תנ"ך על הפרק - במדבר כ - צרור המור

תנ"ך על הפרק

במדבר כ

137 / 929
היום

הפרק

מות מרים, תלונת העדה, חטא מי מריבה, הַפְּנִיָּה לאדום, מות אהרן

וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם׃וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן׃וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ׃וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א ׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת׃וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֨ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם׃וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ׃וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם׃וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם׃וַיֹּ֣אמֶר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם׃הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְהוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם׃וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ׃וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ׃וַנִּצְעַ֤ק אֶל־יְהוָה֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ׃נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבוּלֶֽךָ׃וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ׃וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֘ל בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה׃וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה׃וַיְמָאֵ֣ן ׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו׃וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר׃וַיֹּ֧אמֶר יְהוָ֛ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר׃יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה׃קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר׃וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם׃וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהוָ֑ה וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה׃וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר׃וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ואמר ולא היה מים לעדה. לפי שכבר אמרו שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל בשביל שלשה אחים. המן בזכות משה דכתיב וישבת המן ממחרת. הבאר בזכות מרים דכתיב ותמת שם מרים וסמיך ליה ולא היה מים לעדה. עננים בזכות אהרן דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן אל תיקרי ויראו אלא ויראו. ובדברי הגאונים סמכו שכשמת מת בישראל צריך לשפוך מים מהבתים הסמוכים. דכתיב ותמת שם מרים ולא היה מים לעדה. וירב העם עם משה וגומר. ואע"פ שמשה ואהרן נפלו על פניהם. השם לא חשב להם זה לעון. לפי שאין אדם נתפס על צערו. ועוד שאמרו ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה'. כי שאלו המיתה בתנאי שיהיה לפני השם ובהסכמתו. ולא יהיו כאחיהם דור סורר ומורה. ומה שאמרו ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון. לא אמרו כמי שמבקש תענוגים כמו האחרים שאמרנו זכרנו את הדגה וכו'. אבל אמרו כי ידוע הוא כי בזמן הקיץ ריבוי המים רעים ומזיקים. ולכן לקרר רתיחת הזמן אדם שואל מין זרע שהם האבטיחים שיש בהם זרע והדלועים וכיוצא בהם. והעלימום בלשון זרע לפי שלקו בהם באומרם זכרנו את הדגה וגומר הקישואים וגומר. ותאנה ורמון. ואם אינו מוצא שותה מים כי אולי ניתנו לעולם בחנם. ולכן אמרו אמר שזה המקום אין בו זרע ותאנה וגפן ורמון. למעט ראוי היה שיהיה מקום מים ומעינות. אבל בכאן אפילו מים אין לשתות. וזה רע גדול. ואז אמר לו השם קח את המטה והקהל את העדה ודברתם אל הסלע. הנה חטא משה ואהרן כבר דיברו בו ראשונים ואחרונים ואין להאריך בדבריהם. והנה משה קצר דבריו מאד. שלא אמר אלא שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. ומכח ההכרח בכלל אלו הדברים הוא העון. אם נאמר שהחטא הוא באומרו שמעו נא המורים. איך אפשר שבעבור זה אמר לא האמנתם בי. ודרך המדרש הוא זה שאמרו שבעבור שקראם שוטים. כמו המלך שמצוה לאהובו שלא יקרא לבנו שוטה. וכן צוה השם למשה שלא יקרא להם שוטים. וכשאמר להם שמעו נא המורים. אמר הקב"ה כל עצמי לא צויתיך אלא על זה. לכן לא תביאו את הקהל הזה. כי אין דרך החכם לילך עם השוטה. אלו דבריהם ז"ל: והנראה מפשט הכתוב כי חטאו הוא באומרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים בשני פנים. האחד כי מה שאמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים. נראה שהם היו אומרים שיוציאו מים מזה הסלע. והיה הענין כן כי השם א"ל ודברתם אל הסלע הידוע. וישראל כשנקהלו אל פני הסלע הראשון. היו רוצים שיוציאו להם מים מיד להשקיט צמאונם. וכשראו שהיו הולכים לסלע אחר. היו מרננים אלו עם אלו והיו מגלים רצונם. ומשה כששמע דבריהם אמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים. כי אין זה הסלע אשר נצטוינו בו. וכששמעו ישראל אמרו מה לנו סלע זה או סלע אחר. ואולי חשבו שמשה היה לו חכמה באותו סלע ולא בסלע אחר. ובזה חטאו משה ואהרן גם כן. כי ראוי היה לאהרן לאמר למשה. אחי מה לי סלע זה או סלע אחר. ויכולת השם וכבודו בכל מקום הוא. עשה מה שאומרים לך ישראל והשם יסכים על ידינו. אבל הוא שתק וסבר וקבל דברי משה. לכן נענש הוא גם כן. וזהו יען לא האמנתם בי. וכי בזה לא האמינו בו ח"ו. אבל דעתי הוא זה כי השם תפשם ואמר להם כבר ידעתם שאני כתבתי בתורה לא כן עבדי משה וכו'. הוא שפירושו שהיה נאמן ביתו וממלכתו ושנתן לו שטר נאמנות. בכל מה שיאמר ויעשה שיהיה עשוי ומקויים והוא יסכים עמו. ואם כן אחר שהדבר כן מה טעם לא האמנתם בי לעשות מה שישראל אומרים לכם להוציא מים מאותו סלע. ואני הייתי מסכים על ידכם להוציא מים משם בשביל אותו נאמנות. בענין שיתקדש שמי. והלא כבר ידעת כי במחלוקת קרח בלא דעתי אמרת אם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה. ואני הסכמתי על ידך בשביל כתב הנאמנות שהיה לך. והשלמתי דברך דכתיב ותפתח הארץ את פיה. ואם כן בכאן למה לא האמנתם בי שאסכים על ידיכם. אחר שהיה בזה קדוש שמי. אבל נראה שבעבור כבודך עשית מה שרצית. וכאן בעבור שהיה דבר של קידוש ה' היו ידיך אסורות. ולא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. בענין שיאמרו יכולת השם הוא בכל מקום ולא במקום מיוחד. לכן לא תביאו את הקהל הזה. מדה כנגד מדה כנגד מה שאמרתם המן הסלע הזה. זהו הדרך הראשון: והדרך השני הוא כי חטאו היה באומרו נוציא לכם מים. והיה הענין כן כי משה חרה לו על שאלת המים. בחשבו שלא היו צריכים מים. כי המן היה לחם אבירים דק מאד ואינו עושה צמא. ועוד שירד עליו טל מלמעלה וטל מלמטה. עד שכמעט היה בו לחם ומים כאומרו הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. ולא אמר הנני נותן לכם אלא ממטיר. ועוד חרה לו על אומרם ולו גוענו וכן למה העליתנו. עד שלזה אמר להם שמעו נא המורים סרבנים טרחנים. המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וכי הלרשע לעזור. כי כשהשם עושה נסים ראוי שיעשם בשביל כבוד הצדיקים. כמו דניאל חנניה. וכן רבי צדוק וחביריו כמוזכר בקידושין. אבל בשביל הרשעים אין ראוי שיעשה השם נסים. ולכן אמר להם המן הסלע הזה נוציא לכם מים. אחר שאתם רשעים ומורים וממרים. והנה אהרן חטא בזה במה ששתק. כי ראוי שיאמר לו יהיו רשעים או צדיקים. עשה מה שהשם צוה. והוצאת להם מים. באופן שכששמעו ישראל דברי משה. אולי חשבו שזה היה מבלתי יכולת השם ח"ו. או בסבה אחרת ממיעוט אמונה שנכנסה בלבם של ישראל בשביל דברי משה. ונחשב להם כאלו הם לא האמינו. וזהו יען לא האמנתם בי. וכל זה לפי שהשם מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. וכמו שאמרו במציעא. והגד לעמי פשעם אלו החכמים שאפילו תטאות נעשו להם כזדונות. ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שאפילו זדונות נעשו להם כשגגות. ולכן אמר לא האמנתם בי: או שיאמר והוא הנכון יען לא האמנתם בי. שהשם אמר למשה טעית במה שאמרת שאין אני עושה נס אלא בשביל הצדיקים. כי לפעמים אני עושה נס לרשעים לקדש שמי. והתורה מלאה מזה וכן אחז"ל. אע"פ שיהיו רשעים למה לא האמנתם בי להקדישני. כי בשבילי ובשביל קידוש שמי היה לכם לעשות מאמרי. ואחר שלא האמנתם בי לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. ולא לכם. אע"פ שהם רשעים. ולפי שבכל זה נראה דבר זר מאד. לחטא קטן עונש גדול כזה. אמר המה מי מריבה. כלומר אל תתמה על החפץ כי השם נורא עלילה על בני אדם. כי בני ישראל הם המריבים ויקדש בם כדכתיב וירע למשה בעבורם. כי הם היו סבה שנחתמה הגזירה. אבל הגזירה כבר נרמזה במקומות רבים באומרו עתה תראה. ובאומרו כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע. וכן במקומות אחרים. וכן אמרו שמשה היה ירא כשאמר השם אם יראה איש באנשים האלה ולא נזהר להיות נשמר. ועל אהרן אמר אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. ואמרו משל למלוה שירד ליטול גרנו של לוה ונטל גורן שכנו עמו. אמר לו אם אני חטאתי שכני עני מה חטא. היינו דאמרינן תריבהו על מי מריבה: ובמדרש הנעלם אמרו כי חטא משה היה בהכאת הסלע. ואמרו שם כי במטה היה כתוב שם ה' מפה ומפה. ובאותיות השם שהיו כתובות שם היה עושה כל הנסים. פעם מצד הדין פעם מצד הרחמים. ועל זה נאמר נטה ידך. כי היה מטה בידו המטה מצד אותיות הדין לקרוע הים. וכן במקום אחר היה נוטה לצד הרחמים. והנה בכאן בהכאת הסלע אמר לו השם קח את המטה. כדי להשלים בכאן שם ה' הכתוב במטה. ולעשות בו זה הנס באותיות השם שנשארו משאר הנסים. ומשה כשהכה הסלע לא הכה במטה באותו צד שהיה לו להכות. בענין שלא השלים שם ה'. ולכן אמר לו יען לא האמנתם בי להקדישני. לא עשיתם קיום לשמי. לתת לו חתום. אלא התחלתם ה' ולא השלמתם אותו. לכן לא תביאו את הקהל הזה מדה כנגד מדה. מה שהתחלתם להוציאם לא תשלימו אותו. ולא תביאום אל הארץ. וכמו שאמר משה ה' אלהים אתה החילות. דבר זה עמוק עמוק מי ימצאנו ואין לנו עסק בנסתרות: וסמך לכאן וישלח משה מלאכים אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל. להורות על מעלת משה שאע"פ שבסבת ישראל נענש. לא נמנע מלהשתדל בצרכיהם. ויפה אמרו חכמים ז"ל אדם שמפסיד בפרקמטיא אינו רוצה לראותה. ובמשה כתיב וישלח משה מלאכים והשיב לא תעבור בי. לרמוז שטובתם של ישראל בעיניהם כקוצים כאומרו אז נבהלו אלופי אדום. לא מחמת יראה אלא שהיו מצטערים על טובתם. ולכן אמר לא תעבור בי. לפי שהיה נראה שהיה עובר ודורך עליו. ויט ישראל מעליו לפי שהשם צוה אל תתגרו בם. לפי שהיה להם זכות עשו ששמש לאביו. אחר כך ספר מיתת אהרן. ואיך זכה לראות בחייו כתרו נתון לאלעזר בנו. וסמך לזה מלחמת הכנעני שנלחם בישראל וישב ממנו שבי. והנה יש לראות מה טעם לזאת המלחמה. ורבותינו ז"ל תירצו לפי שנסתלקו ענני כבוד ונשארו מגולים. ועם כל זה מה טעם נתנם השם בידם לשבות מהם אפילו שפחה אחת. אחר שישראל לא חטאו בכאן. וכן בשביל שמת אהרן היה ראוי שיפלו ביד הכנעני. והלא זכותו היה ראוי להגין עליהם. אבל נראה כי בכאן חטאו ישראל בשביל שלא גמלו חסד לאהרן כראוי. ובזה נתרץ מה שאמר ויעלו אל הר ההר לעיני כל העדה כי מה צריך לומר זה. ועוד מה זה שאמר ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן. כי ידוע הוא כי לפי שגוע בכו אותו. אבל נראה שנתעצלו בהספדו. וכן בכאן אמר שעלה לעיני כל העדה למות בהר. והם שתקו ולא אמרו דבר. וראוי היה להם לאחוז בו ביד חזקה. אחר שעשה להם כמה טובות. ולומר לא יעלה אל ההר למות כי הוא קדוש ה' ועצר המגפה. ומי שעיכב מלאך המות בשביל אחרים יעכבנו בעבור עצמו. והם לא עשו דבר והחרישו. אע"פ שראו לעיניהם שעלה למות. וזה אכזריות גדולה בהם. ולמעט בעוד שהיו בהר היה להם להספידו ולבכות עליו בקול מר מגיע השמימה. ולא עשו דבר. אבל אחר זמן הקיצו משנתם וכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן. והלא על כל אדם חייב בשעת יציאת נשמה לבכות ולקרוע. ועוד שלא בכו אותו אלא בית יעקב הנשים וכלל העם. ולכן סמך מיד וישמע הכנעני. לומר אין אתם מרגישים אני מגרה בכם את הדוב. וילחם בישראל. בענין שיבכו ויצטערו וירגישו חסרון הצדיק. ולזה רמזו ז"ל באומרם שם מת אהרן וכי במוסרה מת וכו'. אלא שחזרו לאחוריהם שמנה מסעות ובכו והתאבלו כאלו אותו יום מת אהרן. לפי שהרגישו שבשבילו באה להם הצרה הזאת. ורבותינו ז"ל אמרו שזה הכנעני היה עמלק. אלא לפי שנלחם בהם ב' פעמים התירו להם כאלו היה כנעני. וכמו שכתוב בהם כי החרם תחרימם כן כתוב בכאן והחרמתי את עריהם:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך