תנ"ך על הפרק - במדבר יא - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

במדבר יא

128 / 929
היום

הפרק

הַמִּתְאוֹנֵנִים, הַמִּתְאַוִּים, תְּפִלַּת מֹשֶׁה, הַזְּקֵנִים, אֶלְדָּד וּמֵידָד

וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיִּשְׁמַ֤ע יְהוָה֙ וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ יְהוָ֔ה וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה׃וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־יְהוָ֔ה וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ׃וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ יְהוָֽה׃וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר׃זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־הַשּׁוּמִֽים׃וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ׃וְהַמָּ֕ן כִּזְרַע־גַּ֖ד ה֑וּא וְעֵינ֖וֹ כְּעֵ֥ין הַבְּדֹֽלַח׃שָׁטוּ֩ הָעָ֨ם וְלָֽקְט֜וּ וְטָחֲנ֣וּ בָרֵחַ֗יִם א֤וֹ דָכוּ֙ בַּמְּדֹכָ֔ה וּבִשְּׁלוּ֙ בַּפָּר֔וּר וְעָשׂ֥וּ אֹת֖וֹ עֻג֑וֹת וְהָיָ֣ה טַעְמ֔וֹ כְּטַ֖עַם לְשַׁ֥ד הַשָּֽׁמֶן׃וּבְרֶ֧דֶת הַטַּ֛ל עַל־הַֽמַּחֲנֶ֖ה לָ֑יְלָה יֵרֵ֥ד הַמָּ֖ן עָלָֽיו׃וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־יְהוָ֗ה לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי׃הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו׃מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה׃לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי׃וְאִם־כָּ֣כָה ׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶ֑יךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֮ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ׃וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֮ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ׃וְאֶל־הָעָ֨ם תֹּאמַ֜ר הִתְקַדְּשׁ֣וּ לְמָחָר֮ וַאֲכַלְתֶּ֣ם בָּשָׂר֒ כִּ֡י בְּכִיתֶם֩ בְּאָזְנֵ֨י יְהוָ֜ה לֵאמֹ֗ר מִ֤י יַאֲכִלֵ֙נוּ֙ בָּשָׂ֔ר כִּי־ט֥וֹב לָ֖נוּ בְּמִצְרָ֑יִם וְנָתַ֨ן יְהוָ֥ה לָכֶ֛ם בָּשָׂ֖ר וַאֲכַלְתֶּֽם׃לֹ֣א י֥וֹם אֶחָ֛ד תֹּאכְל֖וּן וְלֹ֣א יוֹמָ֑יִם וְלֹ֣א ׀ חֲמִשָּׁ֣ה יָמִ֗ים וְלֹא֙ עֲשָׂרָ֣ה יָמִ֔ים וְלֹ֖א עֶשְׂרִ֥ים יֽוֹם׃עַ֣ד ׀ חֹ֣דֶשׁ יָמִ֗ים עַ֤ד אֲשֶׁר־יֵצֵא֙ מֵֽאַפְּכֶ֔ם וְהָיָ֥ה לָכֶ֖ם לְזָרָ֑א יַ֗עַן כִּֽי־מְאַסְתֶּ֤ם אֶת־יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבְּכֶ֔ם וַתִּבְכּ֤וּ לְפָנָיו֙ לֵאמֹ֔ר לָ֥מָּה זֶּ֖ה יָצָ֥אנוּ מִמִּצְרָֽיִם׃וַיֹּאמֶר֮ מֹשֶׁה֒ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ רַגְלִ֔י הָעָ֕ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַתָּ֣ה אָמַ֗רְתָּ בָּשָׂר֙ אֶתֵּ֣ן לָהֶ֔ם וְאָכְל֖וּ חֹ֥דֶשׁ יָמִֽים׃הֲצֹ֧אן וּבָקָ֛ר יִשָּׁחֵ֥ט לָהֶ֖ם וּמָצָ֣א לָהֶ֑ם אִ֣ם אֶֽת־כָּל־דְּגֵ֥י הַיָּ֛ם יֵאָסֵ֥ף לָהֶ֖ם וּמָצָ֥א לָהֶֽם׃וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הֲיַ֥ד יְהוָ֖ה תִּקְצָ֑ר עַתָּ֥ה תִרְאֶ֛ה הֲיִקְרְךָ֥ דְבָרִ֖י אִם־לֹֽא׃וַיֵּצֵ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּר֙ אֶל־הָעָ֔ם אֵ֖ת דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֶּאֱסֹ֞ף שִׁבְעִ֥ים אִישׁ֙ מִזִּקְנֵ֣י הָעָ֔ם וַֽיַּעֲמֵ֥ד אֹתָ֖ם סְבִיבֹ֥ת הָאֹֽהֶל׃וַיֵּ֨רֶד יְהוָ֥ה ׀ בֶּעָנָן֮ וַיְדַבֵּ֣ר אֵלָיו֒ וַיָּ֗אצֶל מִן־הָר֙וּחַ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלָ֔יו וַיִּתֵּ֕ן עַל־שִׁבְעִ֥ים אִ֖ישׁ הַזְּקֵנִ֑ים וַיְהִ֗י כְּנ֤וֹחַ עֲלֵיהֶם֙ הָר֔וּחַ וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ וְלֹ֥א יָסָֽפוּ׃וַיִּשָּׁאֲר֣וּ שְׁנֵֽי־אֲנָשִׁ֣ים ׀ בַּֽמַּחֲנֶ֡ה שֵׁ֣ם הָאֶחָ֣ד ׀ אֶלְדָּ֡ד וְשֵׁם֩ הַשֵּׁנִ֨י מֵידָ֜ד וַתָּ֧נַח עֲלֵיהֶ֣ם הָר֗וּחַ וְהֵ֙מָּה֙ בַּכְּתֻבִ֔ים וְלֹ֥א יָצְא֖וּ הָאֹ֑הֱלָה וַיִּֽתְנַבְּא֖וּ בַּֽמַּחֲנֶֽה׃וַיָּ֣רָץ הַנַּ֔עַר וַיַּגֵּ֥ד לְמֹשֶׁ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אֶלְדָּ֣ד וּמֵידָ֔ד מִֽתְנַבְּאִ֖ים בַּֽמַּחֲנֶֽה׃וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם׃וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ מֹשֶׁ֔ה הַֽמְקַנֵּ֥א אַתָּ֖ה לִ֑י וּמִ֨י יִתֵּ֜ן כָּל־עַ֤ם יְהוָה֙ נְבִיאִ֔ים כִּי־יִתֵּ֧ן יְהוָ֛ה אֶת־רוּח֖וֹ עֲלֵיהֶֽם׃וַיֵּאָסֵ֥ף מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה ה֖וּא וְזִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְר֜וּחַ נָסַ֣ע ׀ מֵאֵ֣ת יְהוָ֗ה וַיָּ֣גָז שַׂלְוִים֮ מִן־הַיָּם֒ וַיִּטֹּ֨שׁ עַל־הַֽמַּחֲנֶ֜ה כְּדֶ֧רֶךְ י֣וֹם כֹּ֗ה וּכְדֶ֤רֶךְ יוֹם֙ כֹּ֔ה סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּכְאַמָּתַ֖יִם עַל־פְּנֵ֥י הָאָֽרֶץ׃וַיָּ֣קָם הָעָ֡ם כָּל־הַיּוֹם֩ הַה֨וּא וְכָל־הַלַּ֜יְלָה וְכֹ֣ל ׀ י֣וֹם הַֽמָּחֳרָ֗ת וַיַּֽאַסְפוּ֙ אֶת־הַשְּׂלָ֔ו הַמַּמְעִ֕יט אָסַ֖ף עֲשָׂרָ֣ה חֳמָרִ֑ים וַיִּשְׁטְח֤וּ לָהֶם֙ שָׁט֔וֹחַ סְבִיב֖וֹת הַֽמַּחֲנֶֽה׃הַבָּשָׂ֗ר עוֹדֶ֙נּוּ֙ בֵּ֣ין שִׁנֵּיהֶ֔ם טֶ֖רֶם יִכָּרֵ֑ת וְאַ֤ף יְהוָה֙ חָרָ֣ה בָעָ֔ם וַיַּ֤ךְ יְהוָה֙ בָּעָ֔ם מַכָּ֖ה רַבָּ֥ה מְאֹֽד׃וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא קִבְר֣וֹת הַֽתַּאֲוָ֑ה כִּי־שָׁם֙ קָֽבְר֔וּ אֶת־הָעָ֖ם הַמִּתְאַוִּֽים׃מִקִּבְר֧וֹת הַֽתַּאֲוָ֛ה נָסְע֥וּ הָעָ֖ם חֲצֵר֑וֹת וַיִּהְי֖וּ בַּחֲצֵרֽוֹת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויהי העם כמתאוננים. כתב הרמב"ן פי' ר' אברהם מגזרת און כמו מחשבות אונך שדיברו דברי און ואינו נכון כי למה יכסה הכתוב על חטאם ולא יגידנו כאשר עשה בכל המקומות. והנכון בעיני כי כאשר נתרחקו מהר סיני ובאו לתוך המדבר הגדול במסע הראשון היו מצטערי' לאמר מה נעשה במדבר הגדול הזה מה נאכל מה נשתה ואיך נסבול הטורח והעמל ומתי נצא ממנו מה יתאונן אדם חי שהוא כואב ומצטער על עצמו וכאשר אמר הכתוב מתאוננים שהיו כואבים ומצטערים הרי הזכיר החטא שזה היה רע בעיני השם שהיו להם ללכת בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם והם היו כאנוסים ומוכרחים ומתאוננים ומתרעמים על עניינם ולכך אמר בשנייה וישובו ויבכו גם בני ישראל כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם וישובו עוד לעשות כמעשה ההוא ולא לקחו מוסר על אש ה' שבערה בם: ויקרא שם המקום ההוא תבערה. פי הרמב"ן למקום שירדה בו האש בקצה המחנה קראו כן ולא נסעו מן המקום ההוא כי באותה חניי' עצמה התאוו תאוה וקראו שם העיר או שם המקום כולו קברות התאוה: התאוו תאוה. כתב הרמב"ן שלא היה להם חסרון כי היה להם המן לשובע והיו עושים ממנו מאכלים טובים אלא שהמשילו בנפשותם תאוה רעה כמתאוים לאכול הפחמים והעפר והמאכלים הנבאשים: ויאמרו מי יאכילנו בשר. כתב הרמב"ן כי לא היה לכל העם בשר לאכול בכל יום אע"פ שאכלו ממנו פעמים רבות והיה למקצתם מקנה ואכלו ממנו הגדולי' כמנהג המחנות במקום היוקר אבל בדגים אמרו זכרנו את הדגה כזוכר הנשכחות כי לא אכלו דגים מיום צאתם ממצרים עד הנה: טעמו כטעם לשד השמן. כנגד מה שאמרו ונפשינו יבשה אדרבה נפש אוכליו לא תיבש כי ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רוה: נפשנו יבשה. כתב הרמב"ן שנתחמם טבעם מרוב התאוות ויבשה לה. אי נמי נפשנו יבשה כי אין כל ללחלח אותה כי המאכל מוליד לחות בגוף וישיב הנפש הרוה: בלתי אל המן עינינו. שאפילו המזון שאנו חיים בו אינו בידינו שתהיה נפשינו דשינה ונשבעה בו אבל נתאוה לו ונשא עינינו אליו בכל עת כי באולי בא אלינו ועל זה סיפר הכתוב כמה מעלות טובות יש בו שהוא כזרע גד וטוב ללוקטו כי הוא לבן ונראה מיד לעין וטוחנין אותו ועושין ממנו עוגות. ואמר: טעמו כטעם לשד השמן. כנגד מה שאמרו ונפשינו יבשה אדרבה נפש אוכליו לא תיבש כי ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רוה: האנכי הריתי. כתב הרמב"ן דעת אונקלוס האנכי אביהם כמו ברכות הורי וקורא לאב הורה מפני שמזמין ההריון: אם אנכי ילדתיהו. או אני אמם שילדתי אותם. ובעלי הפשט אמרו להפך האנכי אמם שהייתי בהם הרה ויולדת בן כמו ותהר את מרים או ילדתיהו או אנכי אביהם כמו ויולד נח. (אביך זה ילדך). ואמר כאשר ישא האומן את היונק האב או אם. ועל דעתי הכל מליצה באם ופירושו האנכי הריתי את כל העם הזה ואנכי ילידתיהו כי האשה תסבול צער גידול בנים בזכרה מה שסבלה בהם מלידה מבטן ומהריון: לא אוכל אנכי לבדי לשאת וגו'. כתב הרמב"ן לא שיעזרוהו הזקנים לתת להם בשר כי מאין להם בשר ועוד אפי' אם יהיה להם פרנסים רבים לא יתלוננו אלא על משה שהוציאם ממצרים אלא חשב משה כי בהיות להם מנהיגים רבים ישככו חמתם וידברו על לבם דעת תלונותם. וגם יתכן כאשר יראו שיתנבאו הזקנים ונאצל עליהם הרוח ידעו כי נאמנים הם לנביאים ולא יתאספו כולם אל משה וישאלו תאותם גם מהם: ואם ככה את עושה לי. פירש"י תשש כוחו של משה כנקבה וכו'. וכתב הרמב"ן ולא הבינותי זה שכינוי זה כלפי מעלה הוא ועל דרך הפשט נוהג הלשון ההוא אף כלפי זכר את כרוב ממשח הסוכך: הרגני נא הרוג. שתשלח אלי הורגים בחרב כי טוב מותי אפי' בחרב אדם מחיי צער. אי נמי הרגני כמו המיתני כמו ואנשיהם יהיו הרוגי מות: ואל אראה ברעתי. כפשט' טוב מותי ממה שאראה עצמי ברעה גדולה כזאת שאני בה: אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו. כתב ר' אברהם כי יש זקנים בימים שאינם ראויים להיות שוטרי' וגם יש שוטרים שאינם זקנים: וירדתי ודברתי עמך שם. כתב הרמב"ן פי' הפסוק כי בעת שמדבר עם משה יהיה האצילות ומן הדיבור ההוא יהא נאצל אליהם וכן במעשה וירד ה' בענן וידבר אליו ולא פי' הכתוב מה היה הדיבור כאשר הוא בכל התורה שמבאר אחרי הדיבור מה אמר ה' ומה דיבר כי הענין בכאן לאמר שהזקנים אשר אמר בהם שהתנבאו לא שמעו דבור מפיו ולא נגלה להם במראה אלא השם מדבר עם משה ומאצילות רוח משה הם יודעים הנבואה ההוא וזה טעם ויתנבאו ולא יספו שלא יספו להתנבאות מעצמ' אבל בנבואה שאמר השם למשה בה לבדה התנבאו. וזה טעם: ואצלתי. שאניח אצלי מן הרוח אשר אני שם עליך ושמתי עליהם ואין זה כענין ונתת מהודך עליו כי אצילות בכל מקום לשון עיכוב אצלו כמו וכל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם וכן ואל אצילי בני ישראל הנשארים והפרושים מהם שנאצלים אל עצמם מכלל המון העם. ור' אברהם כתב ואצלתי כטעם ואקח מאשר אצלך. וי"מ אצילות לשון המשכה. והקרוב בעיני כי כל ימי הזקנים נעשה להם כן שידעו בכל מה שיצוה השם לישראל ביד משה בצורכי שעתם והמקרים אשר יבואו להם במדבר וזה טעם ונשאו אתך במשא העם כי כל מה שיאמר משה לעם ידעו הם ויתנבאו הם לעם כל אחד בשבטו ואלופו ומפני זה לא ישא משה לבדו תלונתם: לא יום אחד. פי' לא יום אחד בלבד תאכלו. והרמב"ן כתב לפי דעתי האוכל או העושה דבר ימים רבים רצופין אינו נקרא אוכל ועושה יום אחד וכן האוכל שלשים יום רצופין אינו נקרא אוכל עשרים יום. או שיהא אחד נמשך לא יום א' תאכלו ולא יומים ועשרה ועשרים ימים אחדים רק חודש שלם. ונתן להם תאוותם בבשר ולא בדגה ובירקות כי עיקר שאלתם אשר בכו עליה תנה לנו בשר. ור' אברהם כתב ולא יומים כפל ולא חמשה ימים כמו אצבעות יד האוכלים עשרה כפל בשתי ידיו גם עשרים משל כמי שאומר יאכל כל מה שיוכל באצבעות ידיו ורגליו: עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא. שיתן להם בשר הרבה ויאכלו ממנו כל החודש לרוב מאד עד שיצא מאפם שיקוצו בו ויהיה להם כדבר נתעב וזר שאיננו נאכל: הצאן ובקר ישחט להם. כתב הרמב"ן ודאי פשט הפסוק כר' עקיבא שאמר דברים ככתבן מי מספיק להם והוא דעתו של אונקלוס אבל הענין עצמו תימ' כמו שאמר ר' שמעון מי שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא יאמר מי מספיק להם ועוד שכבר ראו נפלאות גדולות מאלה. ור' אברהם תירץ כי משה היה חושב שלא יחדש השם אות ומופת כי אם להצדיק נביאו. וגם זה אינו נכון בעיני שכזה עשה להם בשליו הראשון וכן במים ומן שכולם על תלונתם נתן להם. והנכון בעיני כי כאשר יעשה השם אותות ומופתים לישראל כולם לטוב להם זולתי כאשר יצא הקצף על עוברי רצונו שעושה עמהם באף ובמדת הדין לרעה גמורה והנה אין בנסים רק טובה שלימ' ברחמים או נקמה במדת הדין אבל כשאמר לו שיתן להם בשר שיהיה לזרא ידע משה שלא יהיה אות מאת השם כאשר נתן להם לחם מן השמים כענין שאמרו חכמים אין דבר טמא יורד מן השמים ועוד כי כל הנסים הודיע אותם תחלה למשה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים הנני עומד לפניך שם על הצור אבל כאן שאמר לו ואל העם תאמר התקדשו למחר ולא הודיעו הבין משה שלא יהיה בנס מאתו ועל כן שאל בתמיהא מה יעשה להם כי בדרך הארץ הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם מכל סביבותיהם לא יספיק להם ואם יאסוף להם כל דגי הים אשר במקום ההוא הקרוב לא יספיק להם והשם השיבו כי אין יד השם קצרה לתת להם שאלתם גם בדרך המקרים וזה טעם היקרך דברי אם לא ואמר היד השם כלשון ויין מלכות רב כיד המלך ולא אמר היפלא ממני כל דבר כי לא יעשה זה במופת וכן היה שנסע רוח מאת השם כמנהגו של עולם לא רוח ים ולא רוח קדים עזה כאשר יזכיר במופתים אבל רוח סתם כנהוגים: משרת משה מבחוריו. כתב ר' אברהם יש אומרים שפירושו מבחרותו ויש מדביקים מבחוריו עם משרת משה והטעם ששרת אותו מיום שהיה בחור וזה אינו נכון כי זה המעשה היה בשנה השנית והנכון בעיני שפירושו מהמובחרים שבמשרתיו כי אחרים היו לו: אדוני משה כלאם. כתב הרמב"ן הטעם בזה כי משה דבר אל העם את דברי ה' כי הוא אצל תן הרוח אשר עליו ויתן על המתיצבים עמו באהל מועד ואלה שלא יצאו אל אהל מועד ועשו עצמם מכלל הנאצלים כממרים על דבריו ולכך אמר לו כלאם. או אולי רוח שקר בפיהם או רוח רעה מבעתם וצריכים לשומם בבית הכלא כאיש משתגע ומתנבא. ומשה בענותנותו השיב: ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם. כי ה' נתן עליהם רוח מבלתי אצילות רוח אשר עלי ומי יתן והיה זה בכל העם. ומדברי רבותינו נראה כי היה מנהג בישראל שלא יתנבא אדם בעתידות במקום נביא גדול ממנו מפני שנראה כמורה בפני רבו אבל הולכים אחריו כתלמידיו והם בני הנביאים ומשה אמר כי הרב שמחל על כבודו מחול. ובירושלמי מתרגם כלאם מנע מנהון רוח קודשא מלשון לא תכלא רחמיך ממני. וטעם הענין כי חשב יהושע מפני שהם בכתובים הם מתנבאים כי נאצל רוח משה על כל הכתובים ולכך אמר לו אינו נכון שיתנבאו במחנה כי לא הקימו דבר ה' שצוה שיתיצבו עמך אל אהל מועד והנה יראה שאין נביאות כולם מאצילות הרוח אשר עליך וראוי לאדוני להתכוין ברוח אלקים להשיבו אליך לבל יאצל ממך רק על העומדי' לפניך כי בעבור שנתכוונת מתחל' על כל הכתובים היה מהודך עליהם ואם תתכווין עתה להשיבה מהם תנוח על העומדים לפניך בלבד כדבר השם ומשה השיבו שלא יקנא לו כי חפץ שיתנבאו בפניו ושלא בפניו כיון שנתן ה' מרוחו עליהם באצילותו ממשה או בלתי אצילות ממנו: ויגז שלוים מן הים. לא שנבראו עתה בעבורם ואין בדבר חידוש מטבעו של עולם ועוד שכבר היה להם כן ולא חדש להם עתה אלא שהיו שלוים רבים מאד:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך