תנ"ך על הפרק - במדבר יט - חזקוני

תנ"ך על הפרק

במדבר יט

136 / 929
היום

הפרק

פָּרָה אֲדֻמָּה, טֻמְאַת מֵת

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר ׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל׃וּנְתַתֶּ֣ם אֹתָ֔הּ אֶל־אֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן וְהוֹצִ֤יא אֹתָהּ֙ אֶל־מִח֣וּץ לַֽמַּחֲנֶ֔ה וְשָׁחַ֥ט אֹתָ֖הּ לְפָנָֽיו׃וְלָקַ֞ח אֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן מִדָּמָ֖הּ בְּאֶצְבָּע֑וֹ וְהִזָּ֞ה אֶל־נֹ֨כַח פְּנֵ֧י אֹֽהֶל־מוֹעֵ֛ד מִדָּמָ֖הּ שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃וְשָׂרַ֥ף אֶת־הַפָּרָ֖ה לְעֵינָ֑יו אֶת־עֹרָ֤הּ וְאֶת־בְּשָׂרָהּ֙ וְאֶת־דָּמָ֔הּ עַל־פִּרְשָׁ֖הּ יִשְׂרֹֽף׃וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵ֗ן עֵ֥ץ אֶ֛רֶז וְאֵז֖וֹב וּשְׁנִ֣י תוֹלָ֑עַת וְהִשְׁלִ֕יךְ אֶל־תּ֖וֹךְ שְׂרֵפַ֥ת הַפָּרָֽה׃וְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו הַכֹּהֵ֗ן וְרָחַ֤ץ בְּשָׂרוֹ֙ בַּמַּ֔יִם וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְטָמֵ֥א הַכֹּהֵ֖ן עַד־הָעָֽרֶב׃וְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔הּ יְכַבֵּ֤ס בְּגָדָיו֙ בַּמַּ֔יִם וְרָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְטָמֵ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃וְאָסַ֣ף ׀ אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָיְתָה לַעֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא׃וְ֠כִבֶּס הָאֹסֵ֨ף אֶת־אֵ֤פֶר הַפָּרָה֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְטָמֵ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְֽהָיְתָ֞ה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכָ֖ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָֽם׃הַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ה֣וּא יִתְחַטָּא־ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם־לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר׃כָּֽל־הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶפֶשׁ֩ הָאָדָ֨ם אֲשֶׁר־יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א אֶת־מִשְׁכַּ֤ן יְהוָה֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹא־זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ׃זֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל־הַבָּ֤א אֶל־הָאֹ֙הֶל֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃וְכֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ אֲשֶׁ֛ר אֵין־צָמִ֥יד פָּתִ֖יל עָלָ֑יו טָמֵ֖א הֽוּא׃וְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֙רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃וְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל־כֶּֽלִי׃וְלָקַ֨ח אֵז֜וֹב וְטָבַ֣ל בַּמַּיִם֮ אִ֣ישׁ טָהוֹר֒ וְהִזָּ֤ה עַל־הָאֹ֙הֶל֙ וְעַל־כָּל־הַכֵּלִ֔ים וְעַל־הַנְּפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר הָֽיוּ־שָׁ֑ם וְעַל־הַנֹּגֵ֗עַ בַּעֶ֙צֶם֙ א֣וֹ בֶֽחָלָ֔ל א֥וֹ בַמֵּ֖ת א֥וֹ בַקָּֽבֶר׃וְהִזָּ֤ה הַטָּהֹר֙ עַל־הַטָּמֵ֔א בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִׁ֖י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְחִטְּאוֹ֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵ֥ר בָּעָֽרֶב׃וְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר־יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת־מִקְדַּ֨שׁ יְהוָ֜ה טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹא־זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא׃וְהָיְתָ֥ה לָּהֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמַזֵּ֤ה מֵֽי־הַנִּדָּה֙ יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְהַנֹּגֵ֙עַ֙ בְּמֵ֣י הַנִּדָּ֔ה יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַטָּמֵ֖א יִטְמָ֑א וְהַנֶּ֥פֶשׁ הַנֹּגַ֖עַת תִּטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

זאת חקת התורה חוק של הוריות טומאה ובאחד בניסן ביום שהוקם המשכן נאמרה לפי שביום המחרת נשרפה הפרה להיות נטהרים לפסחיהם וקודם לכן לא יכלו לעשותה דבעינן והזה אל נכח פני אהל מועד וליכא. ואע״‎פ כן נכתב בה כאן לפי שהיו מהם טמאי מתים ממחלוקתו של קרח.אשר צוה ה' לא מצינו היכן נתפרשה מצוה זו במקום אחר כמו שפי׳‎ למעלה בפרשת בא.ויקחו אליך לפי שנאמר אתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם מגיד הכתוב שבגללן היא באה משלהם וכן כתיב ונתתם אתה אל אלעזר הכהן מתנה היא לו משל צבור.ונתתם אתה אל אלעזר הכהן זו נעשית באלעזר כמו שפרש״‎י ושאר פרות נעשות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט. וי״‎מ לפי הפשט לפי שמטמאה כל העסוקים בה לא רצה הקב״‎ה שיטמא בה כה״‎ג. כאן פירש״‎י דמצותה בסגן כלומר הסגן היה נגיד ומצווה בכל עניניה. י״‎מ צריכה שבעה כהנים לעשותה לז׳‎ ענינים שבה והוציא, ושחט, ולקח מדמה, ושרף את הפרה, ולקח עץ ארז, ואסף איש טהור, והניח האפר אל מחוץ למחנה.והוציא אותה מקרא קצר הוא לא פירש המוציא וכן ושחט, ושרף, ואסף, והניח. ושחט אותה לפניו לפני אלעזר. כאן פרש״‎י זר שוחט ואלעזר רואה כלומר אין צריך סגן לשוחטה וכהן הדיוט שוחטה שהוא זר גבי כמה עבודות המוטלות על הסגן. ודוגמא זו מצינו בפ׳‎ יש נוחלין הוא סבר עבודה זרה ממש והוא אינו יודע עבודה שהיא זרה לו והיינו אליבא דרבי יצחק דאמר בפרק טרף בקלפי שחיטת פרה בזר פסולה.ולקח אלעזר הכהן, והזה לפי שהזאה נראית עכשיו עיקר המצוה, לפיכך תהא בסגן.ושרף את הפרה לעיניו אחר שורף ואלעזר רואה היינו לענין סגן.את ערה לרבות שער שלה.ואת בשרה לרבות העצמות.ואת דמה לרבות הקרניים והטלפיים.על פרשה עם פרשה דוגמא ראשו על כרעיו ועל קרבו.אל תוך אל במקום בי״‎ת דוגמא אל הארון, אל הכלי.וכבס בגדיו הכהן המשליך אל תוך שריפת הפרה.והשרף אתה יכבס בגדיו לפי הפשט אין טעונים כבוס בגדים כל העוסקים בה קודם שרפה שעדיין אין טיבה ניכר משאר זבחים שהרי כמו כן כולם טעונים שחיטה והזיה. והקדים הכתוב טהרתו של משליך לטהרתו של שורף לפי שגמר עבודתו של משליך קודם גמר עבודתו של שורף.ואסף איש טהור לפי הפשט סד״‎א לפי שכבר נטמא השורף הוא עצמו יאסוף את אפר הפרה ולמה נביא כאן כהן אחר לאסוף ויהיה גם הוא טמא לכך נאמר ואסף איש טהור שצריך לחזר אחר איש טהור לאסוף.והניח מחוץ למחנה פרש״‎י וזה שבהר המשחה כהנים גדולים מטהרים ממנו לפרות אחרות כלומר לאותן המטמאים בשרפת פרות אחרות.וכבס האסף לפי הפשט האוסף טעון כבוס בגדים אבל המניח האפר מחוץ למחנה אינו טעון כבוס בגדים לפי שקודם לו נגמרה מלאכת האפר, ולפי שאי אפשר לאסוף שלא יפרח ממנו על הבגד של האוסף והאפר קדוש. ומשום שמא יוליכנו במקום טמא צריך כבוס בגדים כדכתיב גבי חטאת ואשר יזה מדמה על הבגד תכבס וגו׳‎ וכן גבי פר ושעיר הנשרפים וכן משליך ושורף מהאי טעמא, וכן נוגע ונושא ומזה צריכים כבוס, שמא הזה מן המים עליו או על בגדיו.וכבס האסף למה נאמר אם המשליך את האזוב מטמא בגדים האוסף את האפר לא כל שכן אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וכבס האוסף ללמדך שאין עונשים מן הדין. ד״‎א בא ולמד על האוסף שמטמא בהיסט. ואע״‎פ שבשאר קדשים משנעשו אפר אין בהם קדושה היינו טעמא לפי שאין תועלת באפר אבל כאן כל העקר באפר הוא ומטמא לעולם כדי שיתרחקו ממנו.וכבס האסף את בגדיו וכ״‎ש בשרו והכתוב מוכיח דכתיב וטמא עד הערב משמע שרחץ כבר שאם לא רחץ לעולם טומאתו בו, ודוגמא זו מצינו והזה הטהור על הטמא וכבס בגדיו ורחץ בשרו וטהר בערב.הנגע במת למה נאמר אם מטמא באהל אינו דין שמטמא במגע אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין.הוא יתחטא בו באפר זה ואם ישאל שואל היאך פרה אדומה מטהרת טמאים ומטמאה טהורים יש להשיב מצינו ענין א׳‎ עושה ב׳‎ ענינים האש מתכת הבדיל ודברים אחרים ומקשה ביצים ודברים אחרים. וגם סמני הרפואה מרפאין את החולה ומכאיבין את הבריא דרפי קמיט ליה ודקמיט רפי ליה ומאחר שכן הוא יש להתבונן מכח סברת הדעת כי אפשר שצוה הקב״‎ה לטהר אלו ולטמא אלו, גם נמצא בספר אם יותן מים בכלי זכוכית לבנה בחום השמש תצא אש מהם.ואם לא יתחטא מה תלמוד לומר אחר שאמר כבר הוא יתחטא בו ביום השלישי וביום השביעי אלא סד״‎א אם שכח ולא הזה עליו ביום השלישי יזה עליו שתי פעמים ביום השביעי והעלה לו כהזאת שלישי ושביעי ת״‎ל ואם לא יתחטא וגו׳‎ שצריך שלשה ימים בין הזאה להזאה.עוד טמאתו בו שלא יאמר מאחר שספרתי ז׳‎ אם לא תועיל לי ספירתי ליכנס למקדש מ״‎מ תועיל לי שלא אטמא עוד ת״‎ל עוד טמאתו בו.זאת התורה כלומר זאת שאמרנו בתחלת הפרשה היא חוקת התורה.כל הבא אל האהל שלא תאמר בנגיעת המת החמיר הכתוב אבל בביאה באוהל לא החמיר ת״‎ל כל הבא אל האהל, וכל אשר באהל למה נאמר אם הבא אל האהל דמשמע בא מקצתו טמא אבל באהל דמשמע כולו בא אינו דין שיהא טמא אלא לפי שאין עונשים מן הדין כתב לך וכל אשר באהל. ויש מפרשים כל הבא אל האהל דמשמע בעוד שהמת בו אפי׳‎ לפי שעה כגון בעלי חיים מקבל טומאה שדרכו לבא, וכל אשר באהל מטלטלין מקבלין טומאה אפי׳‎ היו שם עד שלא מת ועוד בו עכשיו. וכל אשר יגע על פני השדה הואיל ואין שם אהל אינו מטמא רק במגע.בחלל חרב שלא תאמר מת מיתת עצמו טמא הכתוב אבל חלל חרב לא יטמא הכתוב ת״‎ל יטמא ז׳‎ ימים.או בעצם אדם [או בקבר] מקרא זה מוכיח דלא בעינן כל המת ליטמא במגע.או בעצם אדם או בקבר החמיר בטומאת אדם על כל טמאות שבעולם לעשותה אבי אבות הטומאה כדי שלא יהיו בני אדם מצויין אצל מתיהן מתוך חבתן ויצטערו יותר מדאי או כדי שלא יהו דורשין אל המתים ובעלי אוב ואף מפני כבוד הבריות החמיר הכתוב על טומאתן כדי שלא יעשו מעורם נאדות ושטיחים ומעצמותיהם כלים להשתמש בהם וזהו גנאי לבריות וכן אמרו רבותינו ז״‎ל מפני מה עור אדם טמא כדי שלא יעשוה עור אביו ואמו שטיחין ומפני מה עצמות אדם טמאים שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תרוודין ולפי חבתן טומאתן.[אל כלי בכלי].ועל הנגע בעצם הבי״‎ת בפת״‎ח כלומר בעצם המבורר למעלה אפילו לא היה שם אהל וכן בחלל, במת, בקבר.והזה הטהר על הטמא ביום וגו׳‎ למעלה דבר בנוגע במת עצמו וכאן בנוגע אפילו בעצם או בקבר.ואיש אשר יטמא ולא יתחטא מה ת״‎ל הלא כבר נאמר ולא יתחטא את משכן ה׳‎ טמא אלא שלא תאמר בנוגע החמיר הכתוב אם נכנס למקדש בלא הזאה אבל במטמא באהל אם לא הוזה עליו ונכנס למקדש לא נתחייב כרת ת״‎ל ואיש אשר יטמא בדברים האמורים למעלה. ולא יתחטא ונכרתה וגו׳‎ עונש שמענו אזהרה מנין ת״‎ל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.כי את מקדש ה׳‎ טמא שנכנס בו בעודו טמא. ואם נאמר משכן למה נאמר מקדש ואם נאמר מקדש למה נאמר משכן אלא אם נאמר משכן ולא נאמר מקדש הייתי אומר על המשכן יהא חייב שהרי נמשח בשמן המשחה אבל על המקדש לא יהא חייב לכך נאמר מקדש ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן הייתי אומר על המקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם אבל על המשכן לא יהא חייב לכך נאמר משכן ומקדש.ומזה מי הנדה יכבס בגדיו וגו׳‎ מקרא מסורס וה״‎ק ומזה מי הנדה והנוגע במי הנדה יכבס בגדיו וגם יטמא עד הערב.והנגע במי הנדה יטמא תשובה למינים מה שפרה מטמאה כל העוסקים בה היינו טעמא לפי שהיא נעשית מחוץ למחנה ואם לא תטמא כל העוסקים בה חיישינן שמא יבואו בני אדם העושים עצמם פרושים ויקחו מעפרה ויזו על עצמם שלא לצורך ויאמרו רוצים אנו להיות טהורים ולכך צוה הכתוב שכל הטהורים הנוגעים בה יהיו טמאים. וא״‎ת אם מזה טמא הנוגע לא כ״‎ש והנגע במי הנדה יטמא למה נאמר אלא לפי שאין עונשים מן הדין כתב לך והנגע במי הנדה יטמא . אין אני כמשיב על דברי רבותינו כי כולם אמת. אך תמה אני על מה ששנינו במסכת פרה פ״‎ג פתח העזרה מתוקן קלל של חטאת ומביאין זכר של רחלים וקושרין חבל בין קרניו וקושרין מקל ומסבך בראשו של חבל וזורקו לתוך הקלל ומכה את הזכר ונרתע לאחוריו ונוטל ומקדש כדי שיראה על פני המים ועליו יסד הפייט הקליר בפרשת פרה אדומה יביאו איל מוקרן במטרה בראשו חבל ושוט טהרה לטהרת זאת כרמים נוטרה. שמשמע מכאן לפי פשוטו של מקרא שכל מזה מי הנדה טעון הזאה ואיך יהא נטהר את המזה אחרון אם לא בענין זה.וכל אשר יגע בו הטמא יטמא טומאת חבורין הכתוב מדבר פירוש בעוד שהוא מחובר למת יטמא טומאת שבעה.והנפש הנגעת שלא בחבורין תטמא עד הערב כך דרשו רבותינו. ולפי הפשט כל אשר יגע בו הטמא בטומאת אוכל בין כלים ואין לך בו אלא טומאת ערב.והנפש הנגעת הוא פירוש על ויטמא לומר שזמן טומאתו עד הערב.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך