תנ"ך על הפרק - ויקרא י - צרור המור

תנ"ך על הפרק

ויקרא י

100 / 929
היום

הפרק

חטא נדב ואביהוא ומיתתם, איסור עבודה לשתויי יין

וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יְהוָ֖ה וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן הוּא֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהוָ֤ה ׀ לֵאמֹר֙ בִּקְרֹבַ֣י אֶקָּדֵ֔שׁ וְעַל־פְּנֵ֥י כָל־הָעָ֖ם אֶכָּבֵ֑ד וַיִּדֹּ֖ם אַהֲרֹֽן׃וַיִּקְרָ֣א מֹשֶׁ֗ה אֶל־מִֽישָׁאֵל֙ וְאֶ֣ל אֶלְצָפָ֔ן בְּנֵ֥י עֻזִּיאֵ֖ל דֹּ֣ד אַהֲרֹ֑ן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם קִ֠רְב֞וּ שְׂא֤וּ אֶת־אֲחֵיכֶם֙ מֵאֵ֣ת פְּנֵי־הַקֹּ֔דֶשׁ אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃וַֽיִּקְרְב֗וּ וַיִּשָּׂאֻם֙ בְּכֻתֳּנֹתָ֔ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶ֑ה כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר מֹשֶֽׁה׃וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶֽל־אַהֲרֹ֡ן וּלְאֶלְעָזָר֩ וּלְאִֽיתָמָ֨ר ׀ בָּנָ֜יו רָֽאשֵׁיכֶ֥ם אַל־תִּפְרָ֣עוּ ׀ וּבִגְדֵיכֶ֤ם לֹֽא־תִפְרֹ֙מוּ֙ וְלֹ֣א תָמֻ֔תוּ וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה יִקְצֹ֑ף וַאֲחֵיכֶם֙ כָּל־בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל יִבְכּוּ֙ אֶת־הַשְּׂרֵפָ֔ה אֲשֶׁ֖ר שָׂרַ֥ף יְהוָֽה׃וּמִפֶּתַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ פֶּן־תָּמֻ֔תוּ כִּי־שֶׁ֛מֶן מִשְׁחַ֥ת יְהוָ֖ה עֲלֵיכֶ֑ם וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כִּדְבַ֥ר מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃יַ֣יִן וְשֵׁכָ֞ר אַל־תֵּ֣שְׁתְּ ׀ אַתָּ֣ה ׀ וּבָנֶ֣יךָ אִתָּ֗ךְ בְּבֹאֲכֶ֛ם אֶל־אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וְלֹ֣א תָמֻ֑תוּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃וּֽלֲהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הַקֹּ֖דֶשׁ וּבֵ֣ין הַחֹ֑ל וּבֵ֥ין הַטָּמֵ֖א וּבֵ֥ין הַטָּהֽוֹר׃וּלְהוֹרֹ֖ת אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־הַ֣חֻקִּ֔ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר יְהוָ֛ה אֲלֵיהֶ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן וְאֶ֣ל אֶ֠לְעָזָר וְאֶל־אִ֨יתָמָ֥ר ׀ בָּנָיו֮ הַנּֽוֹתָרִים֒ קְח֣וּ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה הַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מֵאִשֵּׁ֣י יְהוָ֔ה וְאִכְל֥וּהָ מַצּ֖וֹת אֵ֣צֶל הַמִּזְבֵּ֑חַ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִֽוא׃וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתָהּ֙ בְּמָק֣וֹם קָדֹ֔שׁ כִּ֣י חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ הִ֔וא מֵאִשֵּׁ֖י יְהוָ֑ה כִּי־כֵ֖ן צֻוֵּֽיתִי׃וְאֵת֩ חֲזֵ֨ה הַתְּנוּפָ֜ה וְאֵ֣ת ׀ שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֗ה תֹּֽאכְלוּ֙ בְּמָק֣וֹם טָה֔וֹר אַתָּ֕ה וּבָנֶ֥יךָ וּבְנֹתֶ֖יךָ אִתָּ֑ךְ כִּֽי־חָקְךָ֤ וְחָק־בָּנֶ֙יךָ֙ נִתְּנ֔וּ מִזִּבְחֵ֥י שַׁלְמֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃שׁ֣וֹק הַתְּרוּמָ֞ה וַחֲזֵ֣ה הַתְּנוּפָ֗ה עַ֣ל אִשֵּׁ֤י הַחֲלָבִים֙ יָבִ֔יאוּ לְהָנִ֥יף תְּנוּפָ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְהָיָ֨ה לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אִתְּךָ֙ לְחָק־עוֹלָ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה יְהוָֽה׃וְאֵ֣ת ׀ שְׂעִ֣יר הַֽחַטָּ֗את דָּרֹ֥שׁ דָּרַ֛שׁ מֹשֶׁ֖ה וְהִנֵּ֣ה שֹׂרָ֑ף וַ֠יִּקְצֹף עַל־אֶלְעָזָ֤ר וְעַל־אִֽיתָמָר֙ בְּנֵ֣י אַהֲרֹ֔ן הַנּוֹתָרִ֖ם לֵאמֹֽר׃מַדּ֗וּעַ לֹֽא־אֲכַלְתֶּ֤ם אֶת־הַֽחַטָּאת֙ בִּמְק֣וֹם הַקֹּ֔דֶשׁ כִּ֛י קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים הִ֑וא וְאֹתָ֣הּ ׀ נָתַ֣ן לָכֶ֗ם לָשֵׂאת֙ אֶת־עֲוֺ֣ן הָעֵדָ֔ה לְכַפֵּ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃הֵ֚ן לֹא־הוּבָ֣א אֶת־דָּמָ֔הּ אֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ פְּנִ֑ימָה אָכ֨וֹל תֹּאכְל֥וּ אֹתָ֛הּ בַּקֹּ֖דֶשׁ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוֵּֽיתִי׃וַיְדַבֵּ֨ר אַהֲרֹ֜ן אֶל־מֹשֶׁ֗ה הֵ֣ן הַ֠יּוֹם הִקְרִ֨יבוּ אֶת־חַטָּאתָ֤ם וְאֶת־עֹֽלָתָם֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתִּקְרֶ֥אנָה אֹתִ֖י כָּאֵ֑לֶּה וְאָכַ֤לְתִּי חַטָּאת֙ הַיּ֔וֹם הַיִּיטַ֖ב בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּיטַ֖ב בְּעֵינָֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא. יפה אמרו קדמונינו ז"ל שלא נטלו רשות מאביהם ולא נטלו עצה זו ממשה. ויקחו איש מחתתו כל אחד מדעתו. ויתנו בהן אש זרה. כי טעו בהוראה להביא מן ההדיוט. וראוי היה שיקחוהו ממזבח העולה. והנה בזה גלו עונם כמו שכתבתי למעלה. שהם היו מד' שנכנסו לפרדס החכמה. והם אדם הראשון ונח ואברהם ונדב ואביהוא. כמו שהארכתי בזה למעלה בחטא נח ואברהם כאומרו ויעל אברם ממצרים. וכנגד אלו הד' היו ארבעה אחרים מחכמי התלמוד שנכנסו לפרדס. והם בן עזאי ובן זומא אלישע אחר ור' עקיבא. וחטא אדם הראשון ונח ובני אהרן היה קצוץ בנטיעות. והוא כעין חילוק ופירוד בשכינה. וזהו ונרגן מפריד אלוף. ולכן בני אהרן מתו כמו שמת בן עזאי. ולפי שלא נטלו רשות ועצה להתאחד יחד. אלא שני בני אהרן כל אחד לעצמו. עיין למעלה ותמצאם מכוונים ד' כנגד ד'. וחטאם רמוז באומרו וישימו עליה קטורת. ולא אמר וישימו עליהם קטרת. אלא עליה לבדה. שהפרידו מדה ממדה. וזהו סוד איש ואשה שכינה שרויה ביניהם. שהוא שם י"ה. יו"ד מאיש וה"א מאשה. ואם נסתלק י"ה מביניהם אש אוכלתם. לפי שלא נשאר בהם אלא אש. וכן בכאן נסתלק י"ה מביניהם. לפי שהפרידו בין הצדיק ובין השכינה במחשבתם. ולזה אמר וישימו עליה קטרת. והקטרת הוא מקשר מעלה ומטה. והם לא קשרום זה בזה. אלא וישימו עליה קטרת לבדה. ולכן ותצא אש. מהאש יצאו והאש אכלתם. ולזה כוונו רז"ל באומרם לפי שלא היו להם נשים שנאמר ובנים לא היו להם. כי איש ואשה נקראו אחדים. ובייחודם שכינה שרויה ביניהם. והם לא רצו זה הייחוד. ונפרדו זה מזה. וזהו קצוץ בנטיעות. וכן אמרו שתויי יין נכנסו. להורות שחטאתם היתה חטאת אדם הראשון. שאמרו העץ שאכל אדם הראשון גפן היתה. וזהו חטא נח דכתיב וישת מן היין. וכן אמרו שהורו הוראה בפני רבם שנאמר להורות. וכן האמת כי תלו ההוראה בעצמם. ולא רצו להתיחד עם רבם שלמעלה. ולזה דרשו רז"ל מסמיכות הפרשיות בשביל ד' דברים מתו שני בני אהרן. ובכולם כתיב בהו מיתה. על שנכנסו שתויי יין שנאמר יין ושכר אל תשת. ועל שלא רחצו רגליהם וידיהם וכתיב ירחצו מים ולא ימותו. והם לא רצו לקדש עצמם ולהכין נפשם. ועל שהיו מחוסרים בגדים. ומה היו חסרים מעיל. וכתיב ביה מיתה. והיו על אהרן לשרת. וזה רמז על מעילת הקדשים. ובזה היו חסרים בגדים כאדם הראשון. דכתיב ויהיו שניהם ערומים. ועל שלא היו להם בנים שנאמר ובנים לא היו להם. אבא חנן אומר על הגאוה מתו שלא היה להם נשים. דתמן תנינן וכפר בעדו ובעד ביתו: ביתו זו אשתו. והם היו אומרים אחי אבינו מלך. אחי אמנו נשיא. אבינו כ"ג. ואנו סגני כהונה. איזו אשה הגונה לנו. וכבר פירשתי זה שלא רצו להתיחד עם אשה ונתגאו. וימותו לפני ה'. וכי לפני ה' מתו. מלמד שקשה לפני השי"ת מיתת בני הצדיקים בחייהם. ומפני מה מזכיר הכתוב מיתתן ביוה"כ. מלמד שכשם שיוה"כ מכפר כך מיתת הצדיקים מכפרת ע"כ. ראה והבן במחלוקת החכמים בטעם מיתת בני אהרן. כי אלו ואלו בדבר אחד. נתכוונו כמו שכתבתי. וכולם סמכו על מאמר וישימו עליה קטרת ולא אמר עליהם. וזה שכתב הרמב"ן ז"ל ולשון הכתובים. יורה על זה: ואמר וימותו לפני ה'. להורות שמיתתם היתה אלהית בגזרה שיצאה מלפניו. וזהו וימותו לפני ה'. שמתו מיתת גופם. ולא מיתת נפשם. לפי שנשמתם יצאה בנשיקה. לפי שרצו להתדבק למעלה לפנים ממחיצתם. וזהו בקרבתם לפני ה' וימותו. וזהו ותאכל אותם מבפנים. ולא מבחוץ. שאפי' בגדיהם לא נשרפו. כאומרו וישאום בכותנתם. של מתים. כי בני עוזיאל לא היו להם כתנות. ולפי שהם היו בפנים. אמר קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש. וזהו וימותו לפני ה'. וא"כ איך נכנסו הם לפנים. כי לא היו יכולים להכנם לפנים ואולי שלהב אותם האש והוציאם חוץ. או שלזה אמר בכותנותם. כי אולי תפשו בבגדיהם בכלים וכיוצא בזה במשיכה ובהגבהה. וכל זה להורות לנו כי אחרית שמחה תוגה. כאומרם ז"ל בו ביום נמצאת אלישבע בת עמינדב יתירה על בנות ישראל ה' שמחות ואבל אחד. יבמה מלך בעלה כ"ג אחיה נשיא שני בניה סגני כהונה בן בנה פנחס משוח מלחמה. ואבל אחד שנשרפו שני בניה בקרבתם לפני ה'. להורות כמה גדול היה לה כח כאב האבל. מתענוג השמחות. ויאמר משה אל אהרן. דברי ניחומים. לנחמו על האבל הפתאומי הגדול ההוא: ואמר הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. הודיעו שמה' היתה לו. ושאין לו להצטער על גזירת ה'. והודיעו שהיו הדברים נגזרים מקודם. וקרא להם קרובי השם לפי שהיו כהנים ניגשים אל ה'. וזהו מה שרמז הש"י למשה בהר סיני וגם הכהנים הניגשים אל ה' יתקדשו וכו'. ולא נודע הדבר עד שבא לידי מעשה וכשראה הפרץ שנעשה בכהנים הבין הרמיזה. ואמר זהו הפרץ אשר דבר ה'. וזה בענין פרץ ה' פרץ בעוזא. וזהו בקרובי אקדש. כי קרב ונגש ענין אחד להם. וגם זאת היתה כוונת רבותינו ז"ל באומרם הנקרבים לעבודת ה' את הקדש. ועל פני כל העם אכבד. הוא אשר דבר ונקדש בכבודי. ולא מתו בניך אלא להתקדש בכבודו של מקום: וידום אהרן. בשומעו דברי משה הנאמנים. הצדיק הדין עליו. וכבר רמזתי על זה בפרשת בראשית ובסוף פרשת תצוה כי מה שאמר משה הוא אשר דבר השם לאמר בקרובי אקדש. הוא מה שאמר שם וקדשתי את אהל מועד ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי. כי אחר שאמר לו ואת אהרן ואת בניו אקדש. הקידוש הזה היה מיתת שני בני אהרן. לפי שכבר כתבתי שהעולם לא היה מתחזק ומתבסם מחטא אדם הראשון. לא בנתינת התורה ולא בעשיית המשכן ולא בכל הקרבנות עד שמתו בני אהרן. לפי שהם חייבים לפרוע חוב אדם הראשון וקין בנו. לפי שמימותם לא נמצאו כמותם. ולכן כשירדה השכינה ואכלה הקרבנות. מיד יצאה אש אחרת ואכלה אותם להשרות השכינה בארץ. כמו שהיה בראשונה עיקר השכינה בתחתונים. כי לא היתה יכולה להתקיים בישראל בלי מיתת בני אהרן. וזהו אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. אחר שאמר ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי. וכן רמז הוא אשר דבר השם בקרובי אקדש. למה שאמר הש"י לאדם הראשון בקללתו וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה. שהרצון בזה כי בעבור חטאו. כל הנולדים ממנו יהיו רשעים ועזי מצח דומים לקוצים ודרדרים. כמאמר הש"י לנביא סלונים וסרכים הם אתך ואת עקרבים אתה יושב. וכן היה כי מחטא אדם הראשון נמשכו הנפילים ודור המבול ודור הפלגה. וזהו וקוץ ודרדר תצמיח לך. ואם יקרה שביניהם יולד צדיק א' או ב' הדומים לעשב השדה ולשושן ערבות. תאכלם ותכריתם בעונך בחצי ימיהם. באופן שמהיום הזה נגזרה מיתה על בני אהרן הצדיקים הדומים לעשבים ולשושנים. וזהו אשר דיבר ה' מתחלת העולם בקרובי אקדש. ולכן כשראה אהרן כי מרחוק ה' נראה לו. ובניו השיגו בזה מעלה גדולה. וידום אהרן והצדיק הדין עליו. ואז אמר להם משה ראשיכם אל תפרעו. אחר שאתם שלוחי הקהל. אין ראוי שימצא בכם שגיא'. בענין שלא יבא רע לשולחכם. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. אחר שבעונם היתה. ומפתח אהל מועד לא תצאו. אלא עשו עבודתכם. כי שמן משחת השם עליכם. וראויים שתהיו שמחים ולא עצבים. כדכתיב שמן וקטרת ישמח לב. וכל זה לפי שבזה היום כל העולמות בשמחה. אחר שהעולם מתבסם מחטא אדם הראשון. ולכן כמו שבאדם הראשון אמר ומעץ הדעת לא תאכל ממנו ואז"ל גפן היתה. כן צוה בכאן לאהרן יין ושכר אל תשת אתה ובניך. ולא תמותו. כמו שמתו אדם הראשון ובניו: ובכאן הודיע מעלת אהרן ובניו. שאע"פ שידוע שאין נבואה שורה מתוך עצבות. עם כל זה נתייחד אליו הדיבור. לפי שרצונו היה מוסכם עם רצון בוראו. והצדיק עליו הדין בשמחה. ולכן לא נסתלקה שכינה ממנו בעת צערו ואבלו. ולכן באה אליו הנבואה לשמחו ולנחמו בנבואה. ואמר לו יין ושכר אל תשת. הפך מנהג המתאבלים ומרי נפש שמצוה לתת להם יין. כאומרו תנו שכר לאובד ויין למרי נפש ישתה וישכח רישו. ולאהרן נאמר יין ושכר אל תשת. אחר שהוא היה שמח על הגזירה האלהית. וכמו שהיתה המכה מאת הש"י כן באה רפואתו מידו לתת לו שכר על סבלנותו. ולכן למעלתו הבדילו בזה משאר העם. וזה שאמר להבדיל בין הקדש ובין החול. כי הכהן הוא קדש בערך העם שהוא חול. ולזה צריך שיהיה נבדל מן היין משאר העם וכן ראוי להבדילו מן היין. אחר שהוא בעל ההוראות. כאומרו בשבט לוי יורו משפטיך ליעקב. וזהו להורות את בני ישראל את החוקים. ואמרו הם דיני איסור והיתר. ואחרים אומרים דמים וערכים וחרמים והקדשות. ואמר קחו את המנחה. לפי שאמר להם ומפתח אהל מועד לא תצאו. ואמר שהתכלית היה בעבור שיקחו המנחה ויאכלוה. וכן שאר הקרבנות: ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה. לפי שלא ראה אותו. חשב שאכלו אותו. ושאל על הדבר וחקר וראה שלא אכלוהו. ובדרישתו ידע והנה שורף. ורבותינו ז"ל אמרו. נמצא ג' שעירים היו כאן לפי שהיה ר"ח ניסן. ואמרו ואת שעיר זה שעיר נחשון. החטאת שעיר חטאת יום שמיני. דרוש דרש זה שעיר ר"ח. יכול שלשתן נשרפו. תלמוד לומר והנה שורף. אחד נשרף ולא שלשתן. וגם אמר ב' דרישות למה. אלא אמר להם אם שחטתם למה לא אכלתם. ואם לא אכלתם למה לא שחטתם. ויקצוף משה על אלעזר ועל איתמר. להשקיט חרון אף ה' מעליהם. ולכן אמר הנותרים. כמאמרם ז"ל דאשתארון לא אישתארן. לומר שהיו ראויין לישרף לולי משה בחירו. ואותם נתן להם לשאת את עון העדה ולכפר עליהם. ומכאן אמרו שהוא שעיר ר"ח. הן לא הובא את דמם. דם החטאת. אל הקדש. הוא אהל מועד. פנימה. הוא בית קדש הקדשים. אכול תאכלו אותה. היה לכם לאכלה. ואמר אכול תאכלו אותה הוראה לחטאות אחרות: וידבר אהרן אל משה. לפי שהבנים לא היה להם לדבר בפני אביהם. ורצה להשיב בעדם ראשונה לידע אם היה חרון אף ה' עליהם כחרון משה. ואח"כ השיב בעדו. כי ראה כי עמו היה מדבר אלא שתלה החרון בבניו מפני כבודו. לפי שהיה אח גדול. והשיב בעדם ואמר הן היום הקריבו את חטאתם. כי הם לא הקריבוהו שהיה הדיוטות. אלא אני הקרבתי שהייתי כ"ג. ואותי צוית קרב אל המזבח. והם עשו שלא כהוגן והשיב בעדו ואמר ותקראנה אותי כאלה. הצרות. מיתת שני בנים ברגע אחד. ואני אונן עליהם ושאכלתי חטאת היום. כי כ"ג מקריב אונן אבל אינו אוכל אונן. וכהן הדיוט אינו אוכל ואינו מקריב. וישמע משה. תשובתו המספקת. וייטב בעיניו. יושר אמריו:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך