תנ"ך על הפרק - במדבר יא - רבינו בחיי

תנ"ך על הפרק

במדבר יא

128 / 929
היום

הפרק

הַמִּתְאוֹנֵנִים, הַמִּתְאַוִּים, תְּפִלַּת מֹשֶׁה, הַזְּקֵנִים, אֶלְדָּד וּמֵידָד

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ׃וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהוָֽה׃וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח׃שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן׃וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו׃וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה׃לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ׃וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ׃וְאֶל־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֮ וַאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַאֲכִלֵ֙נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהוָ֥ה לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַאֲכַלְתֶּֽם׃לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א ׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם׃עַ֣ד ׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם׃וַיֹּאמֶר֮ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כָּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהוָ֖ה תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם־לֹֽא׃וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֶּאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַֽיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל׃וַיֵּ֨רֶד יְהוָ֥ה ׀ בֶּעָנָן֮ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ׃וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד ׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵיהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה׃וַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה׃וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם׃וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם יְהוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם׃וַיֵּאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְר֜וּחַ נָסַ֣ע ׀ מֵאֵ֣ת יְהוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֮ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ׃וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל ׀ י֣וֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה׃הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים׃מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּהְי֖וּ בַּחֲצֵרֽוֹת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויהי העם כמתאוננים. מלשון (איכה ג) מה יתאונן אדם חי, כי היו כואבים ומצטערים בהכנסם עתה במדבר, והתאוננות זה היה רע באזני השם לפי שלא היו הולכים שמחים אלא מוכרחים ודואגים. ואמר כמתאוננים בכ"ף הדמיון להורות שהיו מגמגמין זה ולא היו מפרשין אותו מפני פחד משה כדי שלא ישמע, ולכך אמר וישמע ה' כלומר ולא משה. והאספסוף. שנאספו אל ישראל ולא היו מישראל, והם ערב רב. ונכפלה המלה כמו מלת סחרחר, (תהלים לח) וכן (איכה א) חמרמרו מעי. את הקשואים ואת האבטיחים. היו מבזים המזון הנכבד שהיה להם במן, וכדי להוציא עליו דבה היו מביאין ראיה מהפירות הפחותים שהיו להם חנם, וידוע כי היו בארץ מצרים פירות לרוב וכענין שכתוב (בראשית יג) כגן ה' כארץ מצרים, אבל לא הזכירו מן הפירות החשובים כי מהחשובים לא היו נותנין להם. וכן מה שהזכיר הדגה, כי היו נותנין להם מהדגים הנבאשים שהיו להם ארבעה וחמשה ימים שנצודו, כי מהחשובים שהיו חיים שנצודו בו ביום לא היו נותנים להם, ועל כן לא אמר זכרנו את הדגים או שיאמר זכרנו את הדג כי בכל מקום שתמצא דגה הוא הדג הנבאש, ממה שכתוב (שמות ז) והדגה אשר ביאור מתה ויבאש היאור, גם תמצא ביונה הנביא (יונה ב) וימן ה' דג גדול, הזכירו תחלה בשם דג וכאשר בלעו והשלים מנויו ומת קראו דגה, הוא שכתוב (שם) ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה, ומזה אמר (שם ) מבטן שאול שועתי שמעת קולי, כי היושב בבטן מת הוא כיושב בשאול. ומה שאמר אח"כ (שם) ויאמר ה' לדג ויקא וגו', דג שני היה לפי שאין כבודו להיות בבטן המת, ולכך קבלו דג שני ובלעו ונצטוה להקיאו אל היבשה. וכלל הדבר כי היו קצים במתנה החשובה וכל עיקר כוונתם לא היתה אלא להטיל דופי במן ולהוציא עליו דבה, ועל כן הזכיר בכל הפרשה העם שהוא לשון גנאי. והמקום הזה נקרא קברות התאוה, והוא תבערה שהזכיר, כי במקום ההוא בעצמו שהתאוננו ובערה בם האש שם התאוו תאוה, ומזה נסמכה פרשה זו לפרשת ותדבר מרים שהוציאה דבה על משה, ונסמכה לפרשת מרים ג"כ פרשת מרגלים שהיו מוציאי דבת הארץ. ועוד יתכן לומר כי מה שהזכירו הפירות האלה יורה על רוע טבעם ועל חוזק תאותם, כי האספסוף גם מגדולי העם שנטו אחריהם ונמשכו אחר התאוות והענינים הגופניים, וזהו כפל הלשון לחזק הענין שאמר התאוו תאוה, כלומר המשיכו תאוה מהנפש המתאוה, והיתה מדת התאוה חזקה בהם בלכתם אחרי שרירות לבם בכל מיני התאות אשר לגוף, וכמו שאמר בסמוך בוכה למשפחותיו, ודרשו רז"ל על עסקי משפחותיו על העריות האסורות להן, ולא היו משגיחין בענינים שכליים של מעלה, זהו שאמר בלתי אל המן עינינו, כי לפי שהמן היה מיסוד אחד בלבד והיה עצם פשוט לא מורכב כשאר המזונות והיה מחדד השכל ומגיע את האדם לידיעת המושכלות, על כן היו מואסין ומבזין אותו ואומרים בלתי אל המן עינינו, כי זה היה הפך טבעם, ולחוזק תאותם ולחסרון שכלם היו חושבין המעלה הגדולה הזאת לחסרון, כי טבעם הרע היה מעור עיני שכלם בבקשת הענינים הגופניים, ומזה הזכירו שני חלקים מאכל המתגדלים בשתי היסודות הגופניים, והם המים והעפר אשר טבעם לרדת למטה, הוא שאמר זכרנו את הדגה את הקשואים וגו', הזכיר הדגים מיסוד המים והקשואים והאבטיחים וזולתם מיסוד העפר, ועל כן לא הזכיר פירות האילן לפי שיש בהם חלק מיסוד הרוח, אבל אלו שהם פירות האדמה ובהם יסוד העפר יותר חזק. ודרשו רז"ל במסכת יומא ריש פרק יוה"כ כי מה שהזכיר הפירות האלה לפי שהמן היה מתהפך לטעם כל שאר המינין, ולטעם אלו החמשה לא היה מתהפך לפי שטעם חמשה אלו קשה לעוברות ומניקות, משל למי שאומר לא תאכל האשה דבר פלוני מפני התינוק. וכתב הרמב"ן ז"ל, מה שאמר בדגה חנם כי היו הדייגים מעבידים אותם למשוך הדגים מהמצודות והיו נותנין להם דגים חנם, כי כן מנהגם, עד כאן. אבל רז"ל אמרו במסכת יומא ריש פרק יוה"כ מאי חנם, מהפקרא מייתי להו, דאמר מר הקב"ה מזמין להם דגים בכדיהם, וכדאיתא במסכת סוטה. ובמדרש אשר נאכל במצרים חנם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם שנאמר (שמות ה) ותבן לא ינתן לכם, דגים היו נותנין להם חנם, אלא מאי חנם, חנם מן המצות. והכוונה כי עתה מרו את דבר ה' וקצו בעבודתו ובאו לפרוק מעליהם עול מצותיו והיו מזכירים ישיבתם במצרים והם בני חורין מן המצות, וכענין שכתוב (דברים ד) גוי מקרב גוי, כי היו שוים למצריים, הולכים בחקותיהם ועובדי עבודת אלילים ומגדלי בלורית כמותם. שטו העם ולקטו וטחנו ברחים או דכו. לשון שטו כמו (איוב) משוט בארץ, וזה יורה שלא היה יורד זה עם זה מקובץ במקום אחד רק מפוזר ומפורד. ומה שאמר ולקטו למדך שהיה ראוי לאכלו כך. ודבר ידוע כי יש מזון ראוי בתקון אחד לא יצלח בתקון אחר, ולכך יגיד הכתוב מנפלאות המן כי היה ראוי בכל מיני התקון ללקטו ולאכלו כאשר הוא, גם לטחון אותו ברחים של יד גם לדוכו במדוכה של עץ ושל אבן גם לבשלו בקדרה, ובכל מיני התקון האלה היה טעמו טעם נכבד כטעם לשד השמן, והשבח הזה כנגד מה שאמר נפשנו יבשה הגיד כי לא תיבש נפש האוכלת אותו אבל ירוה וילחלח אותה, והיא נוטריקון לישת שמן דבש, כלומר לחלוח של שמן, כמו עיסה שנלושה בשמן וקטופה בדבש, והלמ"ד שרשית, וכן (תהלים לב) נהפך לשדי בחרבוני קיץ, כלומר שנהפך שמנו יבש, ומלת השמן שמן כמשמעו ויאמר כי טעם המן כטעם לשד שהוא לחלוח השומן שהוא חשוב מכל השמן ולמעלה ממנו.
ובפסוק זה במלות העם ולקטו וטחנו ברחים או תמצא בו התעוררות ורמז כשתקח אות אחת מכל תיבה, והפסוק מסיים השמן בנו"ן (והוא מטטרון), וזהו לשון ממטיר שהזכיר במן, ומה שהתחיל במלת שטו מלשון משוטט וזה מבואר. ותמצא פסוק כיוצא בו בענין יפתח כששלח למלך בני עמון (שופטים יא) ואנכי לא חטאתי לך ואתה עשה אתי רעה להלחם בי ישפוט ה' השופט היום בין בני ישראל ובין בני עמון. והרמז מתחיל מן מ"ם של היום ממטה למעלה וכשתבקש הנו"ן תמצאנה בסוף פסוק, כי הוא מסיים בנו"ן, וזה מבואר.
ואם ככה את עשה לי. מלת את כנוי למדת הדין, וכן הזכיר ויחר אף ה' מאד, והוא כמו (דברים ה) ואת תדבר אלינו, וכן (יחזקאל כח) את כרוב ממשח הסוכך, שהוא כנוי אל הכרוב השני הנקרא כבוד כי שני הכרובים הם כבוד ותפארת, וכמו שבארתי בסדר ויקחו לי תרומה. כי בספר תורה שאינו מנוקד יוכל האדם לקרוא ואם ככה את עושה לי, בקמ"ץ תחת השי"ן, כי האותיות כשאינן מנוקדות סובלות כמה כוונות ומתחלקות לכמה ניצוצות, ומפני זה נצטוינו שלא לנקוד ספר תורה כי משמעות כל מלה ומלה לפי הנקוד ואין משמעותה עם הנקוד כי אם ענין אחד, ובלתי נקוד יוכל האדם להבין בה כמה ענינים נפלאים רבים ונכבדים והבן זה, תצטרך אותו בהרבה מקומות, כגון (בראשית כב) עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, שיכול האדם לקרוא עתה יִSַעתי בחיר"ק תחת היו"ד והדל"ת בדגש, מלשון (איוב לח) ידעת השחר מקומו, ובאורו עתה הודעתי בעולם במצוה זו שצויתיך ועמדת עליה כי ירא אלהים אתה, וכן (שמות ב) ותשלח את אמתה ותקחה, שהוא לשון שפחה, ואנו יכולים לקרוא אמתה, מלשון (דברים ג) באמת איש, וכן הבינו אותה רז"ל במדרש שאמרו אשתרבובי אשתרבב, ורבים זולתם. הרגני נא הרוג. יתכן לומר כי הכפל ירמוז אל הראשונה, כלומר תהיה עתה הריגתי על ידך לא על ידי בשר ודם, כי היה מפחד פן יהרגוהו ישראל. ובמדרש הרגני נא הרוג, אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע הרוג את ההרוג, אם אדבר לישראל יהיו הורגין אותי, ואם לא אעשה שליחותך אתחייב הריגה לפיכך בין כך ובין כך הרוג אני, הרוג את ההרוג. אספה לי שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. שידעת שהם זקני העם ושוטריו שלקו על הצבור במצרים מיד הנוגשים שהיו מצריים, והשוטרים הללו היו מרחמים עליהן ומקילים מהם עול העבודה, והיו מוכין על כך ע"י הנוגשים, שנאמר (שמות ה) ויכו שוטרי בני ישראל, כי הם יודעים להנהיג את העם ולסבול אותם. ונראה כי אע"פ שהזכיר עתה אספה לי, כבר היו עם ישראל במצרים שבעים זקנים, כי מאז מיום שירדו למצרים שבעים נפש ונשתלחה הברכה בזרעם מנו עליהם שבעים זקנים להנהיגם וללמדם חקים ומשפטים צדיקים, כי היו חכמים גדולים מקובלי האבות ויודעים כי שבעים נפש היו דוגמא, ולכך מנו עליהם במצרים שבעים זקנים, והוא שכתוב (שם ג) לך ואספת את זקני ישראל, והיו שבעים, והם היו במתן תורה, הוא שכתוב (שם כד) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל. ומה שהזכיר כאן אספה לי שבעים איש, היו אחרים שנבחרו עתה מחדש, כי אותן שבעים זקנים של מתן תורה מתו בתבערה כי היו ראויין לשליחות יד מסיני ולכך הוצרך לומר שיאסוף אותם מחדש, ואסף אותן ע"י פתקין כמו שהזכירו רז"ל. ומה שאמר אשר אתה ידעת כי הם זקני העם, כלומר שיהיו מכללם אותם השוטרים שהיו במצרים שהיו לוקין על הצבור. ומיום שירדו למצרים שבעים נפש לא חדל המספר הזה מישראל, לא במדבר ולא בבית ראשון ושני. ודע כי היו שבעים זקנים ומשה על גביהם ועמו היו ע"א, בדוגמת שבעים שרים של מעלה שהם שרי שבעים אומות והקב"ה עליון על כלם ועמו הם ע"א, ובמספר הזה היו יורדי מצרים ועם יעקב ע"א, גם הסנהדרין בבהמ"ק היו שבעים והם הנקראין סנהדרי גדולה ועם הנשיא שעל גביהן הם ע"א. ותמצא בפרקי רבי אליעזר אמר הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו באו ונבלבל לשונם, והם הם בית דינו של הקב"ה שנאמר עליו וה' בכל מקום הוא ובית דינו. ומעתה הבן הכתוב שאמר (שמות א) ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב, הם שבעים נפש מכחו של יעקב, וכנגד איש וביתו באו שהכוונה בו הוא ובית דינו באו, ושם כתבתי השם הגדול המפורש מספרו ומלויו ע"א, וכן תמצא השם הכנוי אל"ף דל"ת שהוא מדת הדין שהוא ע"א כשהוא מלא בוא"ו כדי לכלול הוא ובית דינו, והוא שכתוב (עמוס ז) והנה אדוני נצב על חומת אנך. ואמר הכתוב ויעמד אותם סביבות האהל, שהעמיד משה ע"ה שבעים הזקנים סביבות האהל כשם שהעמיד הקב"ה שבעים מלאכים סביבות כסא הכבוד. ועתה ראה גם ראה מעלתו של משה כי היתה נבואתן של שבעים זקנים נאצלת מכחו של משה כשם שכחות שבעים המלאכים נאצלים מכחו של הקב"ה, זהו ויעמד אותם סביבות האהל כי הארון שבאהל הוא דוגמא לכסא הכבוד וכמו שכתבתי בסדר ויקחו לי תרומה. ובמדרש אספה לי, מצינו שלשה עשר דברים מיוחדים להקב"ה, ואלו הן, הכסף והזהב, והכהנים, והלוים, וישראל, והבכורות, והמזבח, והתרומה, ושמן המשחה, ואהל מועד, ומלכות בית דוד, והקרבנות, וארץ ישראל, והזקנים. הכסף והזהב דכתיב (חגי ב) לי הכסף ולי הזהב, הכהנים דכתיב (שמות כט) לקדש אותם לכהן לי, הלוים דכתיב (במדבר ג) והיו לי הלוים, ישראל (ויקרא כה) כי לי בני ישראל העבדים, בכורות (במדבר ח) כי לי כל בכור, מזבח דכתיב (שמות כ) מזבח אדמה תעשה לי, תרומה (שם כה) ויקחו לי תרומה, שמן המשחה (שם ל) שמן משחת קדש יהיה זה לי, אהל מועד (שם כה) ועשו לי מקדש, קרבנות (במדבר כח) להקריב לי, מלכות ביד דוד (שמואל א טז) כי ראיתי בבניו לי מלך, ארץ ישראל (ויקרא כה) כי לי הארץ, הזקנים (במדבר יא) אספה לי, זה שאמר הכתוב (עמוס ט) הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על יסדה, משל למה הדבר דומה לפלטרין שהיתה בנויה על גבי הספינה כל זמן שדפני הספינה מתחברין שעל גבה עומד, כך הבונה בשמים מעלותיו בשביל ישראל אימתי יש להן עמידה בזמן שאגודתו על ארץ יסדה, וכן הוא אומר (דברים לג) ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם. זה שאמר הכתוב (קהלת יב) דברי חכמים כדרבונות, מה דרבן זה מלמד את הפרה לחרוש ולהשוות את התלמים, אף דברי חכמים מכוונין את לומדיהם לומר על אסור אסור ועל מותר מותר ומראין פנים והוראות מן התורה, שנאמר (משלי כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים. ושלשה שמות נקראו לו, דרבן מלמד מרדע, דרבן שהוא דר בינה לפרה, מלמד שמלמד אותה לחרוש, מרדע מורה דעה לפרה. ובמסכת חגיגה פ"ק, דברי חכמים כדרבונות, למה נמשלו דברי תורה לדרבן, מה דרבן זה מכוון את הפרה לתלמיה להביא חיים לעולם אף דברי תורה מכוונים לב לומדיה מדרכי מות לדרכי חיים, אי מה דרבן זה מיטלטל אף דברי תורה מיטלטלטין, ת"ל וכמשמרות, אי מה מסמר זה חסר ולא יתר כלומר שמתחסר והולך באורך הזמן, אף דברי תורה חסרים ולא יתרים, ת"ל נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה אף דברי תורה פרים ורבים. וכמשמרות נטועים מכאן אמרו חכמים אסור לקרות בספרים החיצונים, שהרי כתיב נטועים, ומה משמרות כהנים כ"ד אלף אף הספרים שראוי להיותם נטועים כ"ד, לפיכך כתיב וכמשמרות בשי"ן. בעלי אסופות אלו סנהדרין דכתיב אספה לי, שמא תאמר הרי שזה אוסר וזה מתיר זה פוסל וזה מכשיר זה מטמא וזה מטהר היאך אני לומד תורה מעתה, כלן רועה אחד אמרן, שנאמר (קהלת יב) נתנו מרועה אחד, והכוונה כי כל דקדוקי המצות בלשון הכתוב הם. ואצלתי מן הרוח אשר עליך. יאמר הכתוב בעת אדבר עמך אמשיך מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ועם זה יהיו לך שותפים במשא העם ולא תשא אתה לבדך, וזה תשובה למה שאמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת. ומה שאמר ודברתי עמך שם, כלומר וישמעו גם השבעים. והקב"ה נתן לו עצה זו שיהיה לו עזר במשא העם, והיא היתה שכרו מפני שמסר נפשו עליהם באמרו הרגני נא הרוג, ועוד שאמר ואל אראה ברעתי, והוא כנוי שהיה לו לומר ברעתם אלא שכנה בעצמו. והנה משה נתעלה באותה עצה עלוי רב בהדמותו לקונו יתברך המאציל אצילות שפע על שבעים שרים של מעלה שהם בית דינו, כן עשה למשה שיהיה הוא המאציל על שבעים זקנים למטה שהם בית דינו של משה והוא הנשיא על גביהם ועליון על כלן, והאצילות הזה ממשה לא היה אלא בשעה שהקב"ה מדבר עמו, והוא לשון הכתוב וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי. וכן במעשה, וידבר אליו ויאצל, כי הוא יתברך בעת הדבור עם משה משך מן הרוח אשר עליו ונתן עליהם. וזו תשובה למה שאמר ומצא להם, כלומר היאך אתה מסתפק בדבר אם אני מספיק לישראל לתת להם בשר שלא בדרך הנס אלא בדרך הטבע והמקרה, זולתי בקר וצאן ודגים, והלא רוח שלך אחד ואני אעשה שיספיק לשבעים הזקנים. ואם תשאל הדבר מה היה, אפשר שהיה כמשפט הסנהדרין שיהיה הנשיא על השבעים ואב בית דין יושב לימינו ושיהיו כל שאר סנהדרין יושבין לפני שניהם ושיהיו יושבים כחצי גרן עגולה, גם כמשפט הסמיכה בנסמכין. ודע כי עיקר לשון אצילות הוא המשכה ורבוי, וזה דעת אונקלוס שתרגם ואצלתי וארבי, וכן ויאצל ורבי, וזהו שהזכיר במעשה לשון ויתן שהוא לשון רבוי, מלשון (ויקרא כו) ועץ השדה יתן פריו, זה רבוי שכלי וזה רבוי טבעי, וכן דעת חכמי הלשון. וידוע כי לשון אצילות נאמר על דבר הנמשך והנאצל מכח המאציל ומאצילו ואין המאציל חסר כלום. ודרשו רז"ל למה היה משה דומה באותה שעה, לנר שהוא מונח על גבי מנורה, הכל דולקין ממנו ואין אורו חסר כלום. ועוד אמרו במדרש, משל למה הדבר דומה, לאדם שהיה לו פרדס והפקידו לשומר שכר, לאחר זמן אמר לו השומר איני יכול לשמרו לבדי אלא הבא אחרים שישמרו עמי, א"ל המלך לך נתתיו ועכשיו אתה אומר הבא אחרים שישמרו עמי, הריני שומע לך, והוי יודע שאיני נותן שכר שמירה משלי אלא מתן שכר שנתתי לך משם הן נוטלין שכירותן. כך א"ל הקב"ה למשה בשעה שאמר לא אוכל אנכי לבדי לשאת, אני נתתי לך רוח ודעת לפרנס את בני ולא הייתי צריך לבקש אחרים אלא שתתיחד אתה באותה גדולה, ועכשיו אתה מבקש אחרים עמך, הוי יודע שמשלך הם נוטלין. ואעפ"כ משה לא חסר כלום, תדע שלאחר ארבעים שנה אמר הקב"ה למשה (במדבר כז) קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו ונתת מהודך עליו, מה כתיב (דברים לד) ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו. אמר הקב"ה בעוה"ז היחידים נתנבאו, אבל לעתיד לבא כל ישראל נעשין נביאים, שנאמר (יואל ג) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלומות יחלמון בחוריכם חזיונות יראו. וצריך אתה לדעת עוד בלשון אצילות כי האצילות קודם לבריאה, והבריאה והיצירה והעשיה שבכל מעשה בראשית נכללין בכח האצילות כי האצילות קודם לכלן, וקרא הכתוב לשבעים זקנים שבמתן תורה שמתו בתבערה (שמות כד) אצילי בני ישראל, על שם שהשיגו בידיעת האצילות וראו בסופו. וענין האצילות נזכר בכתובים ובדברי חכמים בשמות מתחלפים והכל לפי הענין, כי המלך שלמה ע"ה כנהו בשיר השירים (ג) בשם אפריון הנעשה מעצי הלבנון, כלומר דבר נאצל מדבר, והדמיון הקרוב כמדליק נרות מנר אחד שכל הנרות הדולקים מתפשטין ונמשכין מהנר הראשון ההוא ואין אור הנר חסר כלום, כן המאציל אינו חסר כלום. ועוד הזכירו שם באותו הספר בשם לקיטה, הוא שאמר (שם ו) וללקוט שושנים. וחכמי האמת יכנהו בשם עקירה, על שם שנאצל מדבר ונעקר ממנו, והוא שדרשו רז"ל (תהלים קד) ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע, אמר ר' חנינא כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן. ובאורו, עקרן ממנו, והזכיר אשר נטע והוא כענין שנאמר (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן, ולא הזכיר הנטיעה מהיכן היתה, ובא שלמה ע"ה ופירש מעצי הלבנון. (שיר ג) אמר רבי ישבעו עצי ה', ישבעו חייהם ישבעו מימיהם ישבעו מטעתן. הזכיר הסבות שהן זו למעלה מזו, ועל שם שכל נטיעה צריכה השקאה כי היא מושכת מן המים והמים מן החיים והחיים ממקור החיים, ולכך הזכיר חייהם מימיהם מטעתן, כיון שהמשיל אצילות ההויות לעקירה המשיל בריאתן וגדולתן לנטיעה, וזהו שאמרו עקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן. ואל העם תאמר התקדשו למחר. כתב הרמב"ן ז"ל כי מה שאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר ולא הודיעו לומר הנני נותן להם בשר ממחרת כלשון האמור בשאר הנסים (שמות טז) הנני ממטיר לכם, (שם יז) הנני עומד לפניך שם על הצור, הבין משה כי אין רצון הש"י בנתינת הבשר שיהיה בדרך הנס מאתו יתברך אלא בדרך הטבע. לא יום אחד תאכלון ולא יומים. כפל. ולא חמשה ימים, כנגד אצבעות היד האוכלין. ולא עשרה ימים, כפל בשתי ידיו. ולא עשרים יום, כמשל האמור יאכל כל מה שיאכל באצבעות ידיו ורגליו. עד חדש ימים, עד שוב הקף הלבנה למקומו כשהיה. עד אשר יצא מאפכם, פירושו עד אשר יצא הריח כי הריח באף. והיה לכם, הבשר תאוה, לזרא, כי ישוב לכם חשק התאוה למאוס גדול, כענין שכתוב באחות אמנון (שמואל ב יג) כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה, ומזה נכתבה מלת לזרא באל"ף להפלגת המאוס, כי כל תיבה שצריכה להכתב בה"א ונכתבה באל"ף הכוונה להפליג הדבר. וכמוהו (רות א) קראן לי מרא, שהיה משפטו בה"א, ובאורו לא תקראו לי מרה כשאר כל אשה מרה אבל קראן לי מרא להפליג המרירות, וזהו כי המר שדי לי מאד, וכמהו (דניאל יא) ויצא בחמא גדולה להשמיד ולהחרים רבים, שנכתבה בחמא באל"ף להגדיל החמה, וזהו שאמר גדולה, וכן בכאן מלת לזרא להגדיל המאוס, זהו שאמר עד אשר יצא מאפכם. וכן יקרה לכל הנמשכים אחר תאוות העולם הזה מתאוננים ובוכים על אשר לא השיגו אות נפשם והם מגנים הענינים השכליים ונותנין בהם דופי, וסוף שיצאו התאוות מאפם עד רדתם לשאול. וכן אמר שלמה ע"ה והמשיל תאוות העולם המתוקים בראשונה לנפת, הוא שאמר (משלי ה) נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה, ובאר מה יארע בסופו, הוא שאמר ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות. שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו. מלבד הפחותים, ואתה אמרת בשר אתן להם וגו'. הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם, חלילה שיסתפק משה ביכלתו של בורא בספוק צרכיהם, אבל אמר שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, כלומר והן מחוסרי אמנה ואינן ראוים לנס, ובדרך הטבע אין דבר שיספיק להם, הצאן ובקר שיש להם שהוציאו ממצרים או כל דגים שבים שיכולין לצוד באותו צד המדבר שהם בו ישחט ויאסף להם ומצא להם, היספיק להם, בתמיה. והנה דעתו של משה ע"ה כי שאלתם אינה ראויה להתמלא לא בדרך הנס ולא בדרך הטבע שאינם ראויים לכך, שהרי מחוסרי אמונה היו ולא עשו כי אם לנסות, וכן כתוב (תהלים עח) וינסו אל בלבבם לשאול אכל לנפשם, ולא בדרך הטבע, שבדרך הטבע לא יספיק להם. והשיבו הקב"ה היד ה' תקצר לתת להם שאלתם ולהספיקם בשר אפילו בדרך הטבע והמקרה ושלא בדרך הנס כלל, עתה תראה היקרך דברי שאמרתי לך. אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, כי הרוח אשר עליך אני מאצילו על שבעים ומספיק להם, זהו שאמר מיד ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה' ויאסוף שבעים איש וגו' וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח, ומאריך והולך בענין אלדד ומידד, וכשם שהרוח שלך אחד ומספיק לשבעים איש הזקנים כך אני יכול להספיק בשר לאותו רבוי מן העם שאמרת שש מאות אלף רגלי שלא בדרך נס כלל אלא בדרך טבע ומקרה, הוא שכתוב אחר כך ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים מן הים, וזה היה בדרך הטבע שהוציאן מהים בשכבר היו שם ולא היו בריאה חדשה, וזהו לשון ויגז שלוים, כי היו מקובצים בפאת ים והפריחם לשם מלשון (תהלים צ) כי גז חיש ונעופה. והנה הודיעם בפרשה זו שהוא יתעלה אין ידו קצרה להמציא להם ולהספיקם בשר גם בדרך הטבע, זולתי צאן ובקר ודגי הים, כן פירש הרמב"ן ז"ל. ומה שאמר היד ה' תקצר היה ראוי לומר הידי תקצר, אבל הוא כמו (שמות כד) ואל משה אמר עלה אל ה'. ורש"י ז"ל פירש הצאן ובקר ישחט להם, כדי שיהרגו, הוא שאמר למעלה עד אשר יצא מאפכם, ומצא להם, ותהא אכילה זו מספקתן לעולם, וכי שבחך הוא זה, משל לסוס שאומרים לו טול כור שעורים ונחתוך ראשך, השיבו הקב"ה היד ה' תקצר, אם לא אתן להם בשר יאמרו שידי קצרה, הטוב בעיניך שיד ה' תקצר בעיניהם, מוטב יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהא יד ה' קצרה לפניהם אפילו שעה אחת, עתה תראה היקרך דברי אם לא, רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר אי אפשר לעמוד על בקשתן מאחר שאינן אלא מבקשי עלילה לא תספיק להן סופן לרנן אחריך, אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה יאמרו דקה בקשנו, ואם דקה יאמרו גסה בקשנו, חיה ועוף בקשנו, דגים וחגבים, א"כ יאמרו שידי קצרה. והחכם רבי דוד הקמחי פירש בשם אביו ז"ל, הצאן ובקר ישחט להם, כי כאשר התאוו תאוה היו להן צאן ובקר הרבה אך לא היו יכולים לאכול מהם עד שיביאום לפתח אהל מועד בעבור זריקת הדם והקטר חלבים ואברים כדכתיב (ויקרא יז) איש איש מבית ישראל וגו', ועוד אם לא היו בני ביתו טהורים לא יאכלו מהם, הוא שכתוב (שם ז) אשר יאכל מזבח השלמים וטמאתו עליו ונכרתה, ועל כן יאמר הצאן ובקר ישחט להם כלומר שיוכלו לשחוט בכל מקום ומצא להם באמת יספיק להם, אבל אם זה לא יהיה איך יאכלו בשר שיספיק להם, ענהו הקב"ה היד ה' תקצר, אני אתן להם בשר שיספיק זולתי צאן ובקר ודגים, כן כתוב בשרש מצא בספר מכלול, והוא פירוש נכון, אלא שלשון כל דגי הים אינו מתישב על הלשון לפי הענין. וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים. כתב החכם רבי אברהם ז"ל אמרו חכמים שלקח משה מכל שבט ששה ששה, והן ע"ב, ובעבור שאמר לו הש"י שבעים איש הניח השנים וזהו נכון, עכ"ל. ובמדרש נטל משה ע"ב פתקין וכתב על שבעים זקן ועל השנים חלק, מי שעלו בידו זקן בידוע שנתמנה, מי שעלה בידו חלק מאת ה' בא לו שלא היה ראוי להתמנות. אלדד ומידד היו במחנה והיו בעלי ענוה הרבה ולא היו רוצין ליטול עטרה ולילך אל האהל ליטול מן הפתקין אע"פ שהיו ראויין לכך כמו שהעיד הכתוב והמה בכתובים, כלומר מן המובחרים שבישראל להיותם סנהדרין, ומרוב ענוה לא יצאו האהלה, וזהו שאמר וישארו שני אנשים במחנה, כי היו מתביישין מן האחרים, ובזכות מדת הענוה שהיתה בהם זכו לרוה"ק, ועל זה אמר ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה יבאר כי בזכות ענותנותם שלא יצאו האהלה זכו שיתנבאו במחנה עצמו. ומצינו מקרא מלא שבזכות הענוה אדם זוכה לרוה"ק שכן כתיב (ישעיה סא) ורוח ה' אלהים עלי יען משח ה' אותי לבשר ענוים, ובזכות הענוה שהיתה בהם היה להם יתרון מעלה על הזקנים שהרי הזקנים לא נתנבאו כי אם עד למחר שנאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר, ואלו התנבאו עד ימות המשיח בענין מפלת גוג ומגוג, כענין שכתוב ביחזקאל (לח) כה אמר ה' האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם, ודרשו רז"ל אל תקרי שנים אלא שנים. ועוד שהרי הזקנים לא נתפרשו שמותם ואלו נתפרשו שמותם. ועוד שהזקנים לא היו מתנבאים אלא מרוחו של משה ואלו היו מתנבאים מרוח הש"י, הוא שאמר משה ליהושע המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, פירוש כשם שנותן מרוחו באלו הזקנים. ועוד כי הזקנים מתו במדבר לא נכנסו לארץ, ואלדד ומידד נכנסו לארץ, אלדד הוא אלידד בן כסלון, ומידד הוא קמואל בן שפטן שנבחרו לנחול את הארץ, (במדבר לד) הא למדת שבזכות הענוה זכו לרוה"ק והיה להם יתרון מעלה על הזקנים. ומה שאמר ויהי כנוח עליהם הרוח, פירוש מאת משה, כי כן הזכיר ויאצל מן הרוח אשר עליו. ומה שאמר באלדד ומידד ותנח עליהם הרוח, פירוש מאת השי"ת. ודע כי מפסוק זה וירד ה' בענן וידבר אליו יוצא שם גדול וקדוש. וירץ הנער. י"א גרשם בן משה היה. וטעם משרת משה מבחוריו מן המובחרים לשרת משה כי אחרים היו עמו. אדני משה כלאם. שימם בבית הכלא, לפי שהיו אומרים משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ. והרמב"ן ז"ל פירש זה ואמר כי אמר יהושע כיון שלא יצאו אל האהלה ועושין עצמן מכלל הנאצלים הנה הם כממרים בדבריו, ולכך תנם בבית הכלא, כי אולי רוח שקר בפיהם ורוח רעה מבעתתם וצריך לשומם בבית הכלא כאיש משוגע, ומשה בענותנותו השיב ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם, כי הש"י נתן עליהם רוח מבלתי אצילות הרוח שעליהם, ומי יתן והיה זה בכל העם. ועוד הוסיף בטעם כלאם לפי שבאו כנגד המנהג להתנבא במקום שהיה משה שם, כי מנהג היה בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו אבל הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים, וכן אמרו בסנהדרין בשלמא למאן דאמר משה מת היינו דקאמר יהושע כלאם, אלא למאן דאמר על עסקי שליו היו מתנבאים, אמאי כלאם, דהוה ליה כמורה הלכה לפני רבו. וכך אמרו במגלה בענין חולדה, ובמקום דקאי ירמיה היאך מתנבאה איהי, אלא חולדה קרובת ירמיה היתה. ומי יתן כל עם ה' נביאים. יתכן לומר כי רמז משה בכאן ימות המשיח, אמר מי יתן ויגיע אותו עת שיהיו כל עם ה' נביאים שהוא יתברך עתיד ליתן את רוחו עליהם ובאותו זמן יבטל יצה"ר ולא תהיה שם קנאה כלל, וזהו שכתוב (יואל ג) בעת ההיא אשפוך את רוחי על כל בשר, וכתיב (ישעיה יא) ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ואע"פ שלא נתקיים בעוה"ז יתקיים לעתיד לבא בזמן השלמות. ומצאתי רמז לזה בספר תהלים (יד) בפסוק מי יתן מציון ישועת ישראל, למה נכתב פסוק זה בספר תהלים שני פעמים אחד בספר ראשון ואחד בספר שני (נג), אלא אחד אמר הרב ואחד אמר התלמיד, הרב אמר (דברים ה) מי יתן והיה לבבם זה, והתלמיד אמר מי יתן כל עם ה' נביאים, בעוה"ז לא נתקיימו אלא דברי הרב אבל לעתיד לבא שניהם מתקיימין, דברי הרב מנין שנאמר (יחזקאל לו) ונתתי לכם לב חדש, דברי התלמיד מנין שנאמר (יואל ג) אשפוך את רוחי על כל בשר. ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל. הלך בלווי עם הזקנים לחלוק להם כבוד. והפורענות לא בא עד שהלכו להם איש לאהלו. מכה רבה מאד. דבר היה, ומה שלא התפלל משה עליהם כמו שהתפלל במכת האש, יתכן לומר כי אולי נתבייש מפני חטא הגדול ומעוט אמונתם בהקב"ה כי היו כפויי טובה, והוסיפו עון על עונם אחר שהיו מתאוננים ביציאתם אל המדבר והתאוו תאוה, ולא לקחו מוסר מן הראשונים שנשרפו באש. ועוד נתבייש ממה שנתרעם כלפי שכינה ואמר למה הרעות לעבדך כי פחד ממדת הדין שהזכיר למעלה ויחר אף ה' מאד. ויהיו בחצרות. דבק עם ותדבר מרים, כי בשבילה ישבו שם.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך