תנ"ך על הפרק - ויקרא יד - חזקוני

תנ"ך על הפרק

ויקרא יד

104 / 929
היום

הפרק

טהרת המצורע, צרעת הבתים

וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃זֹ֤את תִּֽהְיֶה֙ תּוֹרַ֣ת הַמְּצֹרָ֔ע בְּי֖וֹם טָהֳרָת֑וֹ וְהוּבָ֖א אֶל־הַכֹּהֵֽן׃וְיָצָא֙ הַכֹּהֵ֔ן אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה וְרָאָה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְהִנֵּ֛ה נִרְפָּ֥א נֶֽגַע־הַצָּרַ֖עַת מִן־הַצָּרֽוּעַ׃וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְלָקַ֧ח לַמִּטַּהֵ֛ר שְׁתֵּֽי־צִפֳּרִ֥ים חַיּ֖וֹת טְהֹר֑וֹת וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב׃וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְשָׁחַ֖ט אֶת־הַצִּפּ֣וֹר הָאֶחָ֑ת אֶל־כְּלִי־חֶ֖רֶשׂ עַל־מַ֥יִם חַיִּֽים׃אֶת־הַצִּפֹּ֤ר הַֽחַיָּה֙ יִקַּ֣ח אֹתָ֔הּ וְאֶת־עֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וְאֶת־שְׁנִ֥י הַתּוֹלַ֖עַת וְאֶת־הָאֵזֹ֑ב וְטָבַ֨ל אוֹתָ֜ם וְאֵ֣ת ׀ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּ֗ה בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחֻטָ֔ה עַ֖ל הַמַּ֥יִם הַֽחַיִּֽים׃וְהִזָּ֗ה עַ֧ל הַמִּטַּהֵ֛ר מִן־הַצָּרַ֖עַת שֶׁ֣בַע פְּעָמִ֑ים וְטִ֣הֲר֔וֹ וְשִׁלַּ֛ח אֶת־הַצִּפֹּ֥ר הַֽחַיָּ֖ה עַל־פְּנֵ֥י הַשָּׂדֶֽה׃וְכִבֶּס֩ הַמִּטַּהֵ֨ר אֶת־בְּגָדָ֜יו וְגִלַּ֣ח אֶת־כָּל־שְׂעָר֗וֹ וְרָחַ֤ץ בַּמַּ֙יִם֙ וְטָהֵ֔ר וְאַחַ֖ר יָב֣וֹא אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וְיָשַׁ֛ב מִח֥וּץ לְאָהֳל֖וֹ שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃וְהָיָה֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁבִיעִ֜י יְגַלַּ֣ח אֶת־כָּל־שְׂעָר֗וֹ אֶת־רֹאשׁ֤וֹ וְאֶת־זְקָנוֹ֙ וְאֵת֙ גַּבֹּ֣ת עֵינָ֔יו וְאֶת־כָּל־שְׂעָר֖וֹ יְגַלֵּ֑חַ וְכִבֶּ֣ס אֶת־בְּגָדָ֗יו וְרָחַ֧ץ אֶת־בְּשָׂר֛וֹ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵֽר׃וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יִקַּ֤ח שְׁנֵֽי־כְבָשִׂים֙ תְּמִימִ֔ים וְכַבְשָׂ֥ה אַחַ֛ת בַּת־שְׁנָתָ֖הּ תְּמִימָ֑ה וּשְׁלֹשָׁ֣ה עֶשְׂרֹנִ֗ים סֹ֤לֶת מִנְחָה֙ בְּלוּלָ֣ה בַשֶּׁ֔מֶן וְלֹ֥ג אֶחָ֖ד שָֽׁמֶן׃וְהֶעֱמִ֞יד הַכֹּהֵ֣ן הַֽמְטַהֵ֗ר אֵ֛ת הָאִ֥ישׁ הַמִּטַּהֵ֖ר וְאֹתָ֑ם לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃וְלָקַ֨ח הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַכֶּ֣בֶשׂ הָאֶחָ֗ד וְהִקְרִ֥יב אֹת֛וֹ לְאָשָׁ֖ם וְאֶת־לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֥יף אֹתָ֛ם תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְשָׁחַ֣ט אֶת־הַכֶּ֗בֶשׂ בִּ֠מְקוֹם אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֧ט אֶת־הַֽחַטָּ֛את וְאֶת־הָעֹלָ֖ה בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֑דֶשׁ כִּ֡י כַּ֠חַטָּאת הָאָשָׁ֥ם הוּא֙ לַכֹּהֵ֔ן קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הֽוּא׃וְלָקַ֣ח הַכֹּהֵן֮ מִדַּ֣ם הָאָשָׁם֒ וְנָתַן֙ הַכֹּהֵ֔ן עַל־תְּנ֛וּךְ אֹ֥זֶן הַמִּטַּהֵ֖ר הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃וְלָקַ֥ח הַכֹּהֵ֖ן מִלֹּ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְיָצַ֛ק עַל־כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית׃וְטָבַ֤ל הַכֹּהֵן֙ אֶת־אֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן־הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל־כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית וְהִזָּ֨ה מִן־הַשֶּׁ֧מֶן בְּאֶצְבָּע֛וֹ שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וּמִיֶּ֨תֶר הַשֶּׁ֜מֶן אֲשֶׁ֣ר עַל־כַּפּ֗וֹ יִתֵּ֤ן הַכֹּהֵן֙ עַל־תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַ֖ל דַּ֥ם הָאָשָֽׁם׃וְהַנּוֹתָ֗ר בַּשֶּׁ֙מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל־רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְעָשָׂ֤ה הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַ֣חַטָּ֔את וְכִפֶּ֕ר עַל־הַמִּטַּהֵ֖ר מִטֻּמְאָת֑וֹ וְאַחַ֖ר יִשְׁחַ֥ט אֶת־הָעֹלָֽה׃וְהֶעֱלָ֧ה הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הָעֹלָ֥ה וְאֶת־הַמִּנְחָ֖ה הַמִּזְבֵּ֑חָה וְכִפֶּ֥ר עָלָ֛יו הַכֹּהֵ֖ן וְטָהֵֽר׃וְאִם־דַּ֣ל ה֗וּא וְאֵ֣ין יָדוֹ֮ מַשֶּׂגֶת֒ וְ֠לָקַח כֶּ֣בֶשׂ אֶחָ֥ד אָשָׁ֛ם לִתְנוּפָ֖ה לְכַפֵּ֣ר עָלָ֑יו וְעִשָּׂר֨וֹן סֹ֜לֶת אֶחָ֨ד בָּל֥וּל בַּשֶּׁ֛מֶן לְמִנְחָ֖ה וְלֹ֥ג שָֽׁמֶן׃וּשְׁתֵּ֣י תֹרִ֗ים א֤וֹ שְׁנֵי֙ בְּנֵ֣י יוֹנָ֔ה אֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָד֑וֹ וְהָיָ֤ה אֶחָד֙ חַטָּ֔את וְהָאֶחָ֖ד עֹלָֽה׃וְהֵבִ֨יא אֹתָ֜ם בַּיּ֧וֹם הַשְּׁמִינִ֛י לְטָהֳרָת֖וֹ אֶל־הַכֹּהֵ֑ן אֶל־פֶּ֥תַח אֹֽהֶל־מוֹעֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן אֶת־כֶּ֥בֶשׂ הָאָשָׁ֖ם וְאֶת־לֹ֣ג הַשָּׁ֑מֶן וְהֵנִ֨יף אֹתָ֧ם הַכֹּהֵ֛ן תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְשָׁחַט֮ אֶת־כֶּ֣בֶשׂ הָֽאָשָׁם֒ וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִדַּ֣ם הָֽאָשָׁ֔ם וְנָתַ֛ן עַל־תְּנ֥וּךְ אֹֽזֶן־הַמִּטַּהֵ֖ר הַיְמָנִ֑ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִֽית׃וּמִן־הַשֶּׁ֖מֶן יִצֹ֣ק הַכֹּהֵ֑ן עַל־כַּ֥ף הַכֹּהֵ֖ן הַשְּׂמָאלִֽית׃וְהִזָּ֤ה הַכֹּהֵן֙ בְּאֶצְבָּע֣וֹ הַיְמָנִ֔ית מִן־הַשֶּׁ֕מֶן אֲשֶׁ֥ר עַל־כַּפּ֖וֹ הַשְּׂמָאלִ֑ית שֶׁ֥בַע פְּעָמִ֖ים לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְנָתַ֨ן הַכֹּהֵ֜ן מִן־הַשֶּׁ֣מֶן ׀ אֲשֶׁ֣ר עַל־כַּפּ֗וֹ עַל־תְּנ֞וּךְ אֹ֤זֶן הַמִּטַּהֵר֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֤הֶן יָדוֹ֙ הַיְמָנִ֔ית וְעַל־בֹּ֥הֶן רַגְל֖וֹ הַיְמָנִ֑ית עַל־מְק֖וֹם דַּ֥ם הָאָשָֽׁם׃וְהַנּוֹתָ֗ר מִן־הַשֶּׁ֙מֶן֙ אֲשֶׁר֙ עַל־כַּ֣ף הַכֹּהֵ֔ן יִתֵּ֖ן עַל־רֹ֣אשׁ הַמִּטַּהֵ֑ר לְכַפֵּ֥ר עָלָ֖יו לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וְעָשָׂ֤ה אֶת־הָֽאֶחָד֙ מִן־הַתֹּרִ֔ים א֖וֹ מִן־בְּנֵ֣י הַיּוֹנָ֑ה מֵאֲשֶׁ֥ר תַּשִּׂ֖יג יָדֽוֹ׃אֵ֣ת אֲשֶׁר־תַּשִּׂ֞יג יָד֗וֹ אֶת־הָאֶחָ֥ד חַטָּ֛את וְאֶת־הָאֶחָ֥ד עֹלָ֖ה עַל־הַמִּנְחָ֑ה וְכִפֶּ֧ר הַכֹּהֵ֛ן עַ֥ל הַמִּטַּהֵ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃זֹ֣את תּוֹרַ֔ת אֲשֶׁר־בּ֖וֹ נֶ֣גַע צָרָ֑עַת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־תַשִּׂ֥יג יָד֖וֹ בְּטָהֳרָתֽוֹ׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם׃וּבָא֙ אֲשֶׁר־ל֣וֹ הַבַּ֔יִת וְהִגִּ֥יד לַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹ֑ר כְּנֶ֕גַע נִרְאָ֥ה לִ֖י בַּבָּֽיִת׃וְצִוָּ֨ה הַכֹּהֵ֜ן וּפִנּ֣וּ אֶת־הַבַּ֗יִת בְּטֶ֨רֶם יָבֹ֤א הַכֹּהֵן֙ לִרְא֣וֹת אֶת־הַנֶּ֔גַע וְלֹ֥א יִטְמָ֖א כָּל־אֲשֶׁ֣ר בַּבָּ֑יִת וְאַ֥חַר כֵּ֛ן יָבֹ֥א הַכֹּהֵ֖ן לִרְא֥וֹת אֶת־הַבָּֽיִת׃וְרָאָ֣ה אֶת־הַנֶּ֗גַע וְהִנֵּ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ בְּקִירֹ֣ת הַבַּ֔יִת שְׁקַֽעֲרוּרֹת֙ יְרַקְרַקֹּ֔ת א֖וֹ אֲדַמְדַּמֹּ֑ת וּמַרְאֵיהֶ֥ן שָׁפָ֖ל מִן־הַקִּֽיר׃וְיָצָ֧א הַכֹּהֵ֛ן מִן־הַבַּ֖יִת אֶל־פֶּ֣תַח הַבָּ֑יִת וְהִסְגִּ֥יר אֶת־הַבַּ֖יִת שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃וְשָׁ֥ב הַכֹּהֵ֖ן בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בְּקִירֹ֥ת הַבָּֽיִת׃וְצִוָּה֙ הַכֹּהֵ֔ן וְחִלְּצוּ֙ אֶת־הָ֣אֲבָנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר בָּהֵ֖ן הַנָּ֑גַע וְהִשְׁלִ֤יכוּ אֶתְהֶן֙ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃וְאֶת־הַבַּ֛יִת יַקְצִ֥עַ מִבַּ֖יִת סָבִ֑יב וְשָׁפְכ֗וּ אֶת־הֶֽעָפָר֙ אֲשֶׁ֣ר הִקְצ֔וּ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃וְלָקְחוּ֙ אֲבָנִ֣ים אֲחֵר֔וֹת וְהֵבִ֖יאוּ אֶל־תַּ֣חַת הָאֲבָנִ֑ים וְעָפָ֥ר אַחֵ֛ר יִקַּ֖ח וְטָ֥ח אֶת־הַבָּֽיִת׃וְאִם־יָשׁ֤וּב הַנֶּ֙גַע֙ וּפָרַ֣ח בַּבַּ֔יִת אַחַ֖ר חִלֵּ֣ץ אֶת־הָאֲבָנִ֑ים וְאַחֲרֵ֛י הִקְצ֥וֹת אֶת־הַבַּ֖יִת וְאַחֲרֵ֥י הִטּֽוֹחַ׃וּבָא֙ הַכֹּהֵ֔ן וְרָאָ֕ה וְהִנֵּ֛ה פָּשָׂ֥ה הַנֶּ֖גַע בַּבָּ֑יִת צָרַ֨עַת מַמְאֶ֥רֶת הִ֛וא בַּבַּ֖יִת טָמֵ֥א הֽוּא׃וְנָתַ֣ץ אֶת־הַבַּ֗יִת אֶת־אֲבָנָיו֙ וְאֶת־עֵצָ֔יו וְאֵ֖ת כָּל־עֲפַ֣ר הַבָּ֑יִת וְהוֹצִיא֙ אֶל־מִח֣וּץ לָעִ֔יר אֶל־מָק֖וֹם טָמֵֽא׃וְהַבָּא֙ אֶל־הַבַּ֔יִת כָּל־יְמֵ֖י הִסְגִּ֣יר אֹת֑וֹ יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב׃וְהַשֹּׁכֵ֣ב בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת־בְּגָדָ֑יו וְהָאֹכֵ֣ל בַּבַּ֔יִת יְכַבֵּ֖ס אֶת־בְּגָדָֽיו׃וְאִם־בֹּ֨א יָבֹ֜א הַכֹּהֵ֗ן וְרָאָה֙ וְ֠הִנֵּה לֹא־פָשָׂ֤ה הַנֶּ֙גַע֙ בַּבַּ֔יִת אַחֲרֵ֖י הִטֹּ֣חַ אֶת־הַבָּ֑יִת וְטִהַ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַבַּ֔יִת כִּ֥י נִרְפָּ֖א הַנָּֽגַע׃וְלָקַ֛ח לְחַטֵּ֥א אֶת־הַבַּ֖יִת שְׁתֵּ֣י צִפֳּרִ֑ים וְעֵ֣ץ אֶ֔רֶז וּשְׁנִ֥י תוֹלַ֖עַת וְאֵזֹֽב׃וְשָׁחַ֖ט אֶת־הַצִּפֹּ֣ר הָאֶחָ֑ת אֶל־כְּלִי־חֶ֖רֶשׂ עַל־מַ֥יִם חַיִּֽים׃וְלָקַ֣ח אֶת־עֵֽץ־הָ֠אֶרֶז וְאֶת־הָ֨אֵזֹ֜ב וְאֵ֣ת ׀ שְׁנִ֣י הַתּוֹלַ֗עַת וְאֵת֮ הַצִּפֹּ֣ר הַֽחַיָּה֒ וְטָבַ֣ל אֹתָ֗ם בְּדַם֙ הַצִּפֹּ֣ר הַשְּׁחוּטָ֔ה וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וְהִזָּ֥ה אֶל־הַבַּ֖יִת שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים׃וְחִטֵּ֣א אֶת־הַבַּ֔יִת בְּדַם֙ הַצִּפּ֔וֹר וּבַמַּ֖יִם הַֽחַיִּ֑ים וּבַצִּפֹּ֣ר הַחַיָּ֗ה וּבְעֵ֥ץ הָאֶ֛רֶז וּבָאֵזֹ֖ב וּבִשְׁנִ֥י הַתּוֹלָֽעַת׃וְשִׁלַּ֞ח אֶת־הַצִּפֹּ֧ר הַֽחַיָּ֛ה אֶל־מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֑ה וְכִפֶּ֥ר עַל־הַבַּ֖יִת וְטָהֵֽר׃זֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה לְכָל־נֶ֥גַע הַצָּרַ֖עַת וְלַנָּֽתֶק׃וּלְצָרַ֥עַת הַבֶּ֖גֶד וְלַבָּֽיִת׃וְלַשְׂאֵ֥ת וְלַסַּפַּ֖חַת וְלַבֶּהָֽרֶת׃לְהוֹרֹ֕ת בְּי֥וֹם הַטָּמֵ֖א וּבְי֣וֹם הַטָּהֹ֑ר זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַצָּרָֽעַת׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ביום טהרתו מלמד שטהרתו וטומאתו ושחיטת צפרים והזיית דם צפרים ותגלחתו ביום.ביום טהרתו מלמד שלא ישהה. והובא אל הכהן, והובא דבר טהרתו אל הכהן, אבל המצורע עצמו אסור ליכנס במחנה. וכן כתיב בסמוך ויצא הכהן אל מחוץ למחנה. ד״‎א והובא אל הכהן שהרי מושבו מחוץ למחנה וביום טהרתו מביאין אותו אל קצה המחנה והכהן יוצא לקראתו.ויצא הכהן אל מחוץ למחנה למדך הכתוב כהן טהור שיכול ליכנס במחנה מטהר את המצורע שהרי כתיב ויצא ואם לא נכנס במחנה היאך יצא ממנו אבל כהן טמא שאינו יכול להכנס במחנה אינו מטהר את המצורע. והנה נרפא שהלך לו נגע.נגע שהלך לו שער לבן הצרעת שהלכה לה המחיה. מן הצרוע אפילו מקצת שער לבן.ולקח למטהר הכהן יקח משלו. למטהר בין איש בין אשה בין קטן ובין קטנה. מכאן אמרו לקח לאיש כשרות לאשה לאשה כשרות לאיש למצורע כשרות לבית.שתי צפרים כל מקום שנאמר צפור, בטהורה הכתוב מדבר. א״‎ר יצחק עוף טהור נקרא עוף ונקרא צפור, ועוף טמא אינו נקרא אלא עוף בלבד.טהרות ולא טמאות ולא טרפות.ועץ ארז ר׳‎ חנינא בן גמליאל אומר ובראשו שרץ.וצוה הכהן ושחט הצווי בכהן והשחיטה בכל אדם.ושחט את הצפור האחת הבחורה שבשתים.על מים חיים לומר שהמת הוא המצורע שחשוב כמת מתערב עכשיו עם החיים לבא במחנה ולהיות כשאר בני אדם. על מים חיים לערב עם הדם שהרי אין בדם עצמו כדי לטבל בו את הארז והשני תולעת והאזוב.ואת הצפר החיה בדם וגו׳‎ כדי שתהא צבועה והולכת על פני השדה ובאים בני מינה המכירים אותה ורואין שנשתנית ומתקבצים עליה והורגין אותה כדי שלא ימצאנה מצורע אחר ויקריבנה ורחמנא אמר וכפר עליו ולא על אחר. וכן אמרו רבותינו חזרה הצפור חזרה הצרעת וראיה לדבר העיט צבוע נחלתי לי והיכן דברה תורה בעיט צבוע אם לא בענין זה, מיהו התלמוד מוכיח שהיא מותרת מסברא וכי אמרה תורה שלח לתקלה.שבע פעמים על גב ידו של מצורע.וטהרו בדבור.ושלח את הצפר סימן טהרה הוא להפריח ממנו הצרעת ולעשות לו דוגמא שכבר ישב כצפור בודד על גג ונקשר ואסור מלבא עם שאר בני אדם ועכשיו הותר לבא עם חבריו כעין צפור זו שהיתה קשורה בידי אדם ועכשיו משולחת ורשויה ללכת עם חברותיה.והיה ביום השביעי יגלח מה שצמח באותן הימים השבעה, ושני גלוחין היה עושה.את כל שערו את ראשו אבל גבי לויים לא נאמר אלא והעבירו תער על כל בשרם כלומר והעבירו תער על בשר כולם כדרך המתגלחים לנוי סביבות הראש והזקן וגבות העינים, שמגלחין מקצת ומשיירין הרוב, שאם אתה אומר כך יגלחו כל השער נמצאו באים מנוולים לפני שכינה אבל מצורעים אילו אפשר להפשיט עורם מעל בשרם ולהיותם חיים היה הכתוב מזקיקם לכך בשביל הצרעת שזרחה על עורם.ואת כל שערו מה ת״‎ל יגלח, אלא ליתן אחריות להתגלחת שאם לא גלח ביום השביעי מגלח בשמיני בתשיעי ובעשירי.שני כבשים אחד לעולה ואחד לאשם.וכבשה אחת לחטאת כמשפט כל חטאת.ושלשה עשרנים כמשפט עשרון לכל כבש.ואתם הכבשים.ולקח הכהן, ונתן הכהן מה נתינה בעצמו של כהן אף קבלה בעצמו של כהן, יכול אף נתינה של מזבח תהא ביד, ת״‎ל כי כחטאת האשם הוא לכהן מה חטאת טעונה כלי אף אשם טעון כלי. נמצאת אומר שני כהנים מקבלין את דמו אחד בכלי ואחד ביד וזה שקבל בכלי בא וזורקו על קיר המזבח וזה שקבל ביד בא לו אצל המצורע.וטבל הכהן, מן השמן מן במקום בי״‎ת.וטבל והזה על כל הזיה טבילה.הימנית מקום הנראה.על דם האשם לומר שנהפך לו מדם וממיתה לשמן. וטעם והנותר בשמן בי״‎ת במקום מ״‎ם.את החטאת היא הכשבה וכבר הזכיר מעשה האשם.את העלה אחד משני כבשים.ואת המנחה שלשה קומצי סולת משלושה עשרונים. אבל החטאת והאשם והנותר במנחה ושלשה קומצי סולת נאכל לכהנים.ואם דל הוא ואין ידו משגת לפי שמצינו דלות בגוף כמו דלות ורעות משכיל אל דל מדוע אתה ככה דל לכך פרט לך כאן, ואין ידו משגת לומר לך דל זה הוא שאין לו ממון.על המנחה עם המנחה.כי תבאו אל ארץ כנען לא נאמר כי תבואו גבי נגעי אדם וכלים לפי שאף במדבר היו נוהגים אבל בנגעי בתים שלא היה להם במדבר נאמר כי תבאו אל ארץ כנען. ד״‎א בשביל מעלת ארץ ישראל שהמקדש עתיד להיות בתוכה הוזקקה להיות נקיה וטהורה.ונתתי נגע צרעת י״‎מ לפי הפשט לפי שהזהיר להלן אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים ואין אנו יודעים באיזה מקום עבדו לפי׳‎ בא הנגע בבתים להודיע המקום שעבדו שם הכנענים כדי לאבדו.אשר לו הבית לאחר כבוש וחלוק שיהא כל אחד ואחד מכיר את שלו.וראה את הנגע והנה הנגע מלמד שאין הבית מטמא אלא בשני גריסין.וחלצו את האבנים מלמד ששניהם חולצים מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכינו.יקצע, הקצו שניהם ענין אחד, מדכתיב ואת הבית יקצע וכתוב אבתריה אחרי הקצות את הבית ואחרי הטוח.יקח וטח אין חברו מיטפל עמו בטיחה. [העתקתי על פרש״‎י למען יבין כל קורא בו ]. ואם ישוב הנגע פרש״‎י יכול חזר בו יהא טמא, ת״‎ל ושב הכהן וגו׳‎ עד: ובא הכהן וראה והנה פשה יכול לא יהא חוזר וכו'. כלומר אם חלץ וקצה וטח וחזר הנגע בעינו - יכול לא יהא טמא אלא אם כן פשה, נאמר צרעת ממארת בבתים וכו׳‎ מה להלן - בבגדים - טמא את החוזר אע״‎פ שאינו פושה אף כאן טמא את החוזר אע״‎פ שאינו פושה וכו', עד אין כאן מקומן של מקרא זה אלא ונתץ את הבית היה לו לכתוב אחר ואם ישוב כלומר אין כאן עיקר מקומו של מקרא זה אלא תכף אחר והאוכל בבית כמו שפרש״‎י לקמן. ואין לקבעו בין שתי שיבות שהרי כל הענין מחובר ואין להפסיק בנתיים. גם אין לקבעו אחר ואם בא יבא משום דקבעי לסמוך ולקח לחטא את הבית אל כי נרפא הנגע עד סליק מניה. ואגב גררא דנתץ נסביה הכא משום דאיכא דקא מטי זמנא דקא מקיים אבתריה ונתץ את הבית כמו שמפרש לקמן. וראה הכהן והנה פשה הא לא בא ללמד כו׳‎ עד נלמוד ביאה האמורה כאן - משיבה - שנאמר בה ושב הכהן מה שיבה ביום שביעי להסגר כדכתיב ושב הכהן ביום השביעי וראה והנה פשה הנגע [ מה שיבה] - חולץ - כדכתיב וחלצו את האבנים וקוצה - כדכתיב ואת הבית יקציע וטח - כדכתיב ואם ישוב [את] הנגע ונתץ את הבית. ונותן לו שבוע - לראות אם יחזור הנגע בעיניו שיהיה נותץ, כדכתיב ואם ישוב הנגע וגו׳‎ ונתץ את הבית - אף ביאה זו של ובא הכהן האמורה כאן דמישתעי שעמד בהסגר שבוע ראשון ופשה בהסגר שבוע שני - חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, כיצד עמד בהסגר שבוע ראשון וחזר והסגירו שבוע שני ופשה ובא הכהן בסוף הסגר שבוע שני וראה בשבוע השני שפשה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע לראות אם יחזור הנגע בעיניו בשבוע זה - ונתץ את הבית. לא חזר טהור ומניין עמד בזה ובזה - כלומר לא פשה בשתי ההסגרות רק עמד בשיעורו הראשון כשבא הכהן תחלה לראותו מניין שיהא חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע, ת״‎ל ואם בא יבא במי הוא מדבר אם בפושה - בהסגר שבוע - ראשון הרי - דינו - אמור - מושב הכהן. ואם בפושה - בהסגר שבוע - שני הרי - דינו - אמור - מובא הכהן - הא אינו אומר ואם בא יבא - הכהן - אלא את שבא בסוף - הסגר - שבוע ראשון ואת שבא בסוף - הסגר - שבוע שני. וראה והנה לא פשה. היינו עמד בזה ובזה - זה העומד מה יעשה לו יכול יפטרנו וילך - לו - כמו שכתוב כאן וטהר - הכהן - את הבית ת״‎ל כי נרפא הנגע לא טהרתי אלא הרפוי - נראה הנגע הראנו מה יעשה לו. הריני דן משתי ביאות כיצד - ביאה אמורה למעלה - ובא הכהן - וביאה האמורה למטה - ואם בא יבא הכהן - מה ביאה האמורה למעלה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע כדגמרינן לעיל. נלמד ביאה משיבה, אף ביאה האמורה למטה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע וכו'. ואם בא יבא הכהן לסוף הסגר שבוע שני וראה והנה לא פשה וטהר הכהן את הבית כי נרפא הנגע פי׳‎ אם נרפא ע״‎י חליצה וקיצה וטיחה ונתינת שבוע שלישי ולא חזר הנגע אבל אם חזר נותץ. גמרו של דבר וכו'.כל ימי הסגיר אתו פרש״‎י ולא ימים שקלף את נגעו כלומר הימים התכופים לאחר ההסגר יכול שאני מוציא מוחלט שקלף את נגעו - כלומר כשהוחלט לנתיצה, כגון שחזר אחר חליצה וקיצה וטיחה ונתינת שבוע ולא נתצו רק קלפו, יכול לא יהא הבא אל הבית טמא, ת״‎ל כל ימי - לרבות שהוא טמא הא לך פרש״‎י באר היטב, אבל לפי פשט משמעות דקרא כל פסוק ופסוק ינוח במקומו בשלום, ולא יזוז איש מעל רעהו. כיצד. ואם ישוב הנגע הן לזמן סמוך הן לזמן מופלג אחר שחלץ את האבנים ובא הכהן וראה והנה פשה וכו׳‎ כלומר שחזר ונתץ את הבית מיד והבא אל הבית קודם חליצה וקיצה וטיחה היינו כל ימי הסגיר אותו יטמא עד הערב והשוכב והאוכל אבל אם בא יבא הכהן אחר חליצה וקיצה וטיחה וראה והנה לא פשה כלומר לא חזר וטהר את הבית ולקח לחטא את הבית וגו'. יטמא עד הערב אחר שרחץ את בשרו כמשפט.והשכב בבית חמור הוא לפיכך טעון כבוס בגדים וטבילה, שכל הטעון כבוס בגדים טעון טבילה אבל להיות טמא עד הערב אין צ״‎ל, שהרי כל אוכל ושוכב הוא בא בבית ובו נאמר יטמא עד הערב.וטהר הכהן את הבית בדבור.את הצפר החיה אל מחוץ לעיר רבי יוסי הגלילי אומר צפור שהיתה חוץ לכל עיר ואי זו זו דרור.וכפר על הבית וטהר אם נאמר במצורע - כפרה - למה נאמר בבתים, ואם נאמר בבתים למה נאמר במצורע. לפי שיש במצורע שיש לו טהרה ע״‎י טבילה וטעון קרבן, מה שאין כן בבתים לפי שאינן בני מעשה ויש בבתים שטעונים חליצה וקיצה וטיחה מה שאין כן במצורע.זאת התורה לכל נגע הצרעת מלמד שלא יראה את הנגעים עד שיהיה בקי בכולן ובכל השמות הכתובים כאן.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך