תנ"ך על הפרק - במדבר י - צרור המור

תנ"ך על הפרק

במדבר י

127 / 929
היום

הפרק

הַחֲצֹצְרוֹת, מסע המחנות, הַפְּנִיָּה לְחֹבָב, נְסִיעָת הָאָרוֹן

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃עֲשֵׂ֣ה לְךָ֗ שְׁתֵּי֙ חֲצֽוֹצְרֹ֣ת כֶּ֔סֶף מִקְשָׁ֖ה תַּעֲשֶׂ֣ה אֹתָ֑ם וְהָי֤וּ לְךָ֙ לְמִקְרָ֣א הָֽעֵדָ֔ה וּלְמַסַּ֖ע אֶת־הַֽמַּחֲנֽוֹת׃וְתָקְע֖וּ בָּהֵ֑ן וְנֽוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְאִם־בְּאַחַ֖ת יִתְקָ֑עוּ וְנוֹעֲד֤וּ אֵלֶ֙יךָ֙ הַנְּשִׂיאִ֔ים רָאשֵׁ֖י אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וּתְקַעְתֶּ֖ם תְּרוּעָ֑ה וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים קֵֽדְמָה׃וּתְקַעְתֶּ֤ם תְּרוּעָה֙ שֵׁנִ֔ית וְנָֽסְעוּ֙ הַֽמַּחֲנ֔וֹת הַחֹנִ֖ים תֵּימָ֑נָה תְּרוּעָ֥ה יִתְקְע֖וּ לְמַסְעֵיהֶֽם׃וּבְהַקְהִ֖יל אֶת־הַקָּהָ֑ל תִּתְקְע֖וּ וְלֹ֥א תָרִֽיעוּ׃וּבְנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים יִתְקְע֖וּ בַּֽחֲצֹצְר֑וֹת וְהָי֥וּ לָכֶ֛ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃וְכִֽי־תָבֹ֨אוּ מִלְחָמָ֜ה בְּאַרְצְכֶ֗ם עַל־הַצַּר֙ הַצֹּרֵ֣ר אֶתְכֶ֔ם וַהֲרֵעֹתֶ֖ם בַּחֲצֹצְר֑וֹת וֲנִזְכַּרְתֶּ֗ם לִפְנֵי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְנוֹשַׁעְתֶּ֖ם מֵאֹיְבֵיכֶֽם׃וּבְי֨וֹם שִׂמְחַתְכֶ֥ם וּֽבְמוֹעֲדֵיכֶם֮ וּבְרָאשֵׁ֣י חָדְשֵׁיכֶם֒ וּתְקַעְתֶּ֣ם בַּחֲצֹֽצְרֹ֗ת עַ֚ל עֹלֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל זִבְחֵ֣י שַׁלְמֵיכֶ֑ם וְהָי֨וּ לָכֶ֤ם לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָעֵדֻֽת׃וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן׃וַיִּסְע֖וּ בָּרִאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּ֥י יְהוָ֖ה בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃וַיִּסַּ֞ע דֶּ֣גֶל מַחֲנֵ֧ה בְנֵֽי־יְהוּדָ֛ה בָּרִאשֹׁנָ֖ה לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י יִשָׂשכָ֑ר נְתַנְאֵ֖ל בֶּן־צוּעָֽר׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י זְבוּלֻ֑ן אֱלִיאָ֖ב בֶּן־חֵלֽוֹן׃וְהוּרַ֖ד הַמִּשְׁכָּ֑ן וְנָסְע֤וּ בְנֵֽי־גֵרְשׁוֹן֙ וּבְנֵ֣י מְרָרִ֔י נֹשְׂאֵ֖י הַמִּשְׁכָּֽן׃וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַחֲנֵ֥ה רְאוּבֵ֖ן לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֱלִיצ֖וּר בֶּן־שְׁדֵיאֽוּר׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י שִׁמְע֑וֹן שְׁלֻֽמִיאֵ֖ל בֶּן־צוּרִֽי שַׁדָּֽי׃וְעַל־צְבָ֖א מַטֵּ֣ה בְנֵי־גָ֑ד אֶלְיָסָ֖ף בֶּן־דְּעוּאֵֽל׃וְנָסְעוּ֙ הַקְּהָתִ֔ים נֹשְׂאֵ֖י הַמִּקְדָּ֑שׁ וְהֵקִ֥ימוּ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֖ן עַד־בֹּאָֽם׃וְנָסַ֗ע דֶּ֛גֶל מַחֲנֵ֥ה בְנֵֽי־אֶפְרַ֖יִם לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֱלִישָׁמָ֖ע בֶּן־עַמִּיהֽוּד׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֑ה גַּמְלִיאֵ֖ל בֶּן־פְּדָה־צֽוּר׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעוֹנִֽי׃וְנָסַ֗ע דֶּ֚גֶל מַחֲנֵ֣ה בְנֵי־דָ֔ן מְאַסֵּ֥ף לְכָל־הַֽמַּחֲנֹ֖ת לְצִבְאֹתָ֑ם וְעַל־צְבָא֔וֹ אֲחִיעֶ֖זֶר בֶּן־עַמִּישַׁדָּֽי׃וְעַל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י אָשֵׁ֑ר פַּגְעִיאֵ֖ל בֶּן־עָכְרָֽן׃וְעַ֨ל־צְבָ֔א מַטֵּ֖ה בְּנֵ֣י נַפְתָּלִ֑י אֲחִירַ֖ע בֶּן־עֵינָֽן׃אֵ֛לֶּה מַסְעֵ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לְצִבְאֹתָ֑ם וַיִּסָּֽעוּ׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֮ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים ׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר יְהוָ֔ה אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־יְהוָ֥ה דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו לֹ֣א אֵלֵ֑ךְ כִּ֧י אִם־אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י אֵלֵֽךְ׃וַיֹּ֕אמֶר אַל־נָ֖א תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֑נוּ כִּ֣י ׀ עַל־כֵּ֣ן יָדַ֗עְתָּ חֲנֹתֵ֙נוּ֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְהָיִ֥יתָ לָּ֖נוּ לְעֵינָֽיִם׃וְהָיָ֖ה כִּי־תֵלֵ֣ךְ עִמָּ֑נוּ וְהָיָ֣ה ׀ הַטּ֣וֹב הַה֗וּא אֲשֶׁ֨ר יֵיטִ֧יב יְהוָ֛ה עִמָּ֖נוּ וְהֵטַ֥בְנוּ לָֽךְ׃וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣ר יְהוָ֔ה דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַאֲר֨וֹן בְּרִית־יְהוָ֜ה נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה׃וַעֲנַ֧ן יְהוָ֛ה עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן־הַֽמַּחֲנֶֽה׃׆ וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָאָרֹ֖ן וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֑ה קוּמָ֣ה ׀ יְהוָ֗ה וְיָפֻ֙צוּ֙ אֹֽיְבֶ֔יךָ וְיָנֻ֥סוּ מְשַׂנְאֶ֖יךָ מִפָּנֶֽיךָ׃וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה יְהוָ֔ה רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃׆

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

אח"כ צוה עשה לך שתי חצוצרות כסף. כי זה תשלום הדגלים. כי אין מלך ודגלים בלי חצוצרות. להעיר נרדמים ולשמח לב נדהמים. וזהו עשה לך. כי לך יאתה. אחר שאתה בישורון מלך. ובהתאסף ראשי עם צריך שיהיה בחצוצרות ושופרות וכל מיני זמרא. וזהו והיו לך למקרא המדה ולמסע את המחנות. ונתן סימן לרבים בשתיהם מפני כבודם. וליחידים והנשיאים באמת. כי לפעמים יצטרכו כל העם להקהל. ולפעמים די בנשיאים זהו כנגד למקרא העדה. וכנגד למסע את המחנות אמר ותקעתם תרועה ונסעו המחנות. וכן לכל ארבע רוחות העולם היו תוקעים תרועה שהיא קול גנח וייליל. לשבר כל מיני מדות הדין ולהבריח כל המזיקים. כאומרו תרועם בשבט ברזל וגומר שהוא לשון שבירה. אבל בהקהיל את הקהל תתקעו. תקיעה פשוטה ולא תריעו. כי הקהל אינם צריכים דין אלא רחמים. כי הן אל כביר לא ימאס. ולכן היו החצוצרות של כסף להורות שהיו רחמים על ישראל. ולכן אמר שיהיו מקשה בלי פירוד לרמוז על ייחוד השם ואהבתו. ולהורות שהיו רחמים אמר ובני אהרן הכהנים יתקעו. לפי שהם באים מכח רחמים ולא הלוים שבאים מכח הדין. ולהורות על זה אמר וכי תבואו מלחמה בארצכם. שזאת היא מלחמת האויבים. והרעותם בחצוצרות לשבר כחם. כבר כתבתי כי במדרש הנעלם אמרו שזו היא מלחמת יצר הרע שהוא צר הצורר תמיד. כי האויבים לפעמים יבאו ולפעמים לא יבאו. אבל יצר הרע הוא צר שצורר תמיד ביום ובלילה לא יחשה. ואויבי איש אנשי ביתו מהצרי'. וזהו והרעותם בחצוצרות. ולכן כתיב בראש השנה שהוא יום הדין זכרון תרועה. זכרון מהתרועה הנזכרת כאן והרעותם בחצוצרות ונזכרתם. אבל ביום שמחתכם ובמועדיכם. שאינם צריכים דין. ותקעתם בחצוצרות: אחר שהשלים ענין הדגלים וסדר לסיעתן וחנייתן וענין החצוצרות. אמר ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן ויסעו בני ישראל למסעיהם וגומר. להורות שזה היה המסע הראשון. וזהו ויסעו בראשונה על פי ה'. וכן רמז בזה כי זה המסע הראשון היה על פי ה' ורצונו בלי קטטה ומחלוקת. אבל כל שאר הנסיעות היו שלא ברצון השם לפי גודל חטאתם. וזהו ויסעו בראשונה על פי ה' ביד משה. שאם לא בשביל זה כבר כתב למעלה ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני. ולמה חזר לומר ויסעו בראשונה על פי השם כי ידוע הוא. אלא להורות על מה שכתבנו כי כל שאר המסעות היו במחלוקת. כדכתיב ויסעו מהר ה' וגומר. וכתיב ויהי העם כמתאוננים וגומר: ויאמר משה לחובב נוסעים אנחנו וגו'. לפי שראה משה שקבלו כמה טובות ממנו בעצתו שעזב ארצו ובא לחסות תחת כנפי השכינה. לא היו ראוי שיהיו כפויי טובה אחר שהיו באים ליסע. ולכן אמר ויאמר משה לחובב שהיה מצד עצמו חביב וראוי. וכן מצד אביו היותו בן רעואל. וכל שכן היות חותן משה שהיה מלך. לכה אתנו והיטבנו לך וגומר. והוא לא קבל דבריו ואמר לא אלך כי אם אל ארצי. והטעם בזה לפי שראה בדברי משה שלשה דברים בלתי ראויים מורים לו שלא ילך עמהם. האחד שאמר נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם. שרמז בזה כי אין לגרים חלק בארץ. כאומרו אותו אתן לכם ולא לאחרים. ולזה אמר אח"כ (הוא) לא אלך כי אם אל ארצי כי יש לי ארץ טובה כארצכם. והשני שאמר לו לכה אתנו והיטבנו לך קצת טובה כאיש אורח והלך. ולא כמי שהוא חותן המלך. ולזה אמר איני צריך לטובתכם כי אל מולדתי אלך בתוך משפחתי ומולדתי יש לי טובות רבות. והשלישי שאמר לו כי השם דבר טוב על ישראל. שנראה מדבריו שהטוב הוא לישראל ולא לאחר. ולזה השיב אחר שהטוב הוא לישראל. איני רוצה לילך כי אם אל ארצי ואל מולדתי שיש לי טובות מרובות. ורמז ג"כ בדבריו שלא היה רוצה לילך. לפי שהוא לא נסע מארצו לתכלית שכר שיעשו עמו טובות. כי אם להתדבק בשם מצד אהבתו ולא מצד תגמולו. ולזה אמר איני צריך לטובתכם כי בארצי יש לי טובות הרבה. וכשהבין משה כוונתו. אמר אל נא תעזוב אותנו. כלומר אעפ"י שתרצה לילך אין עתה עת להלוך. כי יאמרו כי לזאת הסבה הלכת לפי שידעת שלא היה לך חלק בארץ. וממקום שבאת משם אתה נתפס: או יאמר אל נא תעזוב אותנו. כלומ' אין עתה עת שתעזוב או אנו עד שנכנס לארץ. כי אחר שאתה ידעת חנותינו במדבר ארץ לא זרועה הרים ובקעות ושם היית לנו לעינים. כ"ש עתה שאנו עומדים ליכנס לארץ. שאנו צריכים יותר לעצתך. שאין ראוי לך לילך. ואז והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והיטבנו לך כמו אם היית אחד ממנו. אחר שאתה מאיר עינינו. והנה בכאן תקן כל דבריו הראשונים שאמר והטבנו לך. כי הם אין בידם להטיב. ולכן אמר עתה והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו. כי הוא טוב ומטיב. וכנגד מה שאמר לו כי ה' דבר טוב על ישראל ולא על אחר. אמר לו עתה והטבנו לך מטוב ה'. כאלו היית חלק ממנו. וכן בכאן תקן מה שאמר אותו אתן לכם ולא לאחר. כאומרו כי מהטוב אשר ייטיב השם עמנו היטבנו לך. וכן רמז באומרו והיה הטוב ההוא. ולא אמר והיה הטוב אשר ייטיב ה' עמנו. אלא הטוב ההוא הצפון. כי לא ידעו מהו לרוב עלויו. כאומרו מה רב טובך אשר צפנת ליריאך. וכן תקן מה שאמר כי אל ארצי. לפי שאני לא באתי ע"מ לקבל פרס אלא מאהבת ה' ולחזות בנועם ה'. ולכן אמר לו והיה הטוב ההוא האמיתי הצפון לצדיקים. וזה רמז על התורה ג"כ שהיו בניו בעלי שמועה מהסנהדרין. וכששמע זה שתק וקבל דבריו ונתנו לו דשנה של יריחו. וזכה למעלת התורה כמו שפירשתי בפרשת יתרו: ויסעו מהר ה' מכאן התחילו לילך לאחור ולא לפנים. כאומרם זכרונם לברכה כתינוק שבורח מבית הספר. ויסעו מהר ה' ולא על פי ה'. אבל הם נזורו אחור והיו כפויי טובה ולא זכרו הטובות שהשם עושה עמהם בנסיעתם ובחנייתם. כי ארון השם נוסע לפניהם לתור להם מנוחה. וכן ענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה. וכן טוב שלישי כי בנסוע הארון היה אומר משה קומה ה' ויפוצו אויביך. כמו שאומר עורה למה תישן. וזהו קומה ה' ויפוצו אויביך. כי זה היה תכלית החצוצרות כמו שפירש למעלה. וכן ובנחה שהיו יגעים מהדרך יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. והוא כמו בשובה ובנחת תושעון. ובכל זה נזורו אחור והפכו לעורף. וזהו רמוז באלו הנוני"ן הפוכות ומנוזרות. לומר שבכל אלו הטובות נזורו אחור כמו אלו הנוני"ן המנוזרות. והטעם ששמו נוני"ן. מנוזרות יותר משאר אותיות. נראה לי לפי שהם כפרו בטובת העננים שהיה ענן ה' נוסע לפניהם ומאחריהם ומן הצדדים. וזה היה מהטובות הגדולות שעשה השם עמהם. ואחר שהם היו כפויי טובה בעננים. רצה השם להודיעם עוונם שהיה בענין העננים. ולכן שם לסימן שני נוני"ן של ענן. בענין שישובו אל ה'. וזהו לך ה' החסד וגומר. והם לא שבו אל ה' אלא ויהי העם כמתאוננים. כי אולי זה היה עון המתאוננים שאמרו שלא נתפרש בתורה. כי לפי דעתי זה היה עוונם כי השם היה עושה כל זה לטובתם ולשמחם. ולשמרם לבל יכה אותם שרב ושמש בצל העננים. והם היו קצים בהם ועצבים ואוננים כמי שהוא אונן ועצב על מת. ולכן שם בחטאם שני נוני"ן של ענן כמו ששם גם כן הנוני"ן המנוזרות והוא ויהי העם כמתאוננים. ורבותינו זכרונם לברכה אמרו שאלו הנוני"ן הם כמו סימנים. להורות שאין כאן מקומה של פרשה זו. והפסיק בה כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. פורענות הראשונה הוא ויסעו מהר ה' כמו שפירשתי. והשניה ויהי העם כמתאוננים: ובמדרש הנעלם אמרו כי אלו הנוני"ן הם רמז לשכינה. ולכן אמרו נו"ן באשרי יושבי ביתך לא איתמר. לפי שהוא רמז לשכינה שהולכת בגלות. ובא דוד וסמכה ברוח הקדש דכתיב סומך ה' לכל הנופלים. ועל זה אמר נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. מעצמם בלי עזר השם. כי היא מכובד הצרות אינה יכולה לקום. אבל השם יקים אותה. וזהו ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת. ואמרו שם כי מחבתם של ישראל השכינה שהוא הנו"ן הפכה פניה כנגד ישראל ואחוריה אל הארון. ולכן הנו"ן הראשונה ההפוכה הפכה פניה כלפי ישראל ואחריה אל הארון כזה ׆ ויהי בנסוע הארון וחתם שובה ה' רבבות אלפי ישראל ׆ הרי כאן שהפכה פניה כלפי ישראל ואחוריה אל הארון ועם כל זה ישראל הקשו עורף ונאצו את ה' וחטאו חטאים גדולים. ולפי דעתי כי לזה הטעם בעצמו סמך לכאן ויהי העם כמתאוננים. להורות על חטאם שהשם היה עושה כל זה לטובתם. וכביכול היה רוצה יותר בכבודם מבכבוד הארון. ולכן הנוני"ן שהם רמז לשכינה היו חוזרים אחוריהם אל הארון ופניהם כלפי העם. והם לא רצו בזה כי אין ראוי לכסיל כבוד ובעטו בה' ואמרו לא הוא. והפכו פניהם כלפי הקדש בענין שיהיו אחוריהם אל היכל ה'. ולא רצו שיהיו אלו הנוני"ן הפוכים כמו שהן. אלא שיהיו כתובים כהוגן. בענין שיהיו מחזירים האחור לישראל. וזהו ויהי העם כמתאוננים. סדר בחטאם במלת מתאוננים שני נוני"ן כתובות כהוגן הפך מהראשונות. לרמוז כי מאסו את ה' אשר בקרבם ויפנו אליו עורף ולא פנים. וברחו מהשגת השם ונאצו את ה' אשר בקרבם. בענין שיתרחק מהם ויתקיים רחוק מרשעים ישועה. וזהו כמתאוננים שהיו אוננים ועצבים באלו הנוני"ן. ומתכוונים למרות פי כבודו ולא היו רוצים לשמוע בקול ה'. ולכן ברחו ונסעו מהר ה' כמו תנוק בורח מבית הספר כדי שלא לשמוע קול הרב. וזהו רע באזני ה'. ולא אמר בעיני ה' אלא באזני ה.'. כי אוזן שומעת תוכחת מוסר בקרב חכמים תלין. והם לא רצו לשמוע תוכחת מוסר. אלא להתרחק מן השם ולילך אחרי שרירות לבם. ולכן וישמע ה' ויחר אפו. מה שמועה שמע כי הם לא אמרו דבר. אבל פירושו שהשם הבין כוונתם. וזהו וישמע ה' כמו כי שומע יוסף. ולכן ויחר אפו: הם רצו להתרחק מהשם ושהשם יחזיר להם עורף ולא פנים וכן עשה. ויחר אפו שחרה אפו בהם ותבער בם אש ה'. היא מדת דינו הקשה ההולכת אחורי הפרגוד הנקראת אחורים: ורמז גם כן בזה כי מהאש יצאו והאש יאכלם. הם ברחו מהתורה שנקראת אש דת. ונפלה בהם אש ה' מן השמים. ואמר שבתפלת האש ותשקע האש. לפי שיש אש אוכלת אש:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך