תנ"ך על הפרק - ויקרא טו - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

ויקרא טו

105 / 929
היום

הפרק

טומאת וטהרת הזב והזבה

וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃דַּבְּרוּ֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַאֲמַרְתֶּ֖ם אֲלֵהֶ֑ם אִ֣ישׁ אִ֗ישׁ כִּ֤י יִהְיֶה֙ זָ֣ב מִבְּשָׂר֔וֹ זוֹב֖וֹ טָמֵ֥א הֽוּא׃וְזֹ֛את תִּהְיֶ֥ה טֻמְאָת֖וֹ בְּזוֹב֑וֹ רָ֣ר בְּשָׂר֞וֹ אֶת־זוֹב֗וֹ אֽוֹ־הֶחְתִּ֤ים בְּשָׂרוֹ֙ מִזּוֹב֔וֹ טֻמְאָת֖וֹ הִֽוא׃כָּל־הַמִּשְׁכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָ֑א וְכָֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃וְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִגַּ֖ע בְּמִשְׁכָּב֑וֹ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְהַיֹּשֵׁב֙ עַֽל־הַכְּלִ֔י אֲשֶׁר־יֵשֵׁ֥ב עָלָ֖יו הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְהַנֹּגֵ֖עַ בִּבְשַׂ֣ר הַזָּ֑ב יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְכִֽי־יָרֹ֛ק הַזָּ֖ב בַּטָּה֑וֹר וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְכָל־הַמֶּרְכָּ֗ב אֲשֶׁ֨ר יִרְכַּ֥ב עָלָ֛יו הַזָּ֖ב יִטְמָֽא׃וְכָל־הַנֹּגֵ֗עַ בְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר יִהְיֶ֣ה תַחְתָּ֔יו יִטְמָ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְהַנּוֹשֵׂ֣א אוֹתָ֔ם יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֤ר יִגַּע־בּוֹ֙ הַזָּ֔ב וְיָדָ֖יו לֹא־שָׁטַ֣ף בַּמָּ֑יִם וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וּכְלִי־חֶ֛רֶשׂ אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַזָּ֖ב יִשָּׁבֵ֑ר וְכָל־כְּלִי־עֵ֔ץ יִשָּׁטֵ֖ף בַּמָּֽיִם׃וְכִֽי־יִטְהַ֤ר הַזָּב֙ מִזּוֹב֔וֹ וְסָ֨פַר ל֜וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים לְטָהֳרָת֖וֹ וְכִבֶּ֣ס בְּגָדָ֑יו וְרָחַ֧ץ בְּשָׂר֛וֹ בְּמַ֥יִם חַיִּ֖ים וְטָהֵֽר׃וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִֽקַּֽח־לוֹ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וּבָ֣א ׀ לִפְנֵ֣י יְהוָ֗ה אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וּנְתָנָ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן׃וְעָשָׂ֤ה אֹתָם֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְהָאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלָ֧יו הַכֹּהֵ֛ן לִפְנֵ֥י יְהוָ֖ה מִזּוֹבֽוֹ׃וְאִ֕ישׁ כִּֽי־תֵצֵ֥א מִמֶּ֖נּוּ שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֛יִם אֶת־כָּל־בְּשָׂר֖וֹ וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְכָל־בֶּ֣גֶד וְכָל־ע֔וֹר אֲשֶׁר־יִהְיֶ֥ה עָלָ֖יו שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְכֻבַּ֥ס בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְאִשָּׁ֕ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכַּ֥ב אִ֛ישׁ אֹתָ֖הּ שִׁכְבַת־זָ֑רַע וְרָחֲצ֣וּ בַמַּ֔יִם וְטָמְא֖וּ עַד־הָעָֽרֶב׃וְאִשָּׁה֙ כִּֽי־תִהְיֶ֣ה זָבָ֔ה דָּ֛ם יִהְיֶ֥ה זֹבָ֖הּ בִּבְשָׂרָ֑הּ שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ תִּהְיֶ֣ה בְנִדָּתָ֔הּ וְכָל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּ֖הּ יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּשְׁכַּ֥ב עָלָ֛יו בְּנִדָּתָ֖הּ יִטְמָ֑א וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃וְכָל־הַנֹּגֵ֖עַ בְּמִשְׁכָּבָ֑הּ יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְכָל־הַנֹּגֵ֔עַ בְּכָל־כְּלִ֖י אֲשֶׁר־תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֑יו יְכַבֵּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְאִ֨ם עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֜ב ה֗וּא א֧וֹ עַֽל־הַכְּלִ֛י אֲשֶׁר־הִ֥וא יֹשֶֽׁבֶת־עָלָ֖יו בְּנָגְעוֹ־ב֑וֹ יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃וְאִ֡ם שָׁכֹב֩ יִשְׁכַּ֨ב אִ֜ישׁ אֹתָ֗הּ וּתְהִ֤י נִדָּתָהּ֙ עָלָ֔יו וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְכָל־הַמִּשְׁכָּ֛ב אֲשֶׁר־יִשְׁכַּ֥ב עָלָ֖יו יִטְמָֽא׃וְאִשָּׁ֡ה כִּֽי־יָזוּב֩ ז֨וֹב דָּמָ֜הּ יָמִ֣ים רַבִּ֗ים בְּלֹא֙ עֶת־נִדָּתָ֔הּ א֥וֹ כִֽי־תָז֖וּב עַל־נִדָּתָ֑הּ כָּל־יְמֵ֞י ז֣וֹב טֻמְאָתָ֗הּ כִּימֵ֧י נִדָּתָ֛הּ תִּהְיֶ֖ה טְמֵאָ֥ה הִֽוא׃כָּל־הַמִּשְׁכָּ֞ב אֲשֶׁר־תִּשְׁכַּ֤ב עָלָיו֙ כָּל־יְמֵ֣י זוֹבָ֔הּ כְּמִשְׁכַּ֥ב נִדָּתָ֖הּ יִֽהְיֶה־לָּ֑הּ וְכָֽל־הַכְּלִי֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּשֵׁ֣ב עָלָ֔יו טָמֵ֣א יִהְיֶ֔ה כְּטֻמְאַ֖ת נִדָּתָֽהּ׃וְכָל־הַנּוֹגֵ֥עַ בָּ֖ם יִטְמָ֑א וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָמֵ֥א עַד־הָעָֽרֶב׃וְאִֽם־טָהֲרָ֖ה מִזּוֹבָ֑הּ וְסָ֥פְרָה לָּ֛הּ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים וְאַחַ֥ר תִּטְהָֽר׃וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י תִּֽקַּֽח־לָהּ֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה וְהֵבִיאָ֤ה אוֹתָם֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת־הָאֶחָ֣ד חַטָּ֔את וְאֶת־הָאֶחָ֖ד עֹלָ֑ה וְכִפֶּ֨ר עָלֶ֤יהָ הַכֹּהֵן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה מִזּ֖וֹב טֻמְאָתָֽהּ׃וְהִזַּרְתֶּ֥ם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִטֻּמְאָתָ֑ם וְלֹ֤א יָמֻ֙תוּ֙ בְּטֻמְאָתָ֔ם בְּטַמְּאָ֥ם אֶת־מִשְׁכָּנִ֖י אֲשֶׁ֥ר בְּתוֹכָֽם׃זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַזָּ֑ב וַאֲשֶׁ֨ר תֵּצֵ֥א מִמֶּ֛נּוּ שִׁכְבַת־זֶ֖רַע לְטָמְאָה־בָֽהּ׃וְהַדָּוָה֙ בְּנִדָּתָ֔הּ וְהַזָּב֙ אֶת־זוֹב֔וֹ לַזָּכָ֖ר וְלַנְּקֵבָ֑ה וּלְאִ֕ישׁ אֲשֶׁ֥ר יִשְׁכַּ֖ב עִם־טְמֵאָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

דברו אל בני ישראל. בני ישראל מטמאין בזיבה ואין העובדי כוכבים מטמאין בזיבה אדייק מזה שכמה פרשיות אין מתחילין בלשון דבר אל בני ישראל. והנה מבואר בגמרא כ"פ ולפנינו בפ' חקת בפסוק והזה הטהור על הטמא דבכלל אין העובד כוכבים מקבל כל מיני טומאה, שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו הוי כמו שלא נגע וכו', וכן בכל הטומאות, ועיין ברמב"ם פ"א הי"ג מטומאת מת, ולפי"ז קשה לכאורה ל"ל לאשמעינן זה ביחוד בזב, ונראה דפירש כן מפני שרוצה לסיים בזה דאע"פ כן חכמים גזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם, כמבואר בסוגיא. .
(נדה ל"ד א')
ואמרתם אלהם. לרבות את הגרים ואת העבדים בכהאי גונא דריש כ"פ בתו"כ ולא נתבאר טעם הדרשה. ויתכן לומר ע"פ המבואר בכ"מ בתלמוד ומדרשים דדבור הוי לשון קשה ואמירה לשון רכה [ע' מכות י"א א'], והנה בעוד שעם ישראל אפשר לדבר רכות וקשות, אבל עם גרים ועבדים צריך לדבר ולהורות בלשון רכה, הראשונים מפני שאך זה באו להסתפח אל קהל ישראל וצריך שיתקבלו עליהם דיני התורה באהבה, והאחרונים מפני שהרגשתם בכלל פשוטה וצריך להרבות ולהסביר ולבאר להם הדברים עד שיבינו ויקבלו, ולכן דריש מדהוסיף על לשון דבר אל בני ישראל [שהוא לשון קשה] עוד כפל לשון ואמרת אליהם [רכות] שבא לרבות גרים ועבדים, ודו"ק. .
(תו"כ)
איש איש. מה ת"ל איש איש, לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה גיתכן דמרבה קטן מכפל לשון איש איש, משום דבעלמא מורה שם איש על הבא בשנים לא פחות מי"ג שנה ויום אחד כמש"כ רש"י בנזיר כ"ע ב' ולפנינו בפ' וישלח, וכאן כתיב שתי פעמים איש, והוו שני מיעוטים לקטן, וע"פ הכלל המקובל אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות מרבינן אפילו קטן. .
(נדה מ"ד א')
כי יהיה זב מבשרו. מבשרו ולא מחמת אונסו דר"ל מטבע הבשר לבד ולא מחמת אונס מן הצד, כגון מחמת חולי או מחמת קפיצה ומשא כבידה וכדומה כפי שנתבאר בפרטיות בפ"ב מ"ב דמס' זבים. ודרשה זו באה בגמרא גם בלשון מבשרו ולא מחמת דבר אחר, והכונה אחת היא. ויתכן דמדייק זה מדכתיב בזב מבשרו ובזבה כתיב (פ' י"ט) זבה בבשרה, והיא באמת מטמאה גם באונס, כפי שיתבאר לקמן פ' כ"ה, וכאן מדכתיב מבשרו דריש כמו מחמת בשרו, וכמו הלשון ולא יספר מרוב, שבאורו מחמת הרוב. ואמנם זה הוא רק בראיה שניה הגורמת לו להיות זב לטמא משכב ומושב ולספור שבעה נקיים, כמבואר בפ' הסמוך, אבל ראיה ראשונה אפילו ראה באונס או ע"י אחד מכל הדברים האונסים מטמא טומאת ערב כדין בעל קרי ומצטרפת עם ראיה שניה, ויתבאר לקמן בפ' ל"ב, וכן מטמא באונס גם בראיה שלישית, כיון שע"י ב' ראיות הקודמות כבר נזקק לטומאת שבעה, וכפי שיתבאר לקמן בפ' ל"ג. .
(כריתות ח' ב')
כי יהיה זב מבשרו. אין הזב מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ, שנאמר כי יהיה זב מבשרו, עד שיצא זובו מבשרו הר"ל ולא כמו זבה שמטמאה בפנים. ויליף כן מדכתב כאן מבשרו ובזבה כתיב (פ' י"ט) בבשרה. וכתבו התוס' אע"פ דמבשרו אצטריך לדרוש ולא מחמת אונסו, כבדרשה הקודמת, אך תרתי ש"מ, ונראה כונתם דהמ' מן מבשרו מורה על כונת שתי הדרשות. .
(נדה מ"ג א')
זובו טמא. לימד על הזוב שהוא עצמו טמא ור"ל לא רק האיש טמא אלא גם הזיבה עצמה. ויתכן דמדייק מדהו"ל לכתוב כי זב זובו מבשרו, ומדסירס הלשון והסמיך הלשון זובו לטמא בא להורות שהזיבה בעצמה טמאה. ואע"פ דגם מצד הסברא היינו יודעין זה, דאחרי שהיא מטמא את הזב כש"כ שהיא עצמה טמאה, אך באמת אין זה הכרח, דמצינו בשעיר המשתלח שגורם טומאה למשלחו והוא עצמו טהור. ותשלום דין זה שלפנינו עיין לקמן בפ' ל"ג בדרשה והזב את זובו. .
(שם נ"ה א')
טמא הוא. הוא טמא ואין דם היוצא מפיו ומפי האמה טמא אלא טהור זואע"פ דקיי"ל ביבמות ק"ה א' יבמה שרקקה דם תחלוץ מפני שאי אפשר לדם בלא צחצוחי רוק, ולפי מה דקיי"ל דרוקו של זב מטמא כפי שיתבאר לקמן בפ' ח' וכי ירוק הזב בטהור וגו', א"כ היה צריך גם בזב לטמא דם היוצא מפיו, אך התם ביבמות איירי במוצצת הדם מפיה, דרק אז א"א בלא צחצוחי רוק, וכאן איירי בשותת דבאופן כזה אפשר בלא צחצוחי רוק, אבל במוצץ באמת טמא משום הרוק. .
(שם נ"ו א')
וזאת תהיה. וזאת – לרבות מימי רגליו לטומאה חמדייק מדלא כתיב זאת טומאתו, לכן דרש כן וזאת אקרא דלעיל זובו טמא וזאת, כלומר דבר אחר הוי נמי כזוב ומרבה מימי רגלים משום דא"א למי רגלים בלא צחצוחי זיבה, וכמש"כ הרמב"ם פ"א מטומאת משכב. .
(שם נ"ה ב')
וזאת תהיה. תהיה – אפילו כל שהוא טעיין מש"כ בסמוך בדרשה או החתים בשרו מזובו אות י"ג. .
(תו"כ)
טומאתו בזובו. תלה הכתוב את הזב בראיות ואת הזבה בימים יהנה בזבה תלויות הראיות במספר הימים שאם ראתה כמה פעמים ביום אחד נחשבות כולן לראיה אחת, ולא נעשית זבה גדולה לענין חיוב קרבן רק אם ראתה בג' ימים כפי שיתבאר בסמוך בפ' כ"ה בדרשה ימים רבים, והיה סברא לומר דגם בזב תלויות הראיות דוקא בימים, דאפשר ללמוד בק"ו מזבה דחמורה דמטמאה את בועלה, ובכ"ז אינה מטמאה בג' ראיות עד שתראה ג' ימים, א"כ כש"כ זב, על זה דריש דבזב לא כן הוא, אלא אפילו אם ראה ג' ראיות בשעה אחת נחשבות לג' ראיות, ויליף זה מלשון טומאתו בזובו, דדי היה לכתוב וזאת תהיה טומאת זובו, ולשון בזובו משמע שטומאתו תלויה בזיבתו לבד ולא גם בימים. אמנם מ"ש תלה הזב בראיות פירושו גם בראיות, משום דגם בימים מטמא כמו זבה כפי שיתבאר לקמן בפ' ל"ג בדרשה לזכר ולנקבה. .
(ב"ק כ"ד א')
טומאתו בזובו. בלובן הוא מטמא ואינו מטמא באודם יאר"ל בדם, ומדייק מדדי היה לכתוב וזאת תהיה טומאת זובו וכתב טומאתו בזובו, ולכן דריש שטומאתו תלויה רק בזובו ולא בדבר אחר, דהיינו לא בדם כמו אשה. וענין תכונת ומראה זיבה מבואר בפירש"י בפ' ב'. ועי' בנדה ל"ב ב' שבא סמך אחר לדרשה זו ולפנינו לקמן פ' י"ח. .
(תו"כ)
רר בשרו. זובו חד, רר בשרו – תרי, את זובו – תלת, לימד על זב בעל שלש ראיות שחייב בקרבן יבבאור הדרשה נראה משום דכל הפסוק הזה מיותר, דכיון דכתיב בפ' ב' זב מבשרו טמא הוא הו"ל להתחיל אח"כ מפסוק ד' כל המשכב וגו' שהוא מבאר דיני הזב, ולכן דריש מג' לשונות אלו שיש לזב שני מיני טומאה, כשראה ג' ראיות הוא טמא טומאה חמורה לענין שצריך להביא קרבן בטהרתו, לבד מה שמטמא במשכב ומושב וצריך ספירת שבעה נקיים וביאת מים חיים לטהרתו. ואם ראה שתי ראיות אינו חייב בקרבן רק בשארי דברים הנזכרים, כפי שיתבאר לקמן פ' י"ג בדרשה וכי יטהר, וכשרואה ראיה אחת אינו טמא רק טומאת ערב כמו בעל קרי כפי שיתבאר לקמן בפ' ל"ב. ועיין בסוגיא כאן ובמגילה ח' דרשה אחרת בענין זה משום ר' סמאי, אבל כפי המתבאר מסוגיא שלפנינו לא קי"ל כאותה דרשה. .
(נדה מ"ג ב')
או החתים בשרו. מכאן שמטמא לח ואינו מטמא יבש יגרר היינו הך דרק, אלא שרק מורה על רקיקה שמשליכו בפעם אחת לחוץ בכח, ורר מורה על הנוטף מאליו מעט מעט, וכמו דרק אינו מטמא כי אם לחה כפי שיתבאר בפ' ח', הך רר אינו מטמא כי אם לחה, ומסמיך זה על הלשון או החתים בשרו דעל יבש לא שייך חותם. –
ובסוגיא כאן יליף ר' ישמעאל דזיבה מטמאה רק בשיעור חתימת פי האמה ויליף מפסוק זה או החתים בשרו, ולא הודו לו חכמים אלא דמטמא בכל שהוא, והדרשה החתים בשרו צריך לענין שאינו מטמא יבש כמבואר לפנינו, והא דמטמא בכל שהוא נראה טעמם עפ"י הדרשה שלפנינו לעיל בפ' זה וזאת תהיה, אפי' כל שהוא. והרמב"ם בפ"ב ה"ט ממחוסרי כפרה כתב זיבה מטמאה בכל שהוא שנאמר או החתים בשרו כל שהוא ניכר בבשרו מטמא, עכ"ל. ולבד שלא ידעתי איפה מצא דרשה זו, אך לפי המתבאר בזה קשה טובא עליו בין לדעת ר' ישמעאל דלשון החתים בשרו מורה על שיעור ידוע, בין לדעת חכמים דפ' זה איצטריך לענין לח ולא יבש, וגם קשה דבתו"כ יליף לכל שהוא מלשון וזאת תהיה, כמש"כ, וצע"ג.
.
(שם שם)
מזובו. מקצת זובו טמא, לימד על זב בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב ידדלשון מזובו משמע אפי' מקצת כמו דדרשינן בעלמא כה"ג כמבואר בפ' ויקרא, וע"ע לעיל אות י"ב. .
(נדה מ"ג ב')
טומאתו היא. מכאן שטומאת האיש בלובן וטומאת הזבה באודם טור"ל בדם, ודרש כן משום דמלת טומאתו היא מיותרות לגוף הענין, ודריש טומאתו היא המיוחדת לו לבדו ולא לזולתו, והיינו למעט טומאת אשה במראה לובן, וע' בנדה ל"ב ב' שבא סמך דרשה אחרת לענין זה ויתבאר לקמן פ' ט"ז. .
(תו"כ)
כל המשכב. המשכב המיוחד טזר"ל המיוחד לשכיבה לאפוקי אם שכב על הדלת או על דף של נחתומין, ומדייק כן מדלא כתיב כל אשר ישכב עליו. .
(שם)
כל המשכב. מלמד שמשכב מטמא תתת הזב לטמא אדם ובגדים ואין אדם מטמא מתחת הזב לטמא אדם ובגדים יזואיצטריך לאשמעינן זאת דלא נימא כיון דאדם חמור ממשכב שאם נגע אדם טמא במשכב מטמא משא"כ משכב שנגע במשכב כמבואר בפסוק הסמוך, והו"א דאם שכב הזב על אדם נטמא, קמ"ל. .
(שם)
אשר ישכב עליו. עד שינשא רובו עליו יחיתכן דמדייק כן מדלא כתיב אשר ישכב הזב עליו, כיון דנושא הענין והמאמר הוא הזב, ומדהקדים המלה עליו דריש שבא להורות שיהיה נשוא עליו, ולא נקרא נשוא עליו אלא אם נשוא ברובו. .
(שם)
הזב. הזב ולא בעל קרי ולא אבן המנוגעת ולא טמא מת ולא מת מטמאין משכב ומושב יטהרבותא בכל אלה – לענין ב"ק, אע"פ שטומאתו בא ממקור אחד. ולענין נגעי בתים הוי הרבותא אע"פ שיש לו חומרא שמטמא את הבא לבית שהאבן בתוכו כמבואר בפרשה הקודמת, משא"כ בזב. ולענין טמא מת ומת הרבותא אע"פ דיש להם חומר מזב שהטמא מת טעון הזיה בשלישי ובשביעי ומת מטמא טומאת שבעה. וטעם הדיוק בכל אלה הוא מיתור לשון הזב, דדי היה לכתוב אשר ישכב עליו ולא לסיים הזב, כיון דקאי אזב. .
(שם)
אשר ישב עליו. יכול כפה סאה ותרקב וישב עליהם יהא טמא ת"ל אשר ישב עליו, מי שמיוחד לישיבה, יצא זה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו כנראה דמדייק מדלא כתיב כל אשר ישב עליו אלא כל הכלי אשר ישב עליו משמע דהכלי צריכה להיות מיוחדת לישיבה. ועיין ברש"י גירסא אחרת ופירוש אחר. .
(שבת נ"ט א')
יטמא. לרבות שכב על המושב וישב על המשכב, עומד ונתלה ונשען כאדלשון יטמא מיותר, ובא לרבות שעיקר הקפידא רק שיהיה סמוך ונשען, וא"כ אין נ"מ באיזה אופן נשען, וע' במשנה ד' פ"ב דמס' זבים. .
(תו"כ)
ואיש אשר יגע. אדם נוגע במשכב מטמא בגדים ואין משכב הנוגע במשכב מטמא בגדים כבהרבותא בזה אע"פ כשהזב שוכב על עשר מצעות זו על גבי זו כולן טמאים, כפי שיתבאר בפסוק הסמוך, אבל אם המשכב לבדו נוגע במשכב אחר אינו מטמא. .
(שם)
ואיש אשר יגע. מלמד שבשעת מגעו מטמא בגדים, פירש אין מטמא בגדים כגמדייק מדשינה כאן לכתוב אשר יגע, לשון עתיד, ובפסוק ז' כתיב והנוגע, בהוה, ולכן דריש דרק בשעת נגיעה מטמא. .
(שם)
במשכבו. מקיש משכבו לו, מה הוא אית ליה טהרה במקוה אף משכבו אית ליה טהרה במקוה כדלאפוקי כלי חרס דלית ליה טהרה במקוה, דאין לו תקנה אלא שבירה כמבואר בפ' צו, ולכן אין מקבלין טומאה. וי"ל קצת טעם לדיוק דרשה זו משום דהול"ל ואשר יגע בהם, כיון דקאי אמשכב ומושב דפסוק הקודם, וכהאי גונא דרשינן לקמן פ' כ"ו כמשכב נדתה, מה היא אית לה טהרה במקוה אף משכבה וכו'. וע' בפ' שמיני בפ' מכל אשר יפול אל תוכו השייך לענין טומאת כלי חרס. ודע דמ"ש מה הוא אית ליה טהרה במקוה – לאו דוקא מקוה, דהא זב בעי מים חיים, אלא דשם זה כולל לכל הטבילות. .
(שבת פ"ד א')
במשכבו. במשכבו ולא הגזול כהפירש"י גזירת הכתוב הוא להוציא את המשכב הגזול שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם, עכ"ל. ובאור דבריו, משום דשיעור הכתוב כן הוא, ואשר יגע במשכבו [של הזב] אז אדם הנוגע במשכב טמא עד הערב, משום שנעשה המשכב אב הטומאה ומטמא אדם, אבל אם לא היה המשכב של הזב עצמו אין אדם הנוגע בו טמא לפי שאינו אלא ראשון לטומאה ואדם אין מקבל טומאה רק מאב הטומאה כפי שיתבאר אי"ה בר"פ חקת. .
(ב"ק ס"ו ב')
במשכבו. במשכבו ואם נשבר טהור כודכיון דנשבר בטל שם משכב ממנו. .
(תו"כ)
במשכבו. במשכבו ולא בחבל היוצא מן המטה פחות מחמשה או יותר מעשרה כזדבעינן שיגע בגוף המשכב, אבל בחבל היוצא מן המטה, היינו מה שנשאר ממנו לאחר שגמר הסירוג, אם הוא פחות מחמשה טפחים לא חזי מידי לצורך המטה ואינו מגוף המטה, ויתר מעשרה אינו משמש לצורך המטה כלום וג"כ אינו כגוף המטה, וכל זה מבואר במשנה ב' פי"ב דכלים. , במשכבו ולא בנימין היוצאין מן הקשר חוץ משלש אצבעות כחנימי הקשר הם כשקשר חבל בחבל הסורג בה. וע' מענין זה במשנה א' פי"ט דכלים. .
(שם)
על הכלי. אין לי אלא בזמן שהוא יושב עליו והזב שם, מנין לעשות ריקם כמלא, ת"ל כלי כטר"ל מניין אפילו כשנגע הטהור בהכלי לא היה אז הזב עליו ג"כ טמא ת"ל כלי, ודי היה לכתוב והיושב על אשר ישב עליו הזב, ובא לרבות כל שהיא כלי של הזב אפילו שלא בשעה שהזב יושב עליה. .
(שם)
על הכלי. לרבות את המרכב ליען כי עד כה איירי במושב ומשכב, וא"כ הול"ל והיושב על מושב הזב, ומדכתיב על הכלי בא לרבות מרכב אע"פ שזה יוצא מכלל מושב ומשכב. .
(שם)
אשר ישב עליו. אין לי אלא שיושב עליו ונוגע בו, מניין לעשרה מושבות זו ע"ג זו ואפילו אבן מסמא לאאבן גדולה ונסמך על כמה בגדים והוא יושב עליו. וע' בתוס' נדה נ"ה א' באור רחב בענין אבן מסמא. ת"ל והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב יטמא, מקום שהזב יושב ומטמא, ישב הטהור ויטמא לבר"ל כמו שהזב מטמא באופן כזה כפי שיתבאר לקמן פ' ט', כמו כן היושב על בגדים ואבן כזה שישב עליו הזב יטמא. וטעם הדיוק הוא מאריכות הלשון אשר ישב עליו הזב, דדי היה לכתוב והיושב על הכלי ההוא, והוי ידעינן דקאי על הכלי שישב עליו הזב דאיירי בפסוק ד'. .
(שם)
בבשר הזב. בבשר ולא בצואה שעליו ולא בקולקלוס שעליו לגבס' קרבן אהרן מביא בשם הערוך באור מלה זו חלוק של צמר שיש לו נימין, אבל תמיהני בזה, דמאי שנא בגד זה משארי בגדים שלבש בהן הזב שמטמאין, וגם מה שייך למעט זה מבשר הזב. אבל באמת כפי שראיתי בפנים הערוך [ערך קלקי] אין כונתו כלל לבאר מלה זו שבכאן, רק המלה קלקי שבשבת ס"ד א' ולפנינו לעיל ס"פ שמיני בפ' או שק, אבל באור מלה זו שלפנינו מבואר ברש"י חולין קכ"ו ב' בשם רה"ג שהוא ערבוב שער תלוש המתקשה ונאסף בשערות הראש, יעו"ש, ולפי"ז מבואר הכל. ולא בשירים ולא בנזמים וטבעות לדכל אלה מדייק מדלא כתיב והנוגע בזב אלא בבשר הזב בא להורות בבשר דוקא בלא אמצעי, וכל אלה שחשב הם אמצעים בין הנוגע לגוף הזב. .
(שם)
בבשר הזב. בבשר ולא בעצם הפורש ממנו ולא בבשר הפורש ממנו להעיין מש"כ באות הקודם וצרף לכאן. .
(תו"כ)
וכי ירק. אין לי אלא רוקו, כיחו וניעו ומי האף שלו מניין ת"ל וכי ירק לונראה הכונה משום דכל אלה הם בכלל רקיקה, דכל אלה הליחות לפעמים יוצאות ע"י רקיקה מפה. וכתבו התוס' דכיחו הוא הבא מכח רב מן החזה וניעו ע"י נענוע מעט. והרע"ב ריש פ"ז דנדה כתב וז"ל, ואני שמעתי ניע הוא הליחה היורדת מן החוטם, עכ"ל. ופלא שכתב כן ע"פ השמועה בעוד שכן מפורש ברש"י ב"ק ג' ב' [ועיין בתוי"ט סנהדרין פ"ז מ"ה]. ובכלל פירוש זה לכאורה צ"ע, דהא מי האף כתיב ביחוד, וא"כ איך אפשר לומר דנוע הוא היורדת מן החוטם, וכן הקשו תוס' על רש"י שם, וצ"ל דשני מיני ניעת האף הן, כשהאדם בריא אז ליח החוטם מעוכר, וכשהוא במחלת הקטור מי האף נוטפים מאליהם צלולים. .
(נדה נ"ה ב')
וכי ירק. כיחו וניעו ורוקו של זב מטמא לח ואינו מטמא יבש, מאי טעמא, דכתיב וכי ירק הזב – כעין רוק לזנראה דר"ל כעין שעת רקיקה, דאז לחה היא. וכהאי גונא דרשינן בסוגיא לענין נבילה שמטמאה לחה ולא יבשה, משום דכתיב וכי ימות, כעין מיתה, ר"ל כעין שעת מיתה כמבואר לפנינו ס"פ שמיני. .
(שם נ"ו א')
בטהור. יכול אע"פ שלא נגע, ת"ל בטהור, עד שיגע בטהור לחר"ל דהו"א כמו ביבמה דכתיב וירקה בפניו ושם א"צ ליגע בפניו, קמ"ל, משום דהמלה בטהור מיותר, דכיון דכל הענין קאי על טהור המטמא מחמת הזב, הול"ל וכי ירוק הזב בו, וע"כ דריש שבא להורות דוקא אם נגע בו. , ואימא הני מילי במגע אבל במשא לא מידי דהוי אשרץ, אמר קרא בטהור, מה שביד טהור טמאתי לך לטר"ל כמו מה שטמא כשהטהור נושא דבר טומאה ביד הוא בודאי טמא מחמת טומאת משא, כמו כן רקיקה מטמאה טומאת משא, והדיוק הוא מן בטהור י"ל מדלא כתיב על הטהור, כמו דכתיב בפ' שמיני וכי יפול עליו, ונתן עליו, וכדומה, ומדכתיב בטהור דריש כמו ביד טהור. ובגמרא איתא עוד דרשה מענין זה לקיום דרשה זו. .
(שם נ"ה ב')
וכל המרכב. יכול אפילו רכב על המשכב ועל המושב, ת"ל מרכב ולא משכב ומושב מדאם היה כולל הכל הול"ל וכל אשר ירכב עליו הזב, ומדכתיב וכל המרכב משמע דוקא מרכב. .
(תו"כ)
אשר יהיה תחתיו. מאי תחתיו, אילימא תחתיו דזב, מואיש אשר יגע במשכבו (פ' ה') נפקא, אלא הנוגע בכל אשר יהיה הזב תחתיו, ומאי ניהו – עליונו של זב מאבאור הענין, כי כל מה שינשא למעלה מן הזב בין שהיה הנישא אדם או כלי או אוכלין ומשקין אפילו לא נגע בהם הזב נקראים טומאת מדף [מלשון עלה נדף שטומאתו קלה כעלה נדף, והרמב"ם פ"ד מ"ו דזבים כתב שהוא מלשון ריחו נודף, שריח טומאת הזב הולכת למרחוק לטמא] והם כולם ככלים שהוא נוגע בהם שהם ראשון לטומאה ואינם מטמאים לא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין כשאר ולדות הטומאה. –
והנה כתב הרמב"ם פ"ו ה"ג ממשכב דטומאת מדף הוי מדרבנן, והראב"ד חולק עליו וס"ל דהוי מדאורייתא, וכנראה חולקים בזה אם דרשה גמורה היא זו או רק אסמכתא בעלמא, ולדעתי קשה מאד לומר דדרשה גמורה היא מדאורייתא, יען שקשה טובא איך אפשר לאוקים בעליונו של זב שמטמא רק אוכלים ומשקים והלא כתיב כאן וטמא עד הערב, וידוע דכל טומאת ערב צריך טבילה לטהר, ואוכלין ומשקין הלא לא שייך בהו טבילה, ובאמת רש"י מחק גירסא זו וגורס גירסא אחרת, ועיי"ש בתוס', אבל לדעת הרמב"ם דאסמכתא היא ניחא הכל, כמש"כ התוס' בסוטה ל"ב ב' דבאסמכתא אין דרך הגמרא לדקדק כ"כ כמו בדרשה גמורה, יעו"ש.
.
(נדה ל"ג א')
והנושא אותם. אותם – מעוטא הוא, אותם ולא אבן מסמא מבעיין לעיל פסוק ו' מהו אבן מסמא, וטעם הדבר משום דאין דרך אבן מסמא להיות נשוא, וכמש"כ לעיל פ' ה' לענין משכב. .
(נדה נ"ה א')
וכל אשר יגע בו. אמר עולא, הכל מודים בלשון לענין טומאה דגלוי הוא אצל השרץ, מאי טעמא אשר יגע בו אמר רחמנא והאי נמי בר נגיעה הוא מגר"ל אף דקיי"ל בעלמא טומאת בית הסתרים אינה מטמאה וזה ילפינן מזב דכתיב וידו לא שטף מה ידו בנראה אף כל בנראה כפי שיבואר בסמוך, ועיין בנדה מ"ג א', אבל מדכתיב ביה בזב אשר יגע בו א"כ תלוי הענין בבר נגיעה, ולכן נדון הלשון כגלוי משום דבר נגיעה הוא כיון שיכול להוציאו וליגע בו בגלוי, ולכן אם נגע שרץ בלשונו טמאהו, אבל לענין טבילה נחשב כטמון כפי שיתבאר בסמוך פ' י"ג. וע' בתוס' נדה שם מבואר מדבריהם שהיה להם גירסא אחרת בגמרא כאן. .
(קדושין כ"ה א')
וכל אשר יגע בו. אמר ריש לקיש, וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים, זהו הסיטו זב מדבאור הענין, כי פסוק זה לא איצטריך לגופיה, דהא כבר כתיב בפסוקים הקודמים ענין נגיעה בזב, ולכן בא להורות ענין היסט בזב, והיינו שע"י תנועת גופו של זב במקצת הדבר וע"י זה נתנועע כל הדבר, טמא, כגון שהיה הזב בכף מאזנים ואוכלין ומשקין בכף שניה, בין נכרע הזב בין נכרעו הם נטמאו טומאת היסט, הואיל ונתנדנדו מכחו הרי זה כמו שנגע בהם ונעשו ראשון לטומאה, וזו טומאה יתירה בזב שלא מצינו כמותה בשאר הטומאות. ועיין בפ"ד דמס' זבים וברמב"ם פ"ח ממשכב. והא דכתבה התורה היסט בלשון נגיעה למימרא דהיסט ונגיעה כידיו, מה ידיו דוקא בנראה אף כל בנראה פרט לבית הסתרים, כפי שיבואר בסמוך, אף היסט מאבראי. .
(נדה ס"ג א')
וידיו לא שטף. תניא, א"ר אלעזר בן ערך, וידיו לא שטף במים, מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה מהמפרש בגמרא מאי משמע, וידיו לא שטף במים הא שטף טהור, בתמיה, הא טבילה בעי, אלא ה"ק ואחר שלא שטף טמא, ופירש"י הנוגע בזב ומי שאינו שוטף את ידיו שניהם טמאים ואסמכתא בעלמא היא, עכ"ל. אך בכ"ז אע"פ שאסמכתא היא מ"מ קשה להוציא הפסוק לענין אחר שאינו איירי ביה.
ואפשר לפרש כונת הגמרא בכלל, דהא ע"כ האי וידיו לא שטף פירושו טבילה, דהא זב צריך טבילת כל גופו, ומדהוציא הכתוב ענין טבילה בלשון שטיפת ידים, ש"מ שעיקר הטומאה באה מחמת הידים שעסקניות הן, וכתיב וכל אשר יגע בו הזב, וסתם נגיעה בידים, ורק משום חומר איסור צריך מחמת נגיעת הידים טבילת כל הגוף, וממילא מבואר שסתם ידים עסקניות הן, ואף כי א"צ מחמתן טבילת כל הגוף, אבל עכ"פ הן עצמן צריכין שיטוף להעביר הלכלוך כמו דבזב הם גורמים הטומאה, וזהו הבאור מ"ש מכאן סמכו חכמים לנטילת ידים מן התורה כמבואר. ואמנם אעפי"כ אמת הוא שאסמכתא היא, משום דעיקר הטעם דאפקיה רחמנא לטבילה בלשון שטיפת ידים הוא למעט בית הסתרים כפי שיבא בדרשה הבאה. וע' מדיני נט"י באו"ח סי' קנ"ט ומשכ"ל בפ' ויקרא (ד' כ"ה).
.
(חולין ק"ו א')
וידיו לא שטף. כידיו, מה ידיו בנראה אף כל בנראה, פרט לבית הסתרים שאין צריך טבילה מוהדיוק הוא משום דע"כ האי וידיו לא שטף פירושו טבילת כל הגוף, שהרי זב לא סגי ליה בשטיפת ידים אלא בטבילה, ומדאפקיה רחמנא לטבילה בלשון שטיפת ידים בא להורות מה ידים בגלוי אף כל האברים שבגלוי צריכים טבילה לאפוקי בית הסתרים, כמו תוך העין, תוך האוזן, תוך החוטם, ותוך הפה וקמטי הגוף ותחת הדד ובית השחי, ומבואר במשנה ח' פ"ו דנגעים. .
(תו"כ)
וידיו לא שטף. ואפילו לאחר כמה שנים מזגוזמא תפס, והכונה כל עוד שלא טבל לאחר שספר שבעה. וטעם הענין כיון דהאי וידיו לא שטף פירושו טבילה כמש"כ בדרשות הקודמות, וכיון דצריך טבילה ממילא כל זמן שלא טבל אין מועיל לו כלום ואפי' ספירת שבעה, וכה"ג דרשינן בשבת ס"ד ב' על הפ' והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבא במים. .
(שם)
אשר יגע בו. נאמר כאן בו ונאמר להלן (פ' צו) אשר תבושל בו, מה התם מאוירו אף כאן מאוירו מחולא מאחוריו, ואע"פ דגם בכל הטומאות אין כלי חרס מטמא מאחוריו כמבואר לפנינו בפ' שמיני איצטריך בכ"ז למעט זה בטומאות זב, משום דהו"א כיון דטומאת זב חמורה משארי טומאות שמטמא משכב ומושב וגם יש בו טומאת היסט משא"כ בשארי טומאות כמבואר לעיל אות מ"ה, הו"א דחמיר גם לטמא כלי חרס מאחוריו, קמ"ל. .
(שם)
וכי יטהר הזב. מהו וכי יטהר הזב – לכשיפסוק מזיבתו מטהנה עיקר הטהרה היא לאחר ספירה וטבילה וא"כ קשה הלשון וכי יטהר הזב וספר ורחץ, והלא קודם ספירה וטבילה לא שייך טהרה, על זה אמר דלשון וכי יטהר כאן אינו מלשון טהרה של כשרות אלא טהרה של חלאה והיא פסיקת הזיבה. .
(מגילה ח' א')
וכי יטהר הזב מזובו. מזובו ולא מזובו ומנגעו נשאם היה זב ומצורע ופסק מזיבתו ולא נתרפא עדיין מצרעתו אין אומרים שלא יתחיל לספור שבעה נקיים עד שיתרפא גם מצרעתו, אלא מונה והולך מיד לזיבתו ולכשיתרפא מצרעתו יטבול טבילה ראשונה לצרעתו ותעלה לו גם לטבילת זיבתו, ותהני ליה טבילה זו לזיבתו לענין שלא יטמא משכב ומושב וכלי חרס בהיסט, אף דלאכילת קדשים יצטרך עוד לספירת שבעה וטבילה שניה כמבואר בפרשת מצורע. וצ"ל דהטבילה תהיה במים חיים, דאל"ה לא תעלה לו לזיבתו שזב צריך טבילה במים חיים דוקא כדלקמן. ומה שתפס דוקא טומאת נגעים ולא טומאה אחרת עיין משכ"ל י"ד י"ט בדרשה מטומאתו. .
(שם שם)
מזובו וספר. לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה נאמלת מזובו כאן מיותר, ובעלמא לשון כזה מורה על מקצת כמו מן הבהמה ר"פ ויקרא, ודריש דאפי' על מקצת זוב צריך ספירת שבעה, והיינו אפי' אם ראה רק שתי ראיות, דעיקר זב לענין קרבן הוי זב בעל ג' ראיות כמבואר לעיל בפ' ג' בדרשה רר בשרו, אבל זב בעל ראיה אחת אינו טמא רק טומאת ערב כבעל קרי כפי שיתבאר לקמן פ' ל"ב. .
(שם שם)
וספר לו. לו לעצמו נבצ"ל הכונה כמ"ש בכתובות ע"ב א' על הפסוק וספרה לה דכתיב בנדה, לה לעצמה, שהיא נאמנת בעצמה על הספירה, וה"נ כן. ועיין מש"כ שם (בסמוך פ' כ"ח). .
(תו"כ)
שבעת ימים לטהרתו. מהו לטהרתו שתהיה טהרתו אחת נגמלה זו מיותרת, דהא בסוף הענין כתיב ועהר, ודריש שלא תפסיק זיבה ביניהם, והשבעת ימים יהיו רצופים. .
(תו"כ)
ורחץ בשרו במים. אמר עולא, הכל מודים בלשון לענין טבילה כטמון דמי, מ"ט, ורחץ בשרו במים אמר רחמנא, מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי נדולכן א"צ להכניס מים לתוך הפה וגם לא להוציא הלשון לחוץ, ופירש"י כי להוציא כולו א"א וטבילה למקצת לא אשכחן. ולא אדע ל"ל כל זה, דאחרי שאמר מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי, א"כ ממילא א"צ כלל לטבול הלשון שהוא בטמון, ויש ליישב. ועי' מש"כ לעיל בפ' י"א בדרשה אשר יגע. .
(קדושין כ"ה א')
וטהר. מהו וטהר – טהור השתא מלטמא כלי חרס בהיסט אע"פ דהדר חזי לא מטמא למפרע נהמדייק מדהו"ל לומר ויטהר דהא עדיין מחוסר הערב שמש, ודריש דאשמעינן דאע"פ דאם אחר טבילתו ביום ראה זיבה סותר הכל ומטמא למפרע משכב ומושב, וכש"כ אדם, אפ"ה מהניא ליה טבילה מלטמא כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה, והכי דריש לה בתו"כ, וע"ע ברש"י. .
(מגילה ח' ב')
וביום השמיני. ביום ולא בלילה נוזה כ"פ שהבאנו דרשות כאלה מתו"כ בפרשיות הקודמות, וטעם הדיוק מדהיה אפשר לכתוב ובשמיני, ועיין בשבת קל"ב א' דמפרש הא דאיצטריך רבוי זה ולא גמרינן מסתם קרבנות דאין נקרבין בלילה מדכתיב בהם ביום צותו (ס"פ צו), משום דהו"א כיון דחס רחמנא על הזב העני להביא קרבן עני הו"א דמותר גם בלילה קמ"ל. ולא נתבאר מאי שייכות לילה להיתר קרבן עני דהו"א לדמות זל"ז, וי"ל דעפ"י רוב ביום טרוד עני למצוא מחייתו, והו"א כמו דחס רחמנא עליה להביא קרבן עני כך חסה עלי' שלא יבטל זמנו ביום ויביא בלילה קמ"ל. .
(תו"כ)
יקח לו. לו לעצמו, שאם הפריש לזיבתו הראשונה לא יביאם לזיבתו השניה נזמיתור מלת לו דייק כן. .
(שם)
ובא לפני ה'. אימתי הוא בא, בזמן שטבל ועשה הערב שמש נחהכונה שצריך לטבול עצמו מבעוד יום כדי שיעבור עליו הערב שמש בטהרה ולא יהיה טבול יום, וס"ל דטבול יום דזב כזב דמי [טבול יום נקרא כל טמא שטבל ולא העריב שמשו עדיין], ומדייק זה הלשון לפני ה' דמיותר הוא ודריש שיכין עצמו לבא לפני ה' שיהיה בטהרה והיינו שיטבול ביום, כמש"כ. .
(נזיר מ"ד ב')
ועשה אותם הכהן. אמר רב חסדא, אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן, דכתיב (ר"פ תזריע) ולקחה שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת וכתיב ועשה אותם הכהן אחד חטאת והאחד עולה, או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן נטעיין מש"כ בביאור ענין זה לעיל בר"פ תזריע בפסוק המצויין. .
(יומא מ"א א')
מזובו. מקצת זבין מביאין קרבן ומקצת זבין אין מביאין, כיצד, ראה שלש מביא, ראה שתים אינו מביא סדעיקר זב נקרא כשראה שלש ראיות כמש"כ לעיל בפסוק ג' בדרשה רר בשרו, ובזה חלוק זב בעל שלש ראיות מבעל שתי ראיות שזה חייב קרבן וזה פטור, אבל לשאר דברים כמו לענין טומאת משכב ומושב וספירת שבעה וביאת מים חיים שוים, כמש"כ בפסוק הנזכר. ובטעם הדיוק מלשון מזובו עיין משכ"ל בפ' י"ג אות נ"ב. .
(מגילה ח' א')
ואיש. אין לי אלא איש, בן תשע שנים ויום אחד מניין, ת"ל ואיש סאיתכן בטעם הראיה מדכתיב ואיש בו' החבור, ונסמך על ענין הקודם וכמו בזב איירי גם בקטן כמבואר לעיל בפ' ב', ה"נ כן. מיהו בפחות מבן תשע שנים ויום אחד אינו מטמא משום דאינו ראוי להוליד, ומסקנת הגמ' דדבר זה דדוקא בן ט' שנים ויום אחד הוי הלכה למשה מסיני, ועיקר הדרשה מו' זה הנוסף בא למעט שאין האשה מטמאה במראה לובן. ולפנינו באה דרשה אחרת לדין זה לעיל בדרשה טומאתו היא, ושם רמזנו לדרשה שלפנינו, יעוי"ש ומש"כ בסמוך פ' י"ח אות ס"ה. .
(נדה ל"ב ב')
כי תצא ממנו. בעל קרי אינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ דכתיב כי תצא ממנו סבגם בתו"כ הובאה דרשה זו, וכתב התוה"מ דדייק כן מלשון כי תצא דכל לשון יציאה הוא אל החוץ, ותמיהני שצריך לזה בעוד שבגמ' כאן אמרו מפורש דהדיוק הוא מלשון ממנו, וגם הן בזב דרשינן לעיל בפ' ב' עד שתצא טומאתו לחוץ אע"פ דשם לא כתיב כי תצא, יעוי"ש. והאמת הוא לדעתי, כי הלשון תצא כולל היציאה ממקום המקור. .
(שם מ"ג א')
ורחץ וגו'. תניא, ורחץ במים את בל בשרו, שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, במים – במי מקוה, את כל בשרו – את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו, כל בשרו – מים שכל גופו עולה בהם, ושיערו חכמים מי מקוה ארבעים סאה סגעיין בטור י"ד ריש סי' קצ"ח וז"ל, צריכה שתטבול כל גופה בפעם אחת, לפיכך צריך שלא יהא עליה שום דבר החוצץ ואפי' כל שהוא, עכ"ל. וכתב על זה הב"י בשם הראשונים וז"ל, בספרא יליף הכי, כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר, מה ביאת שמשו כולו כאחת אף ביאתו במים כולו כאחת, עכ"ל, ואותה הדרשה היא בפ' אמור כ"ב ו', יעוי"ש הבאור לפנינו. ואני תמה מה ראו להביא מקור לדין זה מדרשה דתו"כ שחסר שם עיקר הענין דחציצה בעוד שבכמה מקומות בגמרא באה דרשה מפורשת לענין פסול חציצה מפסוק שלפנינו ורחץ במים את כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, כמבואר לפנינו. ובב"ק פ"ב א' איתא שאחת מתקנות עזרא היתה שתהא אשה חופפת וטובלת, ופריך על זה בפשיטות, האי דאורייתא היא, דתניא ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בין בשרו למים, הרי דבגמ' מילתא דפשיטא היא דילפינן ענין חציצה מפסוק זה שלפנינו.
ואמנם לכאורה י"ל דמוכרחת היא הדרשה דתו"כ לענין זה, יען דלפי הדרשה דגמ' אפשר לומר דאם טבלה בחציצה אז לאחר הטבילה מעברת החציצה ומעברת שם במים ונכשרת הטבילה, משא"כ לפי הדרשה דתו"כ מבואר שבשעת הטבילה גופה אסור שיהיה חציצה בבשרה, מפני שצריכה לטבול כל גופה בפעם אחת, ולכן הביאו מתו"כ.
אבל באמת הן גם בדרשת הגמ' כלול ענין זה דטעם פסול החציצה משום טבילת הגוף בפעם אחת, שכן מתבאר מלשון הדרשה שלפנינו ורחץ במים את כל בשרו שלא יהא דבר חוצץ וכו', ופירש"י כל בשרו משמע כל בשרו כאחד, עכ"ל. וא"כ עדיין קשה למה להו להפוסקים להביא מתו"כ, ויותר מזה שלא זכרו כלל דרשה זו. ובאמת בבאורי הגר"א ליו"ד סי' הנ"ל הביא למקור דין זה הדרשה שלפנינו, ובכן דברי הפוסקים צע"ג. –
ומה שאמרו במים במי מקוה, פירש"י בחגיגה י"א א' וז"ל, במים נקודתו בפת"ח משמע מים המיוחדים לאפוקי שאובים, עכ"ל, ודברים אלו דורשים באור, ויתבארו עפ"י דברי רש"י עצמו בפי' התורה פ' חיי בפ' אנכי בדרך נחני ה', וז"ל, בדרך – דרך המזומן, דרך הישר, באותו דרך שהייתי צריך, וכן כל בי"ת ולמ"ד וה"א המשמשים בראש התיבה ונקודים בפת"ח מדברים בדבר הפשוט שנזכר כבר במקום אחר או שהוא מבורר וניכר באיזה הוא מדבר, עכ"ל, והענין מבואר.
.
(עירובין ד' ב')
יהיה עליו שכבת זרע. נאמר כאן ש"ז ונאמר להלן(פ' י"ח) אשר ישכב איש אותה שכבת זרע, מה להלן כברייתה, אף כאן כברייתה סדר"ל דוקא אם נפלה על הבגד בעודה ראויה להזריע, ושיעור הדבר יתבאר בפסוק הסמוך. .
(תו"כ)
ואשה. אין לי אלא אשה. תנוקת בת ג' שנים ויום אחד לביאה מניין, ת"ל ואשה סהר"ל מדכתיב ואשה בו' נמשך אענין הקודם שבראש הפרשה דכתיב שם איש איש ודרשינן אפי' תינוק וה"נ כן.
והנה מסקנת הגמ' כאן דענין דרשה זו הוי הלכה למשה מסיני, ועיקר הדרשה מו' דואשה בא למעט שהזב אינו מטמא במראה אודם [בדם] ויעוי"ש ברש"י, ולפנינו בא דין זה לעיל בפ' ג' ועי' מש"כ שם. וצ"ע ברמב"ם פ"ה ה"ט מאה"ט שהביא על דין זה דבת ג' שנים ויום אחד נחשבת כראויה לביאה את הדרשה שלפנינו, וזה דלא כמסקנת הגמ'. וצ"ל דכיון שאין נ"מ לדינא, וזולת זה להא דאין הזב מטמא באודם יש דרשה אחרת בתו"כ כמש"כ שם, לכן הביא זה הפסוק לסמך, וכן דרכו בכ"מ כמו שביארנו בכ"מ בחבורנו [עי' מש"כ בפ' שמיני י' ו'], ועל יסוד זה העתקנו גם אנו דרשה זו כאן וכן בהדרשה דלעיל ריש פ' ט"ז כמש"כ שם באות ס"א.
.
(נדה ל"ב א')
אשר ישכב איש. איש – פרט לקטן סוהיינו פחות מבן תשע שנים ויום אחד כמבואר לעיל ריש פ' ט"ז, יעוי"ש שם לפנינו. .
(תו"כ)
ישכב איש אותה. אותה – פרט לשלא כדרכה סזשהיא אינה מטמאה, אבל הוא מטמא בכל אופן, יען דעכ"פ יצא ממנו טומאתו, וכדכתיב לעיל ואיש כי תצא ממנו וכו', ומשמע דהעיקר תלוי בהיציאה, ועיקר חידוש הכתוב כאן הוא רק להוסיף דין טומאת האשה. ובטעם הדיוק מלשון אותה פירש"י אותה מיעוטא הוא, עכ"ל. ולכאורה אינו מבואר, הא צריך לכתוב המלה אותה לענין המשך הלשון והדין. ואולי י"ל הכונה משום דלשון ישכב אותה מורה שגם היא נשכבת, (וכמו שאמרו במ"ר פ' וישלח וישכב אותה כדרכה), ושלא כדרכה לא מקרי לגבה שכיבה כ"א ענוי (וכמ"ש במ"ר שם ויענה שלא כדרכה).
ובטעם הדבר שהאשה אינה מטמאה בשלא כדרכה י"ל עפ"י המבואר לקמן בסמוך דמעיקר הדין אין האשה מתטמאת כלל משום ש"ז, מפני שטומאת בית הסתרים היא ובית הסתרים אינו מטמא, ורק גזירת הכתוב הוא שגם היא טמאה, כפי שיתבאר בסמוך, וא"כ כיון שחידוש הוא די להחמיר עליה רק בנשכבת כדרכה, ומצינו כה"ג בכ"מ בש"ס דהיכי שהענין חידוש הוא אין מוסיפין עליו חומרות יתירות ותפסינן בו חידושו.
.
(יבמות ל"ד ב')
שכבת זרע. פרט לשכבת זרע סרוחה שאינה מטמאה סחר"ל דוקא אם נפלה בעודה ראויה להזריע, לאפוקי סרוחה. ובשיעור דבר זה מחלוקת התנאים, ורבנן ס"ל דהפולטת ש"ז ביום השלישי לשימושה אז אין הזרע ראויה עוד להזריע וטהורה, ונתבאר זה לפנינו בפ' יתרו בפסוק היו נכונים לשלשת ימים. ואמנם זה הוא רק בש"ז הפורש מן האשה מפני שמתחממת בגופה מסרחת ליום שלישי, אבל בזרע הפורש מן האיש מטמאה כל זמן שהיא לחה. .
(שבת פ"ו ב')
שכבת זרע. פרט להעראה שאינה מטמאה סטשבעל ולא הוציא זרע, וטהורים שניהם. .
(יבמות ל"ד ב')
ורחצו במים וטמאו. א"ר שמעון, וכי מה בא זה ללמדנו, אם לנוגע בש"ז הרי כבר נאמר או איש וגו', אלא מפני שטומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים אינה מטמאה, אלא שגזירת הכתוב הוא עבאור הדרשה, משום דכל פסוק זה מיותר, כי הלא טומאת האיש כבר כתיב בפסוק הקודם, ואיש כי תצא ממנו ש"ז ורחץ וטמא, ואם החדוש הוא משום טומאת האשה אם נגע בשרה מבחוץ בזרע שלו, גם זה למותר, כי ענין טומאת נגיעה בש"ז ילפי' בפ' אמור מפסוק או איש אשר תצא ממנו ש"ז, ודרשינן בנדה מ"ג ב' דפסוק זה בא להורות דין טומאה בנגיעה בש"ז כפי שיתבאר שם אי"ה לפנינו, וא"כ ע"כ צ"ל דהפסוק הזה בא לאשמעינן שאע"פ שלא נגע בשר האשה מבחוץ בש"ז שלו בכ"ז טמאה מחמת הזרע שבא לגופה, ואע"פ דבאופן כזה הוי הטומאה אצלה בפנים בבית הסתרים וביסה"ת אינו מטמא, בכ"ז גזה"כ הוא שתטמא, וזה הוי חדוש הכתוב, שהמשמשת הוי כרואה קרי. והא דכתיב לפי"ז ורחצו וטמאו, דכיון דעיקר החידוש משום דידה הוא היה די לכתוב ורחצה וטמאה, דלגבי דידיה כבר מבואר לעיל פ' ע"ז, מבואר בתו"כ דהקיש רחיצתה לרחיצתו לענין ארבעים סאה ועוד. ועיין בתוס' כאן שהקשו לרבנן דר"ש למה איצטריך קרא זה, ולפלא שלא העירו על ההיקש הנ"ל שבתו"כ דהוי אליבא דכו"ע. .
(נדה מ"א ב')
וטמאו עד הערב. והני מילי בשאינה מתהפכת, אבל במתהפכת, כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה, מפני שאי אפשר לה שלא תפלוט עאר"ל כשאינה מתהפכת בשעת תשמיש נקלט הזרע יחד ויוצא בבת אחת, אבל במתהפכת אינו נקלט יחד ויוצא מעט מעט, וא"א שלא תפלוט עד שלשה ימים וטמאה. ועיין מענין זה בכ"מ פ"ז ה"ז מתרומות. .
(שם מ"ב א')
ואשה. אין לי אלא אשה, בת יום אחד לנדה מניין, ת"ל ואשהעבעיין מש"כ לעיל בפ' ט"ז אות ס"א ובפ' י"ח אות ס"ה בטעם הרבוי מלשון ואשה. וראוי לדעת, כי מפסוק זה עד פסוק כ"ה איירי בנדה, והא דאפקיה בלשון זיבה הוא משום דשם זיבה כולל כל דבר לח הניגר, ומפסוק כ"ה ולהלאה איירי בזבה, וזה כלל וידיעה כללית לכל הדינים שיתבארו מפסוק זה עד פסוק כ"ה שכולם איירי בעניני נדה. .
(שם מ"ד א')
כי תהיה זבה. יכול אפילו זבה מכל מקום ת"ל (פ' אחרי) והיא גילתה את מקור דמיה, לימד על הדפים שאינם מטמאים אלא מן המקור עגולולא כן היה אפשר לטעות מלשון בבשרה דאפילו מכל הגוף טמאה, ועיין ברי"ף וברא"ש פ"ב דשבועות הובאה דרשה זו. .
(תו"כ)
דם יהיה זובה. דם הנדה מטמא בין לח בין יבש, מנלן, א"ר יצחק, יהיה – רבויא הוא עדדהיה אפשר לכתוב דם זבה בבשרה. ועיין מש"כ בענין זה לקמן פסוק כ"ה בדרשה כי יזוב זוב דמה, ועיקר הלמוד דדם נדה מטמאה יתבאר לקמן בפסוק ל"ג בדרשה והדוה בנדתה, יעו"ש. .
(נדה נ"ד ב')
דם יהיה זובה בבשרה. ת"ר, בבשרה – מלמד שמטמאה בפנים כבחוץ עהר"ל אפילו אם רק יצא הדם מהמקור לבד שנתעכב לצאת מכותלי הפרוזדור. והראיה ממה דכתיב כאן בבשרה בהיפך הלשון דכתיב בזב (פ' ב') זב מבשרו וכן בש"ז (פ' ט"ז) כי תצא ממנו ודרשינן התם עד שתצא טומאתם לחוץ. , ואין לי אלא נדה, זבה מניין, ת"ל זובה בבשרה עופירש"י אע"פ דבנדה כתיב אך מדאפקיה רחמנא בלשון זיבה ילפינן זיבה, עכ"ל. ובאור דבריו ע"פ משכ"ל אות ע"ב דמפסוק י"ט עד פ' כ"ה איירי בנדה ומפ' כ"ה ולהלאה איירי בזבה. אמנם אין זה מבואר, דהא שם זיבה כולל כל דבר לח הניגר, ואפילו על דם נדה שייך לשון זיבה, ובאמת כל ענין נדה כתוב בלשון זיבה, וגם לפי זה היה די שיאמר ת"ל זובה. ולו"ד י"ל דמרבה מכפל הלשון כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה, ודי היה לכתוב אשה כי תהיה זבה דם בבשרה, ולכן מרבינן גם זיבה. , פולטת שכבת זרע מניין ת"ל יהיה עזדמשמע כל שיהיה זוב איזה דבר שהוא, ולפי דרשה זו היה יכול לרבות גם דם זיבה מלשון יהיה, אך כן דרך הגמרא להביא דרשות מיוחדות על כל פרע ביחוד היכי שאפשר, וגם דרך הכתוב לפעמים להורות דינים שונים ברמזים שונים. .
(שם מ"א ב')
בבשרה. בבשרה ולא בשפופרת עחאם הכניסה קנה חלול ונמצא בתוכו דם טהורה, ומדייק מלשון בבשרה שיצא דרך כותלי בית הרחם ואינו מפסיק, כך פירש"י, אבל הרמב"ם בפ"ה הט"ז מאס"ב פירש כונת הדרשה בבשרה עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות, ואין דרכה של אשה לראות בשפופרת, עכ"ל. ויש להביא ראיה לפירושו מהא דאיתא בסמוך בגמרא דהרואה דם בחתיכה טהורה [ע' אות הבא], ומדייק כן מלשון בבשרה, ומפרש הטעם משום דאין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, הרי דעיקר הטעם משום דאין דרך ראיה בכך ולא משום הפסק. ולא בשפיר ולא בחתיכה עטהשפיר הוא עור העוצר בתוכו את הולד קודם שנגמר בגידים ועצמות ובשר, וזה משום דאין דרכה לראות בכך. ובחתיכה פירושו בחתיכות קטנות כעין שפופרת, וזה ג"כ משום דאין דרך אשה לראות בכך. והלשון בבשרה משמע בכשדרכה בכך, אבל אם נפל ממנה חתיכת בשר גדולה טמאה אפילו לא ראתה כלום, לפי שאי אפשר לפתיחת קבר הרחם בלא דם, וגם בחתיכות קטנות, רק אז טהורה אם הטילה אותן במים פושרין ולא נמוחו, דאם נמוחו אגלאי מילתא דדם קרוש הוא, וע' ביו"ד סי' קפ"ח ס"ג. .
(שם כ"א ב')
בבשרה. עד שתרגיש בבשרה פר"ל שתרגיש שנעקר הדם ממקומו, אבל אם מצאה דם על כתם בגופה או בבגדיה טהורה גם לבעלה גם לקדשים. ומתבאר מדברי הפוסקים ששני מיני הרגשות יש, שהרגישה שנזדעזע גופה או שנפתח מקורה, ולדעת איזו אחרונים נקראה הרגשה גם אם הרגישה שדבר לח זב ממנה, ויש חולקים על זה, ובאמת הלשון בבשרה עד שתרגיש בבשרה משמע שתרגיש בפנים גופה, משא"כ כשמרגשת זיבת דבר לח הוי ההרגשה חוץ לגופה, ומיהו כל זה הוא מדאורייתא אבל מדרבנן טמאה אף שלא בהרגשה, משום דחיישינן שמא הרגישה ולאו אדעתה, ומבואר פרטי דינים אלו ביו"ד סי' ק"ץ. .
(נדה, נ"ז ב')
שבעת ימים תהיה בנדתה. יכול תהא טובלת מבעוד יום ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה, בנדתה תהא כל שבעה פאהלשון תהיה משמע שתהיה במעמד זה כל משך השבעה ימים, והרבותא בזה דלא נימא שנחשב מקצת היום ככולו כמו דקיי"ל לענין טבילת זבה שטובלת ביום כפי שיתבאר בסמוך בפסוק ואחר תטהר וכן כל חייבי טבילות טובלים ביום, וע"ע מש"כ לקמן בפ' כ"ח בדרשה ואחר תטהר, ועיין פרטי דינים מענין זה ביו"ד סי' קצ"ז.
וע' בשבת י"ג ב' ברש"י כתב וז"ל עד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהווייתה תהא עד שתבא במים בתו"כ עכ"ל. והנה בתו"כ הובא דרש זה מפ' והדוה בנדתה לקמן פ' ל"ג אבל לא מפ' זה, וכ"ה בגמרא שבת ס"ד ב', וקרוב לומר שקצת ט"ס ברש"י וצ"ל דמרבינן מוהדוה בנדתה.
.
(פסחים צ' ב')
שבעת ימים תהיה בנדתה. תניא, היה ר' מאיר אומר, מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה, מפני שרגיל בה וקץ בה, אמרה תורה תהא טמאה שבעת ימים כדי שתהא חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה פבהרבותא בזה דלמה לא תהיה טמאה כמו זבה רק יום אחד ושומרת יום כנגד יום. אמנם לא נתבאר למה הגבילה תורה שיעור שבעת ימים דוקא, ויתכן לומר ע"פ מש"כ בס' רבינו בחיי פ' בהר דהמספר שבעה בכלל עלול להשלמת כל דבר וענין כפי שהיה בתחלת שלמותו, והנה האשה בנדתה נעשית רפת כת ונעדרת הבריאות השלמה וצריכה שתעמוד על שלימות בריאותה כמו שהיתה קודם נדתה, ולכן צריך על זה שיעור שבעת ימים, וזה גופא שהמספר שבעה עלול לכך. עיין מש"כ לעיל ר"פ תזריע בטעם מילה לשמונה ימים. .
(נדה ל"א ב')
שבעת ימים תהיה בנדתה. יכול עד שתהיה רואה דם כל שבעה ת"ל תהיה אע"פ שאינה רואה פגמדלא כתיב שבעת ימים תטמא בנדתה שזה עיקר הדין אלא כתיב תהיה דמשמעו שתהיה במעמד זה בין ראתה בין לא ראתה. ומטעם דיוק הלשון תהיה ילפינן עוד דרשות כאלה כמבואר לעיל ובסמוך. .
(תו"כ)
שבעת ימים תהיה בנדתה. אין לי אלא ימים, לילות מניין, ת"ל תהיה – לרבות הלילות פדכמש"כ בדרשות הקודמות דהלשון תהיה מורה על העדר ההפסקה בכל משך זמן השבעה ימים, מיום הראשון עד סוף יום השביעי, וממילא גם הלילות בכלל. .
(שם)
שבעת ימים תהיה בנדתה. יכול שבעת ימים בין סמוכין בין מפוזרין, ת"ל תהיה – הווייתן אחת פהר"ל כולם רצופים זל"ז וכמש"כ בדרשות הקודמות בבאור לשון תהיה. .
(שם)
וכל הנוגע בה יטמא. יכול יהא הנוגע בה מטמא אדם וכלי חרס, ת"ל וכל הנוגע בה יטמא פובאור הדרשה דבהכרח משמיענו הפסוק הזה איזה חידוש דין, דאל"ה הוי כל הפסוק מיותר, דפשיטא הוא, דאחרי דמבואר בסמוך דמשכב ומושב שלה מטמא מכש"כ היא עצמה, ודריש דאשמעינן דהנוגע בה אינו מטמא אדם וכ"ח, דאם היה מטמא לא היה צ"ל שטמא עד הערב. .
(שם)
או על הכלי וגו'. כלי זה המרכב שנאמר בנגעו בו, ואיזה דבר חלק מגעו ממשאו הוי אומר זה המרכב פזר"ל דמרכב מטמא רק במגע ולא במשא. .
(תו"כ)
אשר היא יושבת. תנא דבי ר' ישמעאל, לעולם יספר אדם בלשון נקיה, שהרי בזב קראו מרכב ובאשה קראו מושב פחנסמך אדרשה דלעיל דעל הכלי זה מרכב. והנה לא כתיב מפורש מרכב כמו בזב לעיל בפסוק ט' אלא רק ברמז, משום דאין הגון להזכיר רכיבה באשה, ועיין בגמרא כאן שמביא פסוקים דכתיב בהו לשון רכיבה באשה, ומשני משום דשם א"א בענין אחר, והכונה לעולם יספר אדם בלשון נקיה היכא דאפשר וסגי בלשון זה. ויש להעיר למה לא הביא תנא דבר"י ראיה שצריך לספר בלשון נקיה, מהא דעיקם הכתוב שמונה אותיות במקרא וכתב אשר איננה טהורה במקום טמאה, וכמ"ש לעיל בסוגיא גבי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, וי"ל דלרבותא הביא מכאן מענין מרכב דאע"פ דתיבת מרכב כשהיא לעצמה אינה מגונה כמו המלה טמאה ובכ"ז היכי שבצירוף עוד ענין למלה זו אז אין המלה נקיה כ"כ כמו ענין מרכב באשה ג"כ צריך להשתדל למנוע מלה זו ולהביא אחרת תחתיה, כמבואר. .
(פסחים ג' א')
אשר היא יושבת. היא ולא דמה פטר"ל רק נדה עצמה הוי משכבה אב הטומאה לטמא אדם ובגדים, אבל דמה אינו עושה את משכבה אב הטומאה רק ראשון לטומאה לטמא במגע ובמשא כמבואר בפ"א מ"ג דכלים. וי"ל בטעם הדבר שהחמירה התורה בנדה יותר מדם נדתה, אשר לכאורה הסברא נותנת להיפך, כיון דכל עיקר טומאתה בא מחמת דמה, א"כ איך תהיה תוצאת הטומאה חמיר מהטומאה עצמה, וי"ל ע"פ הברייתא שמביא הרמב"ן בנימוקיו פ' ויצא בפסוק כי דרך נשים לי, ר"נ אומר, אפילו הדבור היוצא מפי הנדה טמא, אמר ר"י אסור להלך אחר הנדה ולדוש את עפרה וכו', וביאר הרמב"ן שם עפ"י דעות חכמת הרפואה מפני שהבלה מזיק וגם המבטא שלה מוליד גנאי ועושה רושם רע [ואפשר שמהאי טעמא נקראת נדה ע"ש שבני אדם מפרישין עצמם הימנה כמו ממנודה], לפי"ז י"ל דבאמת רבה זוהמת הנדה יותר מדמה, ולכן החמירה בה התורה יותר. ועיין ביו"ד סי' קצ"ה פרטי דינים מהרחקת נדה. .
(נדה נ"ד ב')
ואם שכב ישכב. לרבות שתי שכיבות ולרבות המערה צר"ל לרבות בין כדרכה בין שלא כדרכה ולרבות הבועל ואינו מוציא זרע, ואיצטריך לרבות כן שלא נילף מבעל קרי שאינו מטמא את האשה בשלא כדרכה כמבואר לעיל פ' י"ח יעוי"ש. [תו"כ] שכב ישכב איש. איש פרט לקטן, יכול שאני מוציא בן תשעה שנים ויום אחד, ת"ל שכב ישכב צאעיין בנדה ל"ב א' דבן תשע שנים ויום אחד נקרא ראוי לביאה, ועיין משכ"ל בפ' ט"ז. .
(תו"כ)
אותה. פרט למצורעת צבר"ל שהשוכב את המצורעת אינו טמא כמותה, ולולא מעוט זה הוי ילפינן בק"ו דמטמאה אותו כיון שחמורה מנדה שמטמאה את הבית בביאה כמבואר לעיל במקומו, מכש"כ שמטמאה את בועלה. ובטעם הדיוק מלשון אותה אע"פ דאיצטריך לגופיה עיין משכ"ל בפ' י"ח אות ס"ז, והתם ממעט מאותה – שלא כדרכה, והכא דמרבה שלא כדרכה משכב ישכב, כדלעיל, לכן ממעט מאותה מצורעת. .
(שם)
ותהי נדתה עליו. תניא, מניין לנדה שתפסי בה קדושין, ת"ל ותהי נדתה עליו, אפילו בשעת נדתה תהא בה הווייה צגכך הלשון בקדושין ס"ח א', וכאן הלשון אפי' בשעת נדתה תפסי בה קדושין, והגירסא דקדושין נכוחית, כיון דעיקר הלמוד מלשון ותהי נדתה עליו, שאפי' בשעת נדתה תהיה הווייתה, קנינה ורשותה עליו. והרבותא בזה, אע"פ דנדה מחייבי כריתות היא ואין קדושין תופסין בחייבי כריתות, כפי שיתבאר ס"פ אחרי, בכ"ז יצאת נדה מכלל זה. וי"ל בטעם הדבר משום דאין איסורה איסור עולם כשאר חייבי כריתות כגון עריות וכדומה, ולכן האיסור כרת שבה קיל משאר חייבי כריתות. –
ועיין בשו"ת פני יהושע סי' ג' שחקר אם הא דקדושין תופסין בנדה הוא דוקא אם קידשה בכסף ובשטר או גם אם קדשה בביאה. ולדעתי הדבר פשוט דכל עיקר החידוש כאן כשקדשה בביאה, והרבותא אע"פ שקדשה בביאה אסורה, בכ"ז אינו דומה לשאר חייבי כריתות כמש"כ, משא"כ אם קדשה בכסף או בשטר, הוו הקדושין עצמן בהיתר, ורק משום ענין קדושין שאינן מסורין לביאה נגעו בה, וקיי"ל דהוו קדושין, ואין זה שייכות כלל לשאר חייבי כריתות שצריך להשמיענו דנדה יוצאת מכלל זה, ולבד זה פשטות ענין הכתוב ואם שכב ישכב איש אותה ותהי נדתה עליו, זה בעצמו מורה שהקדושין, ההווייה, היתה בביאה, ולדעתי זה פשוט וברור.
אמנם בכלל נראה דדרשה זו אינה עקרית אלא אסמכתא, יען שהפסוק לא איירי כלל בעניני קדושין, אלא עיקר הדבר נראה להו לחז"ל עפ"י הסברא משום דבכלל היא מותרת לו אלא איסור זמני רובץ עליה, ואין בכח איסור כזה להפקיע קדושין, וסמכוהו אקרא כדרכם בקודש.
ועיין ברמב"ם פי"ח ה"א מאיסו"ב, איזוהי זונה [הפסולה לכהן] כל שנבעלת לאדם שהיא אסורה לו, והבא על הנדה לא נפסלה לכהונה שהרי אינה אסורה להנשא לו, עכ"ל. ועפ"י מה שביארנו דבריו מבוארים, והה"מ שם עמל למצוא מקור לדברי הרמב"ם, ולדעתנו נראה שמקור הדברים מדרשה שלפנינו שהנדה תפסי בה קדושין וממילא אינה נחשבת כאסורה להנשא לו, וע"ע מש"כ בדברי רמב"ם אלו בר"פ אמור בפ' אשה זונה ובפ' תצא בפ' לא תביא אתנן זונה.
.
(יבמות מ"ט ב')
ותהי נדתה עליו. תניא, מניין למשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי שלא יפרוש מיד, אמר חזקיה, אמר קרא ותהי נדתה עליו, אפילו בשעת נדתה תהא עליו צדנראה דמפרש עליו כמו דדרשינן בעלמא על בסמוך, ודריש עליו בסמוך לו, כלומר, שמשכחת לה דאפי' בשעת נדתה תהא סמוכה לו, והיינו באופן שצייר בזה דאע"פ שהיא נדה בכ"ז אסור לו לפרוש ממנה מיד אלא להיות סמוך לה עד שינחת קשתו כמבואר מדין זה ביו"ד סי' קפ"ה ס"ד, יעוי"ש.
ועיין בירושלמי הוריות פ"ב ה"ה מביא לסמך על אזהרה זו הפסוק דלקמן (ל"א) והזרתם את בני ישראל מטומאתם כפי שיתבאר שם לפנינו, וצ"ע ברש"י הוריות ח' ב' שמביא בענין זה הפסוק שמביא הירושלמי וציין המקור לבבלי שבועות י"ח ב', והוא פלא בשתים, חדא כי בשבועות ילפינן ענין זה מפסוק שלפנינו, וגם כי מפסוק והזרתם דרשו בשבועות שם ענין אחר כפי שיתבאר לפנינו, וצ"ע. וידוע שיש מפרשים החליטו שהפירוש להוריות אינו לרש"י.
.
(שבועות י"ח ב')
ותהי נדתה עליו. תניא, יכול יעלה לרגלה, ת"ל וטמא שבעת ימיםצהר"ל יכול יעלה לסופה שאם בא עליה בששי שלה יטבול בליל המחרת כמותה ת"ל וטמא שבעת ימים דמשמע שיספור לעצמו שבעת ימים דאל"ה הול"ל וטמא כמוה. .
(נדה ל"ג א')
ותהי נדתה עליו. מה ת"ל, שיכול לא יטמא אדם וכלי חרס, ת"ל ותהי נדתה עליו, מה היא מטמאה אדם וכלי חרס, אף הוא מטמא אדם וכלי חרס צוכונת הקושיא מה ת"ל דדי היה לכתוב וטמא שבעת ימים, ומשני דאשמעינן בזה שגם הוא מטמא אדם וכ"ח כמו היא, והרבותא לגבי דידיה אע"פ דהוי שני לטומאתה, והא דהיא מטמאה אדם וכ"ח אתיא בק"ו ממשכבה כמבואר לעיל. .
(נדה ל"ג א')
וכל המשכב. מה תלמוד לומר, נתקו הכתוב – מטומאה חמורה לטומאה קלה, לומר שאינו מטמא אלא אוכלין ומשקין צזהנה אחרי דכתב ותהי נדתה עליו והיינו שיטמא הוא כמו שמטמאה היא, א"כ תו למותר מה שפרט וכל המשכב וגו', אחרי דבדידה כתיב וכל הנוגע במשכבה יכבס בגדיו ממילא גם בו הדין כן וזהו שאמר וכל המשכב מה ת"ל, ומשני דאשמעינן דאע"פ כן אין המשכב שלו מטמא אלא אוכלין ומשקין ולא אדם ובגדים, וטעם הדבר משום דעכ"פ הוא רק בא מכח טומאתה והוי כשני לטומאה, ואע"פ דבדרשה הקודמת מחמרינן בו גם שיטמא אדם אך די להחמיר בו עצמו ולא גם במשכבו, ודו"ק. וע"ע בסוגיא שקלא וטריא בדין זה, והכי קי"ל. .
(שם שם)
ואשה. אין לי אלא אשה, בת עשרה ימים לזיבה מניין ת"ל ואשה צחכמו בזב דמטמא אפי' בן יום אחד כמבואר לעיל ריש פ' ב', ועיין משכ"ל בפ' ט"ז בטעם הדרשה מן ו' דואשה. ומה דנקיט באיש בן יום אחד ובאשה בת עשרה ימים פשוט הוא, משום דאשה אינה נעשית זבה רק אחר שבעת ימי נדה ואינה נעשית זבה גדולה עד שתראה ג' ימים וכפי שיתבאר בסמוך אות ק"ו, הרי עשרה, ומה דנקיט לפי"ז בזב בן יום אחד ולא בן שלשה ימים הוא משום דבזב תלוי הראיות במספר ובזבה בימים כמבואר לעיל בפסוק ג'. .
(שם מ"ד א')
ואשה. בין גיורת בין שפחה בין משוחררת צטקצת צ"ע ל"ל דרשה זו הא כבר בריש פרשה זו דריש לרבות גרים ועבדים, עי"ש בפסוק ב', וי"ל. .
(תו"כ)
כי יזוב זוב דמה. ת"ר, דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד קשאם קשתה ללדת בימי זיבה וע"י זה ראתה דם אין זה דם זיבה ואינה טמאה, אבל אם בימי נדה קשתה טמאה. ואע"פ דגם בנדה כתיב זובה בבשרה (פ' י"ט) ואפשר ג"כ לומר זובה מחמת עצמה ולא מחמת ולד, אך משום דביולדת כתיב (ר"פ תזריע) וטמאה שבועים כנדתה, ואם היה אז דם נדה טהור לא היה הכתוב מדמה טומאת לידה לנדתה כיון ואז גם נדתה טהורה וכמש"כ שם. , או אינו אלא ולא מחמת אונס קאכגון שקפצה ממקום למקום וראתה דם. , כשהוא אומר כי יזוב זוב דמה הרי אונס אמור קבדלשון זה מורה על הזיבה בכל אופן שהוא, וע' באות הסמוך, ולעיל פ' ב' נתבארו פרטי אונסין בזיבה. , הא מה אני מקיים דמה, דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד קגואי אפשר לומר להיפך, כי יזוב זוב דמה הרי מחמת ולד אמור ומה אני מקיים דמה ולא מחמת אונס משום דכיון דקשתה בימי לידה אין לך אונס גדול מזה, וא"כ יהיו לפי"ז הדרשות סותרות זא"ז. .
(נדה ל"ו ב')
ימים רבים. כמה רבים שלשה קדר"ל כשרואה שלשה ימים אז הוי זבה גדולה, ואם רק יום אחד או שני ימים הוי זבה קטנה, ופרטי חלוקי הדינים יתבארו בסמוך. , יכול רבים עשרה, כשהוא אומר ימים רבים. מה מעוט ימים שנים אף מעוט רבים שלשה קהועיין המשך הענין בדרשות הסמוכות. .
(תו"כ)
בלא עת נדתה. על נדתה, סמוך לנדתה, מופלג לנדתה מניין, ת"ל או כי תזוב, ומניין לרבות אחד עשר ת"ל בלא עת נדתה קולתכלית באור הדרשה הזאת והקודמות והבאות נבאר בזה בקצרה פרטי דיני נדה וזבה וסדריהן. מתחלה כשרואה האשה דם בילדותה, כל ז' ימים הראשונים היא נקראת נדה בין שראתה רק יום ראשון בין שראתה כל השבעת ימים, ואם רק ביום השביעי קודם הערב שמש פסקה מלראות אז טובלת בליל שמיני וטהורה, ואם ראתה מיום השמיני ולהלאה עד י"א יום נקראים אותם הימים ימי זיבה, ולאחר הי"א יום מתחילין שוב ימי נדות, והוא שחז"ל קראו להם י"א יום שבין נדה לנדה, ואמרו על זה (נדה ע"ב ב') שהוא הלכה למשה מסיני. וכך משפטה בהן, אם ראתה בהם יום אחד לבד, בין שתראה בתחלת הלילה בין שתראה בסוף היום, רק שפסקה בטהרה אז משמרת כל הלילה שלאח"כ שאם לא תראה תטבול למחר אחר נץ החמה, ורק אסורה לשמש כל אותו היום שמא תראה ותסתור הפסק הטהרה ותטמא למפרע, וזו היא שנקראת שומרת יום כנגד יום, ואם ראתה גם ביום השני ופסקה בטהרה טובלת בבקר יום השלישי ואינה משמשת כל אותו היום מחשש המבואר, וגם זו היא בכלל שומרת יום, וזו היא הנקראת זבה קטנה [וע"ל פ' כ"ו], ואם ראתה גם ביום השלישי נעשית זבה גדולה ולא תטהר עד שיעברו עליה שבעה ימים נקיים חוץ מיום שפוסקת בו וטובלת ביום השביעי לאחר נץ החמה רק אסורה לשמש כל היום שמא תראה ותסתור כמבואר, וגם חייבת קרבן לטהרתה, וכשעברו י"א יום ולא ראתה או שנמשך נקייתה מזיבה חודש או שנה, כל שתראה דם אח"כ הוי התחלת נדתה, ואם ראתה כל הי"א ימי זיבה או שנמשך ראייתה מתוך הי"א יום חודש או שנה אינה חוזרת להתחלת ימי הנדות עד שיעברו עליה ז' נקיים ואז יתחילו ימי הנדות ואחריהן ימי הזיבות, כמבואר, וכן לעולם.
ובטעם החומר בימי זיבה מימי נדה, שבימי זיבה צריכה שבעה נקיים ובימי נדה צריכה רק הפסק טהרה, כמבואר, י"ל משום דבשבעה ימי נדה מטבע תולדות גוף האשה שתראה דם, ולכן צריכה רק הפסק טהרה קצת לאות שפסקה מלראות, משא"כ כשמוסיפה לראות לאחר ימי נדה הקצובים לטבע הראיה [והיינו זבה] אות הוא כי דמיה מקולקלים וגופה אינו בריא, ולכן רק כשעברו שבעה ימי נקיים בטהרה [כדרך ימי הראיה] רק אז סימן הוא שנבראה וששבה לאיתנה].
זה הוא סדר הזיבות והנדות לפי המתבאר מרוב הראשונים. ורק להרמב"ם בפ"ו מאסורי ביאה דרך אחרת, ובחדושנו לגמרא בארנו דעתו בזה, וכאן לא נמצא לנכון להאריך בזה, אחרי כי מסקנת הגמרא דאפילו על טפת דם כחרדל החמירו לישב שבעה נקיים כזבה גדולה, כדי שלא תבא לידי טעות בין ימי נדה לימי זיבה, דשמא בימי זיבה היא וצריכה שבעה נקיים. –
ועתה נבא לבאור הדרשה שלפנינו, על נדתה סמוך לנדתה, ר"ל שאינה נעשית זבה גדולה אלא ברואה שלשה ימים אחר ימי נדתה סמוך לנדתה, והיינו שראתה שמיני ותשיעי ועשירי, ומניין שאם ראתה מופלג לנדתה, היינו אם ראתה בתשיעי ועשירי ואחד עשר, ת"ל או כי תזוב, דלשון או משמע שני ענינים בפסוק זה, האחד שראתה סמוך או כי ראתה מופלג לנדתה, ומניין לרבות יום האחד עשר שיצטרף עם הראשונים לזיבה לג' רצופין אע"פ שאינו ראוי לספירת נקיים של ראייתם א' ב' ג' שכלים בעשירי, ת"ל בלא עת נדתה, ופירש"י ואפילו מופלג לימים הרבה, עכ"ל. ואינו מתבאר טעם דרשה זו, ואולי הכונה דמפרש בלא עת נדתה קודם עת נדתה הסמוכה לאחר י"א ימי זיבה כפי שבארנו דלאחר י"א ימי זיבה מתחילין ימי נדה, וא"כ ממילא מוכח דגם יום הי"א מצטרף כמש"כ, וזה מבואר.
.
(נדה ע"ג א')
על נדתה. אמר ליה רב שמעיה לרבי אבא, אימא ביממא תהוי זבה בליליא תהוי נדה, אמר ליה, עליך אמר קרא על נדתה סמוך לנדתה, סמוך לנדתה אימת הוי, בלילה, וקא קרי לה זבה קזכונת הקושיא אימא כשראתה ביום תהיה זבה כדכתיב ימים וכשראתה בלילה לא תהיה זבה אלא נדה, ומשני דכיון דימי נדות הוי עד הלילה כדכתיב (פ' י"א) שבעת ימים תהיה בנדתה, בנדתה תהא כל שבעה, וימי זיבה מתחילין סמוך לנדתה היינו לאחר שנגמרו ימי נדתה כמבואר בדרשה הקודמת, יעו"ש, והיינו בלילה, וא"כ ממילא מבואר שכשרואה בלילה הוי זבה. אמנם זה אין סברא לומר דלפי"ז תהיה זבה רק כשרואה בלילה ולא כשרואה ביום משום דהא מפורש כתיב בה ימים. .
(נדה ע"ג א')
כל ימי. אין לי אלא שלשה, שני ימים מניין, ת"ל ימי, יום אחד מניין, ת"ל כל ימי קחר"ל אין לי אלא הרואה שלשה ימים נעשית זבה כמבואר לעיל בדרשה ימים רבים שהם שלשה כמבואר שם, ומניין שאם ראתה רק שני ימים או גם יום אחד שנעשית זבה [רק שבשלשה נעשית זבה גדולה ובאחד ושנים נעשית זבה קטנה וכמבואר לעיל אות ק"ו], ת"ל כל ימי, דמיותר הוא, ובא לרבות כל מספר ימים שהוא שתראה בהן נעשית זבה. .
(שם שם)
טמאה היא. טמאה – מלמד שמטמאה את בועלה כנדה קטהלשון טמאה היא מיותר, ובא ללמד שנקראת טמאה, ולכן יש לזבה דין טמאה לענין שמטמאה את בועלה, ועיין לקמן סוף פ' ל"ג בדרשה ולאיש אשר ישכב עם טמאה לרבות את הבא על שומרת יום כנגד יום [ענין שומרת יום עיין לעיל אות ק"ו], וכונה אחת לשתי הדרשות, ר"ל מאחר שנקראת טמאה. היא – היא מטמאה אה בועלה ואין הזב מטמא מה שהוא בועל קיאם הזב בועל אינו מטמא אותה משום זבה רק משום מגע. ובתו"כ מסיים על זה אלא שדברו חכמים בלשון נקיה, ונראה פירושו משום דכלפי מה שאמר היא מטמאה את בועלה הול"ל הוא אינו מטמא את בועלו, אך אם היה אומר כן היה במשמע אינו מטמא את מי שבועל אותו [כמו המובן בנקבה], והיינו משכב זכר, וזה ענין מגונה, ולכן אמר מה שהוא בועל. , ומניין שעושה משכב ומושב, ת"ל כמשכב נדתה, ואין לי אלא שלשה ימים, שני ימים מניין, ת"ל ימי, יום אחד מניין ת"ל כל ימי קיאכמש"כ לעיל אות ק"ח. .
(נדה ע"ג א')
במשכב נדתה יהיה לה. תניא, מניין שסופרת אחד לאחד ת"ל יהיה לה קיבר"ל מניין ששומרת יום כנגד יום, והיינו כשרואה יום אחד אחר ימי נדה שומרת יום מחרתו שאם לא תראה בו טהורה ואם לאו סותרת למפרע כמשכ"ל אות ק"ו, ת"ל יהיה לה. ונראה טעם הראיה מדכתיב בלשון יחיד יהיה לה, ואם לא הוי זבה כלל רק אם ראתה ג' ימים הול"ל יהיו לה, ולשון יהיה מורה על ההויה והקיום, והיינו שכל היום תהיה טמאה שמא תראה ותסתור ותטמא למפרע וכמשכ"ל אות ק"ו. , יכול תספור שבעה לשנים קיגשאם ראתה שני ימים תספור שבעה נקיים בק"ו מזב שאף שכשרואה ראיה אחת אינו שומר יום כנגד יום ובכ"ז כשרואה שתי ראיות מונה שבעה נקיים כמבואר לעיל פ' י"ג, מכש"כ זבה שכשרואה יום אחד שומרת יום כנגד יום אינו דין שכשרואה שני ימים תספור שבעה. ת"ל יהיה לה, אינה סופרת אלא יומה קידכמשכ"ל אות קי"ב. ועיין בהוריות דף א' שמביא מקור על הא דשומרת יום כנגד יום מפסוק דבסמוך וספרה לה, ובגה"ש מחק גירסא זו והביא הפסוק שלפנינו ע"פ הגירסא דהכא. ואמנם יש לקיים גם הגירסא דהוריות ע"פ מש"כ רש"י במגילה כ' ב' דענין שומרת יום כנגד יום הוא מדוגמת ספירת שבעה, והיינו שגם זה כלול במצות וספרה לה שבעת ימים, והוא בדרך פרט אחד מכלל גדול, ולפי"ז תכונן הראיה מן וספרה לה שבעת ימים, ודו"ק. .
(שם שם)
כטומאת נדתה. כטומאת נדתה ולא כימי נדתה קטולעיל במשכב כתיב כמשכב נדתה וגם כאן במושב הול"ל כמושב נדתה ומדכתיב כטומאת נדתה דריש שבא למעט דרק לענין הטומאה השוה לנדה ולא לענין הימים שאינו טמא רק טומאת ערב. .
(תו"כ)
כל הנוגע בם. ע"י חבוריהם קטזהיינו בחבל היוצא מן המטה ונימין כמבואר לעיל פ' ה' בדרשה במשכבו, דהתם ממעט אלה מדכתיב במשכבו, וכאן מרבה מדכתיב בם. .
(שם)
ואם טהרה מזובה. מזובה ולא מזובה ונגעה ולא מזובה ולידתה קיזכבר באה דרשה כזו גבי זב בפ' י"ג, יעו"ש וצרף לכאן. וע"ע השייך לדרשה זו בפ' תזריע בפסוק כימי נדת דותה. .
(נדה ל"ז א')
וספרה לה. תניא, אמר רב חיננא בר כהנא אמר שמואל, מניין לנדה שסופרת לעצמה, שנאמר וספרה לה – לעצמה קיחר"ל שנאמנת על הספירה ואינה צריכה עדים. ותמה אני בכלל חדוש דרשה זו, כי איך יתכן שלא נאמין לה אחרי דבדידה לבד תליא מילתא, ואם היא תאבה לכחש אין מי שיוכל להכחישה מחסרון ידיעה, ויותר מזה לפי מה דקיי"ל לעיל פ' י"ט דאינה טמאה עד שתרגיש בבשרה שנעקר דם מהמקור, וזה הלא ממש אך ורק בידיעתה ואמונתה בלבד תליא מילתא אם הרגישה או לא. וצ"ל דהכונה בדרשה זו להשמיענו דאפילו במקום שאפשר לברר הגדתה ג"כ מהמנינן לה וא"צ לברר, וכגון שאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם א"צ לשאול את החכם אם אמת הדבר אלא מאמינים לה. –
ודע דהא דסמכינן אבדיקות שערות ע"פ עדות נשים אע"פ שדבר שבערוה הוא דנשים פסולות לעדות, יסוד ההיתר הוא אדרשה שלפנינו, דכיון דלא על גוף דבר שבערוה מעידות עשאוה כשאר איסורין שהאשה נאמנת מדכתיב וספרה לה, כ"מ בחדושי ריטב"א לנדה מ"ה ב', יעו"ש. –
וכתבו התוס' בסוגיא כאן הא דאין אשה מברכת על ספירת שבעה נקיים אע"פ דכתיב וספרה לה כמו שמברכין על ספירת העומר, משום שמא תראה דם ותסתור הספירה למפרע, אבל יש להעיר על סברא זו, דהלא בכמה מצות לא חיישינן למקרה מעין זה, יען כי הלא לע"ע עושה היא כתורה וכמצוה.
אבל לולא דבריהם אפשר לומר טעם פשוט על הא דאין האשה מברכת על ספירה זו מפני שאין הספירה הזאת מצוה מיוחדת אלא רק הכשר מצוה והכנה לטהרה, ולא מצינו ברכה על הכשר מצוה, כמו שאין מברכין על אפיית מצה ועל אגודת לולב ועל טויית ציצית וכדומה, משא"כ ספירת העומר הספירה עצמה היא מצוה.
.
(כתובות ע"ב א')
ואחר תטהר. אחר אחר לכולם – שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם קיטר"ל שהשבעה ימים של טהרה יהיו רצופין בטהרה, אבל אם תראה בהם נפסק המספר והימים הטהורים יפלו ותמנה מחדש, אבל לא שישתלמו ז' ימים מראיה שניה עד שתטהר מראיה זו עד שיתאספו ז' ימים לסירוגין. ומדייק זה מלשון ואחר, מדלא כתיב ואחר כן, דלשון ואחר מורה אחר דבר אחד. , ר' שמעון אומר, אחר מעשה תטהר קכר"ל מיד אחר שספרה מקצת יום השביעי תטבול ותתעסק בטהרות. , אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תבא לידי ספק קכאר"ל שמא תראה דם אחר הטבילה ותסתור המספר למפרע ולכן תטבול בערב. ומבואר בגמרא דמה"ט אף בזה"ז שכל הנשים עשאו דינן כזבות כמבואר לעיל אות ק"ו, והיה ראוי שתטבולנה ביום ממ"נ אם נדה היא הרי כבר עברו כמה ימים אחר ז' ימי נדות ואם זבה היא הלא מה"ת זבה טובלת ביום, אלא מפני שמא תראה ותסתור למפרע. וע"ע מש"כ בדין טבילת נדה ביום לעיל פסוק י"ט. .
(נדה ס"ז ב')
והזרתם וגו'. תניא, רמז לציון קברות מן התורה מניין אמר מר זוטרא, והזרתם את בני ישראל מטומאתם קכבוע"י הציון מודיעים שהמקום מקום טומאה וינזרו ממנו. ומפרש והזרתם מלשון נזירות ופרישה וכפירש"י בפסוק זה, והוא משום דאי לשון אזהרה הוא הול"ל והזהרתם בה'. ועי' מש"כ בענין זה בארוכה לעיל ס"פ תזריע בפ' וטמא טמא יקרא (י"ג מ"ה) וצרף לכאן. .
(מו"ק ה' א')
והזרתם וגו'. אמר ר' יאשיה, והזרתם את בני ישראל מטומאתם, מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לוסתן קכגמחשש שמא תראה בשעת תשמיש ויכשלו באיסור נדה, ודריש והזרתם מלשון נזירות כמש"כ בדרשה הקודמת שכן הוא ענין נזירות שפורש ומקדש עצמו בדבר המותר מדינא לתוספת קדושה וטהרה. ומבואר בגמ' בשיעור הזמן מפרישה זו, או יום או לילה, והיינו אם רגילה לראות ביום פורש כל אותו היום ואם בלילה פורש כל אותו הלילה, וכתבו התוס' ביבמות ס"ב ב' דלמ"ד בנדה ט"ו א' דוסתות דרבנן, ר"ל הא דצריכה לבדוק עצמה ביום וסתה הוא רק מדרבנן ומסתמא לא מפקינן לה בטומאה, ע"כ צ"ל דדרשה זו אסמכתא היא רק מדרבנן, עכ"ל. ולדעתי לא אדע ההכרח לזה, דהא כיון דיליף כאן על זהירות ופרישה כמשכ"ל במשמעות לשון והזרתם שהוא לשון פרישה וקדושה, וזה הלא שייך מדאורייתא ממש, וצ"ע.
אך אמנם צריך ביאור לדרשה זו מאי שייך סיום הלשון ולא ימותו בטומאתם בטמאם את משכני, דמה שייך פרישה זו לטומאת משכן ה', וי"ל עפ"י מ"ש בסוטה י"ז א' איש ואשה זכו שכינה ביניהם, ולכן צריך להזהר שיזכו ולא יטמאו הקדושה השוכנת ביניהם, ודו"ק. –
והנה ביבמות שם אמרו דביוצא לדרך צריך לפקדה אף סמוך לוסתה, דאז מצוה היא, מפני שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך, ובמקום מצוה א"צ לנהוג בפרישות יתירה. ומ"ש הלשון חייב לפקוד בשעה שיוצא לדרך, נראה דהלשון בשעה לאו דוקא, שהרי קיי"ל דאין לבעול ביום יציאה לדרך [רמב"ם פי"ד ה"ד מדעות] אלא בלילה שלפניו, ובכה"ג צ"ל דשרי, שאין איסור זה נוהג בכל המלע"ע. וראיה לזה, שהרי קיי"ל שאין לבעול ביום שנכנסין למרחץ (גיטין ע' ב') וקיי"ל דמצוה לכנס למרחץ בכל ע"ש, וקיי"ל עונת ת"ח מליל שבת לליל שבת (כתובות ס"ב ב'), אלא ודאי דבענין איסור זה אין הלילה שלפניו או שלאחריו בכלל.
.
(שבועות י"ח ב')
והזרתם וגו'. תניא, א"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, כל שאינו פורש מאשתו סמוך לוסתה, אפילו הוויין ליה בנים כבני אהרן – מתים, שנאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם והדוה בנדתה וסמיך ליה אחרי מות שני בני אהרן קכדעיין בדרשה הקודמת, ויתכן לומר דסמיך אסוף פרשה זו דכתיב ולאיש אשר ישכב עם טמאה, ואף דזו לאו טמאה ודאי היא, מ"מ כיון דסמוך לוסתה היא הוי בכלל טמאה, ועיין בדרשה הבאה. .
(שם שם)
והזרתם וגו'. תניא, היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי מניין שלא יפרוש מיד, ת"ל והזרתם את בני ישראל מטומאתם קכהר"ל אפי' בשעה שהם בטומאתם תהיה חלה עליהם אזהרה להזהר מן הטומאה, והיינו שלא יפרוש מיד, וכבר באה דרשה מענין זה לפנינו לעיל בפ' כ"ד בדרשה ותהי נדתה עליו, ועיין מש"כ שם. .
(ירושלמי הוריות פ"ב ה"ה)
בטמאם את משכני. מלמד שאע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם קכוזהו טעם על העונש מיתה המבואר בקרא, יען כי השכינה אתם תמיד, אפי' בשעת טומאתם וא"כ אין זה כבוד השכינה. .
(תו"כ)
זאת תורת הזב. [וסמיך ליה ואשר תצא ממנו שכבת זרע, הוקש זב לבעל קרי], מה בעל קרי טובל ביום אף זב טובל ביום קכזכונת הדרשה מדכלל זב ובעל קרי בלשון זאת תורת ש"מ שדין אחד להם, כמש"כ כ"פ בפרשיות הקודמות דלשון זאת תורת כולל כלל אחד לפרטים החשובים באותו ענין, וכאן משוה להו לענין טבילה ביום. וע' מש"כ עוד בענין טבילת זבה ביום לעיל בפסוק כ"ח. .
(מגילה כ' א')
זאת תורת הזב. א"ר יוחנן, הכל צריכים דעת חוץ ממחוסרי כפרה קכחר"ל כל הקרבנות אין מקריבין אלא מדעת בעלים חוץ ממחוסרי כפרה, והם זב וזבה ומצורע ומצורעת ויולדת ונקראים מחוסרי כפרה משום שאסורים ליכנס למקדש ולאכול בקדשים עד שיביאו כפרתן, אבל אין קרבנן בא לכפרה על חטא, ולכן אין צריכין דעת בעליהם. , שהרי אדם מביא קרבן על בניו ובנותיו הקטנים, שנאמר זאת תורת הזב בין גדול בין קטן קכטכמש"כ לעיל אות קכ"ז דלשון זאת תורת מורה על השתוות הדין בפרטים שונים ודריש השווי בין גדול בין קטן, ומדמביא על בניו הקטנים שאין להם דעת הראוי להקרבת קרבנות, ש"מ שמחוסרי כפרה א"צ דעת. .
(נדרים ל"ה ב')
זאת תורת הזב. בין גדול בין קטן, מה גדול ראיה ראשונה שלו מטמא אף קטן ראיה ראשונה שלו מטמא קלבטעם הדרשה בין גדול בין קטן עיין מש"כ באות הקודם. והא דגדול מטמא בראיה ראשונה יתבאר בדרשה הבאה. ולכאורה כל דרשה זו למותר, דהא כבר בפסוק ב' בראש פרשה זו מרבי בכלל דזב מטמא אף כשהוא קטן כמבואר שם בדרשה איש איש, וא"כ ממילא ידעינן שגם לענין ראיה ראשונה שוין, מ"מ איצטריך לאשמעינן ביחוד בראיה ראשונה, משום דהו"א כיון דראיה ראשונה של זב איתקש לבעל קרי כמבואר בדרשה הסמוכה, והו"א כיון דטומאת קרי אינו אלא בגדול כמבואר לעיל בפ' ט"ז הו"א דגם ראיה ראשונה של זב קטן ג"כ אינו מטמא, קמ"ל.
וענין מספר הראיות שבזב, כי כשרואה ראיה אחת אינו טמא רק טומאת ערב כבעל קרי כפי שיתבאר בסמוך, וכשרואה שתי ראיות טעון ספירת שבעה נקיים כפי שנתבאר לעיל בפ' י"ג, וכשרואה שלש ראיות חייב גם בקרבן כמבואר לעיל בפ' ג'.
.
(נדה ל"ד ב')
זאת תורת הזב. אמר רב הונא, ראיה ראשונה של זב מטמא באונס, שנאמר זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע, מה ש"ז מטמא באונס אף ראיה ראשונה של זב מטמא באונס קלאש"ז בודאי מטמא באונס, דכל עיקר ש"ז בא מחמת אונס חימום, ומקשינן לזה ראיה ראשונה של זב, אבל ראיה שניה ושלישית אינו מטמא מחמת אונס כמבואר לעיל בפ' ב' בדרשה מבשרו ולא מחמת אונסו, ועי' מש"כ בטעם החילוק בין ראיה ראשונה לשניה ושלישית לענין ראיה באונס. ופרטי האונסין בראית זב נתבאר לעיל בפ' ב'. .
(שם ל"ה א')
זאת תורת הזב. זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו ש"ז, הוקשה תורת ש"ז לתורת הזב, מה זב מטמא בג' ימים אף ש"ז מטמאה בג' ימים קלבדין הזב נתבאר לעיל בפרשה דדוקא ברואה בג' ימים מטמא ולא ברואה בד' וכן ש"ז מטמא אך בג' ימים ולא יותר, וזה כדעת חכמים בבבלי שבת פ"ט א' דששה עונות מטמאה, ומבואר ענין זה לפנינו בפרשה יתרו. .
(ירושלמי שבת פ"ט ה"ג)
זאת תורת הזב. וסמיך ליה ואשר תצא ממנו ש"ז, מלמד שהזב שראה ראיה אחת טובל ואוכל את פסחו לערב כבעל קרי קלגר"ל דאינו טמא רק טומאת ערב כמו בעל קרי כמבואר בפ' ט"ז. ועיין משכ"ל בפ' ג' בדרשה רר בשרו. ולא ידעתי למה תפס ענין אכילת פסח ולא קתני סתמא דבראיה ראשונה דמי לבעל קרי שמטמא רק טומאת ערב וא"צ ספירת שבעה, וי"ל. .
(תו"כ)
ואשר תצא וגו'. ולמעלה כתיב זאת תורת הזב, הוקש לזב, מה זיבה סותרת בזב, אף ש"ז סותרת בזב קלדר"ל כמו שאם בתוך ספירת השבעה נקיים ראה זיבה סותרת הראיה את מספר שבעת ימים וצריך לספור מחדש כמבואר לעיל בפ' כ"ח ואחר תטהר אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן, כך ש"ז סותרת בזב, שאם בתוך השבעה נקיים של הזב ראה קרי סותר המנין וצריך לספור מחדש. , יכול תסתור כל שבעה ת"ל לטמאה בה, אין לך אלא מה שאמור בה, סותרת יום אחד קלהר"ל מה שאמור בש"ז לענין טומאה כמו שטומאת ש"ז רק יום אחד כמבואר לעיל בפ' ט"ז וטמא עד הערב, כך סתירתה אינה אלא יום אחד, ולכן אם ראה בתוך השבעה נקיים ש"ז צריך להשלים רק יום אחד. , יכול אף מימי רגלים סותרין בזב, ת"ל זאת קלור"ל רק זאת האמור בענין ואשר תצא ממנו ש"ז. אמנם לא נתבאר ל"ל דרשה זו תיפק ליה דאם אמרי' שמי רגלים סותרין הלא לא יצוייר לעולם למנות שבעת ימים נקיים רצופים, וי"ל. ומקצת דרשה זו באה בנדה כ"ב א' והעתקנוה כולה מתו"כ, ובגמ' איתא הלשון מה זיבה סותרת אף ש"ז סותרת, וקצור לשון הוא וצ"ל סותרת בזב, משום דבש"ז גופה לא שייך סתירה כיון שא"צ ז' נקיים, שאינו טמא רק עד הערב, וזה פשוט. .
(שם)
והדוה בנדתה. תניא, זקנים הראשונים היו אומרים והדוה בנדתה – שלא תכחול, ולא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין קלזיתכן דמדייק הלשון והדוה בנדתה, משום דהלא סיבת טומאת הנדה היא מחמת המדוה, דע"י זה באים הדם ונעשית נדה וכמ"ש חז"ל דקודם שרואה האשה דם נדה מרגשת כאב וחלי בגופה, עיין בנדה ט' א', ולפי"ז הול"ל והנדה בדותה, ואז היה הלשון מתוקן שהיה תולה הסיבה במסובב, ולכן דרשו בנדתה תהא, והיינו מפני שלשון נדה הוא מלשון מנודה שמרוחקת מבעלה, ותהיה בנדתה, ר"ל שכל כך תהיה מרוחקת עד שגם לא תכחול ולא תתקשט, שכל אלה הם עניני קירוב לבעל. ובמ"ר פ' אחרי פ' י"ח מבואר דהדיוק הוא מדלא כתיב והדוה בזיבתה, ועי' באדר"נ ריש פ"ב, ועוד יתבאר מזה בפ' אחרי (י"ח י"ט). , עד שבא ר"ע ולימד, א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה קלחיתכן דר"ע לשיטתיה בסוף גיטין צ' א' דמותר לאדם לגרש את אשתו אפי' אם מצא אחרת נאה הימנה, והזקנים ס"ל כב"ש דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר, ולכן לא חששו לשמא תתגנה על בעלה ויגרשה, וכ"מ בירושלמי דסוף גיטין אתיא דר"ע כטעמיה והזקנים כב"ש. והנה הפוסקים פסקו כאן כר"ע דמותרת להתקשט בימי נדותה, ולפי הירושלמי הנ"ל צ"ע בדין זה לפי מה דקיי"ל כב"ש דאסור לגרש בלא ערות דבר, עיין באהע"ז סי' קי"ט, א"כ היה צריך כאן הדין להיות קיים כדעת הזקנים, וצ"ע.
ואף גם זאת צ"ע לפי מה דאיתא בגיטין שם דהא דאסור לגרש בלא ערות דבר הוא רק באשתו ראשונה אבל אשתו שניה מותר לגרש אפילו רק מחמת שנאה לבד, וזה אליבא דכו"ע, ולפי"ז גם אליבא דהזקנים יתחייב שבכאן חלוק בין אשתו ראשונה לשניה, והוא חדוש שלא שמענו מעולם, וצריך תלמוד.
, אלא מה אני מקיים והדוה בנדתה, בנדתה תהא עד שתבא במים קלטר"ל עד שתטבול. ועיין בתוס' יומא ע"ח א' וחגיגה י"א א' שכתבו דמכאן מקור לטבילת נדה מן התורה, דזולת מקור זה לא מצינו רמז בתורה. ובהלכות גדולות כתוב דילפינן זה בק"ו ממגעה שצריך טבילה כמבואר בפרשה זו א"כ כש"כ היא עצמה, והתוס' ערערו על מקור זה, דאין ראיה מצורך טבילה לטהרות, דכמה חומרות יש בטהרות. ור"ת כתב דנפקא לן זה מהא דדרשינן בע"ז ע"ה ב' עה"פ דפ' חקת אך במי נדה יתחטא, מים שהנדה טובלת בהן, וכמה הם מ' סאה. ורמב"ם פ"ג ה"ד מאס"ב כתב המקור ע"פ התו"כ מהא דכתיב בבעל קרי ורחצו במים, זה בנין אב לכל טמא שהוא בטומאתו עד שיטבול [ולפנינו בתו"כ לא מצאתי דרשה זו וחסרה היא אצלנו].
אמנם לכל הפירושים מאד מאד הדבר קשה בעיני, כי עיקר גדול כזה כטבילת נדה לא תפרש התורה רק ברמז דק וקל, ויותר מזה קשה לי לדעת התוס' דילפינן זה מדרשת ר"ע שלפנינו בנדתה תהא עד שתבא במים, א"כ איפוא יהיה מרומז זה בתורה לדעת הזקנים דס"ל דהלשון והדוה בנדתה בא לענין אחר כמבואר.
ומה שנראה בזה דכיון דכתיב כאן בנדה ואחר תטהר, והיינו שתעשה פעולת טהרה, ועיקר שם טהרה לא יונח כי אם על הטבילה במקוה או בנהר, וראיה לזה ממש"כ בנעמן (מ"ב ה') שאמר לו אלישע לך ורחץ בשרך בירדן כתיב בתריה וילך ויטבול. והנה קשה מאין למד נעמן שצריך לטבול והא הוא אמר לו רק שירחץ בשרו, ורחיצה אינו במובן כלל טבילה, אלא מבואר עוד בענין שאמר לו עוד לך וטהר, ולכן הלך וטבל, ומבואר שלשון טהרה מורה על טבילה, וא"כ כשכתבה התורה כאן ואחר תטהר, הוא כמו שכתוב מפורש ואחר תטבול, ודו"ק.
.
(שבת ס"ד ב')
והדוה בנדתה. תניא, מניין לדם הנדה שמטמא, אמר חזקיה, אמר קרא והדוה בנדתה, מדוה, כמותה, מה היא מטמאה אף מדוה מטמאה קממדוה נקרא דם הנדה כמש"כ לעיל אות קל"ז, ועיין מש"כ שם בטעם הדיוק מלשון והדוה בנדתה. .
(נדה נ"ד ב')
והזב את זובו. מקיש זובו לו, מה הוא לא חלקת בין משאו למגעו לטמא אדם לטמא בגדים, אף זובו כן קמאדבו כתיב מפורש לעיל פ' ז' וי' והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו והנושא אותם יכבס בגדיו. ועיקר הלמוד דגוף הזיבה מטמאה נתבאר לעיל פסוק ב' בדרשה זובו טמא. .
(שם נ"ה ב')
לזכר ולנקבה. מקיש נקבה לזכר, מה זכר מביא קרבן על הודאי ועל הספק קמבר"ל על ודאי חלב ועל ספק חלב. אף נקבה מביאה קרבן על הודאי ועל הספק, ומה זכר ממין שמביא על הודאי הוא מביא על הספק אף נקבה ממין שהיא מביאה על הודאי היא מביאה על הספק קמגהיינו חטאת העוף, ואף דגם בזכר לא כתיב כן מפורש, וא"כ ל"ל לתלות זה בהיקש לזכר, אך מסברא ידעינן כן בזכר, כמו שמביא על ספק חלב שאכל ממין שמביא על ודאי חלב שאכל, כמבואר בפ' ויקרא. .
(נזיר כ"ט א')
לזכר ולנקבה. לראיה שלישית איתקש לנקבה, מה נקבה מטמאה באונס אף זכר בראיה שלישית מטמא באונס קמדהא דנקבה מטמאה באונס מבואר לעיל בפסוק כ"ה בדרשה כי יזוב זוב דמה, ומה שאמר אף זכר בראיה שלישית – דוקא בראיה שלישית, מפני שכבר נזקק לטומאה ע"י שתי ראיות הקודמות, וכמבואר אצלנו מענין זה לעיל בפסוק ב' בדרשה מבשרו ולא מחמת אונסו, יעו"ש. .
(שם ס"ה ב')
לזכר ולנקבה. מקיש זכר לנקבה, מה נקבה מטמאה בימים אף זכר מטמא בימים קמהבאור הענין, כי הזב מטמא בשלשה ראיות אע"פ שראם כולם ביום אחד, כמבואר לעיל בפסוק ג' בדרשה טומאתו בזובו, ונקבה מטמאה רק אם ראתה זיבה בשלשה ימים, אבל ביום אחד אפילו אם ראתה כמה פעמים נחשבות כל הראיות לראיה אחת, כמבואר לעיל בפסוק כ"ה בדרשה ימים רבים, וכאן אשמעינן דלא נימא דהא דזב מטמא בג' ראיות דוקא הוא ביום אחד, ולא בג' ראיות בג' ימים, אלא גם בג' ימים מטמא דאיתקש בזה לנקבה, רק דיש לו חומרא דגם בג' ראיות ביום אחד ג"כ מטמא, והוי לפי"ז באור הלשון אף זכר מטמא בימים – גם בימים, כמבואר. .
(ב"ק כ"ד א')
לזכר ולנקבה. לזכר – לרבות מצורע למעיינותיו, לנקבה – לרבות מצורעת למעיינותיה קמומצורע למעיינותיו פירושו רוקו כיחו וניעו, ומצורעת למעיינותיה, אין ר"ל שדם מצורעת טמא, דזה לא אצטריך לאשמעינן דהא דמה מצד עצמה טמא, אלא ר"ל שדם טוהר של מצורעת מטמא, והיינו דם יולדת שמצד עצמו טהור הוא כמבואר ר"פ תזריע, בכ"ז בזבה רביי' קרא לטומאה. .
(נדה ל"ד ב')
עם טמאה. לרבות את הבא על שומרת יום כנגד יום קמזענין שומרת יום כנגד יום בארנו לעיל בפסוק כ"ה אות ק"ו, וכיון שתאר הכתוב כאן את הנדה והזבה בשם כללי טמאה, ומכיון דגם שומרת יום כנגד יום טמאה היא, ממילא כלולים גם בה דיני הפרשה וכמש"כ בפסוק הנזכר, יעו"ש ועוד שם אות ק"ט. [תו"כ]

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך