכפרים כך מיתת צדיקים מכפרת. וענין וטעם כפרת בגדי כהונה עיין מש"כ בפ' תצוה בפסוק וזה הדבר אשר תעשה להם (כ"ח א'). .
(מו"ק כ"ח א׳) ויראו כל העדה. אמר ר' אבהו׳ אל תקרא ויראו אלא וייראו יחנסמך על המבואר בריש פרשה הבאה דכשמת אהרן נסתלקו ענני כבוד, ומתוך זה יצא הכנעני להלחם בישראל והיו ישראל ייראים שמא הסיר הקב"ה את חסותו והשגחתו מעליהם, ודריש כן מהעדר פשטות הבנת הלשון ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו וגו', דמאי שייך בזה ראיה, פשיטא, כיון שמת ראו וידעו, וכמו שדייקו במדרשים ס"פ ויחי הפסוק ויראו אחרי יוסף כי מת אביהם עיי"ש, וגם מאי סמיכות הבכי להראיה, ולכן דריש שהיו ייראים מפני מיתתו כמבואר, ולכן בכו ודאגו עליו כל בית ישראל, ועיין בדרשה ריש פרשה הבאה. .
(תענית ט׳ א')

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך