תנ"ך על הפרק - ויקרא יט - העמק דבר

תנ"ך על הפרק

ויקרא יט

109 / 929
היום

הפרק

מִצְוֹת רַבּוֹת

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽרדַּבֵּ֞ר אֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃אִ֣ישׁ אִמּ֤וֹ וְאָבִיו֙ תִּירָ֔אוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃אַל־תִּפְנוּ֙ אֶל־הָ֣אֱלִילִ֔ים וֵֽאלֹהֵי֙ מַסֵּכָ֔ה לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ לָכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃וְכִ֧י תִזְבְּח֛וּ זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה לִֽרְצֹנְכֶ֖ם תִּזְבָּחֻֽהוּ׃בְּי֧וֹם זִבְחֲכֶ֛ם יֵאָכֵ֖ל וּמִֽמָּחֳרָ֑ת וְהַנּוֹתָר֙ עַד־י֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֔י בָּאֵ֖שׁ יִשָּׂרֵֽף׃וְאִ֛ם הֵאָכֹ֥ל יֵאָכֵ֖ל בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י פִּגּ֥וּל ה֖וּא לֹ֥א יֵרָצֶֽה׃וְאֹֽכְלָיו֙ עֲוֺנ֣וֹ יִשָּׂ֔א כִּֽי־אֶת־קֹ֥דֶשׁ יְהוָ֖ה חִלֵּ֑ל וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵעַמֶּֽיהָ׃וּֽבְקֻצְרְכֶם֙ אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֔ם לֹ֧א תְכַלֶּ֛ה פְּאַ֥ת שָׂדְךָ֖ לִקְצֹ֑ר וְלֶ֥קֶט קְצִֽירְךָ֖ לֹ֥א תְלַקֵּֽט׃וְכַרְמְךָ֙ לֹ֣א תְעוֹלֵ֔ל וּפֶ֥רֶט כַּרְמְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃לֹ֖א תִּגְנֹ֑בוּ וְלֹא־תְכַחֲשׁ֥וּ וְלֹֽא־תְשַׁקְּר֖וּ אִ֥ישׁ בַּעֲמִיתֽוֹ׃וְלֹֽא־תִשָּׁבְע֥וּ בִשְׁמִ֖י לַשָּׁ֑קֶר וְחִלַּלְתָּ֛ אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃לֹֽא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵֽעֲךָ֖ וְלֹ֣א תִגְזֹ֑ל לֹֽא־תָלִ֞ין פְּעֻלַּ֥ת שָׂכִ֛יר אִתְּךָ֖ עַד־בֹּֽקֶר׃לֹא־תְקַלֵּ֣ל חֵרֵ֔שׁ וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֙וֶל֙ בַּמִּשְׁפָּ֔ט לֹא־תִשָּׂ֣א פְנֵי־דָ֔ל וְלֹ֥א תֶהְדַּ֖ר פְּנֵ֣י גָד֑וֹל בְּצֶ֖דֶק תִּשְׁפֹּ֥ט עֲמִיתֶֽךָ׃לֹא־תֵלֵ֤ךְ רָכִיל֙ בְּעַמֶּ֔יךָ לֹ֥א תַעֲמֹ֖ד עַל־דַּ֣ם רֵעֶ֑ךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃לֹֽא־תִשְׂנָ֥א אֶת־אָחִ֖יךָ בִּלְבָבֶ֑ךָ הוֹכֵ֤חַ תּוֹכִ֙יחַ֙ אֶת־עֲמִיתֶ֔ךָ וְלֹא־תִשָּׂ֥א עָלָ֖יו חֵֽטְא׃לֹֽא־תִקֹּ֤ם וְלֹֽא־תִטֹּר֙ אֶת־בְּנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְאָֽהַבְתָּ֥ לְרֵעֲךָ֖ כָּמ֑וֹךָ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃אֶֽת־חֻקֹּתַי֮ תִּשְׁמֹרוּ֒ בְּהֶמְתְּךָ֙ לֹא־תַרְבִּ֣יעַ כִּלְאַ֔יִם שָׂדְךָ֖ לֹא־תִזְרַ֣ע כִּלְאָ֑יִם וּבֶ֤גֶד כִּלְאַ֙יִם֙ שַֽׁעַטְנֵ֔ז לֹ֥א יַעֲלֶ֖ה עָלֶֽיךָ׃וְ֠אִישׁ כִּֽי־יִשְׁכַּ֨ב אֶת־אִשָּׁ֜ה שִׁכְבַת־זֶ֗רַע וְהִ֤וא שִׁפְחָה֙ נֶחֱרֶ֣פֶת לְאִ֔ישׁ וְהָפְדֵּה֙ לֹ֣א נִפְדָּ֔תָה א֥וֹ חֻפְשָׁ֖ה לֹ֣א נִתַּן־לָ֑הּ בִּקֹּ֧רֶת תִּהְיֶ֛ה לֹ֥א יוּמְת֖וּ כִּי־לֹ֥א חֻפָּֽשָׁה׃וְהֵבִ֤יא אֶת־אֲשָׁמוֹ֙ לַֽיהוָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד אֵ֖יל אָשָֽׁם׃וְכִפֶּר֩ עָלָ֨יו הַכֹּהֵ֜ן בְּאֵ֤יל הָֽאָשָׁם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־חַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֣ר חָטָ֑א וְנִסְלַ֣ח ל֔וֹ מֵחַטָּאת֖וֹ אֲשֶׁ֥ר חָטָֽא׃וְכִי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ וּנְטַעְתֶּם֙ כָּל־עֵ֣ץ מַאֲכָ֔ל וַעֲרַלְתֶּ֥ם עָרְלָת֖וֹ אֶת־פִּרְי֑וֹ שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים יִהְיֶ֥ה לָכֶ֛ם עֲרֵלִ֖ים לֹ֥א יֵאָכֵֽל׃וּבַשָּׁנָה֙ הָרְבִיעִ֔ת יִהְיֶ֖ה כָּל־פִּרְי֑וֹ קֹ֥דֶשׁ הִלּוּלִ֖ים לַיהוָֽה׃וּבַשָּׁנָ֣ה הַחֲמִישִׁ֗ת תֹּֽאכְלוּ֙ אֶת־פִּרְי֔וֹ לְהוֹסִ֥יף לָכֶ֖ם תְּבוּאָת֑וֹ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃לֹ֥א תֹאכְל֖וּ עַל־הַדָּ֑ם לֹ֥א תְנַחֲשׁ֖וּ וְלֹ֥א תְעוֹנֵֽנוּ׃לֹ֣א תַקִּ֔פוּ פְּאַ֖ת רֹאשְׁכֶ֑ם וְלֹ֣א תַשְׁחִ֔ית אֵ֖ת פְּאַ֥ת זְקָנֶֽךָ׃וְשֶׂ֣רֶט לָנֶ֗פֶשׁ לֹ֤א תִתְּנוּ֙ בִּבְשַׂרְכֶ֔ם וּכְתֹ֣בֶת קַֽעֲקַ֔ע לֹ֥א תִתְּנ֖וּ בָּכֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃אַל־תְּחַלֵּ֥ל אֶֽת־בִּתְּךָ֖ לְהַזְנוֹתָ֑הּ וְלֹא־תִזְנֶ֣ה הָאָ֔רֶץ וּמָלְאָ֥ה הָאָ֖רֶץ זִמָּֽה׃אֶת־שַׁבְּתֹתַ֣י תִּשְׁמֹ֔רוּ וּמִקְדָּשִׁ֖י תִּירָ֑אוּ אֲנִ֖י יְהוָֽה׃אַל־תִּפְנ֤וּ אֶל־הָאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים אַל־תְּבַקְשׁ֖וּ לְטָמְאָ֣ה בָהֶ֑ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃מִפְּנֵ֤י שֵׂיבָה֙ תָּק֔וּם וְהָדַרְתָּ֖ פְּנֵ֣י זָקֵ֑ן וְיָרֵ֥אתָ מֵּאֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְהוָֽה׃וְכִֽי־יָג֧וּר אִתְּךָ֛ גֵּ֖ר בְּאַרְצְכֶ֑ם לֹ֥א תוֹנ֖וּ אֹתֽוֹ׃כְּאֶזְרָ֣ח מִכֶּם֩ יִהְיֶ֨ה לָכֶ֜ם הַגֵּ֣ר ׀ הַגָּ֣ר אִתְּכֶ֗ם וְאָהַבְתָּ֥ לוֹ֙ כָּמ֔וֹךָ כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃לֹא־תַעֲשׂ֥וּ עָ֖וֶל בַּמִּשְׁפָּ֑ט בַּמִּדָּ֕ה בַּמִּשְׁקָ֖ל וּבַמְּשׂוּרָֽה׃מֹ֧אזְנֵי צֶ֣דֶק אַבְנֵי־צֶ֗דֶק אֵ֥יפַת צֶ֛דֶק וְהִ֥ין צֶ֖דֶק יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם אֲנִי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־כָּל־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפָּטַ֔י וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם אֲנִ֖י יְהוָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

דבר וגו׳. הפסיק הכתוב בין אזהרה דעריות לפ׳ עונשין במצות הללו היינו משום שבא ע״ס ראש פ׳ עריות. שאחר שהקדים כמעשה א״מ לא תעשו ובחקותיהם לא תלכו. כתיב את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו וגו׳. ואח״כ פירש הכתוב ממה שהזהיר שלא יעשו והוא כל אזהרות דעריות שבהם פרצו במצרים ובכנען אם מצד התאוה או מצד החק כמש״כ. עתה בא המקרא לפרש משפטי ה׳ וחקותיו להנהיג הליכות ישראל בהם: קדשים תהיו. כלפי מעשה ארץ מצרים וכנען בתאותם לפרוץ אפילו כל חק בא המצוה על כל עדת ב״י להיות גדור מן התאוה אפילו מה שהוא נגד שכל אנושי לבד וכמש״כ הרמב״ן בפי׳ מ״ע זו שהוא להיות פרוש ממותרות הרבה אפילו במותר. והקדים הכתוב כאן אל כל עדת בני ישראל באשר אין פרישת כל אדם שוה ותורת כל אחד לבדו בידו לפי טבע גופו והליכות ביתו וכדומה וכ״כ הה״מ שלהי הל׳ שכנים יע״ש מש״ה כתיב דמכל מקום הכל מוזהרים איש לפי ערכו. משא״כ כל המצות הדבר ידוע שהכל שוים: איש וגו׳. עתה ביאר הכתוב המשפטים וחקי ה׳ אשר המה מקבילים נגד חקי העמים שודאי תכלית חקי העמים באו עפ״י איזה טעם לפי דעת גדוליהם או כהניהם המשובשה. שבאופנים הללו יתקיים שלום המדינה או פרנסתה. שעל שני דברים אלו עומד כל מדינה ועם. ובאו מצות ה׳ שבאלו המשפטים והחקים דוקא יתקיים שלום בישראל ופרנסתם. ע״כ בא רבוי המצות שבאותה סדרה מחולק בשתי פרשיות. היינו עד וכי תבאו אל הארץ וגו׳ פ׳ אחת. ומשם והלאה פ׳ בפ״ע. דפ׳ ראשונה פרטי המצות שגורמים שלום בישראל. ופ׳ השניה פרטי המצות המביאים פרנסה כאשר יבואר: איש אמו וגו׳. איש מיותר והדרש ידוע. ולפי הפשט אפילו איש מצוין וגדול במעלה מאו״א. וכן ביארנו בס׳ כ״א ט״ו שמות דיוק אמו ואביו דמשמע אפילו הוא יחיד להם והמה מגעגעים עליו מכ״מ ינהוג בהם מורא: ואת שבתותי תשמורו. נכלל בזה ש״ק ויו״ט כמש״כ להלן ל׳ עפ״י הגמ׳ ושם מיירי בתכלית הפרנסה כמו שיבואר שם וכאן מדבר בשמירת ימי מנוחה ועונג למריעות בין אדם לחבירו ומש״ה תקנו חז״ל עירובי חצירות ואי׳ בירושל׳ והובא ברי״ף עירובין פ׳ חלון שהוא משום הבאת שלום. הרי ראו חז״ל לסבב דבר המסייע לטבע היום המקודש וכן יו״ט ידוע שמחת יו״ט אינו אלא בחברת סעודת מריעות. והקדים הכתוב מורא או״א למצוה זו. ללמד דלאב ואם לא שייך תכלית ימים הללו. דלא שייך בהם מריעות אלא מורא אבל זולת או״א את שבתותי תשמורו לזה התכלית: אני ה׳ אלהיכם. השגחתי תועיל להביא לידי כך: אל תפנו אל האלילים וגו׳. חקי העמים היו להבאת שלום להתאסף לזבחי אלילים וגדולה לגימא לאגוד תבורתם והאמינו שע״ז המיוחד לכך הועיל לזה. וכן היה אלהי מסכה בשעה שמנסכין יין לשמחה. וע״ז כתיב העורכים לגד שלחן ולמני ממסך. ומש״ה כתיב אלהי מסכה לא תעשו לכם סמוך לשלש רגלים כמש״כ בס׳ שמות ל״ד י״ז. והזהיר הכתוב את ישראל ע״ז ומסיים אני ה׳ אלהיכם. משגיח לנצור שלום בישראל ולא זולת. ועוד נכלל בזה שאינו רק בשביל טעם אלא חק וגזירה מה׳: וכי תזבחו זבח שלמים לה׳. לזה התכלית שיביא שלום בפמליא ש״מ ובפמליא של מטה: לרצונכם תזבחהו. הבטיח הכתוב שיגיע לרצונכם להביא תועלת השלום ע״י. וע׳ מש״כ בפרשת יתרו בפסוק ויקח יתרו עולה וזבחים: ביום זבחכם יאכל וממחרת. ביארנו לעיל ז׳ ט״ז. ומצות אכילת השלמים מועלת בסגולה להביא שלום. והיינו חקי ה׳ שאין לנו דעת אנושי בזה אבל מכ״מ כן הוא: ואם האכל וגו׳. ידוע הדרש דקאי על מחשבת חוץ לזמנו שזה נקרא פגול. ולפי הפשט האכילה מוכחת שכך חשב מתחלה מש״ה לא ירצה: כי את קדש ה׳ חלל. שעשה אכילת שלמים לחמם לנפשם וזהו בזיון קדשי ה׳. והיינו קודש ה׳ חלל ליהנות בהם שלא בזמן מצוה רק להנאת עצמו: ובקצרכם וגו׳. כל אזהרות הללו המה חקי ה׳ שמביאים שלום דטבע העניים להתאסף בשעת קצירה ובצירה. ואם לא יתנו ברבות הטובה לבעליו יבאו העניים לידי קללות ונאצות משא״כ המרחם עליהם מביא לידי אהבה ולב טוב. ובשבת דקנ״א אי׳ כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מה״ש. וכל שאינו מרחם עה״ב אין מרחמין עליו מה״ש. ובשלהי הוריות אי׳ מפני מה הכל רודפים את העכברים מפני שסורו רע. פי׳ לפי שטבעו להזיק לאדם בלי שום הנאה וטעם ע״כ הכל שונאים אותם בלי סיבה וטעם: ולא תכחשו. אם גנבת תן תודה ולא תכחש: ולא תשקרו איש בעמיתו. אם אתה יודע שגנב עמיתו לא ישקר להגיד שאינו יודע. ופי׳ בעמיתו ע״י עמיתו. וכמו שפי׳ הרמב״ם ז״ל הכתוב לא תענה ברעך עד שקר. המעיד ע״פ אחר ה״ז עונה ע״י רעו עד שקר. ע׳ הל׳ עדות פי״ז. כך הפי׳ כאן לא תשקר ע״י עמיתו. ועל שני אופנים הללו מסיים הכתוב ולא תשבעו וגו׳ שזה יגרום גם לישבע לשקר ואלה ישמע ולא יגיד. ויש לפרש עוד לא תכחשו מה שעשית לשעבר ולא תשקרו וגו׳ אם הבטחת לעמיתו איזה דבר לא תשקר בו. ודוקא לעמיתו: וחללת את שם אלהיך. פי׳ בת״כ נעשה אתה חולין לחיה ולבהמה וכה״א על כן אלה אבלה ארץ וגו׳ הבינו חז״ל משמעות את שם. עם שם שהוא עצמו מתחלל ומעביר מעליו צלם אלהים ונעשה כקוף ואין שום בריה נחת ממנו. וכ״ז גורם פרעות בשלום האומה והמדינה: לא תעשוק את רעך. אם נכנס ממון אחר בידו בהלואה וכדומה בהיתר. ואין בדעתו להשיב מיקרי עושק ולא גזל שאינו אלא כמו ויגזול את החנית מיד המצרי היינו שחטף בחזקה מתחלה: ולא תגזול. היינו חוטף בגזילה. ולא נצרך הכתוב אלא אפילו דעתו להשיב למחר מכ״מ גזל ליומא מיקרי גזל כמו גניבה ע״מ למיקט. למדנו שאם לוה ונכנס בידו ברשות לזמן ידוע וכשהגיע הזמן העביר המועד ודעתו להשיב אח״כ אינו עובר בל״ת. זולת לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. שאע״ג שאינו אלא סלוק חוב גם דעתו לסלק אח״כ מכ״מ פעולת שכיר שאני כדמפרש המקרא הטעם במק״א כי אליו הוא נושא את נפשו: לא תקלל חרש וגו׳. הוא ג״כ ענין לשמירת שלום וחשיבות בני אדם זה לזה כמש״כ דכמו שהאדם מחשיב את חבירו כך חבירו מחשיב אותו. ותניא בת״כ פ׳ זו פ״ד הי״ב ב״ע אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול בתורה. ופי׳ הראב״ד היינו סיפא דקרא בדמות אלהים עשה אותו את מי אתה מבזה את מי אתה מקלל דיוקנו של מקום ב״ה. ומי שאינו חושב כזה הוא בתואר מי שאין עליו צלם אלהים. ודבר זה גורם העדר שלום כי נעשה הפקר כבהמה וחיה: לא תעשו עול במשפט לא תשא וגו׳. באמת כל עולה אסור אלא משום שנשיאת פני דל והדור פני גדול בשעה שאין עומד במשפט הוא דבר ישר ואינו עול כלל. מש״ה הזהיר הכתוב דמכ״מ הוא עול במשפט שהרי יוצא מעומק הדין שחתוך הוא לכל אדם בשוה. אבל אם נעשה פשר או פסקי בעה״ב אינו עול כלל. ובא אזהרה זו לכאן דהדן דין אמת גורם שלום כדאיתא בירושלמי מגילה פ״ג תמן תנינן רשבג״א על שלשה דברים העולם קיים על הדין על האמת ועל השלום נעשה דין נעשה אמת נעשה אמת נעשה שלום. וא״כ בשעה שנושא פני דל או מהדר פני גדול אינו נעשה שלום: לא תלך רכיל בעמיך. פי׳ עם עמיך וכמש״כ לעיל פי׳ הרמב״ם הל׳ עדות פי״ז משמעות לא תענה ברעך עם רעך. והכוונה כאן דהרכיל דרכו למכור ממקום למקום וכן הנושא דברים של אדם לחבירו. ובזה מוכר את אותו האדם לחברו שינקום בו. וזה מיקרי שהוא רכיל בנפש אדם. והזהירה תורה שלא תמכור את עמך. ואינו נ״מ למי הוא מוכר אם לישראל או לעובד כוכבים והנ״מ הוא רק את מי הוא מוכר: לא תעמוד וגו׳. אפי׳ אין אתה הרכיל וגורם נטילת נפשו אלא הוא עפ״י סיבה מעצמו עומד בסכנת נפש אסור לך לעמוד על דם רעך. אבל רכילות אסור אפילו לא יהא נוגע לנפשו ודמו ממש אלא הזיק וכדומה מכ״מ ה״ה מוכרו לכך. ועוד נכלל בסמיכות אזהרות אלו שאף ע״ג שאזהרה לא תלך רכיל מכ״מ לא תעמוד על דם רעך היינו אם יודע שאיש א׳ רוצה לירד לחייו של אדם אחר ה״ז מחויב להודיע ואסור לעמוד ע״ד רעך: לא תשנא וגו׳. לפי הפשט אזהרות שבזה המקרא קשורים זה בזה וכמש״כ הרמב״ן ז״ל שלא ינטור אשם בלב אלא יתוכח עמו אז ולא תשא עליו חטא. כי קרוב שיצדיק עצמו ויוכח שלא כמו שמדמה או להיפך יבקש מחילה. ובב״ר פרשת וירא אי׳ והוכיח אברהם את אבימלך כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה. אמנם הדרשות רבו על כל פרט בפ״ע: לא תקום וגו׳. אם אפילו חטא ודאי נגדך מכ״מ נקמה אינה מדת הקדושה בישראל : ולא תטור. לא תשמור העת לעשות רעה. דגם בזה יתרבה השנאה ומדנים ופרעות השלום: ואהבת לרעך כמוך. א״א לפרש כמשמעו כידוע דחייך קודם לחיי חבירך אלא הרמב״ם פי׳ בהל׳ אבל פי״ד כמו שאתה חפץ מחברך. והדבר מובן שלא יסכל האדם שחבירו יאהבהו כמו נפש עצמו אלא בגדר הראוי לפי הקורבה וד״א. באותו אופן עליך לאהוב בני אדם. ולפי זה הפי׳ קאי בסמיכות לאזהרה הקודמת שכמו שאתה חפץ אם עשית רעה לאדם שלא ינקום ממך אלא יעבור על פשעך כך תנהג עם רעך כך יש לפרש הסמיכות לפי׳ הרמב״ם ומלשון הירושלמי למדתי פי׳ אחר להסמיכות. וז״ל הירושלמי נדרים פ״ט ה״ד כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך האיך עבידא הוי מקטע קופר ומחת סכינא לידיה תחזור ותמחי לידיה ואהבת לרעך כמוך רע״א זה כלל גדול בתורה. פי׳ שהנקימה בחבירו דומה לאדם שמחתך בשר ולא נזהר היד שאוחז הסכין והכה בסכינו על ידו השנית אם תעלה עה״ד לחזור ולהכות את היד החותך ולנקום בה כך ואהבת לרעך כמוך אחר לא תקום וגו׳ שאע״ג שחיי עצמו וטובתו קודם לשל חבירו מכ״מ ה״ה כמו האדם בעצמו שאע״ג שאין ראוי לאיזה אבר להכות אבר השני מכ״מ אם כבר הכה אין לנקום מהאבר המכה כך אין לנקום מחבירו אחר שכבר הזיק אותך וה״ה כמוך שכל ישראל נפש אחת. וע׳ מש״כ בס׳ דברים ל״ב ט׳ בביאור יעקב חבל נחלתו ובספר בראשית מ״ט כ״ד: את חקתי תשמורו. כפי׳ חז״ל ברבה ר״פ אם בחקתי חוקותי שחקקתי שמים וארץ. כך הפי׳ כאן כמבואר ברבה החקים שחקקתי עולמי בטבע כל אחד. והמערב מין בשא״מ ה״ז משחית טבעם כמש״כ ר״פ נח עה״פ את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו עה״א. וכן לבישת שעטנז משחית סגולת חוטי צמר ופשתים ממה שהיה בפ״ע. והוא מסתרי הטבע וידועים לחכמי הטבע. ואזהרה זו שייך ג״כ לשמירת שלום במדינה כי כאשר נשחת סדור הרוחני בעולם הבריאה משתנה ג״כ סדר הגשמי כי רוח החיה שבכל הבריאה באופני הרוחני עומד: ובגד כלאים שעטנז לא יעלה. ובפרשת תצא כתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו. משמעו דוקא לבישה. היינו חמור לחמור וקל לקל. רצוני דמשמעות שעטנז שוע טווי ונוז. וכאן דכתיב כלאים קודם שעטנז פירושו שנתערב תחלה צו״פ ואח״כ נעשו שוע טווי ונוז. משא״כ בפ׳ תצא משמעו להיפך שהיה כל א׳ שעטנז בפ״ע ואח״כ נתחבר צו״פ יחדיו בקשירה. והדבר מובן דכלאים מתחלה חמור משהיה בפ״ע ונתחבר בקשירה מש״ה כתיב חמור בחמור דהעלאה ג״כ באזהרה משא״כ אם לא נתחבר אלא בקשר לא נתפרש האזהרה אלא בלבישה. ואע״ג דבאמת אין נ״מ ולעולם אסור בהעלאה ולמדין מג״ש אבל מכ״מ כבר נתבאר דהמפורש בתורה חמור עונשו מהלמד בג״ש כמש״כ לעיל י״ג מ״ה ובכ״מ : והיא שפחה נחרפת לאיש. שמסרה אדוניה לאיש ישראל ומזה מוכח ששחררה וכדאיתא כיב״ז בגיטין ד״מ כשרבו הניח לו תפלין ועוד הרבה שמזה מוכח ששחררו ויצא לחירות מכש״כ כשקידשה לבן חורין. וא״כ הבא עליה חייב מיתה. אבל והפדה לא נפדתה בכסף. או חפשה לא נתן לה. שדרך היה ליתן להמשוחרר שטר שחרור לראיה והיא לא ניתן לה. ע״כ בקורת תהיה. יש לחקור אח״ז אם נשתחררה או לא. אבל כ״ז שאין ידוע לא יומתו משום שאנו מחזיקים כי לא חופשה וא״כ היא שפחה. ע״כ והביא את אשמו לה׳. אחר שאנחנו מחזיקין אותה לשפחה ולא למשוחררת אזי מהני חזקה זו גם להביא קרבן לכפרה כמו על שפחה ולא להסתפק שמא א״א היא ואין האשם מכפר וה״ה חולין בעזרה. אלא אחר שבקרו ולא עמדו על הדבר מחזיקין אותה לשפחה ואין מעשה הקידושין שהוא הוכחה שהיא משוחררת מועיל אלא שצריכה בקורת ובדיקה: על חטאתו. מחטאתו. לפי הפשט הכל במזיד מיירי כענין כל הפרשה דמיירי במזיד שהרי כתיב לא יומתו ומכ״מ יש נ״מ בכפרה ע״י אשם אם בא במזיד על השפחה במקרה ה״ז כפרה גמורה ע״ז כתיב על חטאתו. אבל אם הוא מיקל בביאת שפחות וכסבור שיביא אשמו לכפרה על כל פעם אז אין האשם מכפר בשלימות כדאי׳ ברבה עה״פ קדקד שער מתהלך באשמיו אלו שמקילין בשפחות ומתהלך באשמיו אשם אני מביא. אזי יענש בעוה״ב כמבואר שם. ע״ז כתיב ונסלח לו מחטאתו מקצת החטא. [ובגמ׳ כריתות ד״ט אי׳ לעשות שוגג כמזיד. הכי מסיק בגמ׳ ולא כפרש״י כאן דודאי עיקר פ׳ במזיד מיירי. ולפי הדרש ג״כ מתפרש רק עפ״י היתור קרא קמא בשוגג נעשה כפרה גמורה. וקרא בתרא במזיד ואינו מתכפר אלא מקצת] וענין פרשה זו לכאן הוא ללמדנו שהוא מעין כלאים דשפחה כבהמה היא לגבי בן חורין: וכי תבאו וגו׳. פרשה בפ״ע. דמכאן ואילך מתחיל חקות ה׳ שיועיל לפרנסה וברכת הארץ. מה שהוזהרו שלא לעשות ומה שיעשו עפ״י עצת התורה ונעשה לחוק ולהלכה כמש״כ לעיל. ובמצות ערלה כבר כתב הרמב״ן ז״ל שהוא כמו בכורים שהמצוה ליתן ראשית משבעת המינים שבח הארץ בכל שנה לה׳. כך המצוה ליתן פרי הראשון מכל עץ מאכל לה׳ אך בשלש שנים הראשונות אין בו כדי כבוד לה׳ ע״כ נזהרנו שלא ליהנות מהם כלל: וערלתם ערלתו את פריו. שני אופנים. או לאגוד את האילן שלא יוציא את הפרי כלל. כדרך שעושים מגדלי אילנות כדי שלא יכחישוהו. וע״ז כתיב וערלתם ערלתו. או אם גדל פרי אזי אסור ליהנות ע״ז כתיב את פריו. והוא כמו דכתיב שתי פעמים. וערלתם ערלתו. וערלתם את פריו. ומפרש הכתוב על וערלתם ערלתו שלש שנים יהיה לכם ערלים. היינו אטומים. ועל את פריו. לא יאכל. זהו פשוטו של מקרא. ומבואר הכי ברבה פ׳ זו דאי׳ דא״א למד דערלה שבגוף הוא במקום שעושה פירות מערלה דאילן. ולכאורה ק׳ הא ערלה דאילן הוא בפירות עצמן ולא במקום שעושה פירות. אלא כדברינו. ומכ״מ הדרשה תדרש: קדש הלולים לה׳. האף שדינו כמע״ש כידוע מכ״מ ביאר הכתוב שתכליתו של מצוה זו אינו כתכלית מע״ש. דבמע״ש כתיב למען תלמד ליראה וגו׳ וביארו חז״ל בספרי פרשת ראה לא ניתן מע״ש אלא בשביל תלמוד ויראה כמו שיבואר שם ברצות ה׳ משא״כ רבעי תכליתו שיהי׳ הלולים לה׳. היינו שיברכו את ה׳. לפני ה׳ בירושלים מקור הברכה. וזה יהי לתועלת להוסיף תבואתו מאז והלאה. ולמדין מזה שהברכה מוספת השפעה בגידולי ארץ. ומכאן למדו חז״ל לא ליהנות לעולם בלי ברכה כדי שיהא השפעה בגידולי ארץ. וכמש״כ בבראשית ב׳ ה׳ מן אגדה דברכות דל״ה כל הנהנה מן עוה״ז בלי ברכה גוזל את הקב״ה וכנ״י כו׳ ע״ש : ובשנה החמישית. הרי זה מיותר. והכי מיבעי ואחרי כן תאכלו את פריו. מכאן למדו חז״ל בר״ה ד״י ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום רבעי. ויותר מזה מבואר שיטת בה״ג שהביאו התוספות דפירות שנה רביעית בתר דפריק להו אסורין עד שנה החמישית. ואף על גב שהתוספות כתבו דזה שבוש מכ״מ בהע״ש סימן ק׳ הרחבנו לבאר שטה זו יפה בעזרו יתברך ואין בדברי גאון קדמון שבוש חלילה: תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואהו. בכלל אכילה משמע גם אכילה ממש גם הנאה המביא לידי אכילה כדאיתא בפסחים רפ״ב דהנאה בכלל אכילה משום שמביא לידי מאכל. וכ״כ הרמב״ם בפי׳ המשניות ביצה פ״ב בפי׳ אך אשר יאכל לכל נפש דבזה כולל הנאת הגוף כולם. וכן בסה״מ מל״ת לענין בשר בחלב. ועי׳ מש״כ בס׳ בראשית ב׳ י״ג בפי׳ הכתוב יגיע כפיך כי תאכל וגו׳. וכן פי׳ הכתוב כאן שלא נימא תאכלו את פריו היינו אכילה ממש. וא״כ אין זה סך מרובה רק כדי צורך אכילת בני ביתו. אלא אכילה להוסיף לכם תבואתו שיהא כ״כ ברכה שימכרו ויהיה תבואה היינו הכנסה בשפע עשירות. והיינו עצה ראשונה לפרנסה: אני ה׳ אלהיכם. לא בשביל פרנסה תעשו כן אלא כך אני גוזר: לא תאכלו על הדם. מנהג שבע אומות היה להשתדל לדעת אופן גשמי השנה שבזה תלוי פרנסת הארץ ביחוד מחמת שהיא ארץ הנהלאה ואך למטר השמים תשתה מים וכמו שביארנו בספר דברים בפ׳ שופטים בלשון המקרא כי אתה בא אל הארץ וגו׳ לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם וגו׳. והיה השתדלותם לידיעה בכמה אופנים. ויש שהיו אוכלים על הדם שבגומא ומזה עמדו על איזה עתידות ובחינה ויש שהיו מנחשים ויש מעוננים. ועל כל אלה הזהיר הכתוב כאן. ובפ׳ שופטים שם בא הוספת דברים בזה: לא תקיפו וגו׳ ולא תשחית וגו׳. מנהגם היה להשמר בשערות הראש והזקן כמו שעוד היום מנהג בני ישמעאל כך ומי שהוא איש המעלה משמר ביותר שלא יגע באיזה שערות הפאות והזקן לרעה. ומי שאינו במעלה כ״כ אינו משמר הרבה אבל מכ״מ חרפה הוא להסירם לגמרי. וזהו סימן עבדות מי שנמכר לעבד בעליו מסיר פאותיו וזקנו שיהא נראה כנער. והזהיר הכתוב לישראל שלא יהיו נמכרים לפרנסה באופן שיקיפו פאת ראשם או ישחיתו זקנם. והיה במשמע מלשון אזהרה בזה המקרא שאינו אסור אלא הקפה לגמרי וכן בזקן השחתה לגמרי. משא״כ בכהונה כתיב ופאת זקנם לא יגלחו משמעו דאסור בגלוח כ״ש במקום הזקן. והיינו אפילו גלוח שתי שערות. והוא משום שמירת מעלתו אבל כ״ז אינו אלא פשט המקרא במפורש. מכ״מ למעשה תלוי בקבלה שלמדים בג״ש. דגם ישראל אסור בגלוח ש״ש ועל זה סיים המקרא בסוף הפ׳ ושמרתם את כל חקותי וגו׳ כאשר יבואר מיהו כבר ביארנו דבמקום המפורש בתורה העונש ב״ש חמור ממה שנלמד בקבלה בג״ש וכדומה. וע״ע תוס׳ יומא דמ״ד א׳ בד״ה מאי לאו כו׳ וי״ל כו׳: ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם. מנהג האוה״ע לעשות הוספת צער למת שריטות על הבשר של אדם חי. וגם לעשות זכרון ע״י כתבת קעקע שם המת. ומי שלא רצה לעשות על בשרו היה שוכר אדם אחר עני לעשות על בשרו ומשלם לו כמו שעוד היום המנהג שם לשכור מקוננות ומתופפות על הלב והזהיר הכתוב כאן על ישראל שלא יתנו בבשרם שרט על הנפש משמעו שלא יתנו לאחרים היינו שלא ישכירו עצמן בשביל פרנסה. ומשמעות נתינה כ״פ לשון הרשאה לחבירו כמו לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך. וכן היה משמעות המקרא וכתבת קעקע לא תתנו בכם. משא״כ בכהנים כתיב ובבשרם לא ישרטו שרטת. משמעו שלא יעשו שריטה בבשרם אפילו על איזה צער. והוא משום כבוד הכהונה. אבל כ״ז אינו אלא משמעות המקרא אבל הקבלה באה להקיש זל״ז. וללמוד מזה ע״ז בין להקל בין להחמיר היינו דגם הכהנים אינם מוזהרים אלא על מת וגם ישראל מוזהר על מתו. ושנוי לשון שבשניהם אינו אלא דהעונש ב״ש חמור יותר במי שכתוב בפירוש ממי שנלמוד מדברי קבלה כמש״כ לעיל. אבל למעשה הכל תלוי בד״ק שאין שום חלוק בזה בין כהן לישראל : אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה. אינו מדויק סדר הכתוב. והכי מיבעי אל תחלל וגו׳ ומלאה הארץ זמה ולא תזנה הארץ. דבמה שתמלא הארץ זמה יהא גורם לזנות הארץ בפירותיה כפרש״י ותו מאי אריא את בתך הרי על זנות גם לאשה דין אחד הוא. אלא פשטא דקרא שאזהרה זו מענין פרנסה בזויה הוא שהזונה בעצמה יוכל להיות שלא לקלס אתנן אלא למלוי תאותה משא״כ המחלל בתו לזנות היא בשביל פרנסה. ובאשר הוא מסיר הבטחון מה׳ שיתפרנס בנקיות ה״ז הארץ חונפת וחסר פרנסת הארץ שתלוי אך בה׳. וגם ומלאה הארץ זמה. כי ההולך אחר תאוה לא יתעו רבים אחריו משא״כ בהליכות פרנסה הכל להוטים אחר זה. ויהי עוד מחטיא את הרבים: את שבתותי תשמורו. נכלל בזה גם שבת בראשית גם יו״ט כמבואר בשבועות דט״ו שלמדו מכאן שאין בנין בהמ״ק דוחה יו״ט. ולפי הפשט באו אזהרות הללו לעצה לפרנסה לשמור שבת ורגלים. דבשבת בראשית כתיב ששת ימים תעשה כל מלאכתך וביום השביעי תשבות. ותניא במכילתא אם תשבות ביום השביעי תעשה כל ששה בלי שום מניעה. וגם תגמור כל הצורך בהם. והרגלים מיוחדים לפרנסת הארץ באשר ראשי שנים המה והחגיגה ושארי מצות הרגל מועיל לברכה ועוד יבואר בפ׳ אמור בפ׳ מועדות הרבה בזה: ומקדשי תיראו. באשר כל ברכות הארץ שע״י קרבנות מן המקדש המה יוצאין ע״כ עלינו לירא מן המקדש ולנהוג בהם בקדושה. לאפוקי אם הוא בז לדברי קודש יחבל לו ולא תבא עליו תועלת שבמקדש: אל תפנו אל האובות וגו׳. העיקר כמש״כ התוספות סנהדרין דס״ה דהאי קרא מיירי בבעל אוב. ולא בנשאל דקאי במש״כ בפ׳ שופטים לא ימצא בך וגו׳ ושואל אוב וידעוני. וכלל שם הכתוב במעונן וכדומה שעושה רק כדי לדעת וכמש״כ לעיל כ״ו. אבל הכא אסמכי׳ רחמנא גבי את מקדשי תיראו והזהירה רחמנא שלא לפנות בבקשה ותפלה תחת קדושת המקדש. אל האובות ואל הידעונים. והזהירה עוד אל תבקשו לטמאה בהם. הוא פרנסה עי״ז בא״א. היינו שמי שרוצה להיות שואל באוב ישראל או עובד כוכבים ואין כל אדם מסוגלים לכך אלא מי שמשוקע בענין זה ונקרא בעל או בעלת אוב. ומי שצריך לדבר בא אליו ומשלם לו עבור עסק השאלה. והזהירה תורה אל תבקשו לטמאה בהם כדי להתעסק בזה לפרנסתו: מפני שיבה תקום. נגד מה שהזהירה רחמנא שלא להיות משוקע בטומאת אוב כדי שישאלו הרבה באוב ע״י זה. אמרה תורה נגד זה דמפני שיבה תקום והדרת פני זקן. ויהי לתועלת ממנו לתפלה. וכדאיתא בב״ב דקט״ו מי שיש לו חולה בביתו ילך אצל חכם. ובתענית פ״ב והיחידין חוזרין ומתענין מאן נינהו יחידין ת״ח הרי שתפלת ת״ח מסוגלת להתקבל ואם כן מקרא זה עצה לפרנסה. ובל״ז ג״כ הוא סגולה לברכת הארץ דכמו שביארנו בס׳ שמות כ״ב כ״ח דבזיון ת״ח מביא רעב ה״נ כבוד ת״ח מביא ברכה לארץ: ויראת מאלהיך. פי׳ ברבה פ׳ בהעלותך שאם אתה נוהג כבוד בזקן תמצא יראת שמים ואם לא תירא מהם אזי לא תירא מאלהיך ג״כ: וכי יגור אתך גר. משום דדרך גר להיות נדבק עם יחיד מאזרחים מש״ה כתיב בל״י: גר בארצכם. דאי הוא גר בארץ נכריה במקום שאתם גרים ג״כ הדבר מושכל שתאהבו אותו כמנהג גרים שאוהבים זא״ז כדאיתא בפסחים דקי״ג ותחושו לצערו כדי שלא יגיע לכם כאלה. אבל אי יגור בארצכם מכ״מ לא תונו אותו בל״ר הכל מוזהרים על אונאתו אפילו מי שאינו עמו באונאת ממון למען כחש ולהשיג ריוח באונאתו והוא לא ידע איך להזהר בארץ נכריה: ואהבת לו כמוך. היינו היחיד שהוא מדובק עמו. ולמש״כ לעיל י״ח בשם הרמב״ם ה״פ כאן כמו שאתה רוצה שיהיו נוהגים עמך במקום שתהיה גר בארץ נכריה כך תנהג את הגר. ולמש״כ שם ה״פ באשר דבאמת קשים גרים לישראל כספחת כדאיתא בקידושין פ״ד והיה עולה עה״ד לשנוא אותו ולדחהו מש״ה הזהירה רחמנא דאחר שנעשה ישראל ה״ה כגופו בכלל נפש אחת. והרי מי שיש לו ספחת בבשרו אע״ג שהיא שנואה לו מכ״מ לא יוכל לשלוט בעצמו ולתלשו אלא סובל ממנה ושומרה מכל נזק. כך אע״ג שהגר הוא כספחת מכ״מ כבר הוא כגופו וא״א להרחיק עצמו ממנו: כי גרים הייתם וגו׳. והייתם מבקשים אז להיות כאזרחי מצרים ה״נ תתנהגו עם הגרים להיות אזרח בארצכם: לא תעשו עול במשפט לפי הפשט קשה פה שייכות לכאן במשפט. לבד מה שעמדנו לעיל ט״ו והלא כל עול אסור. אלא משום דמשונה עול של משקלות משארי עולות. דכל עול אינו אסור אלא באופן שאין הנעשק מתרצה לאותו עול. משא״כ עול דמדות ומשקלות אפילו המתאנה אינו מקפיד אסור. אם אך כאשר היה מקפיד היה יכול להוציא במשפט אסור אפילו באמת הוא מוחל. והיינו שדייק הכתוב לא תעשו עול במשפט במדה וגו׳ אפילו באמת אינו עול משום שאינו מקפיד מכ״מ אם היה נשפט עמו היה בזה עול נמצא הוא עול במשפט. ועי׳ ספר דברים כ״ה ט״ז: מאזני צדק וגו׳. בפ׳ תצא נתבאר כי באזהרות משקלות כמוס יסוד לדעת שאע״ג שאנו מתנהגים בהליכות עולם הטבע במשא ומתן מכ״מ השגחתו נסתרת במעטה הטבע ג״כ. ומש״ה סמוך ענין שם זכור את אשר עשה לך עמלק כמבואר שם באורך. והכי רמז לנו הכתוב כאן אני ה׳ אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מא״מ. הכונה בזה שהרי הוצאתי אתכם ממקום שהיה לכם פרנסה בשפע. בע״כ ע״מ כן הוצאתי אתכם להיות משגיח שלא יחסר לכם פרנסה. ובת״כ תניא ע״מ כן הוצאתי אתכם שתקבלו עליכם מצו׳ מדות שכל המודה כו׳ הוא ג״כ בכונה זו בא״א קצת. שעיקר י״מ היה בשביל שתאמינו בהשגחתו על ישראל אפי׳ בדרך הטבע. ואמונה זו תלויה במדות ומשקלות דמי שמאמין בזה אינו משקר במדות ומשקלות: ושמרתם את כל חקותי וגו׳. אחר שפי׳ הכתוב חקות ה׳ בעניני שלום ופרנסה והכל בטעם ושכל טוב לפי טבע המדינה והזמן בעת מ״ת. חזר המקרא להזהיר שלא נימא דבשעה שבטל הטעם בטל הדין ח״ו. או שלא נימא דאין לדרוש בזה עפ״י חקי התורה ורק ליזיל בתר טעמא לחוד מש״ה הזהירה תורה ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי הדרשות שבא על ידי חקים שהתורה נדרשת בהם והדינים היוצאים מהם. שאחר שגזרה תורה אין לנו לדעת עת ומשפט. כי אם חקי תורה בלבד כשומר מצוה אשר אין עליו לדעת כ״א רצון המצוה ופקודתו בלי שום חקירה. וכמש״כ במצות כיבוד אב בספר שמות וספר דברים ולעיל י״ח ד׳: ועשיתם אותם. מתפרש בשני אופנים. א׳ על מעשה המצות וקיומן. ב׳ על עשיית הדינים היינו לשמור מה שלמדנו מכבר ולחדש בכל דור וזה מיקרי עשיה כמש״כ לעיל י״ח ה׳ ועי׳ להלן כ״ב ל״א וכ״ו ג׳:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך