תנ"ך על הפרק - ויקרא כ - אברבנאל

תנ"ך על הפרק

ויקרא כ

110 / 929
היום

הפרק

מִצְוֹת נוֹסָפוֹת, העונשים על העריות

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֘ל תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן׃וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת־מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי׃וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימֽוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן־הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ׃וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת ׀ כָּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל־הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים לִזְנ֖וֹת אַחֲרֵיהֶ֑ם וְנָתַתִּ֤י אֶת־פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ׃וְהִ֨תְקַדִּשְׁתֶּ֔ם וִהְיִיתֶ֖ם קְדֹשִׁ֑ים כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־חֻקֹּתַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם׃כִּֽי־אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יְקַלֵּ֧ל אֶת־אָבִ֛יו וְאֶת־אִמּ֖וֹ מ֣וֹת יוּמָ֑ת אָבִ֧יו וְאִמּ֛וֹ קִלֵּ֖ל דָּמָ֥יו בּֽוֹ׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִנְאַף֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִנְאַ֖ף אֶת־אֵ֣שֶׁת רֵעֵ֑הוּ מֽוֹת־יוּמַ֥ת הַנֹּאֵ֖ף וְהַנֹּאָֽפֶת׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־אֵ֣שֶׁת אָבִ֔יו עֶרְוַ֥ת אָבִ֖יו גִּלָּ֑ה מֽוֹת־יוּמְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־כַּלָּת֔וֹ מ֥וֹת יוּמְת֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם תֶּ֥בֶל עָשׂ֖וּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֤ב אֶת־זָכָר֙ מִשְׁכְּבֵ֣י אִשָּׁ֔ה תּוֹעֵבָ֥ה עָשׂ֖וּ שְׁנֵיהֶ֑ם מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִקַּ֧ח אֶת־אִשָּׁ֛ה וְאֶת־אִמָּ֖הּ זִמָּ֣ה הִ֑וא בָּאֵ֞שׁ יִשְׂרְפ֤וּ אֹתוֹ֙ וְאֶתְהֶ֔ן וְלֹא־תִהְיֶ֥ה זִמָּ֖ה בְּתוֹכְכֶֽם׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן שְׁכָבְתּ֛וֹ בִּבְהֵמָ֖ה מ֣וֹת יוּמָ֑ת וְאֶת־הַבְּהֵמָ֖ה תַּהֲרֹֽגוּ׃וְאִשָּׁ֗ה אֲשֶׁ֨ר תִּקְרַ֤ב אֶל־כָּל־בְּהֵמָה֙ לְרִבְעָ֣ה אֹתָ֔הּ וְהָרַגְתָּ֥ אֶת־הָאִשָּׁ֖ה וְאֶת־הַבְּהֵמָ֑ה מ֥וֹת יוּמָ֖תוּ דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃וְאִ֣ישׁ אֲשֶׁר־יִקַּ֣ח אֶת־אֲחֹת֡וֹ בַּת־אָבִ֣יו א֣וֹ בַת־אִ֠מּוֹ וְרָאָ֨ה אֶת־עֶרְוָתָ֜הּ וְהִֽיא־תִרְאֶ֤ה אֶת־עֶרְוָתוֹ֙ חֶ֣סֶד ה֔וּא וְנִ֨כְרְת֔וּ לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י עַמָּ֑ם עֶרְוַ֧ת אֲחֹת֛וֹ גִּלָּ֖ה עֲוֺנ֥וֹ יִשָּֽׂא׃וְ֠אִישׁ אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה דָּוָ֗ה וְגִלָּ֤ה אֶת־עֶרְוָתָהּ֙ אֶת־מְקֹרָ֣הּ הֶֽעֱרָ֔ה וְהִ֕יא גִּלְּתָ֖ה אֶת־מְק֣וֹר דָּמֶ֑יהָ וְנִכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם׃וְעֶרְוַ֨ת אֲח֧וֹת אִמְּךָ֛ וַאֲח֥וֹת אָבִ֖יךָ לֹ֣א תְגַלֵּ֑ה כִּ֧י אֶת־שְׁאֵר֛וֹ הֶעֱרָ֖ה עֲוֺנָ֥ם יִשָּֽׂאוּ׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכַּב֙ אֶת־דֹּ֣דָת֔וֹ עֶרְוַ֥ת דֹּד֖וֹ גִּלָּ֑ה חֶטְאָ֥ם יִשָּׂ֖אוּ עֲרִירִ֥ים יָמֻֽתוּ׃וְאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִקַּ֛ח אֶת־אֵ֥שֶׁת אָחִ֖יו נִדָּ֣ה הִ֑וא עֶרְוַ֥ת אָחִ֛יו גִּלָּ֖ה עֲרִירִ֥ים יִהְיֽוּ׃וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹא־תָקִ֤יא אֶתְכֶם֙ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֜י מֵבִ֥יא אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖מָּה לָשֶׁ֥בֶת בָּֽהּ׃וְלֹ֤א תֵֽלְכוּ֙ בְּחֻקֹּ֣ת הַגּ֔וֹי אֲשֶׁר־אֲנִ֥י מְשַׁלֵּ֖חַ מִפְּנֵיכֶ֑ם כִּ֤י אֶת־כָּל־אֵ֙לֶּה֙ עָשׂ֔וּ וָאָקֻ֖ץ בָּֽם׃וָאֹמַ֣ר לָכֶ֗ם אַתֶּם֮ תִּֽירְשׁ֣וּ אֶת־אַדְמָתָם֒ וַאֲנִ֞י אֶתְּנֶ֤נָּה לָכֶם֙ לָרֶ֣שֶׁת אֹתָ֔הּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי אֶתְכֶ֖ם מִן־הָֽעַמִּֽים׃וְהִבְדַּלְתֶּ֞ם בֵּֽין־הַבְּהֵמָ֤ה הַטְּהֹרָה֙ לַטְּמֵאָ֔ה וּבֵין־הָע֥וֹף הַטָּמֵ֖א לַטָּהֹ֑ר וְלֹֽא־תְשַׁקְּצ֨וּ אֶת־נַפְשֹֽׁתֵיכֶ֜ם בַּבְּהֵמָ֣ה וּבָע֗וֹף וּבְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְמֹ֣שׂ הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־הִבְדַּ֥לְתִּי לָכֶ֖ם לְטַמֵּֽא׃וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ קְדֹשִׁ֔ים כִּ֥י קָד֖וֹשׁ אֲנִ֣י יְהוָ֑ה וָאַבְדִּ֥ל אֶתְכֶ֛ם מִן־הָֽעַמִּ֖ים לִהְי֥וֹת לִֽי׃וְאִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֗ה כִּֽי־יִהְיֶ֨ה בָהֶ֥ם א֛וֹב א֥וֹ יִדְּעֹנִ֖י מ֣וֹת יוּמָ֑תוּ בָּאֶ֛בֶן יִרְגְּמ֥וּ אֹתָ֖ם דְּמֵיהֶ֥ם בָּֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

וידבר ה' אל משה איש איש אשר יתן מזרעו וגו' עד סוף הסדר ויש לשאול בפרשה הזאת שאלות: השאלה הא' באמרו אשר יתן מזרעו למולך ודרשו חז"ל (סנהדרין דף ס"ד) מזרעו ולא כל זרעו. ואם היה המעשה הזה נמאס לפניו יתברך למה יפטר הנותן כל זרעו וחלה האיסור הזה בקצת הזרע בלבד. ואם יתן האדם את עצמו למולך שהוא יותר עצום יפטר מהעונש ג"כ ולא יתחייב אלא הנותן מזרעו: השאלה הב' למה אמר בעונש המעשה הזה מות יומת עם הארץ ירגמוהו באבן. ואחר זה אמר ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי אותו מקרב עמו. וידוע שבמקום שיש מיתת בית דין אין מיתה בידי שמים וחז"ל אמרו ירגמוהו באבן במקום שיש עדים והתראה והכרתי במקום שאין עדים והתראה אבל זה לא נזכר בכתוב וראוי לחקור סבתו: השאלה הג' באמרו ושמתי אני את פני באיש ההוא כי הנה כבר אמר ואני אתן את פני באיש ההיא וכח שני המאמרים אחד והיה אם כן אחד מהם כפל ומותר אם ושמתי אני את פני ואם ואני אתן את פני: השאלה הד' באמרו לענין טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי כי לא תמצא שנאמר בלשון הזה בשום אזהרה מאזהרות עכו"ם ולמה אם כן נתיחדו טומאת המקדש וחלול השם הקדוש במולך ולא עכו"ם אחרת: השאלה הה' במה שאמר ואני אתן את פני באיש ההוא ובמשפחתו כי למה תענש המשפחה בעון האיש היחידי ולא תמצא זכר משפחה בשום אזהרת עכו"ם בכל האזהרות שבאו בתורה כי אם במולך: השאלה הו' באמרו אחר זה והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים ונתן העונש בהם ולא נתנו למעלה כשהזהיר על המעונן: השאלה הז' למה אמר אח"ז והתקדשתם והייתם קדושים ושמרתם את כל חקותי ואחריו זכר מצות אחרות והיה מהראוי שיכתבו הפסוקים האלה בסוף המצוות כלם כי היא כסוף חתימה להם: השאלה הח' באמרו איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו וגו' כי הנה המצוה הזאת כבר נאמרה שנאמר (פ' משפטים) ומקלל אביו ואמו מות יומת כי גם מלת כי הראשון שבזה הפסוק יראה שאין ענין לה: השאלה הט' באמרו בסוף הפרשה והבדלתם בין הבהמה הטהורה וגו' כי זה אין כאן מקומו וכבר נאמר למעלה בפרשת (פ' שמיני) הטהרות גם אמרו אחר זה והייתם קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים וגו' הוא כפל ומותר כי כבר אמר למעלה אני ה' אשר הבדלתי אתכם מן העמים: השאלה הי' באמרו בזאת הפרשה ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו באבן ירגמו שניהם כי הנה זה עצמו נזכר לעיל בעונש שואל אוב וידעוני ולמה נכפל כאן: והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם: וידבר ה' אל משה לאמר ואל בני ישראל תאמר וגו' איש איש אשר יתן מזרעו למולך וגו' עד סוף הסדר. דעת הרב המורה בעבודת המולך כפי מה שכתב בפ"לז ח"ג הוא שהיתה לבד העברת אדם את בנו ובתו באש ושהיו עושים כן כדי שיחיו הבנים ושלהיות המעשה ההוא נקל לעשותו והתועלת המקווה ממנו עצור בעיניהם היו בני אדם נמשכים בה ולכן הזהיר והחמיר הכתוב באזהרתו מאד. וכתב הרב שגם היום הנשים עושים כן שישימו על האש ריח מוסרח ומעבירין עליו בניהם והוא מדרכי האמורי וזה גם כן דעת רש"י שהמולך עבודתו כך היה שמוסר אדם את בנו לכומרים והם עושים שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש אבל לא היה נשרף. ודעתי מאן ימאן מלקבל דבר זה כי אלו היה הדבר כל כך נקל לא היתה התורה האלהית מחמירה כל כך באיסורו והרחקתו. והנה ירמיהו הנביא ע"ה אמר (ירמיה ז') על זה ובנו את במות התופת אשר בגיא בן הנום לשרוף את בניהם ואת בנותיהם באש שביאר שהיה ענין העבודה הזאת שריפת הבנים והבנות באש. ואין לך שתאמר שזה שזכר הנביא היה בגיא בן הנום ושאין זה המולך שהיא עבודה אחרת שהרי ביאשיהו כתיב (מלכים ב' כ"ג) וטמא את התופת אשר בגיא בן הנום לבלתי העביר איש את בנו ואת בתו באש למולך. הרי שביאר שהתופת אשר בגיא בן הנום היה במת המולך ושם היתה עבודתו. וההעברה אשר זכרה תורה אינה העברה בין שתי מדורות או למעלה מן האש כדברי הרבנים האלה ז"ל אבל ענינה השריפה וכן כתב הרב הנחמני בפירושו וכן אמר הכתוב וגם את בניהם העבירו באש לאכלה ולזה נקרא בדברי ירמיהו במות התופת אשר בגיא בן הנום גיא ההריגה מפני שהיו הורגים שם הבנים והבנות באש. (ירמיה שם) וכתוב ומלאו את המקום הזה דם נקיים ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלה על לבי. כי היה ענין העבודה ההיא לשמש המושל על האש. ולהיות השמש כמלך בין הכוכבים והגדול שבהם היה נקרא אצלם מולך מפני ממשלתו ונקרא גם כן בשם בעל כי הוא אדון ובעל ההויות ומאשר היה השמש מושל ביסוד האש והוא כלי פעולתו היו העובדים אותו מעבירים את בניהם ואת בנותיהם אשר בכחו נולדו להם באש כאלו יאמרו ממך הכל ומידך נתנו לך. ואמרה התורה לשון העברה לפי שהיתה העבודה להעבירו מרשותו ומתחת ידו ולהעבירו באש כאלו הוא מתאחד עם סבתו. אבל העיקר היה שימות שם באותם העבדות לא שיכניסום באש להיותם נשרפים שם בעצים אלא שיעלו אותם באש ובו יעבירום פעמים רבות עד שימית הילד באותן העברות מכח האש ולכך יקראום עולות. והעברה למולך היא העבודה. והמולך היא עבודה קדומה כי הנה במצרים היו עושים אותה המצרים ולכך זכרה התורה בהא למ"ד הידיעה ומזרעך לא תתן להעביר למולך ואומר (מלכים ב' י"ז) והספרוים שורפים את בניהם לאדרמלך וענמלך אלהי ספרוים והוא המולך עצמו שהיה ביניהם. וכן בני עמון היו קוראים לשקוץ שלהם מולך כי הוא מלכם. והוא הבעל הנזכר סתם בנביאים הבעל הכל רומז לכוכב חמה המושל ביסוד האש ולכן עשה אליהו בחינת נביאי הבעל באש שנאמר (מלכים א' י"ח) והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים. האמנם נקראת בדברי הנביאים במת התופת שהכומרים עשו שם בימי רשעי ישראל במה גדולה לאותה עבודה לאותו מקום היותר מקולל וזר ונבאש שהיה בירושלים והוא גיא בן הנם. ושם היו באים האנשים ונותנים בניהם ופרי בטנם לזבוח לשמש ולפי שהכומרים היו מעבירים אותו הבן או הבת כל כך פעמים עד ששם ימותו בחום האש והיו הילדים צועקים בקול גדול בצאת נפשם מכח השריפה ולכן כדי שלא יכמרו רחמי האב והאם על בניהם על יללתם וצעקתם בעת השריפה היו הכומרים תוקעים בתופת ומשמיעי' קולות רבות לבלבל השומעים באופן שלא תשמע צעקת הילדים. ומהיות העבירה הזאת גדולה מכל העבירות להקריב אדם קרבן לאחד מכוכבי השמים לא מבקרו וצאנו אלא מזרעו ופרי בטנו היוצא מחלציו הזהירה התורה על זה את כל איש ישראל וגם את הגר אשר יגור בתוכם שאיש מהם לא יתן מזרעו למולך. ומפני זה שהיה ענין העבודה ההיא שהאדם שהיו לו בנים ובנות רבים יתן אחד מהם לגבוה שהוא השמש המולך עליהם ויהיה זה קרבן בעד הבנים הנשארים ועל אביו ואמו להציל אותם ממות ולהחיותם ולכן אמרה תורה אשר יתן מזרעו למולך רוצה לומר שיתן אחד מבניו לאותה עבודה במקום קרבן בעד השארית הנמצאת אצלו. ולכך אמרו הקדושים ז"ל מזרעו ולא כל זרעו לפי שדבר הכתוב בהווה שכן היתה העבודה ההיא שיתן קצת הזרע קרבן בעד השארית והיה רחוק מאד שיתן אדם את כל בניו וכל זרעו אשר נתן לו האלהים למאכולת אש. והתורה לא צותה ולא הזהירה על הנמנעות ולא על הדברים שיקשה מציאותם וכן הוא היות האדם מעביר עצמו למולך או כל בניו יחד כי איך יוכל האדם בטבעו לעשות כן מרצונו. ומפני זה היה עיקר המצוה שלא יתן אדם מזרעו למולך והותרה השאלה הא'. ויש מפרשים שבעבור שהיו הרוגי ב"ד מיתתם כפרתם אמר הכתוב שמי שיתן קצת מזרעו למולך חייב סקילה אבל הנותן כל זרעו למולך לא רצה הקב"ה שיהיה נסקל כדי שלא תהיה מיתתו כפרתו אבל שיהיה ענשו לעולם הבא עונש נצחיי לנפש. ואינו נכון כי הנה בנותן מזרעו למולך או בן או בת יהיה מעט או הרבה להיות העבירה ההיא גדולה מכל העבירות. ואין ערך לכל שאר דרכי העכו"ם עמה יהיה ענשה כל כך עצום כפי גזרת הכתוב שמות יומת האיש ההוא עם הארץ ירגמוהו באבנים רוצה לומר עם אותה הארץ היושב בה. ואולי שכיון הכתוב בזה שמבלי התראה ולא חקירת ב"ד ירגמוהו. ומלבד העונש ההוא הגשמי הודיע יתברך שהוא יתן את פניו באיש ההוא ויכריתהו מקרב עמו ואין זה אלא בעולם הנשמות כי כמו שהיה המוסר עצמו על קדושת השם שכרו גדול מלפרש ואין בריה יכולה לעמוד במחיצתו כך המוסר עצמו ובניו על עכו"ם היה ראוי שיגדל ענשו בעולם הזה ובעולם הבא. וזהו אמרו והכרתי אותו מקרב עמו יען מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי. רוצה לומר שבמקדש ה' היו זובחים שור או כשב או עז ובבמת המולך היו זובחים בני אדם. כאלו שלחן ה' נבזה הוא ולכך יזבחו עליו חלב ודם הבהמות ובמת המולך היא טהורה ונכבדת כי שם היו כומריהם זובחי אדם ועל זה נאמר כאן זובחי אדם למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי כי יורה שהמולך היה נכבד וקדוש מהאל יתברך לפי שיחס הנעבד אל הנעבד יחס העובד אל העובד. והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הב' והד'. ולפי שהיה אפשר שעם הארץ העלימו עיניהם מן האיש ההוא לבלתי המית אותו ויהיה זה בחשבם שדי לו בעונש הנפשיי שיקבל מיד השם וירצו להקל בענשו הגשמיי. אמר יתב' שאז יחרה אפו לא לבד להעניש את החוטא עצמו אבל גם לכל משפחתו כי אחרי שהעלימו עיניהם מלהענישו ומפני משפחתו העלימו עם הארץ עיניהם הרי הם כעוזרים במעשהו ולכן אותו החוטא עצמו וכל מי שהיו עמו באותה עצה יכרית מקרב עמם ואת כל הזונים אחריו ואם אינם ממשפחתו הואיל והם עוזרים לו הרי הם כזונים אחרי המולך. ולפי שלא יחשב שכל בני המשפחה יוכללו בעונש הזה בין שיהיו יודעים בדבר או לא ידעו. לכן אמר הכתוב לזנות אחרי המולך כי הם יהיו בעונש הכרת לא אחרים שלא ידעו בדבר. ויהיה אם כן מלת לזנות מוסב על משפחתו שזכר. ולכן לא אמר בכל משפחתו שלא יהיו בכרת אלא בני המשפחה הזונים בזה. והיותר נכון בעיני כי בעבור שהיה הנותן מזרעו למולך חושב שמפני זה יחיו בניו וקרוביו. לכן אמר יתברך שאם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם לבלתי המית אותו עכ"פ יהיו פני ה' בו ובמשפחתו שהם בניו אחיו וקרוביו אשר כיון בעבודה ההיא להחיותם ולהצילם ממות כי יהיה הדבר בהפך שכלם ימותו בכרת. והותרה השאלה הג' והה'. והנה אמר אח"ז והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים. כאומר והראיה שהעונשים האלה יכבדו על הנותן מזרעו למולך מפני כובד העבודה וקשיה. כי הנה הנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים לזנות אחריהם לא יענש כי אם בעונש אחר והוא הכרת לפי שלא הגיע חטאו לרשעת עבודת המולך שנזכרו בו שני העונשים. והנה לא זכר כאן מעונן ומנחש ומכשף במיתה לא בב"ד ולא בידי שמים כי הוא במלקות והותרה בזה השאלה הו'. הנה התבאר למה החמירה התורה כל כך עבודת המולך ולמה לא זכר עונש למעביר עצמו למולך כי אם לנותן לפי שהנשרף מדעתו אינו בר דעת ולכך היה העונש לאביו המעביר אותו ושלהיות החטא כל כך עצום נתחברו בו מיתה גופיית ומיתה נפשיית והתבאר מהפסוק הראשון ואני אתן את פני באיש ההוא והכרתי נאמר על כרת הנפש. והפסוק השני ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו. ידבר בכרת ימיו. והתבאר סמיכות והנפש אשר תפנה אל האובות שהוא לתת הפרש בין עונש לעונש ובין חטא לחטא. והנה אמר אחר זה והתקדשתם והייתם קדושים. להגיד שראוי שהם מעצמם יתקדשו מעשות התועבות אשר זכר ואם הם יתקדשו וישמרו עצמם מזה יקנו קנין השלמות חזק וקבוע בנפש ויהיו קדושים בעצמם ועל זה אמר והייתם קדושים. והנה נתן בזה שתי סבות. האחת להיות ה' אלהיהם משגיח בכם ושכינתו בתוככם ולכן ראוי שתהיו תמיד בקדושה ושמירה רבה כדי שתחול בכם ההשגחה והשפע העליון מבלי מונע. והסבה השנית היא לפי שהשם ית' צוה במצות האלה ולכן ראוי לעשות דברו ומצותו. וזהו אמרו ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם אני ה' מקדישכם רוצה לומר כיון שהם חקותי חוקים אשר חקקתי ושמתי ביניכם ראוי שתשמרו אותם כיון שאני הוא המקדש אתכם בם. והותרה השאלה הז'. והנה סמך לזה איש איש כי יקלל את אביו ואת אמו כדי להעיר הסבה שבעבורה הכביד כל כך בעונש העובד את המולך. והיה כי הנה כל אדם בקללו את אביו ואת אמו שהם גשמיים כמוהו ראוי שיומת ק"ו לשכינה שהנותן מזרעו למולך הוא מקלל את אביו שבשמים ולכן ראוי שיומת עליו ומפני זה נאמר כאן בתחלת הפסוק מלת כי המורה על הסבה כי איש איש כי יקלל וגו' וכאלו אמר כי הנה כל איש ואיש כאשר יקלל את אביו ואת אמו מות יומת וכמו שאמר בחללו את שם קדוש ישראל. ולפי זה תהיה מלת כי הראשונה בפסוק לשון נתינת הסבה ומלת כי השנית שאמר כי יקלל את אביו ואת אמו הוא לשון כאשר והותרה בזה השאלה הח'. ולפי ששלמות האדם נכלל בדברים שבינו לבין המקום ובמה שבינו לחבירו. והיה שכבר זכר מה שבין אדם למקום זכר אח"ז מה שבין אדם לחבירו והביא העריות כלם כי עם היות שכבר נזכרו בסדר אחרי מות הנה לא נזכרו שמה אלא איסורם לא ענשיהם ובמקום הזה פירש ענשיהם. אבל לא נזכרו כאן העריות באותו סדר מהקדימה והאיחור שנזכרו שמה אלא הנוהג קודם למה שאינו נוהג. ולזה התחיל באשת איש ואח"כ שאר העריות וברובם אמר דמיהם בם ר"ל כי הם היו סבת מיתתם ועל ראשם יהיה דמם. ובקצתם אמר גם כן תבל עשו והוא בדברים שכפי הסדור המדיני הם כ"כ מגונים כמו שהם אסורים כפי התורה. ובקצתם אמר תועבה עשו וגם זה ענינו שהם חייבו מיתתם. ואמנם בשוכב עם הבהמה צוה ואת הבהמה תהרוגו כבר ביארו חכמינו זכרונם לברכה הטעם בזה והוא כדי שלא תשאר מזכרת עון ממי שחטא בזה. ואמנם בשוכב עם אחותו אמר חסד הוא מענין חסרון מלשון פן יחסדך שומע. והנה מאלה העריות מה שנאמר בהם מות יומת מיתתו בחנק. ודמיהם בם ענינו שהם גרמו מיתתם ברוע מעשיהם ונתחייבו בדמם וכל מקום שנאמר דמיהם בם לבד הוא בסקילה שעל דינם אומרים לו דמך בראשך ולא בראשנו. ומיתת השריפה אינו חמורה כסקילה אך היא חמורה מהחנק. וכל שאר העריות שנזכרו בסדר אחרי מות ולא נזכרו פה הם בכרת כמו הלוקח שתי אחיות ובת בנו ובתו. ולחנם רמז הראב"ע שלא הזכיר עונש אחות האב ולא עונש שתי אחיות והמשכיל יבין. שרצה בזה שמפני כבוד עמרם ויעקב אבינו שנשא עמרם את דודתו ויעקב שתי אחיות לא נזכרו בתורה ענשיהם וכבר כתבתי שאין טעם ולא אמת בדבריו כי העריות האלה הן אסורות מן התורה ולכן קודם נתינת התורה היה בלתי אסור מה שנאסר אח"כ אבל לא נזכרו כאן ענשיהם לפי שהם בכלל כל העריות שהם בכרת כמו שזכרתי וזכר השוכב עם דוה והיא הנדה או זבה לשון גנאי ומאוס מאד ונקראת נדה לפי שהיא נודדת ממקום למקום להתרחק הבעל ממנה. ונקראת דוה לפי שראשה ואיבריה כבדים עליה כדברי רש"י. ואמר בסוף המצות האלה ושמרתם את כל חקותי ואת כל משפטי. להגיד שעם היות שלא נזכרו כאן בפרשת מצות אחרות שבאו בתורה ראוי שעל כלם יהיו נזהרים לשמרם כי כלם נכללות בכלל שלא ילכו בחקות הכנעניים ומשפטיהם לפי שהוא יתברך הבדיל אותם מכל העמים בקדושה ושפע עד שמפני זה צוה שיבדילו בין הבהמה הטמאה לטהורה כדי שלא ישקצו את נפשותיהם בבהמה ובעוף הטמא כי היו המאכלים הטמאים מקנים מזג רע בגוף ותכונה רעה בנפש ולכך היה הבדל המאכלות הכנה למעלת הנפש. ומזה תדע שלא בא והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה בזה המקום מכוון לענין הטהרות כי אם לעשות ממנה ראיה לקדוש העם והבדלו מיתר העמים בכל עניניהם. ולכך אמר בסוף הדברים והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי כי זה היה התחלת המאמר וכונתו. והנה אמר עוד איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני כפי חז"ל להודיע שמיתתו בידי אדם כשיהיו בו עדים והתראה. אבל גם לדבריהם אין ספק שבא הפסוק הזה שלא במקומו וגם יקשה אמרו כי יהיה בהם אוב או ידעוני כי היה ראוי שיאמר אשר יפנה אל האוב או אל הידעוני לא אשר יהיה בהם. ולכן אחשוב לפרש בו ע"ד הפשט שמפני שזכר כאן שיתרחקו מעבודת המולך וכל מיני העוננות ומעשה האוב והידעוני שהיו עושים עם עצמות אדם או עצם חיה ידועה שהיו שמים תחת הלשון לדבר עתידות. והיה שכבר ימצאו מבני אדם שלא יעשו מלאכה מאלו המלאכות הטמאות. אבל יאמרו שבעצמם וטבעם יש כח שד או אוב וידעוני יגידו בו הדברים הנעלמים לכן הזהיר עליו יתברך ואמר איש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני. ואין פירושו שיפנו אליהם לעשותם כמו שאמר למעלה אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אלא שיש בהם ר"ל שימצא בהם בעצמם לפי דבריהם כח אוב וידעוני שהוא כח שד להגיד הדברים הנעלמים העתידים. כי הנה האיש או האשה אע"פ שלא יעשה מלאכה בזה כיון שהוא מפורסם שהאוב או השד הוא בקרבו והוא מודיעו מה שיהיה מות יומת באבן ירגמו אותו כי הוא באמת קוסם קסמים מסית ומדיח דובר שקרים ואין ראוי שישב בתוך עם ה' להוליכם אחרי ההבל והכזב והותרה בזה השאלה הט' והי': תם סדר קדושים תהיו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך