שפה אחת לשון הקדש. כדמשמע מקרא דלזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת כדאיתא בב"ר שמעת מימיך גיני גיניאה אתרופו אתרופיאה גברא גברתא אין שם האשה נגזר משם האיש בשום לשון חוץ מלשון הקדש וכך פירש"י ז"ל שם לשון נופל על הלשון מכאן שנברא העולם בלשון הקדש ומאחר שהלשון ההוא לא נשתנה עד זמן דור הפלגה שנחלקו הלשונות יחוייב שתהיה השפה ההיא לשון הקדש בהכרח:
אחת לאלף ותר"נו. כך הוא מספר השנים שמאדם עד המבול:
בנסעם מקדם שהיו יושבים שם כדכתיב למעלה ויהי מושבם וגו' הר הקדם. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין זה נכון כי תולדות שם לבדן הם שנאמר עליהם כן ולמה ייחס הפלגה עליהם כי בני יפת ובני חם רבים מהם ועוד כי מושבם בארצותם היה ממישא עד הר הקדם והפלגה היתה טרם שהיה מושבם בארצותם כי לא באו בני יפת מאיי הים אלא הבקעה אשר בארץ שנער אבל בפלגה הפיצם השם על פני כל הארץ ואז הושבו בארצותם לגוייהם: ונראה לי שאין מכל אלו טענה כלל כי מה שטען שתולדות שם לבדו הם שנאמר עליהם כן ולמה ייחס הפלגה עליהם כי בני יפת ובני חם רבים מהם אינה טענ' כי הרב ז"ל סובר שלא היתה הנסיעה לארץ שנער רק לאותם החוני' לפאת מזרח העולם או לפאת מזרח הבקעה שהם בני שם וכשבאו בשנער שהיא לפאת מערבם נמצא שנסעו מפאת מזרח לפאת מערב אבל בני יפת ובני חם היו חוני' לצד הבקעה סמוך לה ולא הי' צריך לנסוע מפני ששם מקום הועד. ומה שטען עוד כי מושבם בארצותם הי' ממישא עד הר הקדם והפלג' הית' טרם שהי' מושבם בארצותם אינה טענה כי הכ' לא הזכיר שהיו אז בארצות' רק שהחלק מהאר' אשר היו יושבים בו קודם הפלג' הוא המקום אשר שם אחרי הפלגה מישא וספרה לא שהיו אלה המקומו' קוד' הפלג' ולא שהיו אז בארצותם לגויהם כי עדיין לא נתיישבו בארצותם לגוייה' עד אחרי הפלג' שהפיצם השם משם ומה שכתב אחר זה אלה בני שם למשפחותם ללשונות' בארצות' לגוייה' פירושו אלה משפחו' שם נפרדו אחרי הפלגה ללשונותם בארצותם לגוייהם וכן מה שכתב בבני יפת מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם איש ללשונו למשפחותם בגוייהם פירושו מאלה נפרדו אחרי הפלגה איי הגויים בארצותם איש ללשונו וגו' וכן מה שכתוב בבני חם אלה בני חם למשפחותם ללשונותם בארצותם בגוייהם פירושו מאלו נפרדו אחרי הפלגה למשפחותם ללשונותם וגו':
לתור להם מקום. כדכתיב בתריה וימצאו בקעה דמשמע שאחר שנסעו מצאו ואין זה אלא שנסעו לתור ואחר כך מצאו:
איש אל רעהו אומה לאומה. כי המקום שבחרו לדור בו הוא שיוכל להחזיק כל האומות יחד כי עד עתה לא מצאו מקום שיחזיק רק אומה אחת לבדה ולכן יחוייב בהכרח שתהיה העצה בין האומות לא בין איש לרעהו ומה שאמר מצרים לכוש לאו דוקא אלא שרצה להעזר מב"ר שאמר מצרים לכוש אע"פ שאין דעתו פה כדעת המדרש שדרשו בב"ר:
כל הבה לשון הזמנה הוא. בין שתהיה המלה מלעיל או מלרע כמו הבה את אשתי כי גם לשון הזמה קרוב ללשון נתינה הוא כמו שפרש"י בפסוק הבה נא אבא אליך:
שלא יבא עלינו שום מכה להפיצנו מכאן. לא פן נפוץ מעצמנו כי בלא בנין העיר נמי אם הם מסכימים שלא יפוצו רק שיהיו כלם מקובצים די אבל אם יהיה פירוש פן נפוץ פן יביא עלינו שום מכה להפיצנו אז יהיה בנין העיר סבה שלא יפוצו כי אנה ימצאו עיר בנויה שיכנסו בה כמו שהיו נהוגי' ויהיה פן נפוץ טעם על העיר לא על המגדל כי טעם המגדל לסמוך הרקיע שלא יתמוטט או כדי לעלות לרקיע לעשות מלחמה עם השם כדלעיל:
החלם כמו אמרם עשותם. פירוש מקור והכנוי על הפועל כמותם אמור הם עשות הם אף כאן החל הם וזהו אמרו אחר זה להתחיל הם לעשות לא כמותם בבנין כי החלם הוא מהבנין הכבד הנוסף והם מבנין הקל ואשר הכריחו לומר שכנוי החלם הוא במקום הם ולא במקום אותם כי לא נמצא מן השורש הזה הפעיל בשום מקום:
ועתה לא יבצר מהם בתמיה. פירוש וכי לא תמנע מהם זאת המחשבה והלא אנחנו נרד ונבלבל שפתם וכו' ובהכרח שתמנע מחשבתם אבל אי אפשר לפרשו בניחותא שהרי נמנע מהם אם לא שנפרש מהם מעצמם כלומר לא תהיה המניעה מעצמם ולכן אנחנו נרדה ונבלה וזה אי אפשר דא"כ מהם לא יבצר מיבעי ליה:
נו"ן משמשת בלשון רבים וה"א אחרונה יתירה כה"א נרדה. לא שהנו"ן פ"א הפועל והה"א ה"א הנקבה כמו נפלה ולא שהנו"ן נו"ן הנפעל והה"א ה"א הנקבה כמו ונקבה כי אין טעם לומר נרד ותתבלבל לשונם שלא נבלה לשונם בעבור הירידה והראיה על שנו"ן ונבל' הוא נו"ן הרבים ממה שהוכרחו הזקנים להחליף הנו"ן באל"ף:
מה שאמרו פן נפוץ נתקיים עליהם. דאם לא כן ויפץ למה לי:
שאין להם חלק לעולם הבא. דאם לא כן ומשם הפיצם למה לי הרי כבר אמור ויפץ ה' אותם משם:
כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר המבול. פירש ויולד כשהוליד מפני שבזה יהיה פירושו שם בן מאת שנה היה כשהוליד את ארפכשד שנתים אחר המבול ובזולת זה יחוייב שיהיה ויולד את ארפכשד משרת לפניו ולאחריו או שיהיה האחד משני הדבורי' האלה דבור שלם והאחר דבור חסר כי אם יהיה ויולד דבק עם מה שלפניו יהיה שם בן ק' שנה ויולד את ארפכשד דבור שלם ושנתי' אחר המבול דבור חסר ואם יהיה ויולד דבק עם מה שאחריו יהיה ויולד את ארפכשד שנתים אחר המבול דבור שלם ושם בן ק' שנה דבור חסר:
על פני תרח אביו בחיי אביו ופירוש על פני כמו לפני שמת ואביו רואהו וכמוהו על פניו ישלם לו לפניו ב"ר דהיינו בחייו:
שעל ידי אביו מת. ופירוש על פני כמו בפני על במקום בי"ת כמו על חרבך תחיה בחרבך תחיה אף כאן על פני תרח אביו בפני תרח אביו כלומר בסבתו כמו מפני אשר ירד עליו ה' באש מסבה שירד עליו ה' באש:
יסכה זו שרה. דאם לא כן יסכה מאן דכר שמה אלא עכ"ל שהיא שרי הנזכרת:
ויצאו תרח ואברם עם לוט ושרי. כי ויצאו לשון רבים ואתם כנוי הרבי' ואחר שהם ארבעה יחוייב בהכרח שיהיו היוצאים שנים שהם תרח ואברם שהיו עיקר היציאה ונשאר כנוי אתם בעבור לוט ושרה הנשארים:
ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברם. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואני תמה על דבריהם שזה מנהג כל הכתובים הוא לספר חיי האב והולידו הבן ומיתתו ואחר כך מתחיל בענין הבן בכל הדורות כך נהגו הכתובים והנה נח עצמו בימיו של אברם עודנו חי ושם בנו כל ימי אברם היה חי: ואני תמה מאד על דבריו אלה כי אין מנהג הכתובים בשום מקום לספר המקרים שקרו לבן בחיי אביו אחר מיתתו רק בספורי הדורו' מפני שכשמזכיר דור האב יחוייב שיזכיר גם תולדותיו וימי חייו ומיתתו כדי שישלים ספור הדור ההוא ואחר כך מזכיר דור הבן והוה מחוייב שיזכיר גם תולדותיו וימי חייו ומיתתו כדי שישלים גם ספור הדור ההוא וכן זה אחר זה על הסדר הזה מאחר שענין הספור ההוא אינו רק למנין הדורות אבל כשאין שם ספור דורות רק ספורים ומקרים נמשכים זה אחר זה כספור תרח שלקח בנו וכלתו ובן בנו והלך לחרן ושם נתנבא בנו להפרד מאביו ללכת ארצה כנען אם יכתוב הכתו' תחלה מיתת אביו ואח"כ יכתוב נבואת אברם וצאתו משם והיא היתה בעודו בחייו אין זה מנהג הכ' בשו' מקו' וא"ל שגם זה מספורי הדורות כי כבר השלים כל ספורי הדורות והתחיל לספר בלקיחת תרח את אברם בנו וגו' שהם ספורים נכריים שאינם מענין ספורי הדורות ושמא לזה כוון באומרו ועוד מפני שכבר התחיל בענין אברהם וכו':
שלא יהיה הדבר מפורסם לכל. לא הבינותי בעד איזה זמן הוא חושש אם בזמן אברם מהו זה שאמר לפיכך קראו הכתוב מת והלא בזמן אברם עדיין לא נכתבה התורה ואם בזמן שאחר כתיבת התורה מאי ויאמרו לא קיים אברם את כבוד אביו דקאמר והלא כתוב בצדו ויאמר ה' אל אברם לך לך ולא היה יכול לעמוד עם אביו לבטל גזרת השם:
לפיכך קראו מת שהרשעים כו'. אף על פי ששב בתשוב' כדפרש"י ז"ל גבי ואתה תבא אל אבותיך בשלום מכל מקום בעת שהניחו אברהם והלך רשע היה וקראו הכתוב מת תדע שהרי גבי ואתה תבא אל אבותיך בשלום פרש"י והוא מבשרו שיבא אליו למדך שעשה תשובה וממלת מבשרו משמע שלא היה יודע זה שהיה חושב עודינו ברשעתו כאשר הניחו כמו שבשרו על תשובת בנו במאמר תקבר בשיבה טובה שלא היה ידוע לו:
