דבר אל בני ישראל מועדי יי' עשה מועדות שיהיו ישראל מלמדין בהן שמעברין את השנה על גליות שנעקרו ממקומן לעלו' לרגל ועדיין לא הגיעו לירושל'. כדתניא בתורת כהנים מניין שמעברין את השנה על הגליות שעלו ועדיין לא הגיעו לירושלם ת"ל בני ישראל מועדי יי' עשה את המועדו' שיעשו אותו כל ישר' ואם לא הגיעו כל הגליו' אין עושין אותן כל ישראל אלא מקצתן ולהכי מעברין את השנה על הגליות שעלו ועדיין לא הגיעו כדי שיגיעו לירושל' ויעשו כל ישראל יחד את המועדו':
אלה מועדי יי' למעלה מדבר בעיבור השנ' וכאן מדבר בקדוש החדש. בתורת כהנים פי' למעלה דכתי' אלה הם מועדי הוא מדבר בעיבור השנה שאם קדשוהו בית דין מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מדכתיב ביה אשר תקראו אתם אתם כתיב והכא דכתיב אלה מועדי יי' הוא מדבר בקדוש החדש שאם קדשוהו בית דין מקוד' ואם לאו אינו מקודש דהכא נמי כתי' ביה אשר תקראו אותם:
בין הערבים משש שעות ולמעלה. כבר נתן הטעם בזה למה נקרא הזמן שמשש שעות ולמעלה בין הערבי' בפרשת בא אל פרעה ואמר שנקרא הזמן הזה בין הערבים מפני שהשמש נוטה לבית מבואו לערובו ולשון בין הערבים נראה בעיני אותן שעות שבין עריבת היום לעריבת הלילה עריבת היום בתחלת שבע מכי נטו צללי ערב ועריבת הלילה בתחלת הלילה ערב לשון נשף וחשך כמו ערבה כל שמחה ושם פירשתי באורך ע"ש:
פסח ליי' הקרבת קרבן ששמו פסח. כדכתיב ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא ליי' ופרש"י ז"ל הקרבן קרוי פסח על שם הדלוג שהקב"ה מדלג בתי ישראל שבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט לא שיום ארבע עשר קרוי פסח:
שבעת ימים כל מקום שנ' שבעת ימים שם דבר הוא שבוע של ימים שטינ"א בלע"ז וכן לשון שמנת שש' חמשת שלש'. ובקצ' נוסחאות כמו שם דבר הוא והכונה בזה כי שבעה הוא כמו שם תואר לקבוץ השבעה אי זה שבעה בעלי חומר וב"ח או צמחים או דוממים והאחד מהם יתואר בשם שביעי אבל השבוע אינו כן רק הוא שם מורה על השבעה המופשטים מהחומר כמו הגבורה והחכמה שהם מורי' על הגבורה והחכמה המופשטי' מנושאיהם שהם אז שם המקרה או שם דבר לא כמו הגבור והחכם המורים על חבורם עם נושאיהם שהם אז שם תואר וכבר הארכתי על זה בפרשת בא אל פרעה ע"ש:
מלאכת עבודה אפילו מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך ויש חסרון כיס בבטלה שלהן כגון דבר האב' כך הבנתי מת"כ דקתני יכול אף חולו של מועד יהא אסור במלאכ' עבודה וכו'. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואינו נכון כלל כי מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכ' דבר האבד ויבאו שאר מלאכות מק"ו ואם כן ראוי שיאמר אף בשב' כן ועוד שאם כן הרי חולו של מועד רמוז בתורה שמותר בדבר האב' והם אמרו לא מסרן הכתוב אלא לחכמים שאין בתורה רמז אי זו מלאכ' אסור' ואי זו מותרת. ונראה לי שאין מכל אלה טענה כלל כי מה שטען מה טעם שיאמר הכתוב לא תעש' מלאכת דבר האבד ויבאו שאר המלאכו' מק"ו הנה כמוהו בפרשה הזאת או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו ותניא בת"כ בכל שרץ אשר יטמא לו לרבות את השיעורי' וכתב גם רש"י ז"ל בפירו' החומש בכל אשר יטמא לו בשעור הראוי לטמא בכעדשה או באדם אשר יטמא לו במת אשר יטמא לו בשעורו לטמא וזהו כזית וא"כ יהיה פירושו בהכרח או אשר יגע בשרץ אפילו בכעדשה או במת אפילו בכזית וק"ו בשרץ והמת כשהם שלמים אף כאן יהיה פירושו כל מלאכה אפילו של עבודה שהיא חשובה שיש חסרון כיס בבטולה כגון דבר האבד לא תעשו וק"ו בשאר המלאכות שאין בבטולן חסרון כיס. ומה שטען עוד אם כן ראוי שיאמר אף בשבת כן אינה טענה כי הכתוב פעם ידבר בלשון אחד ופעם ידבר בלשון אחר כי הנה בי"ט פעם כותב בו כל מלאכת עבודה לא תעשו ופעם כותב בו לא תעשה מלאכה. ומה שטען עוד שא"כ הרי חולו של מועד רמוז בתור' שמותר בדב' האבד והם אמרו לא מסרן הכתוב אלא לחכמים שאין בתורה רמוז אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותר' אינה טענ' כי זה המדרש של ת"כ אינו אלא אסמכת' בעלמא שכן כתבו גדולי הפוסקים שכל אותן בריתות דפר' אין דורשין אינן אלא אסמכתא בעלמא וכן כתב הרמב"ם ז"ל חולו של מועד אסור בעשיית מלאכה כדי שלא יהיה כשאר ימי החול שאין בהן קדושה כלל והעושה בו מלאכה האסורה מכין אותו מכת מרדות מפני שאיסורו מדברי סופרים ואם כן אפילו אם ת"ל שפירוש מלאכת עבוד' היא מלאכת דבר האבד אין מזה ראיה שיהיה התר חולו של מועד בדבר האבד רמוז בתורה עד שיקשה עליו ממה שאמרו לא מסרן הכתוב אלא לחכמים דמשמע שאין בתורה רמז אי זו מלאכה אסורה ואי זו מלאכה מותרת ומה שאמרו מי שהפך אמר רב אשי לא מבעי' ימי אבלו דמדרבנן הוא דשרי אלא אפי' חול המועד דאסור מדאורייתא במלאכה שרי פירוש דאסמכוה רבנן אקראי דאוריית' אבל אבילות לא סמכי ליה אלא אקרא דוהפכתי חגיכם לאבל שהיא מדברי קבלה:
ראשית קצירכם שתהא ראשונה לקציר. כדתניא בתורת כהנים שתהא תחלה לכל הנקצרים שלא יהא רשות לישראל לקצור שדותיהם עד שיקצר העומר תחלה ותהא מנחת העומר תחלה לכל הנקצרים לא שפירוש ראשית קצירכם שיהא העומר מראשית קציר השדה ולא מאמצע קצירו או מסוף קצירכם ראשית קצירכם קציר של כולכם משמע כדתניא בת"כ יכול אף של בית השלחים ושל בית העמקים תלמוד לומר קצירכם קציר של כלכם אמרתי ולא של בית השלחים ושל בית העמקים:
עומר עשירית האיפה. פירוש המדה המכילה בתוכ' עשירית האיפה קרויה עומר כמו וימדו בעומר. ופירו' והבאתם את עומר והניף את העומר שיהא שעורו כשעור מה שבמדת העומר:
והניף כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד. מהכא משמע שגם העלייה וההורדה בכלל ההנפה ואלו בפרשת תצוה גבי אשר הונף ואשר הורם פרש"י ז"ל הונף לשון הולכה והובא' הורם לשון מעלה ומוריד וכן שנינו במנחות פרק כל המנחות באות מצה כיצד הוא עושה מוליך ומביא מעלה ומוריד שנאמר אשר הונף ואשר הורם ופרש"י ז"ל הונף היינו מוליך ומביא והורם מעלה ומוריד שאין עלייה בלא הורדה יש לומר דממלואים ילפי כל שאר תנופות מה להלן מוליך ומביא מעלה ומוריד כדכתיב אשר הונף ואשר הורם אף כל מקום שנאמר בו תנופה כן כדתנן בפרק כל המנחות באות מצה שתי הלחם וכבשי עצרת כיצד הוא עושה מוליך ומביא ומעלה ומוריד שנאמר אשר הונף ואשר הורם וזה לא נכתב אלא במלואים והיכי מייתי ראיה ממנו בשתי הלחם וכבשי עצרת עכ"ל שממלואים ילפינן לשאר תנופות ולפיכך כשמצאנו בשום מקום תנופה ידענו שיש שם תרומה ודרך הכתוב לקצר לכתוב תנופה ולא תרומה ומזה הטעם עצמו כתב שוק התרומה וחזה התנופה כי הכתוב פעם יזכיר התנופה ותהיה גם התרומה בכלל ופעם יזכיר התרומה ותהיה גם התנופה בכלל וכאילו אמר שוק התנופה והתרומה וחז' התנופה והתרומה ומה שכתב שם רש"י ז"ל ולמה חלקן הכתוב תרומה בשוק ותנופה בחזה לא ידענו ששניהם בהנפה והרמה אינו רוצה לומר למה חלקן וכתב התנופה לבדו בחזה ולא בתרומה ובשוק כתב התרומה לבדו ולא התנופה אלא הכי פירושה למה חלק הכתוב החזה מהשוק וכתב בשוק התרומה וה"ה התנופה ובחזה ההיפך ולא ערב שניהם יחד לומר חזה ושוק התנופה והתרומה מאחר ששניהם בהנפה והרמה:
ממחרת השבת ממחרת י"ט הראשון של פסח שאם אתה אומר שבת בראשי' אי אתה יודע אי זהו. במנחות בפ' ר' ישמעאל תניא ר' יוסי אומר ממחרת השבת ממחרת י"ט אתה אומר ממחרת יום טוב או אינו אלא ממחרת שבת בראשית אמרת וכי נאמר ממחרת שבת פסח והלא לא נאמר אלא ממחרת השבת וכל השנ' כלה מלאה שבתו' צא ובדוק איזו שבת הוא ואם תאמר למה בחר זאת הראיה שהיא ראיה פרוכה כדאמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבד מתרי תנאי בתראי דמתניתא קמייתא ומתניתא בתרייתא דהיינו רבי ישמעאל דאמר אמרה תורה הבא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת מה להלן רגל ותחלת רגל אף כאן רגל ותחלת רגל ורבי יהודה בן בתירא דאמר נאמרה שבת למטה ונאמרה שבת למעלה מה להלן רגל ותחלת רגל אף כאן כו' וזו הראי' היא שבחר רבי יוסי ובטל ראיתו הראשונה ואמר ועוד נאמר שבת למטה כו' ואמר רבא רבי יוסי גופיה חזא לראיתו הראשונה פירכא דקאמר ועוד והפירכא כבר גלה אותה רבא ממאי דבי"ט ראשון דילמא בי"ט אחרון ופרש"י ז"ל נהי דלאו בשבת ממש משתעי קרא מכל מקום ממאי דבי"ט ראשון דילמא בי"ט אחרון ואם כן למה הניח ראיתו של רבי ישמעאל ור' יהודה בן בתירא והביא ראית ר' יוסי הראשונה שהוא עצמו חזא בפרוכ' והתימה מהרמב"ן ז"ל שכתב על דברי רש"י ז"ל בזאת הראיה ובאמת שזו גדולה שבראיות הגמרא והוא ההפך. ושמא י"ל שהיא הגדולה שבראיות לבטל שלא יהיה פירוש ממתרת השבת שבת בראשית כמו שחשבו הצדוקים ומפני זה בחר רש"י ז"ל הראיה הזאת מפני שהראיה הזאת מבטלת דברי הצדוקים אבל היא פרוכה בערך אל קיום השבת שהוא י"ט ראשון דדילמא י"ט אחרון הוא ומזה הטעם בתר אותה רש"י ז"ל אע"פ שהיא פרוכה:
ועשיתם כבש חובה לעומר הוא בא. לא שהוא חובת היום כשאר המוספין של ימי הפסח שהרי בפרשת פינחס שהבי' שם המוספין של כל ימי הפסח לא הביא הכבש הכתוב בזאת הפרשה:
ומנחתו מנחת נסכים. לא מנחה בפני עצמה שהן המנחות האמורות בויקרא שאף על פי שמנחתו שהיא מנחת נסכיו לא היה צריך לפרש מ"מ מפני שאין מנחתו זאת כמנהג מנחת נסכיו שהרי מנחת הנסכים בכל מקום היא ג' עשרונים לפר ושני עשרונים לאיל ועשרון לכבש וכאן הוא שני עשרונים לכבש הפך המנהג והיינו מפרשים מפני הקושיא הזאת שפירוש מנחתו המנחה הבאה עמו לא מנחת נסכיו ואף ע"פ שכתוב אחריו ונסכו יין רביעית ההין היינו אומרים שהוא בפני עצמו שהרי אין הסלת והשמן מעכבין את היין ולא היין מעכבן לפיכך הוכרח לפרש שאף על פי כן זו היא מנחת נסכיו אלא שהיא כפולה שיצא מכלל כל הכבשים ליטען שני עשרונות וזהו שכתוב אחר זה שני עשרונים כפולה היתה ופירשו בת"כ שיצא מן הכלל ליטען שני עשרונים:
בכל מושבותיכם נחלקו בו חכמי ישראל יש שלמדו מכאן שהחדש נוהג בחוצה לארץ וי"א לא בא אלא ללמד שלא נצטוו על החדש אלא לאחר ירוש' וישיב' משכבשו וחלקו. בפ"ק דקדושין חד אמר מושבותיכם כל מקום שאתם יושבים משמע וחד אמר לאחר ירושה וישיבה משמע וא"ת בשלמא למ"ד כל מקום שאתם יושבים משמע היינו דכתיב ויאכלו ישראל מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא דהיינו בחמשה ימים ראשונים משעברו את הירדן עד ממחרת השבת לא אכול אלא שהמתינו עד י"ו בניסן שהקריבו העומר והדר אכול אלא למ"ד לאחר ירושה וישיבה מעיקרא נמי ליכול כבר תרצו שם בגמרא לא הוו צריכי ופרש"י ז"ל שנסתפקו מן המן שבכליהם אבל איפכא ליכא לאקשויי לומר בשלמא למ"ד לאחר ירושה היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח לומר שאף על פי שנכנסו לארץ לא אכלו מעבור הארץ עד ממחרת הפסח מפני שהיו מסתפקין מן המן שבכליהם אלא למ"ד כל מקום שאתם יושבים ממחרת הפסח היכי אכול והלא פסח לא איקריב אלא בי"ד בניסן כדכתיב בחדש הראשון בי"ד לחדש בין הערבים פסח ליי' וכתיב ממחרת הפסח יצאו בני ישראל והם יצאו בט"ו והעומר אינו קרב אלא בי"ו בניסן והם היאך אכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח שהוא ט"ו בניסן שעדיין לא קרב העומר עד י"ו בניסן דלשון תורה לחוד ולשון נביאים לחוד ולשון חכמים לחוד שהתורה קוראה לי"ד בניסן פסח מפני שהוא יום שחיטת הפסח והנביאים קוראים לט"ו בניסן פסח מפני שהיא יום אכילת הפסח דלדידהו הוי ממחרת הפסח בי"ו בניסן והקריבו בו את העומר ואחר כך אכלו מעבור הארץ כדפירש ר"י כמו שכתבו התוספות אבל ר"ת תירץ דהאי ממחרת הפסח נמי היינו ט"ו בניסן שעדיין לא נקרב העומר אלא שפירוש ויאכלו מעבור הארץ מתבואת שנה שעברה דהיינו מן הישן והוצרך הכתוב להודיע שהוצרכו לאכול מצו' ולא אכלו רק מהישן מפני שעדיין לא קרב העומר ומה שאמר וקלוי שהוא החדש אבעצם היום הזה דכתיב בתריה קאי כאילו אמר שממחרת הפסח שהוא ליל ט"ו אכלו המצות מן הישן והקלוי שהוא החדש אכלוהו בעצם היום הזה דהיינו בי"ו בניסן לאחר שקרב העומר וה"נ אשכחן י"ו דאיקרי בעצם היום הזה דכתיב ולחם וקלוי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה ופי' ואמר עד הביאכם את קרבן אלהיכם וצריך לומר לפר"ת דהא דקאמר גמרא בשלמא למ"ד מושביתיכם כל מקום שאתם יושבים משמע היינו דכתיב ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח ממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול אקלוי דקרא קאי דמעיקרא לא מצו למיכל ולא מעבור הארץ דההוא בישן קמיירי דמעיקרא נמי אכול:
השבת השביעית כתרגומו שבועתא. לא יומא טבא כמו שתרגם ממחרת השבת מבתר יומא טבא:
עד ממחרת השבת השביעית תספרו ולא עד בכלל. שאם היה בכלל היינו מונים גם יום המחרת של שבת השביעית שהוא יום חמשים ומה שאמר תספרו חמשים יום אין מלת תספרו דבקה עם חמשים יום אלא עם השבת השביעית שלפניה עד ממחרת השבת השביעית תספרו ואחר כך אמר חמשים יום והקרבתם מנחה ופירושו יום החמשים תקריבוה וזהו שכתב רש"י ז"ל אחר זה ביום חמישים תקריבוה הפך המקרא וכתב יום חמשים במקום חמשים יום מפני שחמשים יום מורה על כל החמשים ויום חמשים מורה על היום האחרון בלבד ומפני שכונת הכתוב פה אינו כי אם על היום האחרון הפך ואמר יום חמשים במקום חמשים יום גם הוסיף בי"ת מפני שהקרבת המנחה אינו היום עצמו אלא באותו יום:
לחם תנופה לחם תרומה המורם לשם גבוה. פירוש בין התנופה הזאת מאותה התנופה שאמרו מוליך ומביא מעלה ומוריד כי התנופה הזאת היא אחר ההבאה וזאת התנופה היא קודם ההבאה כדמשמע מלחם תנופה תביאו תנופה ואח' כך הבאה הלכך עכ"ל שהיא מענין הרמה והפרשה המורמת לשם גבוה שהיא קודמ' להבא' שבתחלה מפרישין אותה ואחר כך מביאין אותה:
וזו היא המנחה החדשה האמורה למעלה. כאילו אמר ממושבותיכם תביאוה:
בכורים ראשונה לכל המנחות. לא שתהיה מתבואה של בכורים כמנחת העומר הבאה מן האביב שהיא ראשונה לכל הנקצרים אלא שהמנחה הזאת עצמה היא בכורים להיותה ראשונה לכל המנחות הבאות מן החדש ולאו דוקא מן המנחות הבאות מן החטין אלא אף מן המנחות הבאות מן השעורין כגון מנחת קנאות שאינה חובה מן החדש ואינה באה אלא אחר המנחה הזאת ואף על פי שקדמה לה מנחת העומר שהוא מן החדש ועם כל זה קורא לזאת חדשה מפני שמנחת העומר היא מן השעורין וזו מן החטין והיא מין בפני עצמה ואם כן אף אם יביא מנחת קנאות קודם המנחה הזאת אין בכך כלום מאחר שהיא מן השעורין עם כל זה לא התיר הכתוב להביא אותה אלא אחר המנחה הזאת מדכתיב בה בכורים ראשונה לכל המנחות אף למנחות של שעורים דאי ס"ד למנחות של חטין בלבד בכורים ליי' למה נאמר אם למנחות של חטים בלבד הרי כבר נאמר חדשה שהיא חדשה לכל המנחו' מת"ל בכורים אם אינו ענין למנחות החטים בלבד תנהו אף למנחות של שעורים והכי איתא בת"כ:
על הלחם בגלל הלחם חובה ללחם. כלומר שהקרבנות הללו חובת הלחם הם ולא חובת היום שאם לא הביא לחם אינו מביא כבשים ואמר בגלל הלחם כי לא יתכן להיות כמשמעו עליו ממש ואחר כך אמר חובה ללחם להודיע שאין הקרבן בגלל הלחם רק מצד שהוא חובה לו ומפני שאין מלת על נופלת על החובה באר תחלה שהוא בגללו כי כבר יבא למ"ד במקום על על במקום למ"ד ואחר שהלמ"ד משמש במקום בגלל תשמש גם מלת על במקום בגלל ואחר שבאר שהוא בגלל הלחם פירוש ואמר שהוא בגללו מצד שהוא חובה לו אבל בתורת כהנים שנו על הלחם חובה ללחם ורש"י ז"ל תקן הענין דבר דבור על אופניו:
ומנחתם ונסכיהם כמשפט מנחה ונסכים המפורשים בכל בהמה כו'. פירוש ולפיכך סמך הכתוב ואמר ומנחתם ונסכיהם סתם ולא הוצרך לפרש:
יכול שבעת הכבשים ושעיר עזים האמורים כאן הם שבעת הכבשים והשעי' האמורים בחומש הפקודים כשאתה מגיע אצל פרים ואלים אינם הן אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן אלו קרבו בגלל הלחם ואלו למוספים. בת"כ ומייתי לה בפ' התכלת פירוש א"א לומר שהקרבנות האמורות בפ' זו הן הקרבנות האמורות בפרשת פנחס שהרי אע"פ שמספר הכבשים והשעיר שבזאת הפרשה הם כמספר הכבשים והשעיר שבפרשת פנחס מכל מקום מספר הפרי' והאלים שבזאת הפרש' אינם כמספר הפרים והאילים שבפרשת פנחס שבפרשה הזאת הוא פר אחד ואילים שנים ובפרשת פנחס הם פרים בני בקר שנים ואיל אחד אמור מעתה אלו לעצמן ואלו לעצמן אלו בגלל הלחם ואלו למוספין ואם תאמר דילמא לעולם אימא לך הקרבנות האמורות כאן הם האמורות בחומש הפקודים והא דאשתנו פרים ואילים דהכא מדהתם דאלו הכא פר אחד ואילים שנים ואלו התם פרים שנים ואיל אחד דילמא הכי קאמר רחמנא אי בעי פר ושני אילים ליקרב אי בעי שני פרים ואיל אחד ליקרב כבר תרצו בגמרא מדאשתני סדרן שמע מינה אחריני נינהו פירוש דהכא כתיב כבשים ברישא והדר פר ושני אילים והתם כתיב שני פרים ואיל אחד ברישא והדר שבעה כבשים ש"מ דקרבנות דהכא אינן קרבנות דהתם אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן אלו בגלל הלחם ואלו למוספין אבל משני כבשים בני שנה לזבחי שלמים הכתובים פה ולא בפ' פנחס אין להביא ראיה שאין הקרבנות הכתובות פה הקרבנות הכתובות בפרשת פנחס משום דאיכא למימר שהקרבנות הכתובות פה הן הכתובות שם אלא שהזכיר פה שני כבשים נוספין:
והניף הכהן אותם תנופה מלמד שטעונין תנופה חיים. כדתנן במנחות בפרק כל המנחות באות מצה זבחי שלמי צבור טעונין תנופה חיין ושחוטין ואין בהן סמיכה וראייתם מדכתיב והניף אותם תנופה שאין ת"ל שכבר נאמר בשלמי יחיד את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם דמשמע לשון רבי' והוה ליה למכתביה בלשון יחיד דהא ביחיד קא מישתעי ומדכתב לשון רבי' לימד על חזה ושוק של שלמי צבור שיונפו ואם כן מה תלמוד לומר והניף הכהן אותם אלא עכ"ל דבתנופה דמחיים קמיירי שטעונין תנופה חיים ואלמלא מיעוטא דאותם ה"א אף שלמי יחיד טעונין תנופה חיין מק"ו ומה זבחי שלמי צבור שאינן טעונין סמיכה כדתנן בפרק כל המנחות באות מצה טעונין תנופה חיים זבחי שלמי יחיד שטעונין סמיכה אינו דין שטעונין תנופה חיים השתא דכתיב אותם מיעט אותם טעונין תנופה חיים ואין זבחי שלמי יחיד טעונין תנופה חיים כו' כדאיתא התם:
קדש יהיו לפי ששלמי יחיד קדשים קלים הוצרך לומר בשלמי צבור שהם קדשי קדשים. פירוש האי קדש יהיו קרא יתירא הוא דלא גרעי שלמי צבור משלמי יחיד וכיון דשלמי יחיד קדש כל שכן שלמי צבור מת"ל קדש יהיו לומר לך שאלה הם קדש בערך אל זבחי שלמי יחיד וכיון שזבחי שלמי יחיד קדשים קלים עכ"ל שאלה הם קדשי קדשים:
זכרון תרועה פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות לזכור לכם עקדת יצחק שקרב תחתו איל. בתורת כהנים ומייתי לה בפ"ב דר"ה. והרמב"ן ז"ל טען ואמר והיה צריך הרב להביא גם פסוקי המלכיות מן המדרש שלא יתכן להזכיר הכתוב פסוקי זכרונות ושופרות ולא יזכיר המלכיות וכבר דרשו אותם מפסוק והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם שאין ת"ל אני ה' אלהיכם ומת"ל אני ה' אלהיכם אלא זה בנה אב שכל מקום שאתה אומר זכרונות אתה סומך להן את המלכיות עכ"ד. ונ"ל שאין מזה טענה כלל כי הרב ז"ל לא בא ללמדנו דיני הברכות של ר"ה שיהיו שלש אחת למלכיות ואחת לזכרונות ואחת לשופרות כמו שהיתה כונת המדרש הזה כדמסיים בה כיצד סדר תקיעות כו' אלא לפרש המקראות בלבד שהיה לו לכתוב יום תרוע' יהיה לכם כמו בפרשת פנחס וכמו שכתב אחר זה בעשור לחדש השביעי הזה יוה"כ הוא לא זכרון תרועה פי' אין כונת הכתוב לזכרו במחשבה או בפה וכבר הוקשה להם לרז"ל זה בריש פירקא בתרא דר"ה ואמרו כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתוב אחר אומר יום תרועה ותרצו כאן בי"ט שחל להיות בשבת כאן בי"ט שחל להיות בחול שבשבת זכרון תרועה בפה או במחשבה איכא תרועה עצמה ליכא ואלו בחול תרועה נמי איכא ואם כן מאחר שאין המקרא הזה מתישב רק עם המדרש הזה או עם מה שתרצו בגמרא כאן בי"ט שחל להיות בשבת כאן בי"ט שחל להיות בחול וכבר בטלו התרוץ ההוא באמר' ואי דאורייתא הוא במקודש היכי תקעינן ועוד מלאכה הוא דאצטריך קרא למעוטא בתמיהה הוכרח הרב לתקן המקרא הזה עם המדרש שדרשו בו זכרון תרועה פסוקי זכרונות ופסוקי שופרות אבל המלכיות שלא הוציאום מן המקרא הזה אלא מקרא דוהיו לכם לזכרון לפני אלהיכם אני ה' אלהיכם שאין ת"ל אני ה' אלהיכם ומה תלמוד לומר אני ה' אלהיכם זה בנה אב בכל מקום שנאמרו זכרונות יהיו מלכיות עמהן או מקרא דאני ה' אלהיכם דלעיל דסמיך ליה בחדש השביעי אין לו להביאן פה בפי' המקרא הזה ומה שסיים אחר זה לזכור לכם עקדת יצחק שקרב תחתיו איל שהוא לקוח מפ"ק דר"ה דאמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקדת יצחק ומעלה אני עליכם כאילו עקדת' עצמכם לפני הוצרך לזה מפני שיש לטעון על המדרש הזה בשלמא פסוקי זכרונות אנו צריכים להם כדי שיעלה זכרוננו לפניו אלא פסוקי שופרות למה ולולא הטעם הזה הנזכר בפרק קמא דר"ה בדברי רבי אבהו לא היה המדרש הזה מקובל כלל:
מקרא קדש קדשהו בכסות נקיה ובתפלה ובשאר ימים טובים במאכל ומשתה ובכסות נקייה ובתפילה. שאין פירוש מקרא קדש האמור ביום הכפורי' כפירוש מקרא קדש האמור בשאר ימים טובים כי פירוש מקרא קדש האמור ביום הכפורים הוא שתקדשהו בכסות נקייה ובתפלה לבד מאחר שאין בו אכילה ושתייה ופירוש מקרא קדש האמור בשאר ימים טובים הוא שתקדשהו באכילה ובשתייה ובכסות נקייה ובתפלה וגם בזה לבי נוקפי שהרי בכל הנוסחאות שראיתי בכולן כתוב הפירוש של מקרא קדש אחר הפירוש של והאבדתי ואחר הפירו' של כל מלאכה והיה ראוי ההיפך כי הפסוק של מקרא קדש קודם מהם ואין לומר שהמקרא קודש הזה שפירש בו הוא הכתוב בחג הסכו' דמה נשתנ' זה מכל מקרא קדש הכתובים בחג המצות ובחג השבועות ובר"ה שלא פי' בם כלום אלא ע"כ לומר דהאי מקרא קדש שפיר' בו הוא הכתוב ביום הכפורים שהוא משונה מכולם:
או להזהיר על מלאכה לילה כמלאכת יום. וא"ת היכן מצינו שחלק הכתוב באיסור מלאכ' בין יום ללילה עד דאצטריך הכא להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום ועוד היכי משתמע מהאי קרא איסור לילה יש לומר משום דכתיב באזהרת מלאכה ובעונשה בעצם היום הזה וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי לומר בעצומו של יום מוזהר וענוש על מלאכה ולא על התוספת כדתניא בת"כ ומייתי לה בפרק בתרא דיומ' סד"א דהאי בעצם היום הזה אינו אלא דומיא דבעצם היום הזה בא נח ובעצם היום הזה הוציא ה' את צבאותיכם שפירושם בהיות השמש על הארץ אף כאן בהיות השמים על הארץ לאפוקי לילה שאינו מוזהר עליו לפיכ' חזר הכתוב ואמר כל מלאכה לא תעשו ולא הוזכר בו בעצם היום הזה כמו שהוזכר למעלה להורות שאזהרת המלאכה בהן בין ביום ובין בלילה כמו בשבתו' ושאר המועדים שאזהרת המלאכה בהן אינו מוזכר בשום אחד מהם בעצם היום הזה וכולל היום והלילה ונשאר בהכרח לפרש בעצם היום הזה הכתוב למעלה בעצומו של יום שכולל היום והלילה שעל עצומו של יום מוזהר וענוש עליה ולא על התוספת אך בכל הנוסחאות שראיתי כתוב בהן וכל מלאכה וגו' להזהיר על מלאכת לילה כמלאכת יום והפסוק שאין כתוב בו בעצם היום הזה הוא כל מלאכה בלא וי"ו אבל בלי ספק שבוש נפל בספרים שלא השגיחו הסופרים בין הפסוק הראשון שכתוב בוי"ו ובין הפסוק האחרון שכתב בלא וי"ו או שמא הספר שהיה מפרש עליו היה כתוב בו גם הפסוק האחרון בוי"ו וא"ת בלאו קרא דכל מלאכה לא תעשו תיפוק לי מקרא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב שאין פירוש בעצם היום הזה בהיות השמש על הארץ דאם כן לגבי ענוי נמי דכתיב ביה כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה צריך לומר בהיות השמש על הארץ ולא בלילה ואי אפשר זה שהרי כתוב בו בפירוש מערב עד ערב יש לומר דאי לאו קרא דכל מלאכה לא תעשו ה"א דפירוש בעצם היום הזה דענוי הוא בעצומו של יום ולא על התוספת ופירוש בעצם היום הזה דמלאכה הוא בעצם היום וכחו ולא בלילה ואף על פי שהם סמוכים זה לזה אין בכך כלום כי כמוהו בפרשה הזאת וספרתם לכם ממחרת השבת עד ממחרת השבת השביעית שהראשון מבתר יומא טבא והשני מבתר שבועתא וכן רוכבי' על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם:
עולה ומנחה מנחת נסכים הקריבה עם העולה. דומיא דזבח ונסכים מה להלן נסכי הזבח אף כאן מנחה העולה ועוד אי מנחה בפני עצמה היא עולה וזבח ונסכים ומנחה מבעי ליה:
דבר יום חק הקצוב בחומש הפקודים. כאילו אמר להקריב עולה ומנחה וזבח ונסכים כחק היום הקצוב לו שיש יום שיש בו מוספים הרבה ויש יום שהם מועטים והם מפורשים בפרשת פנחס ואח"כ אמר ביומו ללמד שאין המוספים של כל יום ויום נקרבים אלא כל אחד ביומו עבר יומו בטל קרבנו שאין לאלו תשלומין כמו לעולת ראיה ושלמי חגיגה שמי שלא הקריבו ביום טוב ראשון מקריבו בשאר ימות הרגל שנא' שבעת ימי' תחוג ליי' שכולן ראויין לחגיג' וכולן תשלומי ראשון הן כדלקמי' וכאילו אמר עולה ומנחה זבח ונסכים בדבר יום הקצוב לו אשר הוא ביומו:
פרי עץ שטעם עצו ופריו שוה. בת"כ ומייתי לה בפרק לולב הגזול ונראה לי דמייתורא דעץ הוא דקדרשי ליה דאס"ד פרי של עץ לשתוק מעץ ולכתוב ולקחת' לכם פרי הדר ועוד הוי דבר הלמד מעניינו דכיון דכפות תמרים ועץ עבות וערבי נחל כולהו מין עץ הוו פרי הדר נמי מין עץ הוא ועוד אם פירש פרי עץ הוא פרי של עץ עדיין לא הודיענו בזה איזה עץ הוא ואם תאמר אפי' אם פירוש פרי עץ שטע' עצו ופריו שוים לא הודיענו בזה אי זה פרי הוא דאימא פלפל הוא שגם הוא מעם עצו ופריו שוה כבר תרצו בגמרא היכי נעביד ננקוט חדא לא מנכרא לקיחתה ננקוט תרתי ותלת פרי אחד אמר רחמנא ולא שתים ושלשה פירות:
מישראל לרבות הגרים. בת"כ דמבישרא משמע כל שהן בתוך ישראל אפי' גרים ועבדים משוחררים:
כי בסכות הושבתי ענני כבוד. בת"כ אליבא דרבי עקיבא ולא כרבי אליעזר דאמר סכות ממש היו ורש"י ז"ל הניח דברי רבי אלעזר אע"פ שדבריו יותר נראין מפני שמלת הושבתי מורה על פועל אלהי שהן ענני הכבוד לא על פועל אנושי דאם כן כי בסכות ישבו אבותיכם בהוציאי אותם מארץ מצרים מבעי ליה:
